הטנק בדגניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הטנק בדגניה א'
Syrian Tank in Degania Alef (cropped).JPG
הטנק בדגניה - טנק רנו R-35 סורי בקיבוץ דגניה א' שננטש בקרבות מלחמת העצמאות
מידע כללי
סוג רנו R-35
שימוש טנק בחיל השריון של צבא סוריה
עיר דגניה א'
מדינה ישראלישראל  ישראל
גוף מתחזק משרד הביטחון
האנדרטה באתר יזכור

הטנק בדגניה הוא טנק מדגם רנו R-35 של חיל השריון הסורי, אשר התקדם לקיבוץ דגניה א' ב-20 במאי 1948, בקרב עמק הירדן שבחזית הסורית במלחמת העצמאות. לוחמי צה"ל בדגניה הצליחו לפגוע בו ולהשמידו. אירוע זה נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים של מלחמת העצמאות. עם זאת, לא ידוע בוודאות מי עצר את הטנק, ולסיפור יש חמש גרסאות סותרות.

הטנק נותר סמוך לשער הקיבוץ כאנדרטה וסמל למלחמתם הנועזת של מגיני דגניה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבוץ דגניה א', אם הקבוצות והקיבוצים, נוסד בשנת 1910 ומצוי בדרום מערב הכנרת, בסמוך לשפך הירדן. ב-18 במאי 1948, ארבעה ימים לאחר שדוד בן-גוריון נשא את הכרזת העצמאות, נכבשה משטרת צמח שבעמק הירדן על ידי צבא סוריה. הסורים גם כבשו את הקיבוצים הסמוכים: שער הגולן ומסדה. כבר למחרת, 19 במאי, כוחות הוזנקו לגזרה, פלוגה מחטיבת כרמלי ותגבורת נוספת. בבוקר 20 במאי, כוחות סורים ניסו להתקדם לכיוון מערב. מהצד הישראלי מערך ההגנה התבסס ביישובים דגניה א' ודגניה ב' ובשטח שביניהן. באזור תל בית ירח ובסביבת הכנרת הוצב תותח 20 מ"מ, מרגמות ותותחים נוספים לבלימת מתקפה עתידית. אלה הצטרפו אל כוחות החי"ר, חיל המשמר ולוחמי הקיבוצים שהיו בשטח. הללו, תחת פיקוד משה דיין, מנעו ניסיון סורי להתבסס מערבית לשפך הירדן.

הקרב בדגניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 04:15 לפנות בוקר, התקפה ארטילרית סורית החלה על הכוחות הישראלים. בחסות ירי המרגמות, התקדמו כוחות טנקים, רכבים משוריינים ולוחמי וחי"ר של צבא סוריה לכיוון הדגניות. על הכביש הראשי בין שתי הדגניות[1] התקדמו שלושה טנקי רנו ונעו קדימה לכיוון דגניה א'. מגני הקיבוץ הצליחו בסיוע מקלעים, מרגמות ותותחי ארטילריה לבלום את ההתקדמות הסורית, והסבו לכוחותיהם נפגעים רבים. ההתקפה הסורית נבלמה לקראת השעה 7:45, ולכן הכוח הסורי החל להגביר את ההתקפה על דגניה ב'[2].

עצירת הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתקפה על דגניה א', אחד מהטנקים הסורים נפגע בפאתי הקיבוץ. במשך שעתיים היתמר ממנו עשן שחור[3]. ישנה מחלוקת לגבי מי היה האדם שעצר את הטנק ובאיזו דרך. ישנן חמש גרסאות עיקריות של לוחמים שונים אשר טענו שהיה להם חלק בעצירת הטנק[4].

ברוך בר לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן הידועות שבגרסאות היא שברוך בר-לב (בורק'ה), מפקד כיתת גדנ"ע וחבר משק דגניה, הערים על צוות הטנק, גרם לו להיעצר בשער הקיבוץ ואז יידה מספר בקבוקי תבערה לעבר הטנק והבעירו. כשהטנק כולו עלה באש הלוחמים הסורים קפצו ממנו וברחו על נפשם.

שלמה אנשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריחון הטנק ובו חור חדירת פגז פיא"ט

בשנת 1990 טען שלמה אנשל בריאיון לעיתון 'הארץ' שהוא עצר את הטנק על ידי פגז פיא"ט. אנשל היה לוחם גולני שנבחר לשאת הפיא"ט בזכות עברו בצבא הבריטי כלוחם בבריגדה היהודית. שם, הוא למד לירות במטול פיא"ט נגד טנקים וצבר ניסיון בשימוש בו[5]. לפי גרסתו, נשכב מול הטנק ושיגר לעברו שלושה פגזים ממטול הפיא"ט. רק בפעם השלישית הצליח לפגוע בו. לדבריו, הוא הרג את אחד מאנשי הצוות וגרם לשני להיחלץ החוצה ולהיהרג בצרור יריות.

מיכאל מס מביא בדיקה שערך חיל החימוש בשנת 1991 המראה כי הפגיעה נגרמה ממטען חלול. בבדיקה נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה. לאור זאת נקבע כי "ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט[6]". בשנת 2006 מתי גרינברג מהמחלקה להיסטוריה בצה"ל השיב לאנשל כי הטנק "נפגע בפגז "פיאט" והושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב". אף על פי כן, סיבת עצירת הטנק איננה ודאית[7], אך אנשל טוען כי קודם הוא יירה מהמטול ורק לאחר מכן נזרקו בקבוקי התבערה.

דוד זרחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת דוד זרחיה (דוידסקו), סגן מפקד מחלקה בחטיבת כרמלי, הוא עלה על הטנק, דפק על הצריח והבטיח לטנקיסט שלא יאונה לו על רע. מרגע שהשריונר הסורי פתח את הצריח מהצד נורה צרור יריות. הלוחם הסורי השיב בירי וזרחיה השחיל במהירות רימון יד לתוך הטנק והרג את הצוות[8].

שלום הוכבאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלום הוכבאום, ניצול שואה וחבר דגניה, טען שהוא זה שהכניע את הטנק. לפי גרסתו, הטנק נתקע על גדת תעלה. אז, חברי הקיבוץ והוכבאום בראשם, ניצלו את ההזדמנות והשליכו לעבר הטנק שני בקבוקי תבערה מאולתרים אשר הבעירו אותו[8].

יצחק עשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק עשת, גם הוא לוחם גולני, אשר שירת קודם לכן בצבט הבריטי וצבר ניסיון על מטול פיא"ט. הוא טוען שהכניע את הטנק לאחר שירה פגז מהמותן[8]. לדבריו הוא הרג את אחד הטנקיסטים וגרם לשני להימלט ולהיהרג על ידי רימונים[9].

אחרית הדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק ניצב סמוך לשער הקיבוץ כסמל לנחישותם של הלוחמים אשר הגנו על דגניה.

בשנת 2018, לאחר שבע שנות מחקר, הוציא אסף ענברי את הספר "הטנק"[10]. הספר מתאר את פרשת עצירת הטנק מנקודת מבטם של חמשת האנשים הטוענים שהשמידו אותו. אף על פי כן, גם ענברי אינו מכריע בסוגיה ולדבריו אינו יודע מי עצר את הטנק.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הטנק בדגניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקרב על הדגניות, בעיתון דבר, ‏4 במאי 1958
  2. ^ נתוני קרב: דגניה א', באתר מפת אתרי מלחמת העצמאות
  3. ^ נתן דונביץ'הקרב על הדגניות הביא מפנה לטובה בחזית הירדן, בעיתון "הארץ", ‏24 במאי 1948
  4. ^ איך נעצר הטנק בדגניה?, אנציקלופדית אאורקה
  5. ^ במקום בו נעצרו הזחלים - שם נקבע המיתוס, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 באוקטובר 2018‏
  6. ^ מיכאל מס, איך באמת נפגע הטנק של דגניה?, השריון, גיליון 7, 2000, עמ' 61-60.
  7. ^ סא"ל יהלי עמית, שלט הנצחה - הקרב על דגניה - בתשובה לשאלתך, מחלקת היסטוריה, ענף חקר קרבות, 17 ביולי 2006
  8. ^ 1 2 3 תעלומה: מי עצר את הטנק הסורי במלחמת העצמאות?, באתר ‏מאקו‏‏, ‏17 במרץ 2018‏
  9. ^ במקום בו נעצרו הזחלים - שם נקבע המיתוס, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 באוקטובר 2018‏
  10. ^ משה ניסנבוים, ‏מי עצר את הטנק הסורי בדגניה, באתר ישראל היום, 21 במאי 2018