היטל על העסקת עובדים זרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היטל על העסקת עובדים זרים נקבע בישראל בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (שהוא "חוק ההסדרים" לשנים 2003 ו-2004). ההיטל מוטל על מעסיקו של עובד זר, באחוז מסוים מהכנסתו החייבת של העובד הזר.

בדברי ההסבר לחוק נאמר:

"עלות העסקת עובד זר נמוכה מעלות העסקת עובד ישראלי. כדי להקטין את התמריץ להעסיק עובד זר, מוצע לחייב כל מעסיק של עובד זר בהיטל בשיעור של 15% מסך כל הכנסת העבודה ששילם לעובד הזר"[1].

בקשת הממשלה להיטל בגובה 15% נתמלאה רק בחלקה והכנסת קבעה היטל בגובה 8%. בחוק נקבע שההיטל אינו חל על עובדים בתחום הסיעוד ועל עובדים מיהודה והשומרון וחבל עזה. לאחר שנה וחצי תוקן החוק למפרע ונקבע שההיטל לא חל על עובד מומחה המקבל משכורת גבוהה (הכנסתו החייבת היא לפחות פעמיים השכר הממוצע במשק) ועל עיתונאי חוץ וספורטאי חוץ[2]. בתיקונים נוספים הוצאו מתחולת ההיטל קורבנות של סחר בנשים העובדים במהלך שהותם במקלט לקרבנות סחר, ועובד זר בעל אשרה ורישיון ישיבה שניתנו לו מכוח הסכם חופשת עבודה בין מדינת ישראל ובין מדינה אחרת.

בשנת 2010 עלה שיעור ההיטל ל-20% מההכנסה למרבית סוגי העובדים. בחקלאות ההיטל הוא בשיעור 10% בתעשייה ובבניין - 15% ובענף המסעדות האתניות בוצעה עליה מדורגת בשיעור ההיטל באופן הבא: שנת 2010 - 10.75%, שנת 2011 - 13.75% שנת 2012 ואילך - 15%.[3]

בסעיף 45 לחוק נקבע כי "ההיטל לא ינוכה, במישרין או בעקיפין, מההכנסה של העובד הזר". ההיטל משולם על ידי המעסיק לרשות המיסים יחד עם מס ההכנסה שניכה מעובדיו.

פסק דין שניתן על ידי השופט אלטוביה מגן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, דן בהגדרת המונח תושב וקובע כי המונח "עובד זר" יהיה בהתאם להגדרתו בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, וכך תבחן סוגיית התושבות של העובדים הזרים.[4]

בג"ץ פסק כי חוק ההיטל אינו פוגע בעקרון איסור ההפליה באמנות למניעת כפל מס, באמנת ארגון העבודה הבינלאומי, ובהסכמי הסחר של ישראל[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]