החלטת הררי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החלטת הררי (ידועה גם כפשרת הררי) היא החלטה של הכנסת הראשונה אותה יזם חבר הכנסת יזהר הררי מן המפלגה הפרוגרסיבית. ההחלטה, שהתקבלה ביום 13 ביוני 1950, קובעת כי הכנסת הראשונה לא תחוקק חוקה למדינת ישראל, וכי החוקה תיכתב בפרקים, הקרויים "חוקי יסוד" שיתאגדו, לבסוף, לכלל חוקת המדינה. כתוצאה מהחלטה זו, אין למדינת ישראל חוקה כתובה, ושטחים רבים וחשובים אינם מוסדרים בחוקה.

רקע היסטורי ומשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת הראשונה נקראה "האספה המכוננת" והבחירות לכנסת הראשונה נקראו "הבחירות לאספה המכוננת". במגילת העצמאות צוינה במפורש פעולה אחת בלבד שעל האספה המכוננת לבצע: הקמת שלטונות נבחרים בהתאם לחוקה. מזאת השתמע, שהיה על האספה המכוננת לכונן חוקה למדינת ישראל.

עוד בטרם נבחרה האספה המכוננת קבעה מגילת העצמאות כי:

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

ואכן, קביעה זו במגילת העצמאות נקבעה על בסיס החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 שעל יסודה קמה מדינת ישראל, אשר נתנה דעתה לעניין החוקה, וקבעה כי המדינה החדשה תחוקק לעצמה חוקה.

עם קום המדינה החל הוועד הלאומי נותן דעתו לנושא, וזרח ורהפטיג נבחר על מנת לעמוד בראש ועדה שתביא, לבסוף, לכתיבת חוקה.

ב-16 בפברואר 1949 נחקק חוק המעבר, אשר הפך את "האספה המכוננת" ל"הכנסת", וקבע באופן בסיסי מהי הכנסת ומהם תפקידיה, ומהם תפקידי הממשלה ונשיא המדינה. הכנסת החדשה דנה מספר דיונים בנושא החוקה אך לא הגיעה לכלל הכרעה.

טיעונים בעד ונגד החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצדדי החוקה ראו בחקיקת החוקה משום מעשה בסיסי שמבצעת אומה עם הפיכתה למדינה ריבונית. למדינות רבות בעולם ישנן חוקות, המסדירות את היחס בין האזרח לשלטון, בין רשויות המדינה ובין עצמן, וקובעות ערכי בסיס לאורם מתנהלים חיי המדינה, וכן משמשות להגנה על זכויות האדם. מצדדי החוקה טענו שמדינת ישראל החדשה זקוקה לחוקה, וכי בכך יש גם עמידה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, שכן עליה לכבד את החלטת האו"ם ששימשה בסיס להקמתה, על כל פרטיה ודקדוקיה.

מתנגדי החוקה הצביעו על כך שבבריטניה, ממנה נלקחה שיטת המשפט הישראלית באותם הימים, אין חוקה, והדבר אינו פוגע בהיותה מדינה מתקדמת ושומרת חוק, בה נשמרות זכויות האזרח, וקיים איזון בין רשויות הממשל. כמו כן, טענו המתנגדים, כי המדינה החדשה מצויה בהליך של קליטת עלייה המונית, ויש להניח כי תשנה פניה מבחינה דמוגרפית באופן רדיקלי במהלך השנים הקרובות. נטען כי לא ייתכן שהמספר הקטן של התושבים שהיו מצויים במדינת ישראל עם הקמתה יקבע חוקה, שעל פי הגדרתה קשה לשנותה, שתחייב את מיליוני העולים הבאים להיות לאזרחי המדינה, כמו גם את דורות העתיד. הדתיים שהתנגדו לחוקה טענו שהחוקה לא נחוצה בישראל כי התורה היא חוקתו היחידה של עם ישראל. אם חוקה שיכתבו תסתור את התורה, אזי היא אסורה ואם היא תתמוך בתורה, אזי היא מיותרת.

ברקע הדברים עמדו ויכוחים מעשיים בהרבה, ופוליטיים בבסיסם. הכנסת הראשונה הייתה מבוססת על קואליציה של מפא"י עם המפלגות הדתיות. מפלגת האופוזיציה העיקרית באותם הימים, מפ"ם, הייתה מפלגה שמאלית, בעלת זיקה לברית המועצות. הוויכוח על עצם פניה הפוליטיים של המדינה טרם הוכרע. עניינים בסיסיים עמדו על הפרק, והדעות בהם היו חלוקות. המפלגות הדתיות ראו ביצירת מסמך חוקתי מחייב משום פגיעה בעקרונותיהן. דוד בן-גוריון כשלעצמו, לא היה נלהב לכתיבת החוקה, אם משום שלא רצה לפגוע בבסיס הקואליציוני לממשלתו, ואם משום שלא רצה בהגבלה על סמכויותיו, בשנים אלו, בהן נהנה ממעמד חזק, ועיצב את דמותה של המדינה החדשה במידה רבה לפי רצונו. נראה כי היה זה חוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכריע בשאלות הדת והמדינה, שהביאו לכך שהכנסת הראשונה לא הצליחה להביא לחקיקת החוקה.

החלטת הררי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 ביוני 1950 קיבלה הכנסת החלטה שיזם חבר הכנסת יזהר הררי, מן המפלגה הפרוגרסיבית, ולפיה:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".[1]

החלטה זו הייתה פשרה פוליטית, אשר שמרה, מחד, על העיקרון כי הכנסת מוסמכת לחוקק חוקה, וכי בעתיד אכן תחוקק אותה, ומאידך דחתה מעשה זה לעתיד הבלתי מוגדר.

"פשרת הררי" נתמכה על ידי סיעות מפא"י, המפלגה הפרוגרסיבית, הספרדים ועדות מזרח וויצו.

יישום ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת הררי חסמה את ההתנגדות העקרונית לחקיקת חוקה ואיפשרה את דחיית הכנת חוקי היסוד, שהם מרכיבי החוקה, עד שיגובש רוב בכנסת לתמיכה בהם. כך נוצר מצב בו הכנסת הראשונה לא עסקה יותר בנושא החוקה וחוק היסוד הראשון נחקק רק בשנת 1958 על ידי הכנסת השלישית. עד לשנת 1992 נחקק רק מספר מועט של חוקי יסוד, שחלקם לא עסקו בעניינים מהותיים הנדרשים מחוקה, ובראש ובראשונה בזכויות האדם והגנתן. חוקי היסוד שנחקקו עד לשנת 1992 היו: חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק יסוד: נשיא המדינה, חוק יסוד: הממשלה, חוק יסוד: משק המדינה, חוק יסוד: הצבא, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, חוק יסוד: השפיטה, וחוק יסוד: מבקר המדינה. ב-1992 נוספו שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בשנת 2014 אישרה הכנסת ה-19 את חוק יסוד: משאל עם, ובשנת 2018 אישרה הכנסת ה-20 את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]