הטלת מום
השחתה או נכות (מהלטינית: mutilus) היא פגיעה חמורה בגוף שיש לה השפעה שלילית על איכות חייו של אדם.[1]
בעידן המודרני, המונח נושא לרוב קונוטציה שלילית מובהקת,[1][2] ומשמש לתיאור שינויים שהופכים דבר מה לבלתי שלם, פגום, לקוי או מכוער.[3][4]
טרמינולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2019, מייקל ה. סטון, גארי ברוקטו ואן בורג'ס הציעו קריטריונים רשמיים להבחנה שיטתית בין "השחתה" לבין "ביתור" (אנ'), שכן מונחים אלו משמשים לעיתים קרובות בערבוביה. הם הגדירו ביתור כ"הסרה מלאה, בכל אמצעי, של חלק גדול מגופו של אדם חי או מת, במיוחד הראש (המכונה גם עריפת ראש), הזרועות, הידיים, הגו, אזור האגן, הרגליים או כפות הרגליים". השחתה, לעומת זאת, הוגדרה כ"הסרה או השחתה בלתי הפיכה, בכל אמצעי, של חלק קטן יותר מתוך אחד מהאזורים הגדולים הללו בגוף של אדם חי או מת". דוגמאות לכך כוללות סירוס (הסרת האשכים), הוצאת הקרביים ופשיטת עור (אנ') (הסרת העור).
בהתאם לקריטריונים אלה, הסרת יד שלמה תיחשב לביתור, ואילו הסרת אצבע או פגיעתה תיחשב להשחתה; עריפת ראש מלא תיחשב לביתור, בעוד שהסרה או השחתה של חלק מהפנים תיחשב להשחתה; הסרת פלג גוף עליון שלם תיחשב לביתור, בעוד שהסרה או פגיעה בשד או באיברים הכלולים בגו תיחשב להשחתה.[5]
שימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבוצות אתניות מסוימות נוהגות בהשחתה טקסית, לדוגמה, שריפה, כריתת דגדגן (אנ'), או הכאה בשוט (אנ'), לעיתים כחלק מטקס מעבר. במקרים מסוימים, המונח עשוי להיחשב גם להחלה על טיפול בגופות מתים, כמו במקרה של קרקוף, כאשר אדם הושחת לאחר שהומת על ידי אויב. סירוס הוא גם סוג של השחתה. הנוהג הסיני המסורתי של כריכת רגליים נחשב גם הוא להשחתה. סוג נוסף של השחתה שכבש את דמיון המערב הוא "האנשים בעלי הצוואר הארוך", תת-קבוצה של הקארן הידועים כפדואונג, בהם נשים עונדות טבעות ברונזה סביב צווארן כדי להאריך אותן בצורה מלאכותית.[6]
הצהרה משותפת שפורסמה על ידי האומות המאוחדות וגופים בינלאומיים נוספים מתנגדת להשחתת איבר המין הנשי.[7]
הטלת מום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטלת מום או השחתה שכוללת אובדן של, או חוסר יכולת להשתמש, באיבר גופני, היא פרקטיקה שנעשית על ידי רבות מהחברות, עם משמעות תרבותית ודתית מגוונת, והיא גם צורת מקובלת של ענישה גופנית, במיוחד על פי העיקרון של עין תחת עין.
דוגמאות היסטוריות רבות קיימות; הגנרל הסיני סון בין נענש בהסרת פיקת הברך לאחר שהומם על בגידה בתקופת המדינות הלוחמות, בעוד שהלוחם האראוקני גלווארינו עבר קטיעת ידיים כעונש במהלך שהותו בשבי במהלך הכיבוש הספרדי של צ'ילה.
הטלת מום נחשבת פעמים רבות לעבירה פלילית; המונח המשפטי הישן במקור עבור מקרה מיוחד של הטלת מום בבני אדם היה מיהם (אנ'), גרסה של המילה באנגלית-צרפתית.
הטלת מום בבעלי חיים על ידי אחרים מאשר בעליהם היא צורת עבירה מיוחדת שנחשבת לרוב כהיזק זדוני. למטרות החוק, בעלי חיים מחולקים לבקר, הכולל גם חזירים וסוסיים, ובעלי חיים אחרים שנחשבים לעיתים כקרבנות גניבה לפי החוק הרגיל או שנשמרים בכליאה או לצורכי בית.
בבריטניה, תחת חוק הנזק הזדוני 1861, העונש על הטלת מום בבקר היה בין שלוש לארבע עשרה שנים של עבודת פרך; פגיעה בזדון בבעלי חיים אחרים הייתה עבירה שניתן להעניש עליה בפסק דין מיידי. עבור עבירה שנייה, העונש היה מאסר עם עבודת פרך במשך יותר מחודשים. כיום, הטלת מום בבעלי חיים נחשבת תחת חוקי אכזריות כלפי בעלי חיים, בעוד שהטלת מום על ידי אחרים מטופלת בנוסף כבתור עבירה פלילית.
הטלת מום כעונש אנושי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמנים בהם אפילו ענישה גופנית היה עדיין מקובל לגרום לא רק לכאב חמור ולביוש במהלך ביצוע העונש, אלא גם לגרום נזק פיזי קבוע, או אפילו באופן מכוון לסמן את העבריין לכל החיים על ידי חיתוך או טיבוע בני אדם, אחת האזורים הנפוצים שהיו יעד לא שגרתי ולא מכוסה בדרך כלל בביגוד (כך שהיה חוסר רחמים במיוחד בטווח הארוך) היו האוזן/אוזניים.
באנגליה, לדוגמה, ליוצרי עלונים שונים שתקפו את עמדות הדת של האפיסקופליה האנגלית תחת וויליאם לאוד, הארכיבישוף מקנטרברי, נחתכו אוזניהם על כתיבתן: ב-1630 אלכסנדר לייטון וב-1637 פוריטנים נוספים, כגון ג'ון באסטוויק, הנרי ברטון, וויליאם פרין.
בסקוטלנד, לאחד מהקובננטרים (אנ'), ג'יימס גווין מדגלס, לנרקשייר, נחתכו אוזניו לאחר שסירב להתכחש לאמונתו הדתית. ביפן, גונסלו גארסיה וחבריו נענשו באותו אופן.
בולט במיוחד הוא המקרה במגוון תחומים של שלוש עשרה המושבות, שגם עבירות יחסית קטנות, כמו גניבת חזירים, נענשו בכך שהאוזניים של האדם היו ממוסמרות לעמוד, נחצו או אפילו נחתכו לגמרי, וזוהי דוגמה להטלת מום מערבית.[8]
מלחמת העצמאות של ארצות הברית לא הפכה את הצדק האמריקאי לפחות אכזרי. לדוגמה, בטריטוריה הדרום-מערבית (מה שיהפוך למדינת טנסי), הייתה דוגמה לחוק קשה של גבול תחת הסכם קמברלנד משנת 1780; כאשר בשנת 1793, השופט ג'ון מקניירי גזר עונש של שעה עבור 39 מלקות, עם חיתוך אוזניים וסימון לחיות ("H" ו-"T") בצורת ענישה של טיבוע בני אדם.
לנאבחנה יוהנס, טוען לכתר שהכריז על עצמו בתור קיסר אתיופיה, כרתו את אוזניו ואפו בהוראת קיסר אתיופיה, ושוחרר. צורה זו של הטלת מום כנגד תובעים לכתר שלא הצליחו הייתה בשימוש באזורים של המזרח התיכון כבר אלפי שנים. כדי להעפיל כמלך, בעבר, היה צריך להדגים שלמות. עיוותים פיזיים ברורים כגון חסרים באף, אוזניים או שפתיים, הם לפיכך פסילות מספיקות. הקורבן במקרים אלה בדרך כלל משוחרר בחיים כדי לשמש דוגמה לאחרים, וכבר לא מהווה איום.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Pitts, Victoria (2003). In the Flesh: The Cultural Politics of Body Modification. Palgrave Macmillan. p. 25. ISBN 9781403979438.
- ^ Inckle, Kay (2007). Writing on the Body? Thinking Through Gendered Embodiment and Marked Flesh. Cambridge Scholars Publishing. pp. Preface: X, 20. ISBN 9781443808729.
- ^ Staff (7 באוקטובר 2022). "Definition of Mutilate". Merriam-Webster (באנגלית). נבדק ב-27 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Staff (14 בנובמבר 2022). "Mutilation: Definition". Encyclopædia Britannica (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-14 בנובמבר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stone, Michael H. & Brucato, Gary (2019). The New Evil: Understanding the Emergence of Modern Violent Crime. Amherst, New York: Prometheus Books. pp. 83–84.
- ^ "Karen Long Neck hilltribe - Padaung, Northern Thailand". Chiangdao.com. נבדק ב-8 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Eliminating Female genital mutilation - An interagency statement (PDF). World Health Organization. 2008. ISBN 978-92-4-159644-2.
- ^ Garraty, John A. (2003) Historical Viewpoints. New York City, New York: Addison Wesley Longman, Inc.
