טבילה לנצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הטבלה לנצרות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
ChristianitySymbolWhite.svg
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")


היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמוןכפרהחסדגאולהאנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיההקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

טקס הטבילה הוא אחד מיסודות הדת הנוצרית על כל זרמיה. בנוסף להיותו טקס בעל משמעות דתית ברורה ועמוקה - יש בו גם אלמנטים חברתיים מובהקים כמו כניסה לחברות בקהילה, קבלת שם ועל ידי כך גם הכרה של האב בילד/ה. הטבילה היא אחת משבעה סקרמנטים מרכזיים בנצרות. אף על פי שישנם אופנים שונים לביצוע הפיזי של הטבילה (בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכמה זרמים פרוטסטנטים מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל, ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".) - הרי שמשמעות ומטרת הטבילה על כל גרסאותיה שווה.

מקור הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הטקס הוא בדברי ישו : "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" (לוקס ג',16) ומן הפסוקים בתנ"ך: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל טז,ט). על פי התפיסה הנוצרית אדם נושא על עצמו את החטא הקדמון של הגירוש מגן העדן וכל אדם נחשב ליורש החטא. על רקע זה כל המין האנושי הוא חוטא. ישו נשלח כהתגשמות בבשר של האלוהים (INCARNATION) וסבל את ייסוריו על הצלב כדי לכפר על חטאי המין האנושי כולו. במעשה זה שיחרר את האדם מן החטא.

הראשון שהשתמש בטבילה כסמל לנקיון הגוף והנפש היה יוחנן המטביל שטען כי יום הדין קרב וכי הדרך היחידה להנצל היא על ידי חזרה בתשובה מהחטאים. הטבילה היא הדרך לטהר את הגוף והנפש. ישו עצמו נטבל על ידי יוחנן "וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִן הַגָּלִיל הַיַּרְדֵּנָה אֶל יוֹחָנָן לְהִטָּבֵל עַל יָדוֹ: וְיוֹחָנָן חָשַׂךְ אוֹתוֹ לֵאמֹר אָנֹכִי צָרִיךְ לְהִטָּבֵל עַל יָדֶךָ וְאַתָּה בָּא אֵלַי: וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַנִּיחָה לִּי כִּי כֵן נָאֲוָה לִשְׁנֵינוּ לְמַלֵּא כָּל הַצְּדָקָה וַיַּנַּח לוֹ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחו לוֹ וַיַּרְא אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו:" (הבשורה על פי מתַי ג, 15- 13). ישו עצמו ציווה על מאמיניו להמשיך במצוות ההטבלה : "וְאַתֶּם לְכוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִם וַעֲשׂוּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם [...]:" (הבשורה על פי מתַי כח, 20- 19).

משמעות הטבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות רואה בטבילה מעשה בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של הנפש בעלת החטא, או יותר נכון הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. הטבילה היא חזרה על מותו ותחייתו של של ישו. הטבילה משחררת מהחטא והיא כלידה מחדש. הטבילה היא קבלת החסד שניתן על ידי ישו שנצלב ולקח עליו את חטאי האדם. בקבלת סקרמנט הטבילה ואמירת ה CREDO. - שהוא האני מאמין הנוצרי - מקבל האדם על עצמו את רעיון הנצרות ואת האפשרות לגאולה ולחיי נצח כאשר יופיע המשיח מחדש. הטבילה היא האפשרות היחידה העתידית של האדם לזכות בגאולה ובמחילה על חטאו ולהגיע לגן העדן.

הטבילה מטילה סימן בלתי נמחה (CHARACTER INDELEBILIS ) באדם לכל חייו ובכך זוכה למגעה של רוח הקודש. הנצרות רואה במעשה הטבילה מעין חוזה משפטי . מי שלא טבל - נשמתו שייכת לשטן ואין הוא בר אפשרות לגאולה : "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְקֵרְאוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה: הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָּשֵׁעַ וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין יֶאְשָׁם:" (הבשורה על פי מרקוס טז, 16)

האפשרות היחידה להצטרף לכנסייה ולהנות מהחסד האלוהי היא על ידי סקרמנט הטבילה: "הקו המפריד בין האפשרות לאי אפשרות להגאל הינו באגן הטבילה"[1] אין אפשרות להיוולד נוצרי יש להפוך לכזה. וכל עוד אדם איננו נוצרי גאולת נשמתו היא בלתי אפשרית .

מתי נערך טקס הטבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נטבלו רק מבוגרים אחרי שעברו הדרכה והיו נכונים לקבל על עצמם את עול הכנסייה ועקרונותיה. החל מהמאה הרביעית החלו להטביל גם תינוקות. לכאורה הפעולה עומדת בסתירה להשקפה כי אדם צריך ליטול על עצמו הצטרפות לכנסייה מתוך הבנה והסכמה והתינוק אינו בר דעת לתת הסכמה כזו - אך מכיוון שפחדו האנשים כי התינוקות ימותו לא מטוהרים, כי אי קבלת הסקרמנט מונעת מתינוק להחשב לנוצרי, ולכן אינו נחשב לחלק מהקהילה ובמקרה מוות טרום טבילה הוא נקבר מחוץ לבית הקברות. - הותרה הטבלת תינוקות. אוגוסטינוס הקדוש קבע נחרצות כי תינוק שלא הוטבל יגיע לגהנום אך קביעה נחרצת זו לא התקבלה והאמונה הרווחת הייתה כי תינוק שאינו מוטבל יגיע ללימבו (מקום בין הגיהנום לגן העדן) ואמנם לא יתייסר בגהנום אך לא יזכה לגאולה - ולכן ממהרים להטביל תינוקות כדי לנקותם בהקדם מן החטא הקדמון. וכך הטקס שהיה במקור פעולה מודעת של קבלת הנצרות ודחיית השטן הפך לתהליך אוטומטי שאינו תלוי ברצון המקבל (התינוק) ואת השבועות הנדרשות ואת ההסכמה לקבל את עקרונות הכנסייה והנצרות נותנים ונשבעים בשמו ולמענו סנדקיו. במהלך הרפורמציה והלאה, אפילו הוגים פרוטסטנטים מרחיקי לכת שדחו את רוב מסורת הכנסייה הוסיפו לדגול בטבילת תינוקות. הולדרייך צוינגלי, למשל, כתב שכשם שילדי ישראל שבבשר, בתנ"ך, השתייכו לברית עם האל מכח לידתם ונימולו תוך ימים אחדים הרבה לפני שיכלו להאמין בעצמם, כך ילדי ישראל החדש שייכים אליה לא פחות ויש להטבילם בלי להמתין.

ישנם זרמים בנצרות בהם לא נערך טקס טבילה מלא אלא רק טקס "הקדשה" שבו ניתן לתינוק שמו והטבילה עצמה נדחית לגיל בו יש הבנה ובחירה בכנסייה הקתולית ובזרמים פרוטסטנטיים מסוימים מקיימים טבילה מלאה לתינוקות כהמשך למסורת קדומה של הטבלת משפחות שלמות אך מוודאים כי המצטרפים והסנדקים שלהם מודעים שהטבילה היא רק שלב ראשון מתוך שלבים שונים של תהליך קבלת הדת.[2] הקווייקרים, המגנים כל טקס דתי כמחווה חסרת משמעות, לא עורכים טבילה במים אלא מכירים רק ב"טבילת הנפש" באורח סמלי.

מי עורך את טקס הטבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה ובמיוחד החלקים הקתוליים שבה ריכזה את כל השליטה על הגאולה שכן השולט בעתידו של המאמין יכול לשלוט גם במאמין עצמו בעודו בחיים. על ידי הבטחת הגאולה העתידית או הפחדה בהגעה לגהנום יכלה הכנסייה לשלוט במאמינים, לכוון, אותם, לדרוש מהם הקשבה וכניעה, להתערב ולהחליט בנושאי קהילה ופרט ובמיוחד לדרוש תרומות. מעצם קיומה הייתה הכנסייה המתווכת היחידה בין המאמין הפשוט לבין האלוהים. כוחה של הכנסייה מגיע מעצם העובדה שהאפשרות היחידה לגאולה חייבת לעבור דרך הכנסייה ושליחיה. לפיכך ברור מאליו כי רק הכנסייה שלטה בכל שבעת הסקרמנטים הקשורים למחזור חיי האדם והפכה אותם לצינורות דרכם מועבר החסד האלוהי למאמין. האדם לא יוכל הגיע לגאולה ללא קבלת הסקרמנטים ולא יוכל לקבלם אלא במסגרת הכנסייה על ידי שליחיה הממונים.

טבילת חירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיית הטקס איננה באה בחשבון. אם יש סכנת מוות יש לבצע טבילה בכל מצב ובכל תנאי אפילו רק לחלקי עובר היוצאים מהרחם[3] בגלל היות סקרמנט הטבילה כל כך מהותי לעתיד נפשו של האדם הרי שבמקרים של תינוקות העומדים למות או כאלו שמתו עוד בזמן הלידה והיה קיים חשש ממות ללא טבילה וכדי למנוע הגעה לגהנום או ללימבו אישרה הכנסייה צורות שונות ומשונות של טבילות חרום בידי אנשים שונים הנוכחים בלידה ואפילו נשים מיילדות אושרו לבצע את הטקס כל עוד נשמרים עיקרי הסקרמנט, מתקיימת הטבלה ונאמרים הפסוקים הנכונים. הכומר המקומי לימד את העוסקים במלאכת הלידה את נוסח התפילה שצריך לאמר (הרוב לא ידע קרוא וכתוב ובוודאי לא בלטינית) וכן לימד את טכניקת הזלפת המים. הקו המנחה היה תמיד שעדיפה טבילת חירום מאשר מוות ללא טבילה [4][5]

טבילה מאונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפיסת העולם הנוצרית קבלת הסקרמנוט היא אקט של רצון ולא של אלימות וכח כדברי תומאס אקווינס: יש בלתי מאמינים מסוימים אשר מעולם לא קיבלו את האמונה כמו היהודים. על אלה אין לכפות את האמונה בשום תנאי שהוא ולעשותם למאמינים שכן האמונה היא עניין של בחירה חופשית"[6]. אמנם הנוצרים דגלו במסיון מתוך הנחה שיש להציל את הנשמות כולן ולאפשר להן גאולה ולכן רדפו עובדי אלילים וכפו עליהם את הנצרות אך אל היהודים היה יחס דו משמעי ולהתנגדות היהודים להמרת הדת התייחסו בסלחנות על פי הפרשנות של אוגוסטינוס הקדוש : "אל תהרגם פן ישכחו עמי". המציאות לעיתים קרובות הייתה שונה. לאורך שנים אם בעידוד כמרים מקומיים ואם מתוך העלמת עין של האפיפיור המכהן היו המרות דת של יהודים בכפייה ומאונס. זאת למרות קביעה ברורה במאה השישית של גרגוריוס השביעי כי חל איסור על הטבלה מאונס וכי יש לנסות לשכנע את היהודים בדרכי נועם. אך עצם הימצאותן של מאות בולות (מכתבים פומביים של האפפיור) המתחילות במילים "בנוגע ליהודים" Sicut Judaeis(אנ') מראות כי כי היהודים אכן נזקקו למכתבי הגנה שכאלו שאף נקראו בשם "חוקה למען היהודים" (CONSITITUTIO PRO JUDAEIS) ומבהירות במפורש את הכוונה והצורך לספק הגנה[7] והכס הקדוש נאלץ לא פעם לפעול ככח מרסן כנגד נוצרים נלהבים מידי[6]. הבעיה תמיד הייתה בנוגע לתקפות הטבילה. מצד אחד הטבילה הייתה בכפייה ואין קבלת האמונה מתוך רצון ומן הצד השני הנצרות, כאמור, רואה בטבילה כהטבעת חותם בלתי מחיק או הפיך. בוועידת טולדו הרביעית בשנת 633 נטען כי הטבילה תקפה בכל מקרה ומצב אפילו נערכה בכח. דרכים משפטיות מקוריות אומצו כדי לפשר בין הגינוי לאלימות לבין הצדקת תקפות הטבילה בכח [8]

מהלך הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכמה זרמים פרוטסטנטים מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל, ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש". הטקס מתקיים בדרך כלל מספר שבועות אחרי הלידה. בכנסייה הקתולית ולרוב גם בזו הפרוטסטנטית מתקיים הטקס ביום ראשון והוא מהווה חלק מטקס ההודיה של יום א' שבו נוכחת כל הקהילה וכך הופך הטקס למעין קבלה לקהילה ואישור השתייכות המשפחה והמצטרף החדש אל קהילת המאמינים. בגלל עריכת הטקס ביום ראשון תוך כדי התפילות יש חיזוק לחשיבות הטבילה כקבלה לדת. כדי להדגיש את חשיבות הסקרמנט מקבלים ההורים הדרכה מן הכומר על חשיבות התפילה בדרך כלל מספר ימים לפני הטקס. אל הטקס מגיע התינוק כשהוא נישא על ידי הוריו ומלווה בסנדקים (הורי הטבילה) שאינם קרובי משפחה ישירים המתחייבים בשם התינוק לקיים את מצוות ויסודות הנצרות. הסנדקים גם עונים לשאלות הכומר בשם התינוק, ומצהירים בשמו על האמונה (credo אני מאמין תפילה נוצרית) ואף אומרים בעבורו את תפילת Pater nostre (אבינו שבשמיים). הסנדקים הם אלו שמתחייבים ללמד את הנטבל את עיקרי האמונה הנוצרית. אחר כך מוודא הכומר שאכן הם רוצים להטביל את הילד ואז נערכת הטבילה עצמה: הכומר אומר: "אני מטביל אותך, [שם התינוק], בשם האב, הבן ורוח הקודש." ומיד הוא מטביל את התינוק במים או מטפטף מים על מצחו, וחוזר על פעולה זאת שלוש פעמים. כשמדובר בהטבלה על ידי יציקת מים, נהוג שההורים או הסנדקים אוחזים בילד. וכשמדובר בטבילת כל הגוף הם מוציאים אותו מהמים. ברגע זה הקהל פוצח בשירה. לאחר ההטבלה אומר עורך הטקס לילד הנטבל: "האל, האב של אדוננו יֵשוּע המשיח, שיחרר אותך מחטא, העניק לך לידה חדשה באמצעות המים והרוח הקדוש, וקיבל אותך לעם הקודש שלו." אז הוא מוֹשֵחַ על קודקו ראשו של התינוק שמן מקוּדש בעל ריח טוב, והתינוק מולבש בבגדים לבנים המסמלים טהרה. כוהן הדת נותן לאחד ממלוויו של התינוק נר שהודלק מנר הפסחא- נר גדול שהדלקתו פותחת כל שנה את טקס ההודיה של חג הפסחא. בהרבה מהכנסיות הקתוליות קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.

בטקס ההטבלה נכללת גם בקשה של כוהן הדת לשחרר את הנטבל מכוחו של השטן. זהו זכר לטקס לגירוש השדים והרוחות, שבעבר היה חלק חשוב מסקרמנט ההטבלה. במהלכו של טקס זה נהג כוהן הדת לתת לתינוק גרגר מלח מבורך, שעל פי האמונה מסייע בהענקת חוכמה והגנה לילד.

בזרם האורתודוקסי נערך לאחר סקרמנט ההטבלה סקרמנט נוסף, הקרוי כריסמטיה- משיחה בשמן הקודש. גם סקרמנט זה ניתן לאדם פעם אחת בחייו, והוא מסמל את ירידתה של רוח הקודש על האדם. לאחריו משתתף התינוק בסקרמנט ההודיה - הוא מקבל טיפה מהיין המסמל את דמו של יֵשוּ

אגן טבילה
אגן טבילה מתומן


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולמית שחר, ילדות בימי הביניים, 1990, עמ' 74
  2. ^ קתרין אן טגליה, ההבניה התרבותית של הילדות:טבילה,סעודת קודש ואישוש
  3. ^ קתרין אן טגליה, הבניה תרבותית של הילדות:טבילה, סעודת קודש ואישוש, ילדות בימי הביניים מקרה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
  4. ^ שולמית שחר, ילדות בימי הביניים, 1990, עמ' 73-75
  5. ^ באומגרטן אלישבע, אמהות וילדים, חיי משפחה באשכנז בימי הביניים, 2005, עמ' 93-94
  6. ^ 6.0 6.1 ש.סימסון, הכס הקדוש והיהודים, 1997, עמ' 208, 193-199
  7. ^ כהן מרק, בצל הסהר והצלב, 2001, עמ' 76
  8. ^ aviad m. klinberg, depriving parents of the consolation of children:legal consilia on the baptisim of jewish children, ילדות בימי הביניים מקראת קורס, האוניברסיטה הפתוחה, 2007