חוקי התורה

דף מתוך כתר ששון, ובו כתובים חוקי התורה בפרשת משפטים, המזוהה עם ספר הברית הקדום

חוקי התורה או מצוות התורה הם מערכת החוקים המורכבת ממכלול הציוויים המופיעים בחמשת חומשי התורה. חוקי התורה מהווים את רוב החוקים המופיעים בתנ"ך, ועל כן נקראים לעיתים גם החוק המקראי.

חוקי התורה מכילים חוקים אזרחיים, מצוות פולחן, הוראות מוסריות והנחיות פוליטיות.

זמנם ומקורם של חוקי התורה שנוי במחלוקת. לפי חוקרי המקרא, מועד כתיבת חוקי התורה הוא במהלך האלף הראשון לפנה"ס, בממלכות ישראל ויהודה הקדומות ואחריהן. לפי מאמיני המסורת היהודית הם ניתנו קודם לכן במעמד הר סיני, במדבר, בסוף האלף השני לפנה"ס. אמונה מרכזית מייחסת את מקור החוקים אף לתקופה שקדמה לבריאת העולם.

החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את המקראות בהתאם לפשט ולתורה שבעל פה, וחותרת ליישום החוקים בפועל. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי.

מחקר המקרא המודרני עוסק גם הוא בפרשנות החוק המקראי, אך מתמקד בהקשרו הקדום, תוך הסתמכות על השערת התעודות ועל הידע המדעי מתחומי הארכאולוגיה, הפילולוגיה וההיסטוריה.

מבנה החוקים

שילוב החוק בסיפור

ספר התורה כמכלול איננו ספר חוק רגיל, אלא קובצי חוקים המשולבים בתוך סיפור. שילוב החוקים בסיפור הוא טכניקה ייחודית שאין ממנה הרבה דוגמאות בחוקי ימי קדם. החוקים מופיעים בחמשת החומשים באופן לא שווה - בספר בראשית מופיעים מספר חוקים בודדים, אך רובם מצויים ביתר החומשים.

סיפור המסגרת של מתן החוקים מתאר את שהתרחש מבריאת העולם ועד סמוך לכניסת בני ישראל לארץ כנען. לאחר יציאתם ממצרים, במהלך 40 שנות נדודיהם במדבר מסר משה לעם את חוקי התורה כפי שקיבל מאלוהים. החוקים ניתנו על ידו בשנתיים הראשונות ובשנה האחרונה לנדודים.

שלושת קובצי החוק העיקריים

בתורה מופיעים שלושה מקבצים עיקריים של חוקים:

1. חוקים שניתנו בהר סיני, בשנה הראשונה ליציאת מצרים – חופפים לרוב פרשת משפטים. במחקר הקובץ כונה "ספר הברית"
2. הוראות שנמסרו באוהל מועד, בשנה השנייה – עיקרו של הקובץ כונה בחז"ל "תורת כהנים". במחקר הן נקראו בשם "המקור הכהני", וקובץ החוקים העיקרי שלו הוא ספר הקדושה
3. ציוויים שנאמרו בערבות מואב בשנת ה-40 – קובץ החוקים המשולב בנאומו של משה בספר דברים. נקרא "משנה תורה" בפי חז"ל, ו"המקור הדברימי" במחקר

כל אחד משלושת הקבצים: ספר הברית, ספר הקדושה וחוקי ספר דברים – מתחיל בדיון על המקום הראוי לקיום הפולחן, ונחתם בדברי הבטחה ואזהרה.

מחוץ לשלושת הקבצים העיקריים הללו, במסגרת הסיפורית מצויים גם מעט חוקים נוספים. עליהם ניתן למנות את עשרת הדיברות שניתנו בסיני ונשנו בערבות מואב, וכן חוקים פזורים אחרים, כגון מצוות קורבן פסח והקדשת בכורות שניתנו כבר במועד יציאת מצרים.

חלק מהחוקים מופיעים יותר מפעם אחת במקבצים השונים, לעיתים בהבדלים מהותיים, עד כדי סתירות. ההבדלים מהווים כר פורה לפרשנות, לרבות זו של התורה שבעל פה וזו של השערת התעודות, לפיה לחוקים יש מקורות שונים.

ההסבר המחקרי לשלושת הקבצים

בקרב חוקרי המקרא מקובל כי קובצי החוקים הללו שייכים למקורות השונים שמהם הורכבה התורה:

שחזור מזבח אבני גזית שנמצא בתל באר שבע. בחוקי ספר הברית נאסרה בניית מזבחות באבן מסותתת, אך הותרה בניית מזבחות אדמה או אבנים שלמות

ספר הברית

קובץ החוקים הראשון מכונה ספר הברית והוא מופיע בספר שמות, פרק כ'-פרק כ"ג.

קובץ זה כולל חוקים אזרחיים, הוראות מוסריות, והוראות פולחניות. הוא מיוחס לפי השערת התעודות למקור האלוהיסטי (ס"א), והוא חתום בתוך הסיפור ומשמש בסיפור לטקס ברית בין עם ישראל לאלהים. שמו ניתן לו על שם הכתוב בפרק כד: ”וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז')

אליו נספח "ספר הברית הקטן" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים י"א–כ"ו), המיוחס במחקר למקור היהוויסטי (J) או לעורך התורה . קובץ זה מצומצם ביותר ורוב פסוקיו מקבילים לקובצי החוקים האחרים.

תורת הכהנים – ספר הקדושה

תחריט המתאר את הקמת המשכן על פי חוקי תורת הכהנים, בתחילת השנה השנייה לנדודי בני ישראל

הקובץ השני מזוהה עם המקור הכהני ומכונה בעברית "ס"כ" (=סופר כהני). חוקיו מצויים בספר שמות, פרק כ"ה-פרק ל"א, פרק ל"ה-פרק מ' - סיפור בניית המשכן; ספר ויקרא, פרק א'-פרק ט"ז, פרק כ"ז; ספר במדבר, פרק א'-פרק י', פרק ט"ו, פרק י"ח-פרק י"ט, פרק כ"ח-פרק ל', פרק ל"ד-פרק ל"ה. שמו ניתן לו על שם העיסוק האינטנסיבי בענייני המקדש, שבעטיו מיוחסת כתיבתו לכהני המקדש שבירושלים.

בתוך תורת הכהנים זיהו החוקרים את ספר הקדושה, המצוי בספר ויקרא, פרק י"ז-פרק כ"ו וכאמור ערוך במבנה דומה לספר הברית. יש כמה קוי דמיון בינו לבין ספר הברית, כולל חוקים החוזרים בשניהם (כגון עקרון מידה כנגד מידה, רשימת החגים, השבת ועוד). קובץ חוקים זה מובלע בתוך ספר הכהנים, ומקובל להבחינו כרובד מאוחר בספרות הכהנית. שמו ניתן לו על שם החזרה על נימוק הקדושה לחוקים.

הקובץ כולל חוקים אזרחיים; חוקים פולחניים רחבים ומפורטים הנוגעים לאופן פולחן האל: הזמן, המקום, האמצעים ובעלי התפקידים לביצוע הפולחן; חוקי טומאה וטהרה והוראות מוסריות.

לוחיות ברכת כהנים מהמאה ה-7 לפנה"ס שנמצאו בירושלים. בחוקי התורה, על הכהנים בני אהרן לברך את בני ישראל בברכת הכהנים

משנה תורה

הקובץ השלישי מזוהה עם ספר משנה תורה, וחוקיו מופיעים בספר דברים, פרק י"ב-פרק כ"ו. הוא מיוחס למקור המשנה־תורתי (ס"ד). שמו ניתן לו על סמך הביטוי המופיע בפרק יז:”וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ז')

קובץ זה גם הוא כולל חוקים אזרחיים, פולחניים, הוראות מוסריות והנחיות פוליטיות.

ההסברים המסורתיים לשלושת הקבצים

בתלמוד הבבלי הובאה מחלוקת תנאים לגבי משמעות החלוקה לשלושת מקבצי החוקים:

רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד. ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.

— חגיגה ו ב

רבי ישמעאל בהתאם לשיטתו דיברה תורה כלשון בני אדם ראה בקובץ הראשון "כללות", מעין תמצית של חוקי התורה. הקובץ השני הוא "פרטות", פירוט של מה שנאמר בסיני. לעומתו רבי עקיבא "היה דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" וראה בחזרה על החוקים 3 פעמים - פוטנציאל לדרשות נוספות.

מקור החוקים

ערכים מורחבים – תורה מן השמים, כתיבת התורה בידי משה, מגילות משה, תיארוך ספרי התנ"ך

על פי הסיפור בתורה, המקור לחוקיה הוא אלוהים. זאת, בניגוד לחוקים שנחקקו על ידי בני אדם - לעיתים על ידי מלך ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים. בעוד שחוקים שחוקקו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שחוקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם עם האל: עובדת היות חוקי התורה מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק הוא חוק חברתי. בנוסף, חלק ניכר מחוקי התורה מתמקדים ישירות בפולחן, ללא כל הקשר חברתי.

השפעת חוקי העמים הקדומים

ראו גם – מקורות היהדות, קובצי חוקים מהעת העתיקה

האסטלה של חוקי חמורבי, נמצאה ב-1902 בשושן. באסטלה מוצג תבליט בחלקה העליון, ובה חמורבי מקבל את חוקיו מאת האל שמש

הרמב"ם בדיוניו על טעמי המצוות הצביע על מגמות פולמוסיות בחוקי התורה, שמטרתן לתקן את חוקי עמי קדם. כך לדוגמה, חוקי הקרבנות לטעמו נועדו להגביל ולצמצם את המנהג הנפוץ של הקרבת בעלי חיים. בדומה, דיני טומאת הנידה נועדו להקל מהיחס הזורואסטרי לנידה, במסגרת השפעת הזורואסטרים על היהדות.

גילוים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. חוקי חמורבי תוארכו למאה ה-18 לפנה"ס, מאות שנים לפני משה. בפולמוס לקחו חלק חוקרי מקרא ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הקיים ביניהם. לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים בין קובצי החוקים.

בדומה, אותרו קוי דמיון (וכמובן הבדלים ניכרים) בין חוקי התורה לחוקי אור-נמו (המאה ה-21 לפנה"ס), חוקי אשנונה (המאה ה-20 לפנה"ס), חוקי החיתים (המאות ה-16-17 לפנה"ס) וקובצי חוק אחרים במזרח הקדום.

סיווג החוקים

לפי הסגנון

חלוקה מקובלת של חוקי המקרא הוא לפי הסגנון שבהם נכתבו. ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל:

סגנון אפודיקטי

חוק אפודיקטי (מיוונית: Apodeiktikos, "מוחלט") הוא חוק המנוסח בסגנון החלטי, כצו עשה או אל תעשה. נאמר בו מה לעשות או מה לא לעשות, בגוף שני זכר יחיד או רבים, ללא הסבר ופירוט של מקרים ונסיבות, ובדרך כלל אין בו עונשים לצידם של הצווים. באופן זה, לדוגמה, מנוסחים החוקים שבעשרת הדיברות, כמו "כבד את אביך ואת אימך" ו-"לא תרצח" (ספר שמות, פרק כ').

סגנון קזואיסטי

חוק קזואיסטי (מיוונית: casus, "מקרה, אירוע") הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק. דוגמאות:

• "וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות, כ"א, כ')
• "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות, כ"א, ל"ז)

לעיתים רבות יש לחוק הקזואיסטי סעיפי משנה, בהם מפורטים נסיבות ואירועים שונים. סעיפים כאלו פותחים במילים "או", "אם", והחוק קובע כללים שלפיהם יש לנהוג במקרה הכללי שהוצג בפתיחה של החוק. למשל:

מרצע.

• "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי - וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם." (שמות, כ"א, ב'–ו').

לפי התוכן

חוקי התורה משלבים בין חוק אזרחי וחוקי פולחן. במהלך הדורות ניתנו מספר שיטות לסיווג החוקים לקטגוריות. ראשונה הייתה המשנה במאה השנייה לספירה, ואחריה הרמב"ם במאה ה-12 עשה זאת בספרו משנה תורה.

ששת סדרי המשנה

המשנה חילקה את חוקי התורה לשש קטגוריות ("סדרים"):

• זרעים - חוקים הקשורים לעבודת האדמה. בהם ניתן למנות את חוקי השמיטה, תרומות ומעשרות וכדומה
• מועד - המצוות בחגי ישראל: שבת, פסח, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות וכן הלאה
• נשים - דיני משפחה וזוגיות
• נזיקין - סדרים חברתיים ומשפט פלילי
• קדשים - פרטי פולחן הקורבנות במקדש
• טהרות - הוראות טומאה וטהרה. בהם הטיפול בנגע הצרעת, פרה אדומה, טומאת הנידה ועוד

ארבעה עשר ספרי הרמב"ם

1. המדע - חוקים הקשורים באמונות, עבודה זרה וחוקות הגויים
2. אהבה - ציוויים הנוגעים בקשר אישי עם אלוהים כמו ציצית וברית מילה
3. זמנים - המצוות בחגי ישראל
4. נשים - דיני משפחה וזוגיות
5. קדושה - חוקי ההתבדלות מהעמים כגון איסורי עריות וכשרות
6. הפלאה - חוקי התחייבות אישית כגון שבועה, נדר, נזירות וכדומה
7. זרעים - חוקי עבודת האדמה
8. עבודה - חוקי פולחן הקורבנות הציבורי
9. קרבנות - חוקי פולחן הקורבנות הפרטי
10. טהרה - חוקי הטומאה והטהרה
11. נזיקין - משפט פלילי
12. קניין - חוקי בעלות וקניין, כולל חוקי עבדים
13. משפטים - חוקים כלכליים
14. שופטים - חוקי התנהלות מערכת המשפט

לפי שלבי התפתחות

במאה ה-19 חוקר המקרא יוליוס ולהאוזן חילק את החוקים לפי שלבי התפתחותם. הוא הציב את שלושת קובצי החוק על ציר זמן כרונולוגי, והתבסס על השערות קודמיו לגבי מועד חיבור ספר דברים (דה וטה) וחלוקת התורה לתעודות (קרל היינריך גרף). ולהאוזן הציג בספרו "אקדמות לדברי ימי ישראל" שורת ניתוחים על השתלשלות החגים, הפולחן, דיני השמיטה, העבדים, ערי המקלט ועוד.

להשערתו, הקובץ הקדום ביותר הוא "ספר הברית" מימי ממלכות ישראל ויהודה. קובץ זה קצר יחסית, וחוקיו הם הפשוטים ביותר. חוקי ספר הברית שונים מקבצי החוק האחרים בשורת הבדלים. ראשית בכך שהם תומכים באפשרות של פולחן במזבחות פזורים, וגם בהגדרתם כמקום מקלט לרוצחים בשוגג. בחוקים אלה השנה השביעית לשחרור עבדים ושביתת הקרקע מחושבת בכל קניית עבד או אדמה.

דורות לאחר מכן, בשנת 622 לפנה"ס חוקי ספר הברית עברו רפורמה מקיפה, במסגרת ריכוז הפולחן במקדש בירושלים. החוקים הללו נכתבו בספר "משנה תורה" (ספר דברים) ושולבו באריכות בנאום של משה בערבות מואב. בחוקים אלה בולט עקרון ריכוז הפולחן ובעקבותיו שורת שינויים. כתחליף למזבחות הפזורים להגנה על רוצחים בשוגג, הוצגו שלוש ערי מקלט. בהיעדר מזבחות זמינים עבור זריקת דם הבהמות, חוזרת שוב ושוב ההוראה כי בעת אכילת בשר יש לשפוך את דם הבהמה לארץ, ולהימנע מאכילתו. חובת השמיטה השתנתה גם היא: במקום השבתת קרקע בכל שבע שנים - שמיטת חובות. השנה השביעית גם הפכה לשנה קבועה וציבורית. בנוסף, בולטת המגמה להרחיק את האפשרות של פולחן לאלוהים אחרים ולשם כך להתבדל מעמי הסביבה בחוקי מלחמה, השמדת הפסלים והמצבות הזרות, איסורי התבוללות, הגבלת תפריט המזון (חוקי הכשרות הראשונים) ועוד.

השלב השלישי והאחרון היה חקיקת חוקי הכוהנים לאחר גלות בבל במאה השישית לפנה"ס, במסגרת רפורמה שנייה ומקיפה אף יותר. חוקי הכהנים והמשכן מניחים כהנחת יסוד מובנת מאליה את ריכוז הפולחן. ועם זאת הם מפתחים ומעמיקים את מורכבות החוקים שקדמו להם בספר דברים. השנה השביעית היא קבועה לציבור כדבר מובן מאליו, "שנת השמיטה", ושחרור העבדים נדחה רק לשנת היובל, פעם בחמישים שנה. חוקי הקורבנות גם הם הפכו למערכת ענפה שייחודיותה כבר איננה מושא הפולחן אלא אופן עבודתו. שכן בשלב זה לא הייתה מחלוקת לגבי בלעדיותו של אלוהי ישראל. חוקי ההתבדלות העמיקו עוד באיסורי גילוי עריות, חוקי הטומאה והטהרה, הגבלות נוספות על תפריט המזון ועוד.

מניין החוקים

ראו גם – תרי"ג מצוות, מניין המצוות על פי הרמב"ם, מניין המצוות על פי הרמב"ן, מניין המצוות על פי ספר החינוך

לפי התלמוד, בתורה נמנו 613 מצוות (בגימטריה 613 = תרי"ג), והן מתחלקות לשתי קבוצות: רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה.

היו מפרשני המקרא שטענו שמניין זה אינו מדויק או ודאי, כגון ר' אברהם אבן עזרא והרלב"ג. אך היו אחרים שחיברו "ספרי מצוות" ובהם מנו בדיוק 613 חוקים. המחברים נחלקו ביניהם לגבי שיטות הספירה השונות.

ראו גם

• קובצי חוקים מהעת העתיקה
• עשרת הדיברות
• השערת התעודות

לקריאה נוספת

• אסנת ברתור, מעשה בשבויה יפת תואר - החוק המקראי בראייה ספרותית, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוקי התורה בוויקישיתוף

• גשר מפעלים חינוכיים, החוק המקראי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יצחק אבישור, החוק המקראי - צורותיו ומקורותיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יצחק אבישור, שתי צורות יסוד של חוקי המקרא (התיאוריה של אלט), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• סמדר רייספלד, לא תורה מסיני | החוק המקראי היה ז'אנר ספרותי נהדר. ולא יותר, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2014
• פרופ' הרב יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, מדוע נכנסו חוקי הכהנים אל התורה?, באתר thetorah.co.il