הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גירושי היהודים, במחצית השנייה של ימי הביניים

הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות הוא הכינוי להטבלה ההמונית בכפייה של יהודי פורטוגל, וחיובם בכוח להמיר דתם לנצרות, בשנת 1497.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, לא היה תהליך מקביל של "גירוש" בפורטוגל הסמוכה. כשני שלישים מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש, נמלטו לפורטוגל הסמוכה. מלך פורטוגל ז'ואאו השני, מלך פורטוגל אישר ליהודי ספרד להיקלט בפורטוגל למשך שמונה חודשים, תמורת תשלום כופר. מוערך שמעל מאה ועשרים אלף מיהודי ספרד עברו לפורטוגל. רובם לא עזבו בתום שמונת החודשים שהוקצבו להם, ווהתווספו לאוכלוסייה היהודית המקומית.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, מלך פורטוגל (אשר מלך בשנים 1495-1521), ביקש להנשא לבתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך מנואל נענה להם, וב-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. לאחר מספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בטבילה כפויה לנצרות. במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים, בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים שקודשו בברכת כהן דת, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.

על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפייה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. במידה שהוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.

מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ התנהגו כנוצרים.

העוינות כלפי היהודים שהמירו בכפייה את דתם לא פסקה. כעשר שנים לאחר ההטבלה בכפייה, ב19 עד 21 בחודש מאי 1506, נרצחו כארבעת אלפים יהודים שהוטבלו לנצרות, בפוגרום אדיר ממדים ואכזרי בעיר ליסבון.[2][3]

הגירת האנוסים מפורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנוסים

מאחר שבאופן רשמי לא נותרו יהודים בפורטוגל, לא ניתן לדבר על "גירוש היהודים". עם זאת, במהלך עשרות השנים שלאחר מכן, הייתה הגירה איטית אך שוטפת של נוצרים אנוסים מפורטוגל. בשנת 1499 אסר מלך פורטוגל על "הנוצרים החדשים" לצאת מתחומי פורטוגל. בתי המשפט של האינקוויזיציה רדפו את "הנוצרים החדשים" שנחשדו באי ציות לדת הנוצרית. הדבר בא לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".

רבים מהנוצרים החדשים נותרו בפורטוגל ובמהלך השנים סיגלו לעצמם חיים כנוצרים. אחרים היגרו, באופן איטי אך שוטף, והגיעו בעיקר לאמסטרדם, בירת הולנד, בה הוקמה קהילה יהודית פורטוגזית גדולה. הולנד נחשבה כמקום סובלני יחסית מהבחינה הדתית. אנשי הדת הנוצרים הקלוויניסטים בו גילו יחס עוין לקתולים ולבית המשפט של האינקוויזיציה. חזרתם ליהדות בגלוי של הנוצרים האנוסים יוצאי פורטוגל, והקמת הקהילה היהודית, התקבלו ללא התנגדות. הקהילה היהודית הפורטוגזית באסטרדם הייתה בראשית העת החדשה מהקהילות החזקות והאמידות באירופה. הפילוסוף ברוך שפינוזה והרב מנשה בן ישראל היו בין יוצאיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'רנ"ז - גירוש פורטוגל



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רות אלמוג, כך, בסתיו 1497, חדלה להתקיים יהדות פורטוגל, הארץ, 15.02.2016
  2. ^ אריק זרה, פוגרום בלב ליסבון, "ישראלי בפורטוגל", 31.6.2016
  3. ^ אלינער ברקת, פורטוגל מבקשת סליחה, חכמות בנתה ביתה, 4.07.2014