לדלג לתוכן

השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לחוסר נייטרליות ולניסוחי שפה לקויים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לחוסר נייטרליות ולניסוחי שפה לקויים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מפת יהודה ושומרון בינואר 2006: בצהוב - מרכזים עירוניים פלסטיניים; בוורוד בהיר - שטחים צבאיים סגורים, תחומי ההתנחלויות ואזורים המבודדים באמצעות גדר ההפרדה; בוורוד כהה - התנחלויות, מאחזים ובסיסים צבאיים; הקו השחור מייצג את תוואי גדר ההפרדה

יהודה ושומרון נשלטים על ידי צה"ל בעקבות כיבושם מידי ירדן במלחמת ששת הימים ב־1967. ישראל לא החילה את ריבונותה ביהודה ושומרון ולא סיפחה אותם, אלא הנהיגה בהם ממשל צבאי. ב־1981 הועברו מרבית סמכויות השלטון האזרחיות לידי המנהל האזרחי, יחידה צבאית הכפופה למתאם פעולות הממשלה בשטחים שבמשרד הביטחון.

ירדן המשיכה לתבוע בעלות על יהודה ושומרון ולמלא חלק במערך האזרחי הערבי־פלסטיני עד לניתוק הזיקה ב־1988. במקביל תבע אש"ף בשם הגדרה עצמית פלסטינית את המרחב יחד עם תביעות נוספות. בנובמבר 1988 אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית את הכרזת העצמאות הפלסטינית שהכריזה באופן רשמי על קיום מדינה פלסטינית, בלא להבהיר את גבולותיה ודרישותיה הטריטואליות.

בעקבות חתימת הסכמי אוסלו ב-1994 קיבלה הרשות הפלסטינית את השליטה האזרחית בשטח A ובשטח B, שהם כ-40% משטחי יהודה ושומרון, וחיים בהם כ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית באזור. לעומת זאת, צה"ל שמר על הסמכויות ביטחוניות בשטח B, ובשטח C צה"ל הוא גם הסמכות בנושאים אזרחיים. בשטחים אלו מתנהלת השליטה באמצעות ממשל צבאי, שהוא הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית.[1] אזורי השליטה של הרשות הפלסטינית אינם רציפים בשטחם; שטחי A ושטחי B מקוטעים כארכיפלג ל-165 איים המכילים 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית, מוקפים בשטחי C.[2]

בשטח שנכבש בידי ישראל מירדן במלחמת ששת הימים כלול גם אזור מזרח ירושלים, שהוא אזור בן כ-70 קמ"ר העוטף את מערב ירושלים ממזרח, דרום וצפון, שסופח למדינת ישראל בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) תשכ"ז-1967,[3] ונמצא תחת מנהל ישראלי-אזרחי. הרשות הפלסטינית ורבים מהקהילה הבין־לאומית רואים גם באזור זה שטח כבוש וחלק מהשטחים הפלסטיניים.

המעמד המשפטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

מבחינת המשפט הבין־לאומי, מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 242 של מועצת הביטחון קראה לשלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, המושתת, בין היתר, על נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, לצד סיום הלחימה במרחב וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור. ההחלטה משמשת כבסיס בהחלטות נוספות של מועצת הביטחון בסוגיה. פירושה המדויק של ההחלטה נתון למחלוקת, אך היא משמשת במקרים רבים כבסיס לתביעה לנסיגת כוחות צה"ל מיהודה ושומרון וסיום השליטה הישראלית בהם.

מספר גופים בין לאומיים, בהם בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ)[4] והוועד הבין-לאומי של הצלב האדום[5] הכירו בשלטון הישראלי ביהודה ושומרון ככיבוש.[6][7][8] בית המשפט העליון הישראלי קבע כי כל עוד מדינת ישראל נמנעת מהחלת החוק הישראלי על השטח, הרי הוא נתון ב"תפיסה לוחמתית".[9]

עמדת ישראל הרשמית היא כי שלטון ישראל במרחב אינו בגדר כיבוש ואין להחיל עליו את אמנת ז'נבה הרביעית, הן מפני שהשטח נכבש במלחמת מנע הגנתית, והן מפני סיפוח המרחב לירדן נעשה בניגוד לחוק הבין־לאומי ולכן ערב כניסת ישראל למרחב הוא לא השתייך למדינה ריבונית מוכרת. לצד זאת מחילה ישראל באופן וולנטרי את האמנה בסוגיות הומאניטריות.[10]

בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים אינה חוקית, ועל ישראל לסיים את נוכחותה בשטחים אלה בהקדם האפשרי.[11]

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשליטת המנדט הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המנדט הבריטי

עם התפוררות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה (1914–1918), ועם ההכרה בזכות העמים לשלטון עצמי, היה הכרח להגדיר את אזורי הזכות הלאומית של עמי המזרח התיכון, שהוגדרו בוועידת פריז ובוועידת סן רמו. הוועידה, וחבר הלאומים, שאמנתו נוסחה בחוזה ורסאי, הפקידה בידי הנאמן בריטניה מנדט על אזור במערב הים התיכון להקים עליו "בית לאומי לעם היהודי", שגבולותיו הסופיים הוגדרו בהסכם ניוקומב-פולה. בתוך האזור הזה היה רוב ערבי (שלא הוגדר כפלסטיני) ומיעוט יהודי. האזור כונה על ידי הבריטים 'פלשתינה' (Palestine), שם רומאי-אירופי (מבחינתם). במהלך תקופת המנדט היה חוק אחד לשטח בין הירדן לים. במשך כל ימי המנדט היו חיכוכים בין הרוב הערבי והמיעוט היהודי הגדל. על רקע זה פרצו מאורעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) והמרד הערבי הגדול (1936-9). בריטניה השיבה את כתב המנדט שלה אל האו"ם ב-1947 תוך בקשת עצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע", דבר שהביא לייסוד ועידת אונסקו"פ ובסופו של דבר ל"תוכנית החלוקה", שחילקה את הארץ בין היהודים והערבים, כשבאזורי השליטה היהודית והערבית מצויות "מובלעות" של אוכלוסייה אחרת. ההחלטה לא התגשמה והביאה לפריצת מלחמת העצמאות בין היישוב היהודי לערביי המנדט, ולאחר יציאת הבריטים במאי 1948 הצטרפו לעימות גם מדינות ערב השכנות, בהם ממלכת עבר הירדן וממלכת עיראק. הכוחות העיראקים כבשו את מרחב השומרון הערבי ולחמו בכוחות צה"ל בקרב ג'נין וכן באזור השרון, בעוד כוחות הלגיון הערבי הירדנים כבשו את אזור רמאללה ויהודה.

בשליטת ממלכת ירדן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הגדה המערבית תחת שלטון ירדן

בתום מלחמת העצמאות התחלק שטח המנדט בין שלוש ישויות: מדינת ישראל היהודית, שטח הכיבוש הירדני־עיראקי באזורי יהודה והשומרון ושטח הכיבוש המצרי, רצועת עזה. בהסכמי רודוס ב־1949 נקבע הקו הירוק כקו הפסקת אש בין ישראל לירדן, שקיבלה לידיה את שטח הכיבוש העיראקי.

כלכלת ישראל הייתה גדולה פי 10 מזו של יהודה ושומרון ערב הכיבוש, אך חוותה שנתיים של מיתון. אוכלוסיית יהודה ושומרון עמדה על 585,500–803,600 איש, ובמהלך הכיבוש הירדני היוותה 40% מהתוצר המקומי בירדן, עם שיעור צמיחה שנתי של 6%–8%. ירדן העדיפה את הגדה המזרחית, בה הושקע רוב התקציב הירדני ושם הייתה הגדילה בעיור, לעומת הגדה המערבית שנותרה סמוכה על כלכלה חלקאית.[12] הבעלות על קרקעות הייתה בדרך כלל קולקטיבית, וחוק הקרקעות העות'מאניים שנחקק במאה ה-19 נותר בתוקף, ולפיו סווגו הקרקעות לחמישה סוגים – אדמת מוקופה, אדמת מולק, אדמת מירי, אדמת מתרוכה ואדמת מואת – כשהשלושה האחרונים היו אדמות מדינה רשמית.

מלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת ששת הימים

לפני מלחמת ששת הימים התקיים הסכם לא כתוב בין ישראל לממשלת ירדן לקיים את נייטרליות הגבול בין שתי המדינות לאורך הקו הירוק. לטענת המלך חוסיין, לאחר שישראל נקמה פעולות של חדירות גרילה וחבלנות הנתמכות בידי סוריה, בביצוע מתקפה על סמוע בגדה המערבית, אזור שנוהל על ידי ירדן, ב-13 בנובמבר 1966, ההסכם נשבר.[דרוש מקור]

ב-5 ביוני 1967 בשעה 8 בבוקר, לאחר שישראל פתחה במלחמה נגד מצרים, התערבה ירדן במלחמה, והחלה להפגיז יעדים ישראליים במערב ירושלים ויישובים לאורך הגבול, ותקפה את שדות תעופה הישראליים רמת דוד ומחנה סירקין ואת נתניה. בתגובה, צה"ל כבש במערכה מהירה את מזרח ירושלים ויהודה ושומרון במלואם, עד הצהריים ב-8 ביוני.

במהלך הלחימה גורשו תושבי הכפרים בית נובא, יאלו ועמואס שבמובלעת לטרון.[13][14] לאחר הגירוש פוצצו שלושת הכפרים; על חורבות בית נובא הוקמה מבוא חורון, ועל חורבותיהן של יאלו ועמואס הוקם פארק קנדה. עשרות אלפי פלסטינים ברחו לירדן ממחנות הפליטים עקבת ג'אבר ועין א-סולטאן שביריחו לאחר שישראל הפציצה את המחנות.[15] לפי הערכה של דונה ארזט (אנ') המספר הכולל של הפליטים נע בין 280,000 ל־325,000, בהם כ-120,000–170,000 מפליטי מלחמת העצמאות.[16]

ממלכת ירדן המשיכה לטעון לריבונות על יהודה ושומרון עד לניתוק הזיקה ביולי 1988.

הממשל הצבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון, המנהל האזרחי

במהלך מלחמת ששת הימים ישראל מינתה ממשל צבאי לשטחים שכבשה במלחמה, כשיהודה ושומרון נמצאים תחת שליטתו של אלוף פיקוד המרכז, ו"מושלי משנה" ממונים על אזורים מסוימים, קטנים יותר.[17] מתוקף תפקידו המושל מונה לשמור על החוק הירדני, למעט במקרים המנוגדים לזכויות ישראל ככוח כובש.

הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון פורק בשנת 1981 (בצו צבאי 947), והוחלף במנהל האזרחי,[18] האמון על ניהול המערכת האזרחית, יהודית וערבית כאחד.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, התקוממות עממית פלסטינית נגד השלטון הישראלי. האינתיאפדה האפיינה במהומות עממיות בערים פלסטיניות, ידוי אבנים בצירי תנועה, ופיגועים נגד חיילים ואזרחים ישראלים. במהלך האינתיפאדה נעשו ניסיונות פלסטינים להקים מערכות שלטון חילופיות לממשל הישראלי.

במסגרת הסכם קהיר והסכם אוסלו ב' הוקמה הרשות הפלסטינית שקיבלה מידי הממשל הצבאי את האחריות המלאה לגבי האוכלוסייה הפלסטינית, ואחריות המנהל האזרחי צומצמה לאחריות סביבתית לשטחי C ואחריות כלפי התושבים הישראלים.

ב־2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, בה הסלימה האלימות: פיגועי התאבדות, שבוצעו לעיתים בידי צעירים, הפכו למאפיין מרכזי של האינתיפאדה. בעקבות כך שב צה"ל לפעול צבאית בכלל רחבי יהודה ושומרון, גם בשטחי הרשות הפלסטינית. ב־2002 בוצע מבצע חומת מגן בו השתלטה ישראל על כל הערים הפלסטיניות ופירקה התארגנויות טרוריסטיות שפעלו בהם, שהשתייכו לתנזים, גדודי חללי אל-אקצא, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, ואחרים. עם הזמן העבירה ישראל את האחריות האזרחית חזרה לידי הרשות הפלסטינית.

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה כלכלית ראשונית של השלטון הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי הכיבוש הוצבו מגבלות קשות על השקעות ציבוריות ועל תוכניות פיתוח מקיפות בשטחים. בנקים מסחריים בריטיים וערביים, שפעלו בגדה המערבית, נסגרו תוך זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, מכיוון שההפקדות בהם הועברו במהלך המלחמה לעמאן ולא היה ניתן לפתוח את הבנקים מחדש ללא היתר מהרשויות הירדניות. הממשל הצבאי דרש כי הבנקים ביהודה ושומרון יפעלו בעצמאות מהבנקים בירדן ותחת פיקוחו. בנק לאומי פתח תשעה סניפים ביהודה ושומרון, שלא הצליחו להחליף בהצלחה את המערכת הקודמת. ירדן התירה לתושבי יהודה ושומרון למשוך עד 200 דינר בחודש, דבר שגרם למחסור במזומנים ביהודה ושומרון עד הפיכת הלירה ישראלית להליך חוקי לצד הדינר ב־1 באוגוסט 1967.[19][20][21]

מערכת הרישוי הישראלית קבעה כי לא ניתן לבנות מפעל תעשייתי ללא קבלת היתר ישראלי, שקבלתו הייתה קשה במיוחד בשל חששות ביטחוניים. בקשתם של יזמים לקבל היתר להקמת מפעל מלט בחברון – נדחתה.[22] לדברי איאן לוסטיק, ישראל מנעה למעשה השקעה בתעשייה ובחקלאות בידי האוכלוסייה המקומית.[23] בפברואר 1986 אמר שר הביטחון יצחק רבין: "לא יהיה שום פיתוח יזום בידי ממשלת ישראל, ולא יינתנו אישורים להרחבת חקלאות או תעשייה, העלולה להתחרות עם מדינת ישראל."[24][דרוש מקור: בעברית]

מיסוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק הבינלאומי אין לכוח כובש זכות להטיל מיסים בנוסף לאלו שהיו קיימים לפני הכיבוש. על פי צו צבאי שניתן ב־27 ביוני 1967, ישראל העבירה לידיה את השליטה על מערכת המיסוי הירדנית.[25] בהמשך ניתן לישראלים שעברו להתנחלויות פטור, מתוקף היותם ממוסים לפי חוקי ישראל, בעוד שעל הפלסטינים הוחלו מדרגות מס שונות.

בעקבות חקיקת חוק מס ערך מוסף בישראל בינואר 1976 חוקק מפקד האזור צו צבאי שקבע החלת מע"ם גם ביהודה ושומרון על ידי תיקון חוק הבלו על מוצריים מקומיים מ־1936.[26] עד אמצע 1980 לא דרש הממשל הצבאי ניהול מסודר של פנקסי מס. לאחר שהממשל החליט לאכוף זאת ב־1908 עתרו קבוצת סוחרים מבית לחם לבג"ץ נגד צו האלוף בעניין בטענה כי מדובר בהחלת מס חדש שלא היה קיים לפני הכיבוש. בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי מותר לבצע שינויים בהחלת המס על פי הצרכים הנוצרים, וקבע כי מניעת הפגיעה בסחר בין ישראל ליהודה ושומרון עקב השינוי במדיניות המס ביניהם מספיק לצורך החלת השינוי גם ביהודה ושומרון.[27]

ב־1988, במהלך האינתיפאדה הראשונה, התארגן בעיירה הנוצרית האמידה בית סאחור, שהיו בה כמה מאות עסקים, ועדה עממית שהעניקה את כלל השירותים הציבוריים לתושבים, תוך החרמת המנהל האזרחי ואי־תשלום מיסים, וועידות דומות קמו במרבית היישובים הפלסטינים, אך זו הייתה המאורגנת מכולם.[28] באוקטובר 1988 ביצע המנהל האזרחי מבצע נרחב לגביית חובות בעיירה, במסגרתו הוטל סגר חלקי עליה ונגבו חובות במזומן וברכוש בפשיטות על בתים.[29] לאחר תשעה חודשים, הקמפיין הסתיים.[30]

באפריל 1994 חתמו ישראל ונציגי אש"ף על פרוטוקול פריז, אשר קבע מסגרת כלכלית משותפת לישראל והרשות הפלסטינית. במסגרת ההסכם נוצרה מעטפת המכס במסגרתה המכסים בישראל וברשות עומדים על סכומים שווים, וישראל גובה את המכסים גם עבור הרשות הפלסטינית. ההסכם נכלל בשינויים קלים כנספח בהסכם אוסלו ב'.[12]

חקלאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הצבאי הציב הגבלות על החקלאות הפלסטינית, שהגבילו את כושר הפיריון והגידול שלו. בנוסף להגבלות על מים והפקעת קרקעות, אסרה ישראל על השקעות הון בתשתיות פיזיות והגבילה את הפיתוח של מערכות תמיכה, כמו שיווק ואשראי, לצד מערכות תמיכה אזוריות. הממשל קבע אלו יבולים מותר לחקלאים פלסטיניים לגדל, היכן ובאיזו דרך הם יכולים לשווק אותם.[דרוש מקור]

בשנים 1967–1972 הכניס הממשל שיטות עיבוד והשקייה חדשות, כגון ממטרה וטפטפת; הוכנסו גידולי תעשייה וגידולי יצוא חדשים. בחלק מהגידולים כמו מלפפונים, ומלונים, השתמשו בכיסויי פלסטיק להגנה מקור, והשימוש בדשנים עלה פי ארבעה; מספר הטרקטורים גדל מ־150­ ל־700­.[31] פעולות הממשל למודרניזציה של המגזר החקלאי הצליחו להביא לשילוש הייצור החקלאי.[12]

חלקם של העובדים החקלאיים בשוק העבודה ירד מ-46% ל־27% מ-1969 עד 1985 והחקלאות ירדה מ־36.45 מהתל"ג ל־30%; ב־1995, לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, ירדה התפוקה החקלאית ב-40.12% לעומת 1993.[32] לאחר 1967 הוטלו מגבלות על סוגי עצי הפרי שניתן לנטוע והירקות שניתן לגדל.[33]

הייצוא החקלאי לישראל נאסר ביולי 1967. במרץ 1968 ניתן היתר כללי ליצוא חקלאי לישראל, שתוקן ב־1969.[31] לצד זאת, הוטלו מגבלות בישראל על ייבוא מוצרים חקלאים שונים בהם ענבים ותמרים לישראל נאסר כדי להגן על חקלאים ישראלים.[22]

המרעה היה אבן יסוד בכלכלה הפלסטינית. מתוך 2,180 קמ"ר שטחי מרעה בגדה המערבית, התירה ישראל בראשית המאה ה-21 לפלסטינים להשתמש רק ב־225 קמ"ר.[34] בשטח C קיימים כמעט 500,000 דונם של אדמות חקלאיות, בהם 187,000 דונם המעובדים או תפוסים על ידי התנחלויות ישראליות. בדו"ח של הבנק העולמי הוערך כי אם שאר 326,400 דונם היו זמינים לשימוש פלסטיני מלא, היה הדבר מוסיף 1,068 מיליארד דולר ליכולות הייצור הפלסטיניות. לפי הדו"ח ניתן היה לנצל עוד 1,000,000 דונם למרעה או לייעור, אם ישראל הייתה מסירה את מגבלותיה.[35] בנוסף, אם החקלאות הפלסטינית הייתה מקבלת גישה למקורות מים טובים יותר, התפוקה החקלאית הפלסטינית יכלה לגדול בכמיליארד דולר בשנה.[36] מתוך 708,000 דונם של קרקעות להשקיה ביהודה ושומרון, רק 247,000 דונם מוקצים למטרה זו, נזק שחושב ב-2009 כקרוב ל-480 מיליון דולר בשנה, כ-10% מהתמ"ג הפלסטיני. הבנק העולמי ציין שרק 35 אחוז מהאדמות הפלסטיניות המושקות מושקות בפועל, מה שעולה למשק 110,000 משרות ו-10% מהתמ"ג.[37][38]

מטעי זיתים מכסים כ־45% מהשטחים החקלאיים ביהודה ושומרון וכ־15% מכלל הקרקעות. המטעים מהווים משאב מרכזי, והמסיק שלהם בסתיו, שאורך כחודשיים, הוא תקופה בעלת חשיבות סוציו-אקונומית משמעותית ברוב הכפרים הפלסטינים. נכון ל-2009, מסיק הזיתים מהווה בסביבות 40% מהתפוקה החקלאית הפלסטינית בגדה המערבית. עקירת עצי זית על ידי סוכנויות המדינה או המתנחלים היא אירוע יומיומי בגדה המערבית.[39] בניתוח שנעשה בשנת 2006 התברר כי מבין כל התלונות על הסגת גבול בידי מתנחלים והרס עצי זית פלסטיניים, 4% בלבד מהם הובילו אי פעם לדין.[40] גורמים רשמיים בישראל רואים בעיבוד מטעי זיתים "אחת מטכניקות הבעלות הטובות ביותר". פקיד ישראלי אחד השווה עצי זית פלסטיניים לילדים פלסטיניים: הם נראים נאיביים אך כמה שנים לאחר מכן הם הופכים לפצצות מתקתקות.[39]

כחלק מפיתוח תשתיות ביהודה ושומרון הופקעו מטעי זית ברחבי יהודה ושומרון. בניית גדר ההפרדה, שהוקם בעיקר על אדמות יהודה ושומרון, הובילה לעקירת עשרות אלפי עצי זית. בכפר אחד בלבד, קפין, המסלול של החומה הוביל לעקירתם של 12,000 עצי זית, ניתק את התושבים ממטעיהם, והשאיר 100,000 עצים בצד הישראלי במרחב התפר, אליהם התושבים יכולים לגשת רק בעונת המסיק. לצד מעשי המדינה, מתנחלים גנבו, עקרו, קצצו ושרפו מטעי זיתים פלסטינים, לרוב כחלק מפעולות תג מחיר.[39]

מים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1967 נטל הממשל הצבאי את המסכויות לניהול משק המים ביהודה ושומרון.[41][42] לפי סטיבן לונרגן אף פלסטיני לא קיבל היתר לקדוח באר מאז מלחמת ששת הימים.[43] לדבריו, עד 1996 מקורם של שליש מהמים המתוקים של ישראל ו-50% ממי השתייה שלה היו מאקוויפר ההר.[44] על פי ארגון Human Rights Watch, השימוש בימי יהודה ושומרון בידי ישראל מפרה את תקנות האג משנת 1907, האוסרות על כוח כובש להפקיע את משאבי השטח הכבוש לטובתו.[45]

ההקצאה המגבילה של מים לחקלאות הפלסטינית נותרה קבועה ועומדת על 84 מיליון קוב לשנה מאז 1967. על פי הסכמי אוסלו היה על ישראל לספק 70–80 מיליון קוב נוספים, אך לאחר שני עשורים סופקה כמות של רק כמחצית מההיצע הנוסף.[46]

פלסטינים מחו כי כלכלתם וחקלאותם נפגעים קשות מדלדול מי הכפרים לטובת אספקת מים להתנחלויות. כחלק ממדיניותה, ישראל הטילה הגבלות על משתמשי המים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. ההתנחלויות צרכו פי 8 עד 10 ממה שהותר לפלסטינים, והיו הבדלים גדולים בעלויות המים: ההתנחלויות שילמו חצי ש"ח למ"ק, בעוד שהכפרים הפלסטיניים שילמו 1.8 ש"ח למ"ק; ובזמן שהאספקה להתנחלויות הייתה יומית, האספקה לפלסטינים הוגבלה ליום או יומיים בשבוע.[43]

בשנת 2013, הוערך כי לפלסטינים בגדה המערבית סופקו בממוצע 70 ליטר לנפש ביום, לעומת 280–300 ליטר למתנחלים יהודים. לפעמים הניגודיות בולטת יותר: 20 ליטרים שסופקו לאדם ביום באל-חדידייה, לעומת 431 ליטר לאדם ביום הנצרכים בהתנחלות השכנה רועי, השואבת את מימיה מבאר הקדוחה באדמת אל-חדידייה.[47]

ההתנחלויות הישראליות דחפו גם להשתלטות על מעיינות רבים השייכים לכפרים הפלסטיניים למטרות שימוש עצמי, תוך שהן מנכסות את חלקן ליצירת פארקים סמוכים המתאימים לתיירות. למקומות אלה נאסרת גישה לפלסטינים.[48][49]

פסולת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אשררה את אמנת בזל הבינלאומית ב-14 בדצמבר 1994, לפיה כל העברת פסולת חייבת להתבצע תוך מודעות לסכנות הנשקפות לאוכלוסיות מוחלשות. האמנה אוסרת על יצירת "אזורי הקרבה סביבתיים". ישראל, כך נטען, משתמשת בגדה המערבית כאזור "הקרבה" להצבת 15 מתקני טיפול בפסולת, הנמצאים שם תחת כללים פחות מחמירים מאלה הנדרשים בישראל מכיוון שמערכת משפט שונה התמסדה בנוגע לנושא החומרים המסוכנים שעלולים להזיק לאנשים המקומיים ולאיכות הסביבה. רשויות הצבא אינן מפרסמות את פרטי הפעולות הללו. חומרים אלה כוללים דברים כמו בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, ממיסים, מתכות, פסולת אלקטרונית וסוללות.[50]

בתוך ישראל חלים חוקים סביבתיים מחמירים. בבדיקה של בצלם ב־2007, 81 מתוך 121 התנחלויות שנבדקו היו עם מתקני שפכים, רבים מהם נתונים לפירוק, כשנוזל ביוב זורם לנחלים המשפיעים על הכפרים הפלסטיניים הסמוכים. ישראל בנתה ארבעה מפעלים לפסולת פלסטינית בשנות השבעים: נכון ל-2007, רק אחד תיפקד, והיעדר תשתיות נאותות שהשאירו את מרבית הביוב הפלסטיני ללא טיפול הוסבר בבעיות תקציביות ישראליות.[51] מזבלה שנבנתה ליד פארעה אל-ג'יפתליק שבנפת יריחו על רכוש פלסטיני נפקד ללא תכנון או ניתוח השפעה על הסביבה, מיועדת לשימוש בפסולת של 1,000 טון ליום, המיוצרת על ידי התנחלויות ויישובים בישראל בלבד. הפלסטינים מוגבלים לשלוש מזבלות, ובקשות להקמת מזבלות נוספות נדחו אלא אם כן נטען שניתן יהיה להשתמש באתרים אלו גם להטלת אשפה של ההתנחלויות. גם אם ניתן היתר ללא הסכם זה, פסולת מתנחלים עדיין מושלכת לשם.[45]

מחצבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמנות האג (סעיף 55), מעצמה כובשת רשאית להפיק ערך כלשהו ממשאבי השטח הכבוש אך לא לרוקן את נכסיו: השימוש בנכס אמור להועיל לאנשי האוכלוסייה הכבושה. בהסכמי אוסלו נקבע כי יועברו זכויות כרייה לרשות הפלסטינית.[45]

ישראל נתנה זיכיון להפעלת 11 מחצבות. הבנק העולמי מעריך כי ניתן לפתוח 275 מחצבות בשטח C, וכי המגבלות הישראליות עולות לכלכלה הפלסטינית 241 מיליון דולר בשנה. הפלסטינים גם לא מקבלים זיכיונות להפיק מינרלים מים המלח, כמו ברום, שכ-75% מהייצור העולמי שלו מגיע מאזור זה, ואילו חברות ישראליות כמו AHAVA עושות זאת. מגבלות אלו עולות לכלכלה הפלסטינית על פי הערכות 642 מיליון דולר.[52]

תקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכמי אוסלו נקבע כי לרשות הפלסטינית יש זכות לבנות ולהפעיל רשת תקשורת עצמאית. בשנת 2016 ניתוח הבנק העולמי הגיע למסקנה כי הוראות הסכם זה לא יושמו, והיו לכך השפעות מזיקות ניכרות על הפיתוח הכלכלי הפלסטיני. עברו 8 שנים עד שישראל נענתה לבקשה להקצות לפלסטינים תדרים לשירותי 3G, והתדרים שניתנו היו מוגבלים, כך שנוצר צוואר בקבוק שהותיר את המתחרים הישראלים עם יתרון שוק ברור. התחרותיות של מפעילת הסלולר המקומית וַטַנִייה מובייל נפגעה מהגבלות ועיכובים ישראליים, והמפעילים הישראלים הבלתי חוקיים בגדה המערבית, שכבר תמכו בשירותי 4G במועד זה, נשארו עם יתרון לא הוגן על חברות פלסטיניות. ישראל מטילה שלושה חסמים נוספים שפוגעים בתחרותיות הפלסטינית: מגבלות על יבוא ציוד לחברות טלקום ותקשוב, מגבלות על תנועה לשיפור הפיתוח והתחזוקה של תשתיות באזור C, ולבסוף, הגישה של התקשורת הפלסטינית לקישורים בינלאומיים חייבת לעבור דרך חברות שרשומות בישראל. משנת 2008 עד 2016, מסכם הניתוח של הבנק העולמי, ההתקדמות במשא ומתן על פתרונות לבעיות אלה הייתה "קלושה מאוד".[53]

תעשייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב המגזר התעשייתי ביהודה ושומרון לא השתנה בעיקרו מ־1967 עד הקמת הרשות הפלסטינית. מיזמי תעשייה דרשו את אישור פקידי משרד התמ"ס שעבדו במנהל האזרחי, שלא תמיד אישרום מחשש ליצירת כלכלה מתחרה לישראל. החרם הערבי על ישראל מנע מתעשייות ביהודה ושומרון גישה לשוק הערבי. עד 1979 לא התירה ממשלת ירדן לתעשיות שקמו אחרי 1967 ליצא לשטחה.[12]

המגזר התעשייתי נפגע מביטול המנהל האזרחי והעברת השליטה לרשות הפלסטינית. בין 1994 ל־1996 התל"ג הפלסטיני ביהודה ושומרון ירד ב־18.4%.[32]

העסקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהודה ושומרון פועלים עסקים ישראליים רבים, המנוהלים לרוב על ידי מתנחלים הנהנים מההטבות בדמות סבסוד ממשלתי, דמי שכירות נמוכים, שיעורי מס מופחתים וגישה לעבודה פלסטינית זולה. ארגון Human Rights Watch טוען כי "החותם הפיזי" של פעולות מסחריות אלה, חקלאיות ואחרות, הכוללות יותר מ-20 אזורי תעשייה ישראליים שעד 2016 הספיקו להשתרע על 1,365 דונם, הוא נרחב יותר מזה של ההתנחלויות עצמן. המגבלות על יזמות פלסטינית בשטח C גורמות לאבטלה שמנוצלת על ידי אזורי תעשייה, שיכולים להעסיק פלסטינים.[45]

בית המשפט העליון הכריע בפסק דין שניתן באוקטובר 2007 כי הדין החל על הסכמי עבודה ביהודה ושומרון בהם מעורבים ישראלים ופלסטינים הוא הדין הישראלי, כשהוא הופך החלטה של בית הדין הארצי לעבודה שהפך בתורו החלטה של בתי הדין האזורי לעבודה.[54]

תיירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ושומרון מהווים מוקד משיכה מרכזי לעולי רגל ולתיירים ויש להם מורשת עשירה בעלת משמעות עמוקה עבור בני הדתות האברהמיות.

ישראל מנעה בעבר מפלסטינים להגיע לים המלח לצורך רחצה ובילוי, ומונעת מפלסטינים לפתח מיזמי תיירות סביב חופיו. הבנק העולמי העריך כי אם היה מתאפשר ליזמים פלסטינים לפעול בתנאים דומים ליזמים ישראלים בים המלח היו נוספות 2,900 משרות לכלכלה המקומית ושווי כלכלי של 126 מיליון דולר בשנה.[52] בשנת 2008 הוגשה עתירה לבג"ץ על כך שצה"ל מונע מפלסטינים להגיע לחופי ים המלח, כאשר העותרים טענו שהגישה נחסמה מחשש שנוכחות פלסטינים בחופים תפגע בהכנסות של עסקים ישראליים במקום, ואילו צה"ל השיב שהגישה נחסמה משיקולים ביטחוניים. בעקבות הגשת העתירה, צה"ל החליף את החסימה בבידוק ביטחוני, ואינו מונע עוד מפלסטינים את הגישה לחופיו הצפוניים של ים המלח.[55]

רכוש תרבותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים רבים ביהודה ושומרון בעלי חשיבות דתית, היסטורית או תרבותית פותחו על ידי המנהל האזרחי ונמצאים למעשה בשליטה ישראלית ללא אפשרת ביקור לפלסטינים, בהם קבר רחל, אתר ההרודיון וקבר ישי ורות המוכר במסורת הערבית המקומית כדיר אל-ארבעין.[56] אתר מערת המכפלה חולק בין הפלסטינים והישראלים בהתאם למסקנות ועדת שמגר שבחנה את הנושא לאחר טבח מערת המכפלה ב־1994.

בהתאם לחוק העתיקות, בסמכות הממשל הצבאי להפקיע אדמות המוכרזות כאתר ארכאולוגי ולמנוע בנייה במקום, והמנהל השתמש בסמכות זו במספר מקרים, בהם בנבי סמואל וסוסיא.[57][58]

על פי אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין, אסור לכוח כובש להוציא ממצאים ארכאולוגיים משטח כבוש, אך מוצגים ארכאולוגיים שנמצאו בחפירות ביהודה ושומרון מוצגים במוזיאונים ישראליים. ב־2016 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים עתירה של יש דין ועמק שווה שדרשה כי קמ"ט ארכאולוגיה במנהל האזרחי יעביר להם מידע לגבי בעלי רישיונות לחפירות ארכאולוגיות ודיוני ועדת המשנה לענייני ארכאולוגיה בהמועצה העליונה לתכנון ובנייה. בין היתר בקבלת הטענה כי חשיפת בעלי היתרי חפירה עלולה לביא לחרם אקדמי עליהם, וכן בקשה לכמות הפריטים שהועברו על ידי קמ"ט ארכאולוגיה לרשות העתיקות ושהושאלו לצדים שלישיים, בטענה כי הדבר עלול לפגוע ביחסי החוץ של ישראל. ערעור הארגונים לבית המשפט העליון נדחה ב־2019.[59][60]

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך היה בראש סדר העדיפויות של האוכלוסייה הפלסטינית.[61] שיעור ההרשמה לבתי הספר היה בממוצע גידול שנתי של 7% לעומת העשור שלפני כן, ובשנת 1966 היה הנוער הפלסטיני בשיעור ההרשמה הגבוה ביותר מכל מדינות ערב. בהשוואה לישראל, לגדה המערבית היה בסיס חינוכי נוח, בשל ההוראות הקיימות במערכת בתי הספר הירדנית שכללו 12 שנות חינוך חינם וחובה. 84.4% מהישראלים בקבוצת הגיל 6–11, לעומת 80.5% מילדי יהודה ושומרון, למדו בבית הספר, אך הפער מתהפך בקרב בני 15–17, כאשר 44.6% מבני הנוער מיהודה ושומרון פקדו את הלימודים, בהשוואה ל-22.8% מהישראלים בגיל זה.[דרוש מקור]

ב־1972 נפתחה המכללה האסלאמית בחברון[62] בתמיכת הממשל הצבאי.[63][64]

ב־1973 אישר הממשל הצבאי את הקמת אוניברסיטת בית לחם,[66] וב־1977 הוקמה אוניברסיטת א-נג'אח בשכם.[67]

התנחלויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התנחלות

ישראל, הטוענת שהשליטה הישראלית אינה כיבוש ואינה כפופוה לאמנת ז'נבה הרביעית, אינה רואה בהתיישבות הישראלית באדמות יהודה ושומרון עבירה על החוק הבינלאומי. יתירה מכך, כיוון שבמהלך הכיבוש הירדני של יהודה ושומרון גורשו היהודים יושבי הארץ, הם מוּכּרים כהחזרת אזרחים שפונו בניגוד לחוק הבינלאומי. בעבר, לעמדה הישראלית הייתה שותפה ארצות הברית שהכריזה על כך בהצהרת פומפאו, אך היא חזרה בה בהמשך.[68][69]

מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון הפרה של החוק הבינלאומי.[70] מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה מספר החלטות[71] הקובעות כי ההתנחלויות מהוות "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי", שכן על פי אמנת ז'נבה הרביעית חל איסור על כוח כובש להעביר אזרחים לשטח כבוש.[7]

מעמדן החוקי של ההתנחלויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדת ישראל הרשמית טוענת כי יהודה ושומרון איננה שטח כבוש, כיוון שלפני מלחמת ששת הימים היא לא חסתה תחת ריבונות מוכרת של מדינה אחרת; עמדה זו נדחתה בידי גורמים בינלאומיים, כמו גם על ידי בית המשפט העליון, שציין כי תחולת דיני הכיבוש תלויה בקיומה של שליטה צבאית אפקטיבית מחוץ לגבולות המדינה, בלי קשר לקיומה של ריבונות קודמת של מדינה כלשהי על השטח.[8]

בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי ההתנחלויות ישראליות בגדה המערבית הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי בחוות דעת מייעצת משנת 2004.[72] בשנת 1980 סירבה ישראל לחתום על אמנת וינה משנת 1969, המחייבת את החוקים הלאומיים להידחות בפני החוקים הבינלאומיים כאשר השניים מתנגשים, והיא מתעקשת להסדיר את ההתנחלויות במונחים של חוקים משלה, תוך טענה כי כל גופי האו"ם הרלוונטיים השופטים את הנושא הם "אנטי-ציוניים ואנטישמיים".[73]

התיישבות ישראלים ביהודה ושומרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2017, היו ביהודה ושומרון 237 התנחלויות, ובהן כ-580,000 תושבים (כולל השכונות שמעבר לקו הירוק בירושלים).[74] בגדה המערבית למעט מזרח ירושלים, חיו ב-2017 כ-383,000 ישראלים, כש-40% מהם (כ-170,000 איש ב-106 התנחלויות) חיים מחוץ לגושי ההתנחלות הגדולים.[75]

ההתנחלות הראשונה שהוקמה ביהודה ושומרון הייתה כפר עציון שגוש עציון, שהוקמה על הריסות ישוב שחרב במלחמת העצמאות כבר בספטמבר 1967. הצנזורה הצבאית אסרה לפרסם ידיעות על בנייה אזרחית הכוללת ישיבה במקום, כדי לא לפגוע בטענה שהפקעת האדמות שם הייתה לצרכים צבאיים.[76] בין השנים 1967–1977 הייתה ההתיישבות הישראלית בקנה מידה קטן יחסית; בסוף עידן ממשלת העבודה בשנת 1977, 4,500 ישראלים התיישבו בכ-30 התנחלויות, וכ-50,000 איש במזרח ירושלים. מדיניות הקמת ההתנחלויות בתקופה זו התבססה על תוכנית אלון שקראה להתיישבות בעיקר בקעת הירדן ובפרוורי ירושלים תוך הימנעות מהתיישבות במרחב הערבי הצפוף יחסית של גב ההר והר חברון.[77] עם המהפך ועליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון, החלה ההרחבה של התנחלויות גם באזורים שנמנעה קודם לכן כחלק מתמיכת המפלגה בארץ ישראל השלמה.[73]

בשנת 1983 מנו המתיישבים 28,400 איש, בשנת 1993 110,000 ובשנת 2010 310,000 (למעט מזרח ירושלים). מהסכמי אוסלו עד שנת 2002 אוכלוסיית המתנחלים הוכפלה.[73] בין השנים 1967–2003, התיישבו כ-230,000 אזרחים יהודים ל-145 התנחלויות בגדה המערבית ועזה ולכ-110 מאחזים.

לפני 1967 חיו בעמק הירדן 200,000–320,000 פלסטינים, אשר יחד עם צפון ים המלח מכסים 30% מיהודה ושומרון, והיוו את "עתודת היבשה המשמעותית ביותר" לפלסטינים. לימים נאסרה כניסתם לכ-85% משטח זה. עד שנת 2011 הוקמו 37 התנחלויות בבקעה.[דרוש מקור]

רוב החקלאות הישראלית ביהודה ושומרון נובעת מחוזים עם ההסתדרות הציונית העולמית העוקפים חוזים ישירים עם הממונה בישראל, ורבים מהם ניתנו על אדמות בבעלות פלסטינית.[45]

היחס לפלסטינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיבוש יהודה ושומרון ב־1967 הייתה האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון נתונה במישרין למרות הממשל הצבאי הישראלי. האוכלוסייה הפלסטינית נאבקה בממשל הצבאי בגלי טרור שהגדולים שבהם היו האינתיפאדה הראשונה והשנייה.

המנהל האזרחי יזם בראשית שנות השמונים של המאה העשרים את הקמת אגודות הכפרים, שנועדו לקדם מנהיגות פלסטינית שתפעל תחת חסות ישראלית.

הקמת הרשות הפלסטינית ב־1995 הביאה למעבר המנהל האזרחי והביטחוני הפלסטיני לידיה בעיקרו, והממשל הישראלי המשיך לפעול רק בשטח C, שחלקים ממנו נמסרו אף הם לידי הרשות הפלסטינית בהסכם חברון והסכם ואי.

באינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן חזרו כוחות צה"ל לפעול גם באזורים שהוגדרו כנתונים למרות הרשות הפלסטינית בהיבטי ביטחון.

ישראל מבוקרת תדיר על הפרה של זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית.[74][78] מתנחלים ואזרחים ישראלים העוברים בגדה המערבית כפופים לחוק אזרחי ישראלי, בעוד פלסטינים המתגוררים באותו תא שטח כפופים למשטר צבאי.[79] מציאות זו, לצד העובדה שפלסטינים ביהודה ושומרון אינם זכאים לאזרחות ישראלית ואינם יכולים לבחור בממשלה ששולטת בחייהם, הביאו להשוואות בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד שהתקיים בדרום אפריקה במאה ה-20.[80]

עקירת אוכלוסייה וגירוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערכה אחת, בין 1967 ל-1978 גירשה ישראל כ-1,151 אנשים, בהם שני שבטים בדואים, שנעקרו מאזור בקעת הירדן בדצמבר 1967 ובמאי 1969. על מנת לתת נופך חוקי לאמצעים אלה, אשר עומדים בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית, החילה ישראל את סעיף 112 של תקנות ההגנה (שעת חירום) שנחקק ב־1945 על ידי המנדט הבריטי, שקדמה לאמנת ז'נבה הרביעית בארבע שנים.[81] היה נוהג לקחת מגורשים לא-סאפי שמדרום לים המלח ולגרשם לירדן.[82][67]

בשנים הראשונות לשלטון ישראל ביהודה ושומרון גורשו לירדן פעילים פוליטיים רבים שהביעו את נאמנותם לממלכה. כמו כן, הייתה מגמה לגרש אנשים שהביעו בפומבי התנגדות לשלטון הישראלי; בין אלה היו מנהלי בתי-ספר ומפקחים שמחו על צנזורה בספרי לימוד, מורים ותלמידים שארגנו שביתות בבתי־ספר, ועורכי-דין שארגנו שביתות של חבריהם למקצוע.[83]

בתחילת 1969 הוציא הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון צו תפיסה לנבי סמואל, בו התגוררו פלסטינים.[84] ב-1971 נהרס הכפר על ידי הממשל הצבאי ותושביו פונו לשטח סמוך לגבעה ממזרח ללב האתר. ב-1986 הכריז המנהל האזרחי על גן לאומי בסוסיא. פלסטינים שהתגוררו באתר אולצו על ידי המנהל לעקור לאתר שהקימו באדמות חקלאיות שבבעלותם, הנמצאות במרחק של כמה מאות מטרים דרומית-מזרחית לכפר המקורי.[80]

בדרום הר חברון, הוכרז ב-1981 שטח אש 918, שהשתרע על כ-30 אלף דונם ובו נכלל אזור מסאפר יטא, הכולל 19 כפרים פלסטינים. באוגוסט 1999 קיבלו רוב הכפרים צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון יותר מ-700 תושבים, הרסו בתים והחרימו רכוש.[80]

בשנת 2018 אישר בית המשפט העליון הישראלי לפנות את תושבי ח'אן אל-אחמר ליישוב ערב אל-ג'האלין.[85][86]

ב־1983 אסרה ירדן על הגירה מהגדה המערבית.[12][87]

הריסות בתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הריסת בתי מחבלים, הריסת מבנים בפעילות מבצעית של צה"ל, הריסת בנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון
כוחות ישראליים בדרכם להרוס את ח'רבת עין כרזליה, ב-8 בינואר 2014.

על פי אמנת ז'נבה הרביעית חל איסור על הרס רכוש אזרחי בשטח כבוש, למעט מטעמים של צורך צבאי מוחלט.[74] על פי הערכה של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, מ־1967 ועד שנת 2015 הרסה ישראל 48,488 מבנים.[88]

סיבה שניתנת תדיר להריסות בתים היא "בנייה ללא היתר", שהסיכוי להשיג אותו כמעט אפסי.[89] משנת 2006 ועד אוגוסט 2020 הרסה ישראל בתואנה זאת לפחות 1,602 יחידות דיור של פלסטינים ביהודה ושומרון, בהם התגוררו כ-6,970 בני אדם לפחות (מהם כ־3,501 קטינים).[90]

לעיתים ישראל הורסת גם בקתות של רועי צאן, עליהן שולם מס כדין.[91]

על פי ארגון Human Rights Watch, המנהל האזרחי מסרב בעקביות להנפיק היתרים לבניית בתי ספר בשטח C במרחבים המוגדרים כבניה לא חוקית והורס בתי ספר שנבנו ללא היתרים. על פי ממצאי הארגון, רשויות הצבא הישראלי הרסו והחרימו מבנים ורכוש של בתי ספר פלסטיניים 16 פעמים בשנים 2010–2018, כשהצבא פוגע שוב ושוב בבתי ספר מסוימים. על פי נתוני האו"ם, ביותר משליש מהקהילות הפלסטיניות השוכנות בשטח C אין בתי ספר יסודיים, ו-10,000 ילדים לומדים באוהלים, בצריפים או במבנים אחרים בהם אין חימום או מיזוג אוויר.[92]

איסורי תנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היתר כניסה לישראל

ב־1968 פרסם הממשל הצבאי צו הדורש היתר כניסה לצורך יציאת פלסטינים מיהודה ושומרון לשטח ישראל. ב־1971 הוצא היתר יציאה כללי לשטחי ישראל במהלך שעות היום ואיסור השתקעות בישראל.[93] ב־1989 הביאה האינתיפאדה הראשונה חיוב הצטיידות בכרטיס מגנטי ואישור מיוחד ליציאה לישראל.

בעקבות החלטת ממשלת ישראל ב־2002 על הקמת גדר ההפרדה כמכשול המפריד בין יהודה ושומרון לשטחי ישראל, כחלק מהתמודדותה עם האינתיפאדה השנייה. הגדר לא הוקמה באופן החופף לקו הירוק והמרחב בינה לבין ישראל הפך למרחב התפר. בעקבות כך נקבע מנגנון היתרי כניסה למרחב הזה, המגביל את כניסת פלסטינים אליו.[94]

דיכוי הפגנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1967 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון עוזי נרקיס על "צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת", שאסר על התקהלות של יותר מעשרה אנשים "במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" ללא היתר מפקד צבאי.[95][96][97] במאי 2010 אישר יועמ"ש איו"ש אל"ם שרון אפק נוסח משולב של צו בדבר הוראות ביטחון, שנועד להחליף עשרים צווים מרכזיים שהוצאו בין השנים 1967–2005. הצו גם מתייחס לצווים אחרים ומתבסס עליהם, ובכלל זה צו צבאי מס' 101 וכן תקנות ההגנה. הצו מגדיר כי אדם אשר "מנסה, בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", דינו עשר שנות מאסר.[98][דרושה הבהרה] התרחשות תדירה היא שהצבא מכריז לפתע על מיקומה של ההפגנה "שטח צבאי סגור" ומעמיד לדין מכוח צו בדבר הוראות ביטחון, בגין מעורבות בהפגנה, פלסטינים שאינם עוזבים את המקום מייד. בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019, הועמדו לדין 4,590 פלסטינים בגין "הפרת הוראה בדבר סגירת שטח". במהלך תקופה זו, בתי משפט צבאיים הרשיעו 4,519 אנשים בעבירה זו.[99]

הטכניקות הישראליות לפיזור הפגנות משתנות בהתאם למוצא האתני של המפגינים. בקרב מתנחלים יהודים השיטות הנהוגות באופן כללי הן גישות השיטור הנהוגות במדינות המערב. לעומת זאת, אצל פלסטינים מאומצות טקטיקות צבאיות.[100] הפגנות אלו טופלו בגז שגורם לפריחה;[101] רימוני גז מדמיע;[102] ירי בכדור גומי, כדורי ספוג וכדורי פיינטבול;[103] שימוש בתחמושת חיה;[104] שימוש במכתזיות ותרסיס בואש;[105] מכונות לזריקת חצץ;[106] מכשירים המניבים גלי קול רועשים; וגז פלפל המכיל קפסאיצין.[102][101][107]

האינתיפאדה השנייה התלקחה לעימות צבאי רחב היקף הכולל פיגועי התאבדות כאשר, על פי מעריב, נורו 700,000 כדורי תחמושת לעבר המוני מפגינים בגדה המערבית, כמו גם 300,000 כדורי תחמושת ברצועת עזה, והרגו 118 פלסטינים, כולל 33 בני נוער.[108][109]

עינויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ז'נבה הרביעית מורה למדינות החתומות עליה למנוע עינויים, כולל סבל נפשי.[110] לדברי ליסה הג'אר וד"ר רחל סטרומזה, מנהלת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עינויים היו מאפיין קבוע של שיטות חקירה ישראליות של פלסטינים.[111][112] דיווחים על עינויים החלו להופיע בשנות ה-70 של המאה העשרים ומתועדים בפירוט על ידי הארגון הלא ממשלתי אל-חאק באמצע שנות השמונים. לפי אל־חאק, מונח הסלנג של הצבא, טרטור, קשור למדיניות שהנהיג רפאל איתן, שהורה על חיילי הצבא ומשמר הגבול לעסוק במעצרים חוזרים ונשנים והשפלה של מספר גדול מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הכוונה הייתה לאסוף קבוצות אנשים מהפגנות לאומיות של פלסטינים, לאלץ לשיר את התקווה, לסטור אחד לשני ולזחול ולנבוח כמו כלבים. המשטרה עצרה גם אלפי פלסטינים מדי שנה באשמות "ביטחוניות", שנעו בין פעילות טרור לקריאת ספרים ממה שישראל ראתה "רשימה שחורה".[113]

היחס לילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת עמותת בצלם וקרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, נראה כי טיפול לקוי בילדים פלסטיניים במערכת המעצר הצבאית הישראלית נרחב, שיטתי וממוסד.[114][115] על פי החוק הבינלאומי, כל הילדים הנמצאים בקשר עם מערכות המשפט מחויבים לקבל יחס של כבוד בכל עת. על פי מחקר משנת 2013 של קרן האו"ם לילדים, שעסק ב-10 שנים של טענות על התעמרות בילדים כחלק מהפרקטיקות הצבאיות של ישראל בגדה המערבית, הראיות ממספר משקיפים חיצוניים מעל עשור מצביעות על כך שילדים פלסטינים שנמצאים במעצר צבאי של ישראל סובלים מיחס אכזרי ומשפיל. האיסור על נהגים כאלה לפי חוק הוא מוחלט ובלתי מותנה, ואפילו שיקולי ביטחון או איומי מלחמה אינם יכולים לעקוף את הכלל.[115]

על פי הסניף השוודי של ארגון "להציל את הילדים", בין 23,600 ל-29,900 ילדים נדרשו לטיפול רפואי לאחר שנפגעו ממכות צה"ל בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה, שליש מהם בני 10 ומטה.[116] קטינים (בני 16 ומטה) היוו 35-40% מתוך 130,000 הפלסטינים שסבלו מפציעות קשות מצד חיילים ישראלים בהתקוממות זו. בקרב ילדים בני 15 ומטה שנדרשו לטיפול רפואי, 35% נפצעו מירי ישראלי, 50% ממכות ו-14.5% סבלו מגז מדמיע.[117]

צנזורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הצבאי מנהיג צנזורה ביהודה ושומרון על פי הוראות תקנות ההגנה (שעת חירום) מ־1945, אשר בתוקף גם בישראל.[118] באוגוסט 1967 חתם מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית עוזי נרקיס על "צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת"[95][119] שאסר על פרסום כל חומר בעל משמעות מדינית ללא היתר ממפקד האזור, לצד הפקדת סמכויות הצנזורה שבתקנות ההגנה בידי המפקד הצבאי. הצו תוקן ב־1977[120] וב־1981, כשנוספה לצו נספח ארוך של רשימת הפרסומים האסורים.[121][96] ברם, לא קיימות בנושא הנחיות ברורות, כך שאפילו יצירות שתורגמו מהעיתונות העברית, או הפקות תיאטרון המותרות בישראל, כמו המלט, הפכו יעד לצנזורה. ביקורת על התנחלויות נאסרה, וכך גם ביטויים לרגשות גאווה לאומיים, בהם אזכור המילה "פלסטין".[דרוש מקור]

עיתונים עלולים לאבד את רישיונם בעקבות הפרת הוראות הצנזורה על בסיס תקנות החירום משנת 1945 (סעיף 92/2). היתרי נסיעה שהיו מאפשרים לאנשי ציבור פלסטיניים כמו אליאס פריג', ראש עיריית בית לחם, להתראיין בחו"ל, נשללו.

השימוש התכוף בכתובות גרפיטי למחאה במהלך האינתיפאדה הראשונה הביאה במאי 1988 את מפקד האזור אלוף עמרם מצנע להורות בתיקון לצו בדבר הוראות ביטחון על איסור יצירת כתובות כאלה במידה שהם עלולים להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בביטחון האזור, בשלום האזור או בסדר הציבורי בו.[122] בתיקון נוסף מנובמבר 1988 הוטלה האחריות על בעל הנכס עליו צויר הגרפיטי להסירו,[123] ונקנסו על כתובות הגרפיטי.[124] היה על הפלסטינים לאסור לבסוף בעצמם על הנוהג, לאחר שהפך למקור הכנסות גדול לישראל.[דרוש מקור]

חוק ומשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הממשל הצבאי הישראלי במרחב עברו כלל סמכויות המנהל והחקיקה במרחב לידיו. המושל הצבאי חוקק חוקים ותקנות על ידי צווים צבאיים, כ-1,800 צווים צבאיים הנוגעים לגדה המערבית.[125] בצו הצבאי השלישי, שהוצא יומיים לאחר הכיבוש, נקבע כי בתי המשפט הצבאיים יחילו את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים באזור מלחמה; תוך ארבעה חודשים הנחיה זו נמחקה מהצו.[126] לאורך עשרות שנות כיבוש, קיבל בג"ץ רק עתירה אחד בלבד כנגד צו צבאי, מתוך יותר מ-1,000 פקודות שהוטלו מ-1967 ועד 1990.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]

הממשל הצבאי ממשיך לאכוף את תקנות ההגנה (שעת חירום) שנחקקו על ידי המנדט הבריטי ב־1945 ושהיישוב מחה נגד החלתם על יהודים בתקופת המנדט.[127]

מערכת המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית משפט צבאי (ישראל)

כחלק מהחקיקה הצבאית ולצורך חקיקתה הקים הממשל הצבאי בתי משפט צבאיים האוכפים את הוראות החקיקה הצבאית.[128] בפני בית המשפט הצבאי העומדו לדין בעבר גם אזרחים ישראלים אך עם הזמן התקבלה העדפה להעמידם לדין בפני בתי משפט ישראליים. מציאות זו יוצרת פיצול בו פלסטינים נשפטים בפני בית משפט צבאי הפועל תחת חוקי האזור בעוד ישראלים נשפטים בפני בית משפט אזרחי הפועל על פי החקיקה הישראלית.[79]

בשנת 1988 תיקן המפקד הצבאי את צו בדבר הוראות ביטחון וקבע כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרות הדין ותחיקת הביטחון" (בדומה לקבוע בחוק יסוד: השפיטה (סעיף 2)).[129] לדברי איל בנבנישתי תיקון זה נועד גם למנוע את השימוש בחוק הבינלאומי לפני שופטים בבתי הדין הצבאיים.[130]

לפי נתוני ארגון יש דין, מתוך 1,045 אירועים של פגיעה בפלסטינים בידי ישראלים שסוקרו בין השנים 2005 ל-2014, 91.4% מהחקירות בישראל נסגרו מבלי להגיש כתבי אישום.[131] בניתוח של בצלם על 119 מקרים של מתנחלים שהרגו פלסטינים, התברר כי רק 13 נשלחו למאסר: שישה הורשעו ברצח, רק אחד מהם נידון למאסר עולם, ואילו מתוך שבעה שהורשעו בהריגה, אחד מהם קיבל עונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנים על הריגת ילד, והשאר קיבלו עונשים קלים.[132]

מאסרים ומעצרים מנהליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סארי מקדיסי בין השנים 1967–2005 נעצרו על ידי ישראל כ-650,000 פלסטינים,,[133] כאשר אחד מכל שלושה מהמעצרים בשני העשורים הראשונים. לפי ליסה הג'אר נעצרו כ־813,000 פלסטינים בידי ישראל בין השנים 1967 עד 1993.[134]

במשך השנים עצרה ישראל אלפי פלסטינים במעצר מנהלי, המבוסס על ראיות שלא נחשפות בפני העציר.[135] ב-2018 ציין ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כי "מאות פלסטינים, כולל ילדים, מנהיגי חברה אזרחית ועובדים לא ממשלתיים היו במעצר מינהלי באופן קבוע", והכיר בחלקם, כמו ח'אלדה ג'ראר ואחמד קטאמש, כאסירי מצפון.[136][137]

מעמד קרקעות ותפיסתן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון, תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון

רישום המקרקעין בארץ החל תחת השלטון העות'מאני שחוקק ב־1858 חוק קרקעות שעודנו בתוקף ביהודה ושומרון. תחת הממשל העות'מאני היה רישום הקרקעות מצומצם למדי, בעיקר בשל אי רצון להתחייב בגיוס לצבא העות'מאני;[דרושה הבהרה] ב־1928 החלה ממשלת המנדט הליך רישום מסודר של קרקעות לפי מספר חלקה, שנמשך בצורה איטית תחת השלטון הירדני. ב־1967 נרשמו כשליש מאדמות יהודה ושומרון, בעיקר באזור ג'נין ובקעת הירדן. ב־1968 הוציא הממשל הצבאי הוציא צו שהורה על התליית רישום הקרקעות.[138][139]

על פי החוק הבינלאומי מותר לכוח הכובש לתפוס חזקה זמנית במקרקעין ובמבנים לצורך שיכון כוחות צבאיים. בהתבסס על כך, ובטענה שהדבר דרוש לצרכים צבאיים, נהגה ישראל בתחילה להפקיע אדמות בצו צבאי על מנת להקים יישובים יהודים, כמו מתתיהו, נווה צוף, רימונים, בית אל, כוכב השחר, אלון שבות, אלעזר, אפרת, הר גילה, מגדל עוז, גיתית, ייט"ב וקריית ארבע.[140][141] בבג"ץ בית אל ב-1977 אושרה הפקעה מנימוקים כאלו, אך בבג"ץ אלון מורה ב-1979 פסק כי ההפקעה אינה לצרכים ביטחוניים וביטל אותה, וממשלת ישראל קיבלה החלטת ממשלה הקובעת כי לא ייעשה עוד שימוש בצווי הפקעה, והתנחלויות יוקמו על אדמות מדינה בלבד.[142]

על פי נתוני המנהל האזרחי, 99.76% (כ-674,459 דונם) מסך אדמות המדינה שביהודה ושומרון שהוקצו לשימוש, הוקצו לטובת ההתנחלויות. מנגד, לפלסטינים הוקצו, לכל היותר, 0.24% מהם (כ-1,625 דונם); כאשר 80% מההקצאות לפלסטינים (1,299 דונם) נעשו לצורך הקמת התנחלויות (669 דונם) ולצורך העברה בכפייה של בדואים (630 דונם), כך שלצורכי הפלסטינים עצמם הוקצו לכל היותר 326 דונם.[143]

נוהל נוסף לתפיסת אדמות הוא "הצו בדבר נכסים נטושים" מ-1967, שקבע כי נכס שהיה ברשות פלסטיני שיצא מיהודה ושומרון, בין אם לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה או אחריה, יועבר לחזקת ממונה מטעם צה"ל, הרשאי לעשות בו כראות עיניו. עם זאת, לפרקים נכס הוגדר כנטוש גם אם זהות בעליו לא הייתה ידועה; בית חורון, לדוגמה, הוקמה על אדמות שבעליהן חי בזמן מכירתן ביהודה ושומרון. ועדת העררים קבעה כי אף על פי שאין כל ספק לבעלותו על האדמות, העסקה למכירתן לא תבוטל מסיבות של תום לב.[144]

אמצעי נוסף בו השתמשה ישראל להפקעת אדמות פלסטיניות היה ייעודן לצורכי ציבור. על פי החוק הירדני, כאשר מפקיעים אדמות לצורכי ציבור יש לפרסם תחילה את הכוונה לעשות זאת, לתת זמן לערעור, ולקבל אישור מהמלך. ישראל שינתה זאת בכך שהאצילה את הכוח להפקעה למפקדים צבאיים אזוריים, וביטלה את הדרישה לפרסם את הכוונה להפקיע בעיתון רשמי. ערעורים לא טופלו עוד בבתי משפט מקומיים אלא במערכת בתי המשפט הצבאיים. ההתנחלות מעלה אדומים יושבת על 30,000 דונם של אדמות פלסטינים שהופקעו באופן זה.[145]

במאי 2025 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון על הנהגה מחדש של רישום המקרקעין ביהודה ושומרון. מתנדי ההתנחלויות טענו כי ההחלטה נועדו להקל על רישום בעלות יהודית על אדמות ביהודה ושומרון ותפגע בפלסטינים.[146][147][148]

החוק הישראלי ביהודה ושומרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר ביתר עילית. החלת החוק הישראלי עליה מחייבת צו אלוף

מתוקף מעמדם כשטחים בתפיסה לוחמתית, יהודה ושומרון כפופים לחוק צבאי, וסמכויות חקיקה מסורות לידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון שהוא מפקד פיקוד המרכז. המפקד משמש כמחוקק ומוסמך להוציא צווים חקיקתיים למרחב, חלקם מתקנים חקיקה קיימת וחלקם יוצרים חקיקה חדשה. החקיקה הפלילית של מפקד האזור כלולה בצו בדבר הוראות ביטחון, המשמש כקודקס פלילי למרחב, ועל פיו פועלים בתי המפשט הצבאיים הישראלים.

על אזרחים ישראלים ועל ההתנחלויות מוחל החוק הישראלי בדרכים שונות.[149][150] הוראות החוק של המשפט האזרחי מוחלות על בסיס אישי, כך שהן חלות על תושבי ישראל ולא על בסיס שטח. להחלת החוק נדרש צו אלוף.[151] יישום החוקים יצר "מובלעות" של החוק הישראלי ביהודה ושומרון,[152][153] המונחים "משפט המובלעות" או "צדק מבוסס מובלעת" משמשים לתיאור מערכת המשפט במקום.

המשפט הפלילי הישראלי מוחל על תחומי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון על בסיס שטח, כאשר בשאר השטח חל הדין הירדני, העות'מאני והבינלאומי.[152]

טרמינולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שכתב ב־1987 כינה אמנון רובינשטיין את המנגנון המשפטי הישראלי ביהודה ושומרון "משפט המובלעות".[154][155] לגבי תחולת החוק הישראלי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, רובינשטיין ציין כי:

(ש)הפכה את יהודה ושומרון ועזה מפקדון, הכפוף לדיני המשפט הבינלאומי - לייצור כלאיים משפטי, בו שוכנים זה לצד זה, שתי שיטות משפטיות שונות לחלוטין: האחת - ישראלית כמעט במלואה, השנייה - שילוב של משפט ירדני וצווים המוצאים עליידי השלטון הצבאי, האמור להיות להלכה זמני בלבד

[156] בדו"ח משנת 2009 שחיברה וירג'יניה טילי, עבור מועצת המחקר למדעי הרוח בדרום אפריקה, נכתב כי "התוצאה של ההחלה החוץ-טריטוריאלית של חקיקה ישראלית על בסיס אישי, בשילוב עם משפט המובלעות כמתואר לעיל, היא שמתנחל חי במסגרת החוק בגדה המערבית רק באופן חלקי ביותר".[157] הדו"ח ציטט אז את עבודתו של רובינשטיין משנת 1986:

תושב מעלה אדומים, למשל, כפוף לכאורה לממשל הצבאי ולחוק הירדני המקומי, אך למעשה הוא חי על פי דיני ישראל הן מבחינת משפטו האישי והן מבחינת הרשות המקומית בה הוא מתגורר. הממשל הצבאי אינה אלא שלט דרכו פועלים החוק והממשל הישראליים.[157]

יישום בפועל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היבטים טריטוריאליים של "משפט המובלעות" מיושמים דרך "ניקוזם" למתנחלים, בשיטה המכונה בלועזית "pipelining" (התקנת צנרת).[152] לפי שיטה זו, דרך הצווים הצבאיים הישראליים, המהווים את עיקר החקיקה ביהודה ושומרון, מוחלים החוקים הישראליים באופן ספציפי לתחומי השיפוט של ההתנחלויות. שיטה זו משמשת כדי לתת למשרדי ממשלת ישראל, כמו משרד החינוך ומשרד הבריאות, סמכות שיפוט על מתקנים ציבוריים, כמו בתי ספר ובתי חולים ביהודה ושומרון.

מערכת משפטית כפולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות מערכת זו, המתנחלים הישראלים כפופים לחלקים גדולים מהחוק הישראלי ואילו הפלסטינים כפופים לשילוב של החוק הצבאי הישראלי וחלק מהחוקים המקומיים המבוססים על החוק הירדני.[152][158]

חוקים ישראליים החלים על אזרחים ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון הם לרוב בעלי אופי מינהלי וכוללים מיסוי, פיקוח על מוצרים, ביטוח לאומי,[153] חינוך, רווחה, בריאות, עבודה ומעמד אישי,[159] אך אינם כוללים חוקים הנוגעים לטריטוריה עצמה כגון חוקי קרקע ותכנון. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי עבודה המיושמים בדרך זו חלים גם על עובדים פלסטינים בהתנחלויות.

מערכת משפטית כפולה זו היא אחד הנימוקים הבולטים בטענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל.

פעילות פרלמנטרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2014 אושרה הצעה בקבינט המחייבת לבחון את יישום כל החוקים הישראליים החדשים להתנחלויות, אך היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין התנגד לכך.[160] במאי 2016 הושקה היוזמה מחדש על ידי איילת שקד.[161]

התנגדות לשלטון הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות אידאולוגית לכיבוש הופיעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הוגים כישעיהו ליבוביץ ואחרים הזהירו מפני ההשלכות של שלטון ממושך על הפלסטינים.[162] ההתנגדות האידאולוגית לכיבוש הלכה והתקבלה בשיח הציבורי בשנות ה-70, עם הקמת מפלגת רצ ותנועת שלום עכשיו, וביתר שאת בשנות ה-80, כאשר מפלגת העבודה אימצה את האופציה הירדנית ומאוחר יותר את פתרון שתי המדינות. עם השנים, סיום הכיבוש הפך לאחד מהעקרונות המרכזיים של השמאל הפוליטי בישראל.

טענות על השחתה מוסרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שפורסם ב־1968 טען ליבוביץ כי

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה...בתחום שלטוננו פירושה: חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי...והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד"

— ישעיהו ליבוביץ, "שטחים"[163]

עם השנים הפכה הטענה כי הכיבוש גורם להשחתה מוסרית לאחד הנימוקים העיקריים נגד הכיבוש בשיח הפוליטי בישראל.[164] לפי הטענה, שלטון צבאי של עם אחד על עם אחר יוביל בהכרח להשחתה מוסרית של שני העמים, ולכן סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי קיומי.

באוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית" (מוסד ביאליק, 2013) מציגים צ'ארלס גרינבאום ויואל אליצור מספר מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין הכיבוש להתגברות האלימות בחברה הישראלית בכלל ובאלימות של חיילים ומתנחלים כלפי פלסטינים בפרט.[165]

אדי קאופמן טען כי השפעת הכיבוש היא אחד הגורמים להתגברות האתנוצנטריות בחברה הישראלית ולשחיקת התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות האדם. על פי קאופמן, ”השוואה של דאגות החיילים בדבר התנהגות הומאנית כלפי האויב הערבי החמוש לאחר מלחמת 1967... עם דאגות החיילים בדבר התמודדות עם אזרחים לא–חמושים לאחר המלחמה בעזה ב–2009, מעידה על שחיקת הערכים הבסיסיים מן היסוד”.[166]

סרבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סרבנות בישראל

סירוב לשרת בצה"ל הוא אקט של מחאה נגד הכיבוש, שננקט על ידי צעירים לפני גיוס או על ידי חיילי מילואים. מאז שנות ה-70 היו מספר התארגנויות של סרבנות לשרת בצה"ל בכלל ומעבר לקו הירוק בפרט, וקיימת גם סרבנות לא מאורגנת של יחידים. בין הקוראים לסרבנות כמחאה נגד הכיבוש היה ישעיהו ליבוביץ, אחד ההוגים המרכזיים של השמאל הרדיקלי בישראל.

קריאות לסיפוח יהודה ושומרון לישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – סיפוח יהודה ושומרון לישראל; סיפוח בקעת הירדן לישראל

בימין הישראלי עלו קריאות לסיפוח יהודה ושומרון לישראל וביטול הממשל הצבאי.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • משה דרורי, החקיקה באזור יהודה והשומרון, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי עייש הרי סאקר, 1975

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השלטון הישראלי ביהודה ושומרון בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Lisa Hajjar, Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza, p. 2
  2. ^ ניית'ן ת'ראל, השפה היחידה שהם מבינים: לכפות פשרה בישראל ופלסטין, עמ' 144
  3. ^ קובץ התקנות 2064, 28 ביוני 1967
  4. ^ חוות דעתו של בית הדין הבינלאומי לצדק, באתר בצלם, ‏1 בינואר 2011
  5. ^ אמנת ז'נבה, באתר BBC, 10 בדצמבר 2009.
  6. ^ "The Separation Fence in the International Court of Justice and the High Court of Justice: Commonalities, Differences and Specifics"
  7. ^ 1 2 אמנת ז'נבה, באתר BBC, 10 בדצמבר 2009
  8. ^ 1 2 יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 25
  9. ^ בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28 בדצמבר 1983
  10. ^ Shamgar, Meir (1971). "The Observance of International Law in the Administerd Territories". Israeli Yearbook of Human Rights. 26: 429–446. doi:10.1163/9789004219120_019.
  11. ^ איתמר אייכנר, בית הדין בהאג: ההתנחלויות לא חוקיות. ישראל צריכה לסגת מהגדה בהקדם האפשרי, באתר ynet, 19 ביולי 2024
  12. ^ 1 2 3 4 5 טליה איינהורן, איחוד המכסים בין ישראל לרשות הפלשתינית: הכללים הנדרשים במשפט הסחר הבין-לאומי ובמשפט הפנימי, מחקרי משפט יד (2), 1998, עמ' 439–75‏, JSTOR 24269002
  13. ^ עמוס קינן, לא כל הארץ פארק קנדה, דבר, 17 בנובמבר 1981
  14. ^ Meron Benvenisti, Sacred Landscape, University of California Press, p. 327
  15. ^ Ian Black, Enemies and Neighbours: Arabs and Jews in Palestine and Israel, 1917-2017, p. 277
  16. ^ Robert Bowker, Palestinian Refugees: Mythology, Identity, and the Search for Peace, Lynne Rienner Publishers, 2003, p. 81, בציטוט מתוך Arzt, Donna (1997). Refugees into Citizens: Palestinians and the End of the Arab-Israeli Conflict. New York: Council on Foreign Relations. p. 13-14.
  17. ^ רמת הגולן הייתה באחריות אלוף פיקוד הצפון, ורצועת עזה וסיני באחריות אלוף פיקוד הדרום.
  18. ^ צו בדבר הקמת מינהל אזרחי, באתר הפרקליטות הצבאית
  19. ^ Esther Rosalind Cohen, Human Rights in the Israeli-occupied Territories, 1967-1982, Manchester University Press, 1985, p. 245
  20. ^ צו בדבר ערך הדינר (אזור הגדה המערבית) (מס' 20), תשכ"ז– 1967, קמצ"ם 6, עמ' 42–43; צו בדבר קביעת המטבע הישראלי כהילך חוקי (אזור הגדה המערבית) (מס' 76), תשכ"ז–1967, קמצ"ם 5, עמ' 191–192
  21. ^ יגאל לביב, הנהגת הל"י בגדה תגרום לסיפוחה המלא לישראל, הארץ, 2 באוגוסט 1967
  22. ^ 1 2 John B. Quigley, The Case for Palestine: An International Law Perspective, עמ' 186, 2005
  23. ^ Lustick, Ian S. (2018). Unsettled States, Disputed Lands: Britain and Ireland, France and Algeria, Israel and the West Bank-Gaza. Cornell University Press. p. 11. ISBN 9781501731945.
  24. ^ המחיר הכלכלי של הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים הכבושים, באתר המכון למחקר יישומי - ירושלים, 2015, עמ' 4
  25. ^ צו בדבר מינויים לפי חוקי המכס והבלו (צו מס' 31), קמצ"ם 2, עמ' 66–67 (קישור חילופי)
  26. ^ צו בדבר חוק הבלו על מוצרים מקומיים (תיקון מס' 2) (יהודה והשומרון) (מס' 658), תשל"ו–1976, קמצ"ם 38, עמ' 182–188
  27. ^ בג"ץ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה והשומרון, פ"ד לז(2) 197, 231 (פסק הדין באתר המוקד להגנת הפרט; קישור לתקציר פסק הדין באנגלית, באתר בית המשפט העליון)
  28. ^ אורן כהן, הצלחת הוועדות להחליף את המינהל גרמה לחיסולן, חדשות, 19 באוגוסט 1988
  29. ^ דורעם גונט, בית סאחור: עיקלו כבר 2.5 מיליון ש"ח, במחנה, 25 באוקטובר 1989
  30. ^ דילמות של זיקה: זהות ושייכות בקרב נוצרים פלסטיניים, עמ' 93
  31. ^ 1 2 אזור יהודה ושומרון: פעולות חקלאות, דין וחשבון שנתי מס' 23 לשנת הכספים 1971/72, מבקר המדינה
  32. ^ 1 2 Cheryl Rubenberg, The Palestinians: In Search of a Just Peace, pp. 122-124
  33. ^ Ziai, Fatemeh (2013). "Human rights violations as an obstacle to economic development: restrictions onmovment in the West Bank and the Gaza Tsrip". The Political Economy of Middle East Peace: The Impact of Competing Trade Agendas. Routledge Frontiers of Political Economy, Routledge: 136.
  34. ^ Cheryl Rubenberg, The Palestinians: In Search of a Just Peace, p. 382
  35. ^ Orhan Niksic, Nur Nasser Eddin, Massimiliano Cali, Area C and the Future of the Palestinian Economy, עמ' 19-20
  36. ^ טום ג'ויס, The Palestinian farmers battling border restrictions and lack of water, באתר הגרדיאן, 12 באפריל 2016
  37. ^ העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי לעם הפלסטיני, באתר ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, 21 ביולי 2016, עמ' 7
  38. ^ הערכת ההגבלות על פיתוח סקטור המים הפלסטיני, באתר UNISPAL, אפריל 2009, עמ' 26-27
  39. ^ 1 2 3 אירוס ברוורמן, עקירת זהויות: הרגולציה של עצי זית בגדה המערבית הכבושה, נובמבר 2009
  40. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 143
  41. ^ צו בדבר סמכויות לעניין דיני-מים (אזור הגדה המערבית) (מס' 92), תשכ"ז–1967, קמצ"ם 6, עמ' 213–214
  42. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 215
  43. ^ 1 2 סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 380
  44. ^ סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 379
  45. ^ 1 2 3 4 5 כיבוש בע"מ, באתר Human Rights Watch, 19 בינואר 2016
  46. ^ פרנצ'סקה דה שאטל, שייח'י מים ובוני סכרים: סיפורים על אנשים ומים במזרח התיכון, עמ' 131
  47. ^ לורן גלפונד פלדינגר, The Politics of Water: Palestinians Bracing for Another Dry, באתר הארץ, 13 באפריל 2013
  48. ^ אתר למנויים בלבד גדעון לוי ואלכס ליבק, מסע בארץ המעיינות שנגנבו מבעליהם הפלסטינים, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2019
  49. ^ איך נישול מתרחש, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש, מרץ 2012
  50. ^ תוצרת הארץ: ניצול שטח פלסטיני לטיפול בפסולת ישראלית, באתר בצלם, דצמבר 2017
  51. ^ שפכים ללא גבולות: הזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית, באתר בצלם, יוני 2009
  52. ^ 1 2 Orhan Niksic, Nur Nasser Eddin, Massimiliano Cali, the Future of the Palestinian Economy, עמ' 58-60
  53. ^ סקטור הטלקומוניקציה בשטחים הפלסטיניים: הזדמנות מוחמצת להתפתחות כלכלית, באתר הבנק העולמי, 1 בפברואר 2016
  54. ^ בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד ואחרים נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואחרים, ניתן ב־10 באוקטובר 2007
  55. ^ להסיר את מחסום צפון ים המלח, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 11 ביוני 2008
  56. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 142
  57. ^ זיו שטהל, מנכסים את העבר, באתר יש דין, דצמבר 2017, עמ' 11-16
  58. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 148
  59. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, מחשש לחרם אקדמי, העליון אסר לפרסם מידע על חפירות ארכיאולוגיות בגדה, באתר הארץ, 19 במאי 2019
  60. ^ עע"מ 10014/16 יש דין - ארגון מתנדבים לזכויות אדם ואחרים נ' המינהל האזרחי איו"ש ואחרים, ניתן ב־16 במאי 2019
  61. ^ Philip E. Davies, The Educated West Bank Palestinians
  62. ^ נפתחה המכללה המוסלמית בחברון, על המשמר, 3 בינואר 1972; אושרה הקמת מכללה ללימודי האיסלם בחברון, דבר, 23 בנובמבר 1971
  63. ^ יוסף צוריאל, אלון מבטיח חופש אקדמי, מעריב, 3 ביולי 1974
  64. ^ יוסף צוריאל, אלון וידלין יניחו היום אבן־פינה למכללה מוסלמית בחברון, מעריב, 2 ביולי 1974
  65. ^ אושרה פתיחת האוניברסיטה בבית לחם, דבר, 12 באוקטובר 1973
  66. ^ [65]
  67. ^ 1 2 דני רובינשטיין, מנהיגות על חבל דק, דבר, 11 בנובמבר 1977
  68. ^ ברק רביד‏, בלינקן מבטל את מדיניות קודמו ומודיע כי ההתנחלויות בגדה מנוגדות לחוק הבינלאומי, באתר וואלה, 23 בפברואר 2024
  69. ^ איתמר אייכנר, דניאל אדלסון, ניו יורק, ארה"ב משנה מדיניות: "ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי", באתר ynet, 23 בפברואר 2024
  70. ^ ראו למשל למשל החלטה זו של האספה הכללית של האו"ם מנובמבר 2020, והחלטות רבות נוספות
  71. ^ החלטה 446 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 452 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 465 של מועצת הביטחון של האו"ם והחלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם
  72. ^ חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק
  73. ^ 1 2 3 מיכאל גלצ'ינסקי, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית: החוק הבינלאומי והמשפטנות הישראלית, 2004
  74. ^ 1 2 3 Human Rights Watch, ישראל: 50 שנים של עוולות כיבוש, 4 ביוני 2017
  75. ^ יותם ברגר, כמה מתנחלים באמת חיים בגדה המערבית? תחקיר הארץ חושף, באתר הארץ, 15 ביוני 2017(הקישור אינו פעיל)
  76. ^ יותם ברגר, ישראל השתמשה בצנזורה הצבאית כדי להסתיר את ההתנחלויות הראשונות מהציבור, מסמך חושף, 7 בספטמבר 2016
  77. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 11
  78. ^ זכויות האדם בשטחים הכבושים, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  79. ^ 1 2 שלטון אחד, שתי מערכות חוק: משטר הדינים של ישראל בגדה המערבית, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  80. ^ 1 2 3 מיכאל ספרד, הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ופשע האפרטהייד: חוות דעת משפטית, באתר יש דין, יוני 2020
  81. ^ Ann M. Lesch, Israeli Deportation of Palestinians from the West Bank and the Gaza Strip, 1967-1978, Journal of Palestine Studies 8 (2), Winter 1979, עמ' 101-131‏, JSTOR 2536512
  82. ^ Shahak, Israel, Punishment of the Innocent, Journal of Palestine Studies 4 (1), 1974, עמ' 181–86 doi: 10.2307/2535945
  83. ^ גירוש פלסטינים מהשטחים והגירוש ההמוני בדצמבר 1992, באתר בצלם, יוני 1993, עמ' 15
  84. ^ הוצא צו נגד דיין והממונה על נכסים נטושים בגדה, מעריב, 29 באוקטובר 1971
  85. ^ בג"צ 3287/16 כפר אדומים ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־24 במאי 2018
  86. ^ יהושע (ג'וש) לייפר, המזבלה והייאוש מחכים למפונים מח'אן אל אחמר, באתר "שיחה מקומית", 16 ביוני 2018
  87. ^ דני רובינשטיין, ירדן מגבילה תושבים בשטחים היוצאים לחו"ל, דבר, 15 במאי 1983
  88. ^ הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, סקירה של מדיניות ההריסה הישראלית
  89. ^ מדיניות התכנון בגדה, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  90. ^ הריסת בתים שנבנו ללא רישיון בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים), באתר בצלם, 6 בספטמבר 2020
  91. ^ דוד שולמן, חופש וייאוש: הערות מדרום הר חברון, עמ' 28
  92. ^ ישראל: הצבא הורס בתי ספר בגדה המערבית, באתר Human Rights Watch, 25 באפריל 2018
  93. ^ היתר יציאה כללי (יהודה והשומרון) (מס' 4), תשל"א–1971, קמצ"ם 30, עמ' 1196–1197
  94. ^ משטר ההיתרים: הפגיעה בזכויות האדם בשטחי הגדה המערבית המכונים "מרחב התפר", המוקד להגנת הפרט, מרץ 2013 ISBN 978-965-7625-00-2
  95. ^ 1 2 צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101), התשכ"ז–1967, קמצ"ם 6, עמ' 277–280
  96. ^ 1 2 צו בדבר איסור פעילות הסתה ותעמולה עוינת, באתר בצלם
  97. ^ סעיף 3 (א) לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת (אזור הגדה המערבית)
  98. ^ סעיף 251 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)
  99. ^ נולדו ללא זכויות אזרח, באתר Human Rights Watch, 17 בדצמבר 2019
  100. ^ פיט ואן רנן, הגנה על ילדים במהלך עימות פוליטי מזוין: פרספקטיבה רב-תחומית, עמ' 382
  101. ^ 1 2 טניה ריינהרט, ישראל/פלסטין: איך לסיים את המלחמה של 1948
  102. ^ 1 2 אמצעים לפיזור הפגנות בשטחים, באתר בצלם, דצמבר 2012
  103. ^ דף מידע דצמבר 1998, באתר בצלם
  104. ^ יש לאסור על השימוש בירי תחמושת חיה בנסיבות שאינן מסכנות חיים בגדה המערבית, באתר בצלם, 18 ביוני 2009
  105. ^ שרה גליים, מי בואש: נשק שמשתמש בסירחון כדי לשלוט בהמונים, באתר HowStuffWorks
  106. ^ ג'יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 168
  107. ^ באתר Vice
  108. ^ יואב פלד, המאבק לריבונות: פלסטין וישראל, 1948-2005, עמ' 48
  109. ^ יואל פיטרס, האיחוד האירופי והאביב הערבי: קידום דמוקרטיה וזכויות אדם במזרח התיכון, עמ' 80
  110. ^ ג'יימס רון, עינויים וטיפול לקוי: חקירת פלסטינים מהשטחים הכבושים בידי ישראל, עמ' 86
  111. ^ Lisa Hajjar, Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza, עמ' 195
  112. ^ אתר למנויים בלבד מיכל אהרוני, "הייתי גופי ולא שום דבר זולתו": האם ניתן אי פעם להתגבר על עינויים?, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2018
  113. ^ עינויים והטלת אימה בגדה המערבית, באתר אל-חאק
  114. ^ יעל שטיין, נוער בסיכון, באתר בצלם, מרץ 2018
  115. ^ 1 2 ילדים במעצר צבאי ישראלי(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021), באתר קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, פברואר 2013
  116. ^ ג'ון מרשהיימר וסטפן וולט, הלובי של ישראל ומדיניות החוץ של ארצות הברית, עמ' 90]
  117. ^ ג'יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 157
  118. ^ סעיף 86 עד 101 לתקנות ההגנה (שעת חירום)
  119. ^ צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוניית (אזור הגדה המערבית
  120. ^ צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (תיקון) (יהודה והשומרון) (מס' 718), התשל"ז–1977, קמצ"ם 41, עמ' 142–143
  121. ^ צו (מס' 938), התשמ"א–1981, קמצ"ם 50 (20 בספטמבר 1982), עמ' 2–58
  122. ^ צו בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס' 56) (יהודה והשומרון) (מס' 378) (מס' 1234), התשמ"ח–1988, קמצ"ם 77, עמ' 14
  123. ^ צו בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס' 57) (יהודה והשומרון) (מס' 378) (מס' 1260), התשמ"ח–1988, קמצ"ם 77, עמ' 98–99
  124. ^ Peteet, Julie (1996). "The Writing on the Walls: The Graffiti of the Intifada". Cultural Anthropology. 11 (2): 139–59. JSTOR 656446.
  125. ^ החקיקה באזור יהודה והשומרון - סקירה, באתר צה"ל, 5 בינואר 2020
  126. ^ רג'א שחאדה, לכבוש את פלסטין מרקיב את ישראל מבפנים. שום הסכם במפרץ לא יכול להסתיר זאת, באתר הגרדיאן, 17 בספטמבר 2020
  127. ^ Lisa Lisa Hajjar, Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza, עמ' 59
  128. ^ Lisa Hajjar, Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza, עמ' 5
  129. ^ צו בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס' 53) (אזור יהודה והשומרון) (תקון מס' 1217), התשמ"ח–1988, קמצ"ם 76, עמ' 132-142
  130. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 216
  131. ^ העמדה לדין של אזרחים ישראלים החשודים בפגיעה בפלסטינים בגדה המערבית, באתר יש דין, מאי 2015
  132. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 144
  133. ^ סארי מקדיסי, פלסטין לעומק: כיבוש יום-יומי, עמ' 142
  134. ^ Lisa Hajjar, Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza, p. 185
  135. ^ מעצר מנהלי, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  136. ^ סקירה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב זכויות האדם בעולם, 2017-2018(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021)
  137. ^ פעולה דחופה(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021), באתר אמנסטי אינטרנשיונל, 25 בינואר 2018
  138. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 44-47
  139. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 41
  140. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 42
  141. ^ נולדו בחטא: הקמת התנחלויות על קרקע פרטית בצו תפיסה צבאי, באתר שלום עכשיו, 25 ביולי 2016
  142. ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
    שלומית גרינפילד גילת, 1979 - מַשָּׁק כנפי הפרפר של בג"ץ דוויקאת, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 20 במרץ 2019
  143. ^ אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד, באתר שלום עכשיו, ‏2018-07-18
  144. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 51-52
  145. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 50-51
  146. ^ כ"ץ הנחה: לחדש את ביצוע הסדר המקרקעין ביהודה ושומרון, באתר "סרוגים", 11 במאי 2025
  147. ^ חגית עופרן, הקבינט החליט לפתוח בהסדר מקרקעין שמשמעו נישול הפלסטינים מנכסיהם בגדה המערבית, באתר שלום עכשיו, ‏12 במאי 2025
  148. ^ סיון חילאי ואלישע בן קימון, "מהפכה - וריבונות דה פקטו": כך ממשלת ישראל מספחת בפועל את יהודה ושומרון, באתר ynet, 13 במאי 2025
  149. ^ Is a New Israeli Bill Creeping Annexation of West Bank?, Yonah Jeremy Bob, Jerusalem Post, 5 September 2017
  150. ^ Fearing International Ire, Netanyahu Blocks Annexation – but Promotes Applying Israeli Laws to Settlements, Haaretz, Jonathan Lis, 17 February 2018
  151. ^ תומר ניר, ‏"מה שמתחולל בגזרת צו האלוף הוא ביזיון ושערורייה", באתר "סרוגים", 6 ביוני 2017
  152. ^ 1 2 3 4 Orna Ben-Naftali; Michael Sfard; Hedi Viterbo (10 במאי 2018). The ABC of the OPT: A Legal Lexicon of the Israeli Control over the Occupied Palestinian Territory. Cambridge University Press. pp. 52–. ISBN 978-1-107-15652-4. {{cite book}}: (עזרה)
  153. ^ 1 2 Gilead Sher, The Application of Israeli Law to the West Bank: De Facto Annexation?, INSS Insight No. 638, December 4, 2014
  154. ^ Michael Sfard (23 בינואר 2018). The Wall and the Gate: Israel, Palestine, and the Legal Battle for Human Rights. Henry Holt and Company. p. 465. ISBN 978-1-250-12271-1. {{cite book}}: (עזרה)
  155. ^ Orna Ben-Naftali (13 בינואר 2011). International Humanitarian Law and International Human Rights Law. OUP Oxford. pp. 148–. ISBN 978-0-19-100160-4. {{cite book}}: (עזרה)
  156. ^ אמנון רובינשטיין, מעמדם המשתנה של ה"שטחים": מפקדון מוחזק ליצור כלאיים משפטי, עיוני משפט יא, תשמו–ז, עמ' 439–456
  157. ^ 1 2 Occupation, colonialism, apartheid?: a re-assessment of Israel's practices in the occupied Palestinian territories under international law, 2009, pages 108–109
  158. ^ John Ehrenberg; Yoav Peled (29 ביולי 2016). Israel and Palestine: Alternative Perspectives on Statehood. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 192–. ISBN 978-1-4422-4508-2. {{cite book}}: (עזרה)
  159. ^ אבירם, אמיתי, שיערוך כספים המוחזרים על ידי רשויות ציבוריות באזור יהודה והשומרון: בכך הרחיב המחוקק בצורה עקיפה את תחולת האיסור הקבוע בחוק על האזורים. זאת ועוד, בעבר הוחלו הוראות חוק ישראליות שונות, דרכה של תחיקת הביטחון החלה באזורים, בשטחן של הרשויות המקומיות הישראליות באזורים (החלה זו יצרה את התופעה המכונה "משפט המובלעות"). יודגש כי החוקים הישראליים שהוחלו בדרך זו בעלי צביון פרסונלי מובהק (דוגמת נושאי חינוך, רווחה, בריאות, עבודה, מעמד אישי וכיוצא בזה עניינים) ולא בעלי צביון טריטוריאלי-קרקעי
  160. ^ Times of Israel, three articles on 9 November 2014:
    * Bill would require IDF to copy Israeli civil law for settlements
    * Ministers back bill forcing army to extend civil law to settlements
    * MKs charge ‘civil law’ bill will lead to settlement annexation
  161. ^ Times of Israel, Plan to apply Israeli law in West Bank: Equal rights or ‘creeping annexation’?
  162. ^ אתר למנויים בלבד מיכל אהרון, "לא ימות משיח, אלא ימי הביניים": הוגי דעות חזו ב-1967 את העתיד לבוא, באתר הארץ, 2 ביוני 2017
  163. ^ ישעיהו ליבוביץ, 'שטחים', פורסם לראשונה: ידיעות אחרונות 1968
  164. ^ ישעיהו ליבוביץ', יהודים וערבים בישראל, 1980
  165. ^ צ'ארלס גרינבאום ויואל אליצור, "ההשלכות הפסיכולוגיות והמוסריות של כיבוש השטחים הפלסטיניים על החברה הישראלית", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 310
    וראו בעיקר: השפעת הכיבוש על חיילים עמ' 316
    וכן: התפתחות תוקפנות של חיילים נגד אזרחים, עמ' 322-323
  166. ^ אדי קאופמן, "השפעת הכיבוש על זכויות האדם בתוך ישראל", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 373
    וראו בפרט עמ' 382-382, 385
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השלטון_הישראלי_ביהודה_ושומרון&oldid=41926036#החוק_הישראלי_בהתנחלויות_ביהודה_ושומרון"