החרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף החרות (עיתון))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Internet-news-reader.svg החרות
Haherut, 1909.jpg
עמוד השער של החרות, 1909
תדירות תחילה שלוש פעמים בשבוע ולאחר מכן כיומון
מייסד משה עזריאל
בעלים משה עזריאל ומשה חי בן נאים
עורך חיים בן עטר
נוסד 1909
נסגר 1917
שפה עברית
מדינה ישראל

עיתון החרות היה עיתון עברי בעל נטייה לאומית, שהופיע בירושלים בין השנים 19091917. העיתון נוהל ונערך על ידי אינטלקטואלים ועסקנים בני היישוב הספרדי, ולאורך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה היה זה העיתון העברי היחידי שהמשיך להתפרסם בקביעות ביישוב היהודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזם העיתון, משה עזריאל

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, בעיקר, התפתחה הפעילות העיתונאית בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית. במקביל, צמחה הפעילות העיתונאית הארצישראלית הכללית, ויהודים ספרדים רבים החלו להשתתף בכתיבה בעיתוני התקופה. תקופה זו הייתה גם תחילתה של פעילות הדפסה והוצאה לאור עצמאית של בני היישוב הספרדי בירושלים.

יחד עם תמורות אלו, מהפכת הטורקים הצעירים באימפריה העות'מאנית בחודש יולי 1908 הביאה עמה הקלות רגולטוריות משמעותיות עבור מערכות העיתונים באימפריה, בין היתר בנושאי צנזורה. הקלות אלו הביאו לפתיחת עיתונים רבים ברחבי האימפריה, יותר מאי פעם.

הקמתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מאי 1909 (אייר ה'תרס"ט) יזם והוציא לאור משה עזריאל את "החרות" כשותף עם משה חי בן נאים. הגליון הראשון הופיע ב-11 במאי 1909.

עורכו הראשון היה אברהם אלמליח, שכיהן בתפקיד עד לחודש יולי 1910. את אלמליח החליף א"ב ריבלין, ובחודש ספטמבר 1910 החל לשמש חיים בן-עטר כעורך וכשותפו של עזריאל בעיתון, בעוד משה בן נאים לא הוזכר עוד כשותף.

תקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשך הפעילות הרצופה של העיתונים העבריים ביישוב כמעט והייתה בלתי אפשרית. למרות השיבוש בשירותי הדואר והמברקים לסוגיהם, שגרם לנתק בין העיתון למקורותיו העיתונאיים, היה "החרות" העיתון המרכזי ביישוב בירושלים בתקופה זו.

מלבד הקושי של הנתק בין מקורותיו העיתונאיים בעולם בשל המלחמה, הצנזורה העות'מאנית הכבידה את פעילותו עוד יותר, ומנעה ממנו לכתוב בחופשיות. למרות זאת, המשיך העיתון להופיע ולספק ידיעות אודות היישוב היהודי בירושלים, מוסדותיו והחיים הכללים בו בשנות המלחמה, ובין השנים 1916-1917 היה העיתון היומי העברי היחיד שהופיע בארץ ישראל.

סגירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירת המו"ל משה עזריאל בחודש אפריל 1916, נוספה לבן עטר גם משרת ההוצאה לאור מלבד משרת העריכה, עד לחודש ניסן ה'תרע"ז (1917), שאז הפסיק העיתון להופיע עקב גיוסו לצבא העות'מאני. לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בחודש דצמבר 1917, ניסה בן עטר לחדש את הופעת "החרות", אך ללא הצלחה.

"החרות" בגלגולו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933, יצא לאור בירושלים עיתון נוסף בשם "החרות", על ידי אברהם אלמליח שהיה עורך "החרות" בשנים 1909 - 1910, ונערך במשך תקופה על ידי עו"ד מאיר לניאדו.

אודות ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם אלמליח, עורך העיתון הראשון
חיים בן-עטר, עורך העיתון השני

צוות העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד מספר עורכים זמניים או משניים כדוגמת אברהם לודויפול ור' בנימין שכיהנו בעיתון למשך תקופות קצרות, ערך רוב הזמן חיים בן עטר את העיתון.

בניגוד לתפיסה רבת השנים כי "החרות" היה עיתון עדתי, מגזרי ושולי, היה זה למעשה עיתון מרכזי שפנה לכלל בני היישוב, ללא הבדל עדה או מגזר. בעלי "החרות" ראו את עיתונם כעיתון של כל תושבי ארץ ישראל, ילידים ועולים, וכותבי העיתון נמנו עם כלל עדות ומגזרי היישוב היהודי בארץ ישראל, ספרדים לצד אשכנזים, בעלי השקפות כלליות ודתיות מגוונות, מירושלים, מיפו ומהמושבות ברחבי הארץ. לפי יצחק בצלאל, המגוון היישובי והמגזרי של כותבי העיתון היה רחב יותר מאשר כל עיתון אחר בארץ באותה תקופה, ומשה בהר ציין כי העיתון שימש כבמה פלורליסטית, כשהיחס המספרי בין כותבים מזרחים לאשכנזים בו היה מאוזן יותר מאשר בכל עיתון או כתב עת עברי אחר.

תפוצה ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה הופיע העיתון בימי שלישי ושישי. אט אט גברה תדירותו בהדרגה, והחל מא' בסיון תרע"ב (1912), הופיע כיומון. בניגוד לעיתונים אחרים שהופיעו ביישוב והפסיקו את פעילותם לעתים, הופיע "החרות" בקביעות, עד שהפך לעיתון המסחרי הראשון ביישוב הודות לכך שהיה העיתון הראשון ששרד בזכות קוראיו, ולא נתמך על ידי מוסד כלשהו.

בעיתון פורסם בעיקר חומר אקטואלי, הכולל חדשות מהיישוב, ודיונים בנושאי חברה ופנאי. הוא לא ייצג אידיאולוגיה או השקפה מסויימת ברורה, בניגוד לעיתונים עבריים אחרים, והדגיש בעיקר את חיי היום יום של כלל בני היישוב, שהיוו את קהל היעד שלו.

לעתים פורסמו בעיתון שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על מחברים שונים, ביקורות ספרות, תרגומים לסיפורים, פיליטונים, חומר ספרותי-מדעי בהמשכים בתרגום מלאדינו ומצרפתית וספרות עברית מקורית. עם זאת, היקף החומר הספרותי בעיתון היה מצומצם, בהשוואה לעיתונים אחרים בתקופה זו.

תוכן העיתון מהווה כיום מקור היסטורי חשוב לחקר היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת סוף שליטת האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה. עוד מספק תוכן העיתון מקור לחקר אודות הקהילות הספרדיות והמזרחיות שחיו ביישוב היהודי בארץ ישראל, וקשריהן עם שאר קהילות האימפריה העות'מאנית.

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שלא הציג אידיאולוגיה ברורה, מאמרים רבים שפורסמו בעיתון הביעו תמיכה אידיאולוגית בציונות המדינית ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל. רוב כותבי העיתון תמכו בקיומה של ישות יהודית בעלת אופי לאומי, ולאורך שנותיו של העיתון, הוקדשו בו גיליונות לציון אירועים ציוניים שונים, בהם גיליונות לזכרו של בנימין זאב הרצל, לרגל יובל שנים לחיים נחמן ביאליק, לרגל ביקור נחום סוקולוב בארץ ישראל ולרגל קונגרסים ציוניים.

יחסו לשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים בן עטר, אברהם אלמליח, משה עזריאל ומשה חי בן נאים היו חברים פעילים באגודת "צעירי ירושלים", אגודה לאומית ותרבותית עברית שפעלה בירושלים בשנים 1905-1904, בתמיכת אליעזר בן יהודה. כחברי אגודה זו, וכאנשי הצוות של העיתון, הם הובילו בו קו תמיכה ברור בשפה העברית כשפה הרשמית של העם היהודי, ובכל שנותיו השתדלו לעשות כמה שפחות שימוש בשפות אחרות בעיתון.

בתקופת "מלחמת השפות", הגיעה תמיכת העיתון בעברית לשיאה, תוך עמידה לצד המחנה העברי. צוות "החרות" אף העמיד לרשות המחנה העברי את העיתון כבמה מובילה, ולבסוף היה הוא אחד מהגורמים המרכזיים בהכרעת המאבק מול חברת עזרה.

יחסו ליחסי היהודים וערבים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא יחסי היהודים וערבים בארץ ישראל בלט מאוד בעיתון. יחד עם הרעת היחסים בין הערבים ליהודים בארץ ישראל וסביבתה בשנים 1911-1910, גברה ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית בארץ-ישראל. בתקופה זו, בין השנים 1909-1914, פורסמו בעיתון כ-500 מאמרים שהכילו ידיעות עיתונאיות, מאמרים פובליציסטיים, תרגומים וראיונות מהעיתונות הטורקית והערבית, כולם סביב נושא היחסים שבין היהודים לערבים בארץ ישראל. כותבי העיתון שעסקו בנושא זה, סברו כי יש להסדיר את הסוגיות הלאומיות במסגרת האימפריה העות'מאנית, בין אם תוקם ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל ובין אם לא.

הכותבים, שמרביתם נמנו עם עדות המזרח, הביעו את חרדתם מפני התפשטות האיבה הערבית ליהודים, ודרשו להעמיד במוקד סדר היום מאבק הסברתי באיבה זו. כיוצאי עדות המזרח, שראו עצמם כבקיאים ביחסים עם הערבים בניגוד ליוצאי אירופה, בעיקר בשל ידיעת השפה והכרת התרבות ואורח החיים הערבי, מגמת הכותבים הייתה למצוא פתרון שיאפשר חיים משותפים בארץ ליהודים ולערבים יחד. מפי כותבים אלו נשמעו טענות, שלפיהן עסקני היישוב היהודי יוצאי אירופה מתעלמים מעמדותיהם בנושא זה, תוך התנשאות וזלזול, ובכך לטענתם גרמנו העסקנים נזק רב ליישוב כולו.

פרשות שבהן היה מעורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאורע ברנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהעיתון לא הציג אידיאולוגיה ברורה, לעתים הביעו כותביו את עמדתם בנושאים שונים, ואף התפלמסו עם כותבים מעיתונים אחרים. דוגמה לכך היא "מאורע ברנר" בשנים 1911-1910. יוסף חיים ברנר סבר כי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחויבות דתית, ולכן המרות דת אינן מסכנות את הקיום היהודי, ובתגובה תקפו כותבים רבים ב"החרות" את עמדתו.

פרשת ענתבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור רצונו של איתמר בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, הוא בחר להיטפל לעסקן אברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרת כתבות שפרסם כנגדו באביב 1909. לאור מסע ההשמצה, "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצידו של ענבתי ולקח חלק במאבק לטיהור שמו של ענתבי, בעוד "הצבי" חזר והכפישו. במסגרת מסע ההשמצה, בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, אך לא קיים את הבטחתו. "החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמכים, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. מסע ההשמצה חזר על עצמו, כשבן אב"י מכפיש את ענתבי, ו"החרות" מטהר את שמו, עד לדעיכת הפרשה בחודש יולי 1909.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]