היבשת השביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היבשת השביעית
Der siebente Kontinent
Seventh Continent.jpg
כרזת הסרט בגרמנית
בימוי מיכאל הנקה
הפקה וייט היידוצ'קה
תסריט מיכאל הנקה
יוהנה טייכט
עריכה מרי הומולקובה
שחקנים ראשיים דייטר ברנר
בירגיט דול
לני טנצר
מוזיקה אלבן ברג
צילום אנטון פצ'קה
מדינה אוסטריה
הקרנת בכורה 20 במאי 1989
משך הקרנה 104 דקות
שפת הסרט גרמנית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היבשת השביעיתגרמנית: Der siebente Kontinent) הוא סרט קולנוע אוסטרי מ-1989 בבימויו של מיכאל הנקה. הסרט מבוסס על מאורע אמיתי של התאבדות קולקטיבית של משפחה שלמה ממעמד הביניים באוסטריה, ומתאר את שנותיהם האחרונות של בני משפחה בת שלוש נפשות - גאורג, אנה ובתם הקטנה אווה. בני המשפחה מנהלים לכאורה חיים רגילים, אך מקבלים החלטה לשים קץ לחייהם ללא סיבה נראית לעין. הסרט כולל רמיזות על רגשות דיכאון ובדידות של בני המשפחה לנוכח שגרת החיים המודרניים.

זהו סרט הקולנוע הראשון שביים הנקה, והוא מהווה את חלקה הראשון של טרילוגיית סרטים העוסקת בביקורת שלילית על החברה האוסטרית.

מבנה ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מחולק לשלושה חלקים. שני החלקים הראשונים מוקדשים לשנים 1987 ו-1988 וכל אחד מהם מוקדש ליום אחד בחיי בני המשפחה, מציג בפירוט את שגרות היום שלהם, ומרמז על חוסר הנוחות שלהם מהשגרות העקרות לכאורה של החברה המודרנית. כל אחד משני החלקים כולל דיקלום בו מקריאה אנה מכתב אותו שלחה להוריו של גאורג, בו היא מודיעה להם על הצלחתו המקצועית של בעלה. כמו כן כוללים שני החלקים הראשונים פעילויות משותפות רבות.

החלק השלישי בסרט מוקדש לשנת 1989 ומתחיל בעזיבתם של בני המשפחה את בית הוריו של גאורג, בסופו של ביקור משפחתי. בנקודה זו מתחיל להישמע דיקלום של גאורג של מכתב בו הוא מודיע להוריו על כך שהוא ואשתו התפטרו מעבודותיהם והחליטו "לעזוב". הדיקלום נשמע על רקע הצגתם של בני המשפחה מתפטרים מעבודותיהם, סוגרים את חשבונות הבנק שלהם תוך הסבר שהם מהגרים לאוסטרליה, מוכרים את מכוניתם, ורוכשים מגוון גדול של כלי חיתוך. גאורג מסביר כי ההחלטה אם לקחת את אווה איתם הייתה קשה מאוד לו ולאשתו, אך אווה טענה כי היא אינה חוששת מן המוות.

בני המשפחה מזמינים לביתם ארוחה מפוארת, ולאחר סיום הסעודה הם מתחילים להרוס בשיטתיות כל חפץ בביתם תוך שימוש בכלי החיתוך שרכשו. האופן בו מתבצעות פעולות הרס הרכוש הוא אוטומטי, יבשושי, שתקני וחסר-חיים, בדומה לאופן בו הם ביצעו את כל פעולותיהם היומיומיות בשני חלקי הסרט הראשונים. בהמשך הם משמידים את כל כספם תוך חיתוכם של שטרות הכסף ושטיפתם במורד השירותים. הבעות הרגש היחידות בשלב זה באות כאשר גאורג מנפץ את אקווריום הדגים שלהם: אנה צועקת מדאגה לרגשותיה של אווה, בעוד שאווה צועקת ובוכה בהיסטריה. שלושת בני המשפחה מתאבדים, בתחילה אווה, אחריה אנה ולבסוף גאורג. רגע לפני התאבדותו רושם גאורג בשיטתיות על קיר הבית את שמות בני המשפחה ואת תאריך ושעת מותם. אל דלת הבית מודבקת מעטפה הממוענת להוריו של גאורג.

במהלך הסרט מוצגת מספר פעמים מעין הזיה (ספק של בני המשפחה) של חוף, רכס הררי ומקווה מים עם גלים שנעים בכיוון שהוא בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית, המלווה ברחש של גלים. הבמאי הנקה טען שהסרט מבוסס על פרשת התאבדות קולקטיבית של משפחה אוסטרית עליה קרא בעיתון. לדבריו של הנקה, בפרשה עליה מבוסס הסרט המשטרה גילתה שהמשפחה שטפה את כספה בשירותים בעקבות גילויים של שברי מטבעות בצנרת של הבית. [1]

מוזיקה וצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש המינימלי במוזיקה בסרטיו של הנקה התבטא בסרט זה, בין השאר, בסצנה בה אווה עומדת לבדה בחניון ומחכה לאביה בעוד שהוא מוכר את המכונית המשפחתית. הסצנה כוללת את יצירתו האחרונה של אלבן ברג, קונצ'רטו לכינור בשם "לזכרו של מלאך", שנכתבה עבור צעירה (מאנון גרופיוס) שמתה בגיל צעיר ממחלה קשה, ונחשבת ליצירה המבטאת רגשות חזקים ובעלת אופי של הספד וקינה. השימוש במוזיקה, שלא ברור אם היא מוזיקת רקע או חלק מן ההתרחשויות בסרט, מסייע ליצור תחושה של דו-משמעות. מצד אחד הסצנה היא היחידה בסרט שאותה מלווה מוזיקה שעלולה להתפרש כמוזיקת-רקע, ומצד שני המוזיקה לכאורה מתנגנת מתוך המכונית החונה ואף נפסקת באופן פתאומי כאשר המכונית מותנעת בידי רוכש פוטנציאלי. כך, בתמונתה של אווה ה"אבודה" המחכה לאביה בחניון משתקפת התחושה שמתרחש משהו שאינו ניתן להסבר הגיוני אלא ניתן רק להרגיש בו בתחושת-בטן.

בנוסף, סצנה זו היא אחת מהבודדות בסרט שעושה שימוש ב"צילום מנקודת מבט", כלומר צילום שמציג את הסצנה כפי שהיא משתקפת מעיניה של אווה. בנקודה זו אווה מתבוננת מבעד לגדר גדולה בספינה העוברת מולה באפלה. בזמן שהמוזיקה עוברת לטון מלנכולי, הנקה עובר לצלם בעדשה רחבה מעט יותר, וכך הופך את התמונה לשטוחה יותר ויוצר סמל לשטחיותו של העולם המודרני. [2] הסרט כולו צולם בכוונה תחילה באופן בו מצולמות פרסומות טלוויזיוניות, יצירת קלוז-אפ על חפצים במקום על בני אדם, לשם הדגמת ההחפצה של החיים בידי בני האדם. הנקה טען כי היה בלתי אפשרי מבחינתו ליצור את "היבשת השביעית" כסרט טלוויזיה, מכיוון שסגנון צילום זה אופייני לטלוויזיה, ואילו בקולנוע הוא מקבל משמעות שונה. [3]

השימוש הבולט השני במוזיקה בסרט הוא וידאו קליפים של שירי פופ שבני המשפחה צופים בהם, לאחר שהם מסיימים להרוס את רוב חפצי הבית ומייד לפני ביצוע ההתאבדות. בנוסף קיים קטע מוזיקלי, כוראל של באך, שהנקה תיאר כ"פזמון חוזר" של הסרט כולו. הקטע מנוגן באופן חטוף בלבד במהלך סצנת ההתאבדות, דבר שפורש כאמירה על כך ש"המוזיקה הקלאסית, על אף שהיא מנחמת יותר ממוזיקת הפופ, לרוב כבר אינה רלוונטית עבור החברה של ימינו שדחקה אותה לשוליים באופן כה יסודי". הצהרה זו תחזור על עצמה באופן בולט בסרט מאוחר יותר של הנקה, "המורה לפסנתר". [4]

תגובות ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם יציאתו נחשב הסרט לפרובוקטיבי מן הרגיל, דבר שיצר להנקה מוניטין של במאי שנוי במחלוקת כבר עם יציאתו של סרטו המלא הראשון. הנקה טען כי הוא חזה נכונה שסצנת השמדת הכסף תגרום לחוסר הנוחות הבולט ביותר בקרב הצופים בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, והעיר כי לדעתו בחברה המודרנית הרעיון של השמדת כסף נחשב לטאבו גדול יותר מאשר הרעיון של הורים שהורגים את ילדיהם ואז את עצמם. [1] הסרט זכה להכרה מיידית ולתגובות רבות באוסטריה, ושנתיים לאחר יציאתו אף יצא שם לאור קובץ מאמרים העוסקים בסרט, דבר שנחשב להישג נדיר עבור סרט בכורה. [2]

באתר "Senses of Cinema" נטען שהסרט מכיל מוטיבים רבים של חוסר-זהות ואנונימיות, כמו למשל הבחירה לצלם אותו בעיר לינץ שמוצגת בסרט כעיר חסרת פנים וחסרת היבטים מאפיינים לחלוטין, מעין מדבר שממה של תעשייה, כביש מהיר ושורות של בתים. גם הדמויות בסרט תוארו כ"חסרי פנים, תרתי משמע", כאשר הנקה נמנע בדרך כלל מלצלם את פניהן של הדמויות ומעדיף להתמקד בצילומי קלוז-אפ של ידיים ועצמים כמו נעליים או ידיות של דלת. הדמויות משוטטות בסתמיות, ולכאורה ללא מוטיבציה, בין "תחנות המעבר" או "החורים השחורים" של החלל המודרני: "זהו העולם בו מתרחשת עלילת 'היבשת השביעית': מעברי קופה בסופרמרקט וכרטיסי אשראי, מתקני שטיפת מכוניות ודלתות אוטומטיות של מוסכים... המשפחה יכולה להיות בכל מקום, בכל יבשת שביעית שהיא, הדבר החשוב ביותר (וכן המבודד וההרסני ביותר) הוא הדיאלקטיקה בין אנונימיות לזהות". [5]

אתר "Kinoeye" כינה את הסרט "אחד הטקסטים המודרניסטיים הטהורים ביותר מאז תקופת השיא של רנה ואנטוניוני, ואולי התרומה הגדולה ביותר של ימינו למה שניתן לכנות 'קולנוע האקזיסטנציאליזם'". האתר גם כינה את הסרט "פרויקט קפקאי" והישווה אותו לשלושת ספריו של פרנץ קפקא שיצאו לאור לאחר מותו, ובפרט "המשפט". נטען כי "היבשת השביעית" דומה לספרים אלה, שמציגים מציאות יומיומית המשולבת בחרדה ובחוסר-נוחות, וכן "סצנות-בלהה שהן חמקמקות הן עבור הגיבור והן עבור הקורא". [2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ראיון עם מיכאל הנקה, במארז ה-DVD של הסרט
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אדם בינגהם, החיים, או משהו בדומה לזה, באתר "Kinoeye" (באנגלית)
  3. ^ כריסטופר שארט, העולם הגלוי - ראיון עם מיכאל הנקה, באתר "Kinoeye" (באנגלית)
  4. ^ כריסטופר שארט, היבשת השביעית, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
  5. ^ מטיאס פריי, מיכאל הנקה, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)