הטקטיקה באינתיפאדה השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דחפור די-9 משוריין על רקע גדר ההפרדה - שני אמצעי ביטחון שנקטה ישראל כנגד גל הטרור שהיה מאפיין של האינתיפאדה.

האינתיפאדה השנייה או אינתיפאדת אל-אקצא - כינוי שניתן על ידי הפלסטינים למלחמתם נגד מדינת ישראל, החלה ב־27 בספטמבר 2000. היא פרצה בתום תשע שנים של שקט יחסי בין ישראל והפלסטינים, שהופר באירועי מנהרת הכותל ובאירועי יום הנכבה 2000 ומוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993. זו הייתה הסלמת שיא של הסכסוך ובמהלכה נמנו אלפי קרבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב אזרחים. בתחילתה היא כללה פעולות מחאה "עממיות", בדרגות אלימות שונות, אולם במהרה הפכו פיגועי טרור ולוחמת גרילה פלסטיניים, לביטויה המרכזי.

מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות. זה החל בשלושה פיגועי התאבדות שנכשלו, באוקטובר ובדצמבר 2000 ובינואר 2001 והתגבר מראשית מרץ 2001 ואילך, סמוך לפני עלייתו של אריאל שרון לראשות הממשלה במקום אהוד ברק. ישראל מצדה הרחיבה בעקבות זאת את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור. השימוש באמצעי זה על ידי ישראל החל בשני סיכולים ממוקדים בנובמבר ובדצמבר 2000 והתגבר החל מיולי 2001 ואילך.

הטקטיקה של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקטיקה בתחילת האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות מודיעיניות ומידע שנאסף במערכת הביטחון הישראלית, החל מחודשים מספר לפני פרוץ האירועים הצביעו על אפשרות שהפלסטינים ייזמו "עימות נמוך עצימות", בעיקר פיגועי ירי מנשק קל, במסווה של התקוממות עממית בלתי מאורגנת. נעשו לפיכך הכנות, בעיקר ברצועת עזה, כדוגמת בניית פילבוקסים, ביצור המוצבים ומיגון כלי רכב בפני ירי מנשק קל. תחילתה של ההתקוממות הפלסטינית זכתה אם כן, לתגובה רבת עוצמה של צה"ל, שהגיע מוכן למתאר של עימות מעין זה. בתקופה הראשונה לאינתיפאדה השנייה נמנו נפגעים רבים אצל הפלסטינים, מול מיעוט נפגעים בצד הישראלי, בשל מיגון חיילי צה"ל מירי בנשק קל.

בשלב הראשון, עד ללינץ' ברמאללה נמנעה ישראל מתקיפת מטרות בשטחי A (השטחים שהיו בשליטה ביטחונית של הרשות הפלסטינית). לאחר מכן, היא החלה בלחץ צבאי גובר והולך. התקיפות הראשונות של ישראל בשטחי A התמקדו בעיקר בבניינים של הרשות הפלסטינית ובסיכולים ממוקדים של "פצצות מתקתקות", אולם במהרה הלכו התקיפות והסלימו. בתחילת מרץ 2001 הושמה רמאללה בכתר. ב־18 באפריל נכנסה ישראל בפעם הראשונה לבית חנון. על אף שישראל נאלצה לסגת לאחר זמן קצר בעקבות לחץ אמריקאי הרי כניסה זו מציינת את המשך מחיקת ההבחנה בין השטחים השונים. בסוף אפריל 2001 עברה הסמכות לאשר "מרדף חם" לתוך שטחי הרשות הפלסטינית מהדרג הפוליטי לדרג הצבאי המקומי. ב־19 במאי תקפו לראשונה מטוסי קרב ישראליים בשטחים, בניסיון כושל לחסל את מוחמד אבו הנוד, למחרת הופגזה מפקדתו של ג'יבריל רג'וב שהיה עד לפרוץ האירועים אחד מהשותפים הבכירים של ישראל ברשות. ב־31 ביולי הותקף מטה החמאס בשומרון. ב־27 באוגוסט נהרג מנהיג ארגון הטרור הראשון שחוסל במהלך האינתיפאדה, אבו עלי מוסטפא, מנהיג החזית העממית.

פיגועי 11 בספטמבר הגבירו את ההבנה העולמית למעשי ישראל והביאו אותה לאימוץ תגובה קשוחה יותר. בעוד שבתקופה שקדמה לפיגועים אולצה ישראל לצאת במהירות משטחי A, הרי ישראל שהתה בתוך ג'נין בשבוע שלאחר הפיגועים (ההערכות החלה לפניהם). כמו כן החלה ישראל לפגוע במכוון בשוטרים פלסטינים שניצבו בעמדותיהם ולא סיכלו פיגועים קודמים.

הטקטיקה בשיא האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה המשמעותית במספר ההרוגים הישראלים החל מאמצע 2001 וההתדרדרות שהחלה באמצע ינואר 2002 הביאו את ישראל לתגובות חריפות יותר ויותר, שחרגו מהאסטרטגיה של ניהול עימות מוגבל. לבסוף, לאחר "מרץ השחור" של 2002 החליטה ישראל לצאת במבצע צבאי של ממש, מבצע חומת מגן. במבצע זה כבש צה"ל מחדש את רוב הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, אותן מסר לפלסטינים כחלק מהסכמי אוסלו. בנוסף, צה"ל חיסל ועצר מאות מחבלים והחרים אמצעי לחימה רבים שנתגלו במוקטעה ובידי ארגוני הטרור. מבצע זה, ומבצע דרך נחושה שבא בעקבותיו הובילו לירידה בכמות הפיגועים.

בשנת 2003 החלה ישראל גם בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין השטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין שטחי ישראל. המטרה הייתה לצמצם את האפשרות של מחבלים מתאבדים להיכנס לשטחי ישראל שבתוך הקו הירוק. הקמת הגדר עוררה ביקורת משני כיוונים: מהצד הישראלי, היה חשש שתוואי הגדר ישמש בהמשך בסיס לחלוקה "דה פקטו" של הארץ. כמו כן, הועלתה הטענה שהסתגרות מאחורי גדרות אינה הדרך הנכונה ללחום בטרור ולבסוף נטען שהגדר תגרום להפניית הפיגועים כלפי ההתנחלויות. בצד הפלסטיני, המתנגדים טענו שחלקים מהגדר תוכננו להקמה ממזרח לקו הירוק ובחלק מהמקרים היא אף תוכננה לחצות יישובים פלסטינים, תוך איבוד שטחים חקלאיים שלהם. הטענות הפלסטיניות הביאו לכך שהתוכניות תוקנו בחלקן, וכיום רק כ־6% משטחי יהודה ושומרון אמורים להישאר ממערב לגדר. קטעי הגדר שהוקמו נחשבים להצלחה מבחינה ביטחונית, שכן הקמת הגדר בצפון השומרון, יחד עם פעולות צה"ל השוטפות בעומק השטח, הובילו לכך שמספר הפיגועים כנגד צפון מישור החוף והעמקים קטן באופן משמעותי כמעט לאפס ולהסטת מאמצי המפגעים דרומה למשך תקופה מסוימת (בשל אי השלמתה של הגדר במקטעים האחרים).

דחפור משוריין מדגם D9. הדחפורים הופעלו באופן נרחב במהלך האינתיפאדה: בחישוף, בהריסת בתי מחבלים, בנוהל סיר לחץ, בפתיחת צירים ופיצוץ מטעני חבלה. מומחים צבאיים ציינו אותם כאחד הגורמים לאבדות הנמוכות יחסית של צה"ל בלחימה.

במהלך שנות העימות, צה"ל פיתח ושכלל טקטיקות ללוחמה בשטח בנוי הכוללת השגת מודיעין, שימוש בצלפים לפגיעה בחמושים, שימוש בטנקים ונגמ"שים בשטח עירוני, הפעלת דחפורים משוריינים טקטית להשגת יתרון בשטח הלחימה וכן סיוע אווירי צמוד ממזל"טים ומסוקי קרב. שיטות לוחמה אלה זכו להצלחה בכך שהפחיתו את מספר ההתקפות על ישראלים וצמצמו את האבדות בנפש בקרב חיילי צה"ל, אולם זכו לביקורת בשל ההרס הרב שהותירו, ובשל הפגיעה באזרחים לא חמושים. טקטיקה צבאית נוספת, הייתה פעולות חישוף נרחבות בשטחים, שבהן תוואי שטח מנוקה לחלוטין ממכשולים ועצמים העלולים לחסום את שדה הראייה או לספק מחסה למחבלים - לרבות צמחייה, מטעים, פרדסים ומבנים. עיקר פעולות החישוף בוצע ברצועת עזה, שם חושפו שטחים גם על מנת למנוע ירי של רקטות נ"ט ופצמ"רים על ידי מחבלים. פעולות החישוף הורידו את כמות פיגועי הירי והמטענים בדרכים, אך הוקעו על ידי פעילי שמאל וארגוני זכויות אדם כעונש קולקטיבי המסב נזק רב לאוכלוסייה חפה מפשע.

כדי לטפל במחבלים שמתבצרים בבתים פיתח צה"ל שתי טקטיקות:

  • נוהל שכן - שימוש בפלסטיני המקורב למחבל שנשלח לשכנעו להיכנע מרצון תוך הנחה שהמחבל לא יירה עליו או שימוש בפלסטיני כמגן אנושי. נוהל זה ספג ביקורת רבה מצד ארגוני זכויות אדם ולבסוף נפסל על ידי בג"ץ שביקר את השיטה באופן נחרץ בפסיקה מעוררת מחלוקת. כיום נוהל זה לא נמצא בשימוש.
  • נוהל סיר לחץ - הפעלת לחץ פסיכולוגי ופיזי על המחבל כדי שיסגיר את עצמו, בדרך כלל באמצעות ציוד מכני הנדסי המרעיד את הבית, ובעת הצורך, אף הורס אותו.

שני הנהלים הוכיחו את עצמם כיעילים ביותר והקטינו באופן ניכר את האבדות לכוחות צה"ל ואת האבדות הפלסטיניות במצור על בתי מחבלים, אם כי נמתחה עליהם ביקורת (בעיקר על נוהל שכן) מצד ארגוני שמאל וזכויות אדם.

אחרי מבצע דרך נחושה החל צה"ל בביצוע פשיטות יומיומיות על הערים והכפרים הפלסטיניים ובהם נעצרו אלפי פעילי טרור פלסטינים. העצורים הועברו לחקירה בשב"כ לצורכי הפקת מודיעין וסיכול פיגועים העומדים לצאת.

מסוק קרב מדגם AH-64 אפאצ'י. מסוקים אלה שימשו כפלטפורמה לשיגור חימוש מדויק כנגד פעילי טרור בכירים (סיכולים ממוקדים) וחוליות טרור בשטח, בעיקר ברצועת עזה.

פעילות אחרת של צה"ל, שנעשתה מקובלת במהלך מאבק זה, היא הסיכול הממוקד. הטענה הרשמית של ישראל היא שהסיכול הממוקד מונע הרג של חפים מפשע במהלך קרבות גדולים. בפועל נמנו אזרחים הרוגים רבים גם במהלך סיכולים ממוקדים (גם אם הרבה פחות מאשר בפעולות דומה של צבאות אחרים). השיטה הזאת יצרה דה-מורליזציה בקרב ארגונים פלסטינים, ושיבשה את פעולותיהם, וזו, ככל הנראה, הייתה רוב תועלתה הצבאית. לטענת השמאל הישראלי, הסיכולים יצרו מעגל דמים, שהעלה את כמות הפיגועים ופגע ברצון הפלסטיני להוריד את גובה הלהבות.

לאורך כל שנות האינתיפאדה נוהג השב"כ לפרסם את מספר ההתרעות לפיגועים, מספר זה הגיע לשיא של 60 התרעות ליום לאחר ועידת עקבה בעיצומה של ההודנה. מספר ההתרעות הממוצע בשנים 2000-2003 היה 40 ליום[1], כאשר מבצע חומת מגן הביא לירידה של 80% בהתרעות[2] אולם עלה במהירות[3], ב־2004 גדל מספר ההתרעות הממוצע אולם ב־2005 ירד (בעיקר בשל תוכנית ההתנתקות). עם זאת מספר ההתרעות לפיגועים שמתממשות בפועל הוא זעיר, כך למשל רק אחוז אחד מההתרעות לפיגועים בגדה ב־2004 התממשו, רובן בשל פעילות כוחות הביטחון. ההשפעות העיקריות של ההתרעות היו בתוך תחומי הקו הירוק, הידוק אבטחת קו התפר[4] והטלת עוצר/סגר/כתר על יישובים פלסטינים[5].

לחצים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל האינתיפאדה הפעילה ישראל לחצים כלכליים שונים על הפלסטינים:

  • סירוב להעביר כספי מסים שנגבו בישראל עבור הפלסטינים (לפי הסכם פריז)
  • מניעת עבודה בישראל מפועלים פלסטינים
  • אי אישור העברת סחורות פלסטיניות לנמלי הים והאוויר של ישראל
  • אי אישור יציאה לדיג עבור דייגי עזה
  • הקשחת הדרישות להעברת סחורות בין הגדה והרצועה ולהפך
  • מדיניות הכתרים שישראל מימשה לעתים קרובות בגדה וביתורה של הרצועה שנעשה מספר פעמים פגעו גם הם בכלכלה הפלסטינית
  • בניית גדר ההפרדה גרמה לניתוק של חלק מהפלסטינים (אלו שנמצאים ממערב לה) מהיישובים הסמוכים להם ולעתים גם משטחי האדמה שלהם
  • לאחר תוכנית ההתנתקות משתמשת ישראל באיום לבטל את איחוד המכסים בין ישראל לרשות על מנת לדרוש את המשך הפיקוח על תנועת הנכנסים והיוצאים מרצועת עזה

כל הצעדים הנ"ל נומקו על ידי ישראל בנימוקי ביטחון ובעיקר בניסיון למנוע הברחת כלי נשק ומחבלים בין אזורים שונים בשטחים ולתוך תחומי הקו הירוק.

רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדר המערכת סביב רצועת עזה.

המדיניות הישראלית ברצועת עזה לאורך כל שנות האינתיפאדה הייתה שונה מהותית מזו שננקטה ביהודה ושומרון. בעוד שביהודה ושומרון נקטה ישראל יותר ויותר גישה של השתלטות על שטחים מאוכלסים, מעצר מבוקשים ופירוק הרשות הפלסטינית, הרי שברצועת עזה ננקטה מדיניות של פיצול השטח הפלסטיני לחלקים על ידי השתלטות על שטחים לא מאוכלסים ואיסור כניסת פלסטינים לתוכם (שנאכף בקשיחות רבה), דבר שלמעשה פיצל את הרצועה. ההבדל בגישה הישראלית נבע מכך שההתנחלויות ברצועה היו מבודדות יחסית ואת הרצועה מקיפה מאז ימי הסכמי אוסלו גדר שמנעה כמעט לחלוטין חדירה פלסטינית לתוך הקו הירוק.

אלוף פיקוד הדרום, ד"ר יום טוב סמיה, שחזה את פריצת האינתיפאדה עוד ב-1999 מיגן את המוצבים ברצועה והקים מערך פילבוקסים ממוגנים כדי להגן על חיילי צה"ל השומרים ברצועה על ההתנחלויות ועל המעברים לישראל.

כדי למנוע מטענים בצירי התנועה בין ההתנחלויות ברצועת עזה לישראל, וכדי למנוע ירי על כוחות צה"ל בציר פילדלפי ביצע חיל ההנדסה הקרבית פעולות חישוף נרחבות, שבשיאן כללו הריסת אלפי בתים ברפיח ועשרות בתים בחאן יוניס. פעולות החישוף הקטינו באופן ניכר את המטענים ומארבי הירי בצירים אלו. כנגד פעולות החישוף נטען שהם גורמות נזק לא-מידתי לפלסטינים ומהוות עונש קולקטיבי לאוכלוסייה, שלא כולה מעורבת בטרור.

מאחר שברצועת עזה לא בוצע מבצע טיהור בסדר גודל של מבצע חומת מגן, זה היה כמעט בלתי אפשרי להכניס כוחות קרקע שיבצעו מעצרים של בכירי טרור. אי לכך, ישראל נקטה ברצועה במדיניות סיכולים ממוקדים בה חוסלו מהאוויר בכירים בארגוני הטרור, בעיקר מהחמאס אך גם מהג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות העממית.

מימוש תוכנית ההתנתקות היווה למעשה את שיאה של ההפרדה במדיניות כאשר ישראל החליטה למעשה להפריד הפרדה מוחלטת בין המדיניות בגדה (שנותרה כשהייתה) לזו שברצועה. במסגרת ביצוע תוכנית ההתנתקות החל צה"ל להכשיר את ציר הוברס - מערך ביצורים וגדרות שמוקם סביב רצועת עזה ומטרתו למנוע חדירת מחבלים.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה

ברם, התגברות הירי תלול מסלול בידי הפלסטינים אחרי ההתנתקות אילצה את צה"ל לנקוט יוזמות התקפיות ולא להתבצר מאחורי הגדר. בהתחלה הפעיל צה"ל תקיפות מהאוויר ובירי ארטילרי על חוליות קסאם, לצד המשך הסיכולים הממוקדים, אך למרות זאת הירי לא פסק והפלסטינים אף הגבירו את התקפותיהם על ציר הוברס, באחת מהן נחטף החייל גלעד שליט. כתוצאה מכך החל צה"ל בפעולות קרעיות נקודתיות (ראו למשל את שלל המבצעים שבוצעו במסגרת מבצע גשמי קיץ) בתוך רצועת עזה שעיקר מטרתן הוא הגנה על הגדר, חשיפת מנהרות הברחה וגביית מחיר מארגוני הטרור.

הלחימה בין ישראל לפלסטינים ברצועת עזה נמשכה גם לאחר סיום האינתיפאדה השנייה ב-2005 וביצוע תוכנית ההתנתקות באותה שנה.

הטקטיקה של הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלסטינים פועלים נגד ישראל בעיקר באמצעות ארגוני טרור בעלי משנה אידאולוגית סדורה המקבלים סיוע מהרש"פ וגורמי חוץ שונים, ביניהם:

בנוסף לארגונים אלה פועלות גם חמולות מקומיות וקבוצות חמושים, שלעתים מבצעות התקפות טרור והברחות אמל"ח תמורת תשלום.

מחבל פלסטיני משתמש בילדים כמגן אנושי

טקטיקות שהפעילו הפלסטינים כוללות:

פעילות הטרור הפלסטינית גרמה ללמעלה מ-1115 הרוגים ישראלים, רובם הגדול אזרחים ורק מיעוטם חיילים קרביים שנהרגו בעת לחימה. בעימותים הצבאיים עם כוחות צה"ל הייתה ידם של הפלסטינים על התחתונה, וברוב המבצעים הגדולים ספגו הפלסטינים אבדות כבדות לעומת האבדות שהסבו לכוחות צה"ל.

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות של רקטות קסאם

אמצעי הלחימה העיקריים של הפלסטינים הם חגורות הנפץ (רובן כללו גם רסס) שבהן חומשו מחבלים מתאבדים שיצאו לפוצץ את עצמם במקומות הומי אדם בלב ערי ישראל. בניגוד לאינתיפאדה הקודמת, עקב אמצעי הביטחון הנוקשים שהנהיגה ישראל, החלו הפלסטינים להשתמש גם בנשים וילדים כמחבלים מתאבדים. הדבר גרר ביקורת קשה בעולם וגם בקרב החברה הפלסטינית, אך הביקורת לא הייתה נוקבת במידה שתוביל להפסקת המנהג.

פיגועי ההתאבדות הם הגורם העיקרי לנרצחים ישראלים.

בנוסף, המחבלים הפלסטינים חמושים גם בכלי ירייה ונשק קל שנועדו לפגוע בחיילי צה"ל ובמכוניות שבהן נוסעים מתנחלים. להלן רשימה של אמצעי לחימה נפוצים בקרב הפלסטינים:

  • רובי AK-47 קלאצ'ינקוב: רובים רבים נמסרו על ידי ישראל למשטרה הפלסטינית אך זלגו לארגוני הטרור. רובים רבים אחרים הוברחו בדרכים שונות.
  • רובי M16 שנגנבו מישראל.
  • מקלעים, תתי מקלעים, רובי ציד ורובי צלפים מדגמים שונים.
  • בקבוק תבערה "מולוטוב" (בשימוש בעיקר על ידי ילדים ונערים).
  • פצצת צינור (בשימוש בעיקר על ידי ילדים).
  • רימוני יד.
  • מטולי רקטות מדגם RPG-7 עם פצצות תוצרת עצמית ופצצות RPG תקניות (שהוברחו דרך רפיח).
  • רקטות נ"ט מדגם "אל-באתר", "אלבאנה" ו"יאסין" (תוצרת עצמית).

בנוסף, הרבו הפלסטינים להטמין מטעני חבלה: מטעני צד, מטעני גחון ומטעני קלע כנגד כלי רכב משוריינים של צה"ל. מספר מטענים גדולים כאלה גרמו נזק רב לארבעה טנקים של צה"ל (ואף הרגו את רוב אנשי הצוות) וכן השמידו מכונית של צוות דיפלומטי אמריקני.

כלי נשק חדשים שהפעילו הפלסטינים במאבק זה, מרצועת עזה בלבד, הם פצצות מרגמה, טילי נ"ט ורקטות קסאם וגראד. כלי נשק אלה כוונו בעיקר כנגד יישובים אזרחיים ישראליים ברצועת עזה (בעיקר גוש קטיף) ובסביבותיה.

בנוסף לפיגועי ההתאבדות, פיגועי הירי, המטענים, הרקטות והמרגמות, השתמשו הפלסטינים גם במכוניות תופת, פיגועי חטיפה ומיקוח (שהסתיימו רובם בלינץ' או רצח ללא ניסיון משא ומתן) וכן פיגועי סכינאות (ניסיון לדקור אזרחים, שוטרים וחיילים).

למרות שרוב הפיגועים היו פיגועי ירי ומטענים, רוב ההרוגים הישראלים נגרמו מפיגועי ההתאבדות.

השגת אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השגת אמצעי הלחימה הפלסטינית נעשתה ב-3 דרכים עיקריות:

  • ייצור עצמי:
    • חומרי נפץ ומטענים, שהורכבו על ידי "מוהנדסים" במעבדות נפץ מאולתרות. בחלק רב מן המטענים הפלסטינים השתמשו בחומר נפץ מאולתר, שקל להפיקו אך הוא לא יציב, דבר שגרם למספר לא קטן של "תאונות עבודה" ופיצוצים בטרם עת.
    • מרגמות ופצמ"רים יוצרו במחרטות, בעיקר ברצועת עזה. במחרטות אלה יוצרו גם רקטות קסאם.
  • זליגת נשק מהרש"פ: נשק רב - בעיקר רובים, אקדחים ותחמושת - הגיעו לארגוני הטרור (בעיקר הפת"ח) ממלאי הנשק שנמסר לרשות הפלסטינית על מנת לצייד את המשטרה וארגוני הביטחון. בפועל, שוטרים רבים השתמשו בנשק של הרש"פ גם לפעילות טרור, וכלי נשק אחרים זלגו לארגוני הטרור של הפת"ח: גדודי חללי אל-אקצא והתנזים.
  • הברחת נשק: רוב הנשק המאולתר שייצרו הפלסטינים התגלה כלא יעיל, ולכן מיקדו הפלסטינים מאמצים רבים בהברחת נשק תקני ממדינות ערב. את ההברחות מימנו מדינות ערביות ו"ארגוני צדקה"[6] של ארגוני הטרור, והן התבצעו בעיקר באזורי הגבול ובמעברים בין השטחים למדינות ערב. ההברחות החלו עוד לפני פריצת האינתיפאדה. אמצעי עיקרי בהברחת נשק לרצועת עזה הן מנהרות ההברחה של רצועת עזה מתחת לציר פילדלפי.

הנשק התקני שהבריחו הפלסטינים כללו מטולי רקטות נגד טנקים מדגם RPG-7, רקטות נ"ט תקניות כולל רקטות בעלות רש"ק טאנדם שמיועד לחדירת שריון כבד, מרגמות 60 מ"מ ו-81 מ"מ, פצצות מרגמה, רובי AK-47, מקלעים, חומרי נפץ ותחמושת רבה. בשנים האחרונות הבריחו הפלסטינים רקטות גראד 122 מ"מ רגילות ומשופרות שהטווח שלהן הוא כ-20-40 ק"מ.

להשגת כלי נשק אלה הפעילו הפלסטינים מנהרות להברחת נשק ממצרים לרצועת עזה, באזור רפיח (לא ניתן להפעיל מנהרות אלה ללא עצימת עיניים של ממשלת מצרים, אך תרומה מובהקת זו של מצרים למאבק בישראל לא זכתה לדיון ממשי). כמו כן ניסו הפלסטינים לייבא נשק לרצועת עזה באמצעות ספינות. ספינות אחדות נתפסו על ידי ישראל (הראשונה שבהן הייתה "סנטוריני" שנתפסה ב־7 במאי 2001), ובמקרה אחד, של ספינת הנשק "קארין איי" שנשלחה על ידי איראן, הוכח קשר ישיר בין הרשות הפלסטינית ובין הספינה (דבר שהביא לניתוק הקשרים בין ערפאת לממשל האמריקאי). במערכת הביטחון יש המאמינים שהפלסטינים מחזיקים גם בטילי נ"מ ושיש מאמץ להשיג רקטות כבדות וארוכות טווח. חשש זה התחזק בעקבות הכאוס בגבול רפיח-מצריים בעקבות מסירת ציר פילדלפי לשליטת מצרים.

תפיסת הספינה "קארין איי" ועליה אזרח לבנוני, סגנון הפיגועים וחומרי הנפץ שבהם נעשה שימוש על ידי ארגוני הטרור הפלסטינים מאז תחילת 2003, מרמזים על שיתוף פעולה עם ארגון חזבאללה הלבנוני. יש שרואים בשיתוף פעולה זה הוכחה לכך שהנסיגה מלבנון הייתה אחת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה, כיוון שנתנה תקווה לפלסטינים שהם יוכלו להשיג את מטרותיהם ולהביא ליציאת ישראל משטחי יהודה, שומרון ועזה על ידי חיקוי דרך הפעולה של חזבאללה בלבנון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה השנייה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי
שנת 2000 הרוגים:
יש' 47
פל' 299
פסגת קמפ דייוויד (יולי) | רצח דוד בירי (27.9) | עליית אריאל שרון להר הבית (28.9) | מהומות הר הבית (9. 29) | התפשטות המהומות ברחבי יש"ע, ופרשת מוחמד א-דורה (30.9) | אירועי אוקטובר 2000 (10. 10 - 1) | הלינץ' ברמאללה (12.10) | ירי על שכונת גילה בירושלים | תחילת פיגועי ירי בשטחים | מכונית תופת מתפוצצת בשוק מחנה יהודה (2.11) | תחילת ה"סיכולים הממוקדים" (9.11) | פיגוע התאבדות ראשון במחולה (22.12)
שנת 2001 יש' 247
פל' 538
ועידת טאבה (21-27.1) | בחירות בישראל לראשות הממשלה (6.2) | הרוגים ישראלים ראשונים בפיגוע התאבדות - בנתניה (4.3) | פיגוע ההתאבדות הראשון בקניון השרון (18.5) | הפיגוע בדולפינריום (1.6) | הפיגוע במסעדת סבארו (9.8) | פיגועי 11 בספטמבר (ארצות הברית) | רצח רחבעם זאבי (17.10) | סיכול ממוקד של מחמוד אבו הנוד (23.11) | הפיגוע בעמנואל (הראשון) (12.12) | ערפאת קורא להפסקת אש (16.12) |
שנת 2002 יש' 453
פל' 1033
לכידת ספינת הנשק קארין איי (3.1) | חיסול ראאד אל-כרמי (14.1) | פיגוע בת המצווה בחדרה (17.1) | הפיגוע במחסום עין עריכ (19.2) | "מרץ השחור" - 135 ישראלים נרצחו בפעולות טרור | הפיגוע בשכונת בית ישראל (2.3) | הפיגוע בוואדי חרמיה (3.3) | הפיגוע באוטובוס בוואדי ערה (20.3) | הפיגוע במלון פארק (27.3) | מבצע חומת מגן (10.5 - 29.3) | הפיגוע במסעדת מצה (31.3) | הקרב בג'נין מעורר תשומת לב בינלאומית רבה (3.4 - 12.4) | הפיגוע במועדון השפילד קלאב בראשון לציון (7.5) | הפיגוע בצומת מגידו (5.6) | הפיגוע בעמנואל (השני) (16.6) | הפיגועים בקו 32א בצומת פת (18.6) ובגבעה הצרפתית בירושלים (19.6) | מבצע דרך נחושה | ג'ורג' בוש קורא להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת ערפאת (24.6) | משה יעלון מחליף את שאול מופז כרמטכ"ל צה"ל (9.7) | חיסול סלאח שחאדה על ידי מטוס קרב - "פצצת הטון" (22.7) | הפיגוע ברחוב אלנבי (19.9) | הפיגוע בצומת כרכור (21.10) | הפיגוע בקניון ערים (4.11) | הפיגוע בקיבוץ מצר (10.11) | הפיגוע בציר המתפללים (15.11) | החלה הקמת גדר ההפרדה | הפיגוע בקו 20 בירושלים (21.11)
שנת 2003 יש' 212
פל' 553
פיגוע ההתאבדות הכפול בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (5.1) | הפיגוע בקו 37 (5.3) | מותה של רייצ'ל קורי בהתקלות עם דחפור די-9 ברפיח (16.3) | אבו מאזן מתמנה לראש ממשלה (19.3) | פרסום מפת הדרכים (30.4) | ועידת עקבה (4.6) | הפיגוע בקו 14א (11.6) | ה"הודנה" (19.8 - 29.6) | הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8) | אבו מאזן מתפטר מראשות הממשלה (6.9) | הפיגוע בצריפין והפיגוע בקפה הלל (9.9) | הפיגוע במסעדת מקסים (4.10) | השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה | ירי רקטות קסאם על שדרות | שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה (18.12)
שנת 2004 יש' 117
פל' 468
הפיגוע בקו 14א (22.2) | הפיגוע בנמל אשדוד (14.3). | סיכול ממוקד של אחמד יאסין (22.3) ורנתיסי (17.4) | רצח טלי חטואל ובנותיה‏ ומשאל מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות (2.5) | אסון הנגמ"שים (12.5-11.5) | מבצע קשת בענן (25.5 - 18.5) | הרוגים ראשונים מקסאמים בשדרות (28.6) | ירי אלפי רקטות קסאם ופצמ"רים על שדרות וגוש קטיף | הפיגוע בבאר שבע (31.8) | מבצע ימי תשובה (15.10 - 30.9) | מותו של יאסר ערפאת (11.11)
שנת 2005 יש' 45
פל' 425
אבו מאזן נבחר לראש הרש"פ (9.1) | פסגת שארם א-שייח (9.2) והתחלת ה"תהאדיה" | יובל דיסקין מחליף את אבי דיכטר כראש השב"כ, דני חלוץ מחליף את יעלון כרמטכ"ל (1.6) | ביצוע ההתנתקות (12.9 - 15.8) | מבצע גשם ראשון (1.10 - 23.9) | פיגוע התאבדות בחדרה (26.10) | פיגוע ההתאבדות השלישי בקניון השרון (5.12) | חידוש ירי הקסאמים והסיכולים הממוקדים | חשיפת מנהרת טרור במעבר ארז (10.12) | ארגוני הטרור מודיעים על סיום ה"תהאדייה" בסוף השנה (10.12) שמתמוטטת עוד באמצע החודש
ערכים משניים: אבידות באינתיפאדה השנייה | הטקטיקה באינתיפאדה השנייה | האינתיפאדה השנייה בתרבות
ראו גם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני | טרור פלסטיני | פיגועי התאבדות בישראל