היה היה (לזיגי)
| שיר בביצוע אריק איינשטיין | |
| מתוך האלבום "פוזי" | |
| יצא לאור | 1969 |
|---|---|
| שפה | עברית |
| אורך | 07:45 |
| כתיבה | אריק איינשטיין |
| לחן | מישה סגל |
"היה היה (לזיגי)" הוא שיר שכתב אריק איינשטיין והלחין מישה סגל. השיר נכלל באלבום "פוזי", שיצא לאור ב-1969, והוא השיר החותם את האלבום.
השיר מוקדש לזיגי סקרבניק, חברו של איינשטיין, שמת שנתיים קודם לכן מסרטן, בגיל 24.
בהקלטת השיר השתתפו: הזמר אריק איינשטיין, המתופף אהרלה קמינסקי, נגן ההאמונד יעקב נגר והגיטריסט והבסיסט שמוליק ארוך.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]זיגי סקרבניק, פסנתרן ומעבד מוזיקלי ישראלי ומי שהיה שותפם האמנותי של "החלונות הגבוהים", ואף היה שותף להפקת אלבומם היחיד, נפטר ב-1967 לאחר מאבק במחלת הסרטן. כבר בהקלטות לאלבום הוא סבל מכאבי תופת, וזמן קצר לאחר צאת האלבום הוא נפטר. איינשטיין, שהכיר את סקרבניק עוד מנעוריו, היה ממבקריו בבית החולים. עם מותו גמר אומר איינשטיין להקדיש את השיר לסקרבניק.[1]
תוכן ולחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]חצי הדקה הראשונה לשיר מכילה אפקטים רבים. לדברי המתופף אהרלה קמינסקי, מהנגנים שהשתתפו באלבום, המטרה הייתה "לייצר אווירה של חברים שיושבים באיזה באר [בר], שותים קצת, מעשנים סיגריה וחושבים על זיגי".[1]
כמו כן, בתחילת השיר נשמע שיעול לא רצוני מצד איינשטיין. לדברי המלחין, מישה סגל, מרגע זה בהקלטה הלך השיר והתפתח לקטע באורך של כשמונה דקות: "אני זוכר שבאמצע ההקלטה הצעתי לאריק: 'בוא נפרוץ פה עם משהו שופני כזה', מין אנקה אמוציונלית. הבאתי אפילו פסנתרן קלאסי כי לא יכולתי לנגן את זה".[1]
במהלך השיר נשמעת צעקה של איינשטיין. לדברי ניר שחק, רגע הצעקה היה תקדימי לתקופתו ומהווה אף את רגע היווצרות הרוק הישראלי. איינשטיין טען שהצעקה הייתה ספונטנית ולא מתוכננת.[1]
תוכנו של השיר דל וחסר משמעות בעיקרו. רובו ככולו מכיל את הצירוף "היה היה" ומציין בעיקר את קיומו של מלך אחד ואת מצבו הרגשי של אלוהים.
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיר נחשב לחריג באלבום. לדברי העיתונאי ניר שחק:
בעצם הוא שיר חריג ברפרטואר של הרוק הישראלי כולו. אין עוד דוגמה ליצירה אקספרימנטלית שעוסקת במוות במשך שמונה דקות ויוצאת מפיו של הכוכב הגדול בישראל באותה תקופה.
רוב האקסלי, מראשוני היוצרים ברוק הישראלי וחבר להקת הצ'רצ'ילים (שאף שיתף פעולה עם איינשטיין בהמשך), אמר כי השיר הוא האהוב עליו ביותר מהאלבום. הוא אף טען שהשיר מהווה אבן דרך בסוגת הרוק בישראל והשווה אותו לשיר "A Day in the Life" של הביטלס.[1]
לדברי מישה סגל, שהלחין את השיר, ההאזנות לו ניזוקו מפאת אורכו החריג. עם זאת, הוא הודה כי בדיעבד היה מקצר אותו.[1]
יש הטוענים כי בזכות השיר, האלבום "פוזי" הפך לאלבום הרוק העברי הראשון. גם כיום הוא זוכה להערכה רבה בקרב מומחים בתחום.[2]
השיר זכה לגרסה מחודשת בשנת 1996 - השיר האחרון באלבום "בחזרה לשבלול" של להקת רוקפור.[1]