הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במלחמת ששת הימים עברה רצועת עזה לשליטת ישראל. ישראל נהגה במדיניות של אי התערבות והותירה את כוחותיה הצבאיים מחוץ לישובי הרצועה, זאת בין השאר על רקע עיסוקה במלחמת ההתשה.[1]

ברצועת עזה שבשליטת ישראל לא שרר שקט ביטחוני. משתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 נרצחו בפעולות טרור 128 ערבים ו־15 יהודים, ונפצעו 580 ערבים ו־120 יהודים. ב-2 בינואר 1971 נרצחו בפיגוע שני ילדי משפחת ארויו, שעברו ברצועת עזה עם הוריהם. האירוע עורר הלם בקרב הציבור בישראל וגרם לשינוי המדיניות ברצועה.

על אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, הוטלה המשימה למגר את הטרור. שרון הזרים לרצועה כוחות צבאיים שכללו יחידות מובחרות. סריקות נרחבות בוצעו לאורך כל הרצועה. שרון בעצמו יצא לשטח והדריך חיילים כיצד לבצע את המשימות. במשך תקופת המבצע פיתח שרון שיטת לחימה שקרא לה "לחימת גרילה נגד הטרור". בשיטה זאת הוצאו הסיורים הקבועים מהשטח והשטח חולק לגזרות בהן הופקדו צוותים מצומצמים שהיו אחראים לשטח. הצוותים למדו את השטח ואת תושביו היטב, ונעו באופן אקראי ובמסלולים שבחרו לעצמם לכסות את השטח. סיירת שקד הופעלה באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לצייד חוליות מחבלים,[2] והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור‫.[3]

בנוסף לפעולות המבצעיות וחתירה למגע עם הטרוריסטים, שרון הפעיל את שיטת המקל והגזר על האוכלוסייה: אזורים שקטים עודדו ופותחו, אזורים עם קשר לטרוריסטים לא קיבלו סיוע. בנוסף לכך הוחלפו תעודות הזהות לכל תושבי הרצועה כדי למנוע זיופים. ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים.[4][5][6]

עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע - היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור. כתוצאה מהמבצע הנרחב הבטיחו ראשי האוכלוסייה בעזה שיתוף פעולה נגד המחבלים.[7] מספר הפיגועים ירד מ-445 בשנה שקדמה לו, ל-60 בלבד ב-1972 ולפיגועים בודדים בשנים שלאחר מכן. עם תום המבצע שקטה הרצועה למשך 15 שנים.

במהלך המבצע נחקרו ונענשו חיילים שהתעללו באוכלוסייה המקומית.‫[8]

אופי פעולותיו של שרון ברצועת עזה היה שנוי במחלוקת. הרס בתים של פעילי טרור ספג ביקורת מצד השמאל, ומדיניות היד הקשה ספגה ביקורת מצד המושל הצבאי בעזה. שרון הרחיב את מבצע ביעור הטרור לתוככי סיני והתמקד גם בבדואים שדרכם זרם נשק לרצועה. חלק מהבדואים פונה מצפון סיני, ועל כך ננזף שרון על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב, אולם הממשלה גיבתה את הפעולות ולא אפשרה לבדואים שפונו לחזור לאזור. עתירת הבדואים לבית המשפט נדחתה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, אמרה בעניין זה "מוקשים ומוות גרועים מפינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה ואלך (עורך ראשי), המערכה נגד הטרור בעזה, אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שני, עמ' 124.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה גזית, פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים,‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ט 1999, עמ' 72
  2. ^ אתר סיירת שקד.
  3. ^ אביעד גליקמן, מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות", באתר ynet, 8 בנובמבר 2011.
  4. ^ עזרא ינוב, פליטים ברצועה חיכו ל"לחץ" להקים בתיהם מחוץ למחנות, מעריב, 14 בספטמבר 1971.
  5. ^ גבריאל שטרסמןהמפונים ממחנות הפליטים ברצועה גילו לפתע שמותר ...להתלונן, מעריב, 3 באוגוסט 1971.
  6. ^ לטענת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) ברצועת עזה, נהרסו 6,360 מקומות מגורים ופונו כ-15,000 איש: תאנט "שותף לדאגה" של ססו"ת מפעולות ישראל ברצועת עזה, מעריב, 19 בספטמבר 1971.
  7. ^ פתאים במלכודת, עמ' 73
  8. ^ דיין: האשמים בחריגות בעזה - נענשו; נקבעו הוראות חדשות וכללי נוהג, מעריב, 18 בפברואר 1971
    טל לוי, קצינים נענשים על "פעולות חריגות" בעזה, באתר הארץ, 9 בפברואר 2010‬.