הילל בן שחר
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
משל על מלך בבל
|
|---|
|
ג וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ, וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ. |
| ישעיהו יד, ג–כג |
הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ב) הוא כינוי או אפיתט המוזכר בספר ישעיהו בקינה הסאטירית המכונה "המשל על מלך בבל"[א].
מושא הקינה, מלך בבל שעתיד למות, מוצג בתור "הֵילֵל בן שחר" (לפי הפרשנות המסורתית, זהו כוכב נוגה, אשר נקרא גם "כוכב השחר"[1]), אשר שאף לעלות השמיימה ולהידמות לאלוהים, אך לבסוף מוטל למעמקי שאול מושפל ומבוזה. המסורת היהודית קושרת את משל הנבואה לנבוכדנצר מלך בבל, אשר הטיל את אימתו על עמים רבים והחריב את בית המקדש הראשון.[1]
אחת הפרשנויות של הנוצרים לכינוי זה הוא זיהויו של הֵילֵל בן שחר בתור לוציפר (בלטינית: Lucifer, על פי תרגום הוולגטה), שלימים זוהה עם השטן.
האזכור של הֵילֵל נושא אופי מיתי, וחוקרי ביקורת המקרא נוהגים לחשוב שהוא משקף מיתוס כוכבי קדום על אל מורד שנפל. אולם, למרות המאמצים לזהות את הֵילֵל ולאתר את הרקע המיתולוגי שלו (אם קיים), דמותו נותרה לוטה בערפל.
הכינוי בהקשרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]"המשל על מלך בבל", שבו מופיע הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, הוא שיר קינה לעגני המופנה כלפי מלך בבל. הקינה המדומה מתארת, בנימה של סיפוק ושמחה לאיד, את גורלו של שליט אכזר שרדה בעמים רבים, ובגאוותו ויהירותו המיט על עצמו חורבן. בחייו לא ידעה גאוותו גבול והגיעה לכדי האלהה עצמית; אך עתה הוא מוטל מת מבלי שזכה לקבורה נאותה, אין חולקים לו כבוד כי אם לעג וקלון, והוא מושפל למטה מיתר דרי שאול. על פי המסורת היהודית[1] מדובר בנבוכדנצר.
קינה זו היא חלק מ"משא בבל", הראשון בקובץ הנבואות על אומות העולם שבספר ישעיהו (פרקים יג-כג). ישנה התייחסות מפורשת לבבל רק בדברי הפתיחה (פסוקים ג-דא) ובחתימה (כב-כג), הכתובים פרוזה ואינם מגוף השיר.[2] בשל כך, ובשל העובדה שישעיהו ניבא בימי אשור, יש חוקרים הסבורים שבמקור נכתב השיר – אפשר שבידי הנביא עצמו – על אחד ממלכי אשור, אולי סרגון השני, ורק בתקופה מאוחרת יותר הוסב אל מלך בבל.[3]
הפתיחה לקינה ממסגרת אותה כנבואה לעתיד לבוא, אך מוסכם על הכול כי היא משנית.[דרוש מקור] בקינה עצמה מתואר מותו של המלך כעובדה קיימת. חוקרים מסוימים סבורים שאכן נכתבה בתגובה למותו הממשי של מושאה,[4] ואילו לדעת אחרים נכתבה כנבואה (או משאלת לב).[5] באופן כללי, התיארוך המחקרי של חיבור הקינה, הקשרה ההיסטורי וזהות מושאה הם בעיות סבוכות: יש חוקרים הסבורים שדמותו של "מלך בבל" מגלמת טיפוס של שליט עריץ יותר מאשר אדם מסוים, כלומר, האזכורים של בבל ניתנים להתפרש באורח דומה כסמל למלכות הרשעה, ובהתאם לכך פחות משנה האם בתקופת הנביא עמד מונרך היסטורי זה או אחר.[6]
בקינה זו נעשה שימוש פרודי בדרכי הביטוי האופייניות לסוגת הקינה,[7] על מנת ללעוג למושא הקינה ולהראות את קלונו. אחד המאפיינים הפורמליים הבולטים של הקינה (לפחות בחלקה העיקרי) הוא משקלה האסימטרי, האופייני לקינות המקראיות ומכונה לעיתים "משקל הקינה"[ב]: בכל חרוז יש (אידאלית) 3 יחידות הטעמה בצלע הראשונה, ו-2 בצלע השנייה. הקינה המדומה מתארת כמה תמונות, הכוללות התייחסויות ורמיזות קוסמיות ומיתיות, המעצימות את הדרמה שבנפילתו של השליט האכזר, ומשוות לה ממדים עצומים. אולם, במקום דברי הספד, הדובר והדמויות המקוננות, שסבלו כולן מנחת זרועו של המושל העריץ בדרך זו או אחרת, אומרים דברי לעג ושנינה.
הקינה אינה אחידה מבחינה ספרותית לכל אורכה בתוכן, בסגנון ובמבנה הספרותי, וישנם חוקרי ביקורת המקרא הסבורים שהטקסט כפי שהגיע לידינו הוא פרי התפתחות ספרותית מורכבת, ושנפלו בו שיבושים (בייחוד מפסוק יז והלאה).[דרוש מקור] גם את סיומו המדויק קשה לקבוע. בהתחשב בקשיים אלה הוצעו השערות שונות, לעיתים מנוגדות, לגבי מבנהו האמנותי של השיר וחלוקתו הפנימית.
עם זאת, סבורים חוקרים רבים כי התמונה המצטיירת בפסוקים יב-טו, שאפשר אולי לראות בהם בית לעצמו, מעין קינה בתוך קינה,[8] מהווה את לבו של השיר ואת שיאו הדרמטי:
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם / הֵילֵל בֶּן שָׁחַר
נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ / חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ / הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה
מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל / אָרִים כִּסְאִי
וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד / בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.
אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב / אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.
אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד / אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.
בשורות אלה נעשה שימוש בציור בעל אופי מיתולוגי כדי לתאר באופן פיוטי את מפלתו הניצחת של הרודן. התיאור מדגיש את הניגוד שבין שאיפת הכוח והגדלוּת חסרת המעצורים של השליט גבה הלב בחייו, לבין נפילתו במותו לשאול תחתית.
בתחילת הקטע מוצג "הֵילֵל בן שחר", שהשליט העומד למות נמשל אליו, והמשכו של הקטע רצוף מוטיבים מיתולוגיים שלחלקם מקבילות במיתולוגיה הכנענית, כפי שהיא ידועה מגיבושה בכתבי אוגרית. מכך הסיקו חוקרי ביקורת המקרא כי הקטע כולו מתייחס ברובד המטפורי לדמותו של הֵילֵל.[ג] חוקרים רבים משערים ששורות אלה מהדהדות בדרך של היסטוריזציה, ואולי אף מצטטות מיתוס קיים על מרד של אלוהות כוכבית נחותה ש"הֵילֵל בן שחר" הוא שמה או כינויה.
אולם, טרם נמצאה מקבילה ברורה לדמותו של הֵילֵל בן שחר ולמיתוס שלכאורה עומד מאחוריה, במיתולוגיה האוגריתית או בכל מקום אחר, והסברות הנוגעות לכך נשענות על השערות בלבד.
פירוש הכינוי וגיזרונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המילה "הֵילֵל", כצורה שמנית, היא יחידאית במקרא. היא מתורגמת בתרגום השבעים כ-heōsphoros (ביוונית: ἑωσφόρος; מילולית: "מביא השחר"), ובעקבותיו בוולגטה כ-lucifer ("נושא האור") ומתפרשת ככינוי לכוכב השחר. תרגום זה משקף את הניתוח של "הֵילֵל" כשם עצם הגזור, במשקל לא טיפוסי, מן השורש הל"ל שעניינו הפצת אור,[ד] ומשמעותו: "הזורח". מסורת פרשנית עתיקה זו נמשכה גם בפרשנות המסורתית היהודית והנוצרית, וגם כיום מאמצים אותה חוקרים רבים.[9]
במקורות היהודיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]משמעות המילה "הילל בן שחר" במקורות היהודיים היא כוכב נוגה, הנקרא גם כוכב השחר, משום שהוא הכוכב המאיר ביותר (מלשון "הילה"[10]) מבין כוכבי הלכת האחרים בזמן עלות השחר.[11]
בביקורת המקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]משיקולים פרוזודיים ואחרים, כמעט כל החוקרים מתייחסים לצירוף "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" כאל יחידה תחבירית אחת, המהווה את שמה או כינויה של אותה ישות שאליה מכוונים פסוקים יב-טו. על פי תוכנו והקשרו, מתפרש הצירוף כשם עצם פרטי או ככינוי המתייחס לגרם שמיים או לישות מיתולוגית כוכבית שיש לה זיקה כלשהי ל"שחר"; אולם פירוש הצירוף וגיזרונו, וטבעו של הרפרנט שאליו הוא מתייחס, לא הובהרו די הצורך. חלק מחוקרי ביקורת המקרא סבורים, בעקבות פייר גרלו, שהמילה שאולה מהתואר ellu באכדית, במשמע: "בהיר, בוהק", שצורתו בנסמך: elil. תואר זה משמש גם בהתייחס לאלים.[12] הוגו וינקלר שיער שהשם מקביל ל"הִלַאל" בערבית, ופירושו "מולד הלבנה". הוא טען כי יש לתקן את הניקוד מהֵילֵל להֵילָל כדי לקרבו לצורה הערבית, ואת "שחר" ל"שׂהר" = סהר,[ה] כלומר הֵילָל בן שַׂהַר הוא אל מולד הירח, בנו של אל הירח.[13]
מנגד, חוקרים אחרים הטילו ספק בשינוי המילה שחר ל"שׂהר", צורה שאיננה מתועדת כלל במקרא. כמו כן, לא ידוע על מיתוס המתאר אל מולד ירח (או אל ירח) המנסה לרשת את כסאו של ראש הפנתיאון.[14]
בנוסף, נעשו ניסיונות להשוות את השם הֵילֵל עם שמות דומים של אלים מהפנתאונים של עמי האזור. ויליאם גאלאגר מעלה את ההשערה שהֵילֵל הוא הגרסה העברית של שם האל המסופוטמי אנליל, בצורתו האכדית: ellilu/illilu.[15] במרחב השמי מערבי, אלוהות בשם "הלל" ידועה מן השירה האוגריתית. אולם כמעט דבר אינו ידוע על הלל זה, כנראה אל זוטר, המוזכר אך ורק בתיאורן השגור של הכושרות, קבוצת אלות זוטרות המופקדות על ההיריון וההולדה.[16] בעלילות אקהת ובשיר חתונת ירח ונכל מכונות הכושרות: "בנת הלל סננת"[17] (= בנות הלל הסנוניות?) ו"בנת הלל בעל גמל".[18] אמנם הביטוי הראשון איננו מתייחס בהכרח לדמות בשם "הלל", וניתן לפרש אותו בדרכים אחרות, כגון "בנות האומרות הלל", מהללות ומזמרות.[19] הביטוי השני אף הוא סתום למדי, אך תחבירו מעיד על התייחסות לאל בשם הלל שהכושרות נחשבות ל"בנותיו" (לא בהכרח במובן המילולי).[20] בהקשר להלל האוגריתי הועלה גם שמו של האל חֻֿלֵלֻ (ḫulēlu), המופיע בטקסטים פולחניים מאמר,[21] ואפשר שזהו תעתיק של צורה שמית מערבית מעין הֻלֵלֻ.[22]
לפי מסורת פרשנית אחרת, יש להפריד בין "הֵילֵל" ל"בן שחר", ולפרש את הראשון כצורה פועלית, ציווי בבניין הפעיל מן השורש יל"ל (השוו לפסוק לא, ועוד). כך מתורגמת המילה בתרגום הפשיטתא הסורי, בתרגום עקילס ליוונית ובפירושו של הירונימוס לישעיהו יד יב (שם נקט תרגום מילולי, שלא כבתרגומו לפסוק בוולגטה).[23] אולם כיום פירוש זה זניח. עם זאת, אין בהכרח סתירה בין הפירושים: מרווין סוויני סבור שמדובר בכפל משמעות מכוון.[24]
רקע מיתולוגי משוער
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים רבים של ביקורת המקרא רבים סבורים שהתיאור בישעיהו מתייחס למיתוס שלא הגיע לידינו על הֵילֵל בן שחר, כנראה אל זוטר או אל למחצה, שמרד באל העומד בראש הפנתאון וניסה להחליפו, וכעונש על כך הוטל לשאול. מן הכתוב עולה כי אותו הֵילֵל מתגלם בכוכב או בעצם שמימי בוהק אחר. מאז המאה התשע עשרה תרים החוקרים אחר מקבילות למיתוס כוכבי משוער זה במיתולוגיות של עמי המזרח הקדום, ומנסים לשחזר את תוכנו כמיטב יכולתם. שאלה זו כרוכה ללא הפרד בשלל הבעיות הטקסטואליות והפרשניות הסבוכות הקשורות לטיבו של הֵילֵל בן שחר ולמשמעות הקטע המתייחס אליו; כפי שניתן לשער, המאמצים הפרשניים בנוגע לסוגיות אלה נשאו מראשיתם אופי ספקולטיבי ביותר. בין השאר הם כללו, ובמידה מסוימת עדיין כוללים, נטייה לראות במיתוס המשוחזר "מיתוס טבע" שיסודו בתופעה שמימית: ידועה בייחוד הצעתו של הרמן גונקל, שהתופעה המשתקפת בתיאור המיתי היא כוכב נוגה בהופעתו ככוכב השחר, הנצפה בבהירות לפני הזריחה ודועך עם אור הבוקר.[25]
בהתחשב בכך שהנבואה הייתה מכוונת כלפי מלך בבלי או אשורי, חיפשו חוקרי ביקורת המקרא מקבילות להֵילֵל במיתולוגיה המסופוטמית, אולם במחקר המאוחר מגמה זו השתנתה.[26] גילויה של העיר אוגרית וחשיפת ספרותה הענפה, החל בשנות השלושים של המאה העשרים, שפכו אור על המיתולוגיה הכנענית, שכמעט ולא היה ידוע עליה קודם לכן.
בעקבות גילויים אלה, התברר כי תיאור האלוהיות הבלתי-מעורערת שהֵילֵל בן שחר התיימר ליטול לידיו רצוף ביטויים אופייניים למיתולוגיה הכנענית:[27] האפיון "בן שחר" עשוי, בהתחשב בנימה המיתית של הקטע בכללותו, להתפרש כרמיזה לאל הכנעני שחר ולא רק לתופעת הטבע שאותה הוא מגלם, ואפשר שגם הצירוף "כוכבי אל" מתייחס לאל, ראש הפנתאון הכנעני. על פי התגליות, "פחֿר מעד", אסיפת האלים המתקיימת בהר המקודש, מזכיר במידת מה את "הר מועד". "ירכתי צפון" מזכיר במידת מה את הר צפון, שהיה הר מקודש לעמי האזור, שם על פי המיתולוגיה הכנענית שכן ארמונו של בעל (באוגריתית: "צררת צפן", "מרים[ו] צפן". אולם, הזיהוי המשתמע מפסוק יג בין "הר מועד" להר צפון איננו במיתולוגיה האוגריתית, שם מדובר כנראה על שני הרים שונים[28]). התיאור "אעלה על במתי עב" דומה לתיאורו של בעל כרוכב על ענן, "רכב ערפת"[29] (השוו לתיאורו של ה' בישעיהו יט א ובתהלים סח ה). בכינוי "עליון", אפיתט שמי מערבי[30] המשמש במקרא כתואר לה', נעשה שימוש במיתולוגיה הכנענית לבעל ולאל עליון. מהקבלות אלה רומזות לכאורה כי הרקע של הנבואה הוא עברי-כנעני מקומי ולא זר. תובנה זו הובילה חוקרים רבים לחפש מקבילה במיתולוגיה הכנענית לתיאור בישעיהו.
כיום סבורים חוקרים רבים[דרושה הבהרה] שהתיאור של הֵילֵל בן שחר קשור למיתוס הכנעני המופיע בעלילות בעל וענת, על האל עשתר שמנסה לרשת את כיסאו של בעל ונכשל בכך. על פי התיאור, לאחר שמות הורג את בעל, מציעה אשרה למנות את עשתר במקומו למלך האלים. עשתר מנסה לשבת על כסאו של בעל בפסגת צפון ולחבוש את כתרו, אך אלה גדולים בהרבה על מידותיו, והוא מחליט לוותר על המלוכה. במיתולוגיה הדרום ערבית, ויש הסבורים שגם במיתולוגיה הכנענית, עשתר מזוהה עם כוכב השחר, ובכך מתחזק הזיהוי עם הֵילֵל. עם זאת, ישנם הבדלים בולטים בין שני התיאורים והנחת הקשר ביניהם שנויה במחלוקת.
חוקרים אחרים משווים את תיאור עלייתו ונפילתו של הֵילֵל למיתוס היווני על פאתון (Φαέθων). פירוש שמו ביוונית הוא "הזורח", כפירוש המקובל של הֵילֵל.
החוקר ג'ון בארקלי ברנס סבור כי אין טעם לנסות לשחזר את המיתוס על הֵילֵל לפי התיאור שבישעיהו. לדעת ברנס, ספר ישעיהו לא התיימר להציג סצנה מיתית סדורה, אלא נעשתה בו אריגה של כמה מוטיבים מיתולוגיים, ללא שיטה של ממש, לצרכיו הרטוריים.[31]
אבן (לא במצב המקורי), גן הרכבת, תל אביב-יפו
החל משנות השמונים של המאה העשרים החלו חוקרים לתת את דעתם להקשר שבו מופיע התיאור של הֵילֵל בן שחר, בהתחשב בכך שפסוקים יב-טו הם חלק אורגני מן הקינה השלמה. בפרט, גוברת המגמה לפרש את ההתייחסות להֵילֵל, כמו גם יסודות אחרים בקינה, על רקע תפיסות המלוכה של עמי המזרח הקדום.[32]
כיוון זה מתבקש, שכן למרות צבעיה המיתיים, מדובר בקינה סאטירית שמושאה הוא מלך בשר ודם – בין אם מלך היסטורי מסוים או אבטיפוס של שליט אימפריאלי. חוקרים מניחים שהיסודות המיתולוגיים בקינה, ובעיקר ההתייחסות להֵילֵל בן שחר, הם תגובה פולמוסית לתפיסה של האלהת המלך בחייו או לאחר מותו.
מקבילות במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]התמה של התנשאות שסופה השפלה רווחת במקרא בכלל ובספרות הנבואית בפרט. ה"קינה" על בבל מהווה, בין היתר, ביטוי משוכלל ומובהק של תמה זו, המגיע לשיאו במונולוג הפנימי של הֵילֵל בן שחר ובתיאור נפילתו.
בספרות הנבואה, בא עיקרון זה בדרך כלל בלבוש תאולוגי, המדגיש את היותה של הגאווה חטא כנגד האל, שגומל לגא בהשפלתו. לעומת זאת, הקינה שבישעיהו יד מתמקדת בהתנשאותו ובנפילתו של המלך מושא הקינה, ומציינת בפירוש את חלקו של אלוהים במהלך זה אך ורק בפסוק ה'.
מבחינה זו, היא חריגה לספרות הנבואה, וטיפוסית יותר לספרות החוכמה דווקא. בסוגה זו, שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית ו"חילונית" יותר, האסון והמפלה הם תוצאה סיבתית טבעית של הניסיון לחרוג מהגבולות האנושיים.
מעבר לזיקה תמטית גרידא, ניתן למצוא במקרא כמה מקבילות מובהקות יותר ופחות מבחינה ספרותית לתיאור שבישעיהו יד, יב-טו ולקינה בכללותה. כמה מנבואות הגויים שביחזקאל מגלות דמיון בולט לקינה שבישעיהו, הן מצד התוכן והן מצד הסגנון ואוצר המילים.[33] בפרט יש לציין את אלה: הנבואה על "נגיד צור" (ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים א'–י'); הקינה הסמוכה לה על מלך צור (ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים י"א–י"ט); והנבואה השנייה על מלך מצרים (ספר יחזקאל, פרק ל"א). שלוש הנבואות הללו, הכתובות בסגנון של פרוזה קצובה, דומות לקינה שבישעיהו מבחינת נושאן: נבואת פורענות על מלך זר. נוסף על כך, אף בהן, כבקינה שבישעיהו, מוצג השליט כדמות מרוממת לאין שיעור, שגאוותו מגיעה לכדי האלהה עצמית; אף בהן מושפל הוא עד עפר ומורד שאולה; וכמו בתיאורו של הֵילֵל בן שחר בקינה, אף הן עושות שימוש בתמונה מיתולוגית או מעין-מיתולוגית כדי לתאר את המלך ברוממותו ובשפלותו.
בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – לוציפר
התאולוגיה הנוצרית החל במאה השלישית לספירה זיהתה את הֵילֵל בן שחר – שנודע בנצרות בשם לוציפר – עם המורד באל פר אקסלנס: השטן, המלאך שנפל, ששאף לתפוס את מקומו של האל והודח ממעמדו. ניצנים לתפיסה זו מופיעים כבר בגרסה הלטינית של ספר אדם וחוה,[34] שחובר כנראה במאה הראשונה לספירה, והיא זכתה לתפוצה רחבה לאחר שהופיעה בכתביו של אוריגנס. בעקבות פרשנות זו הפך השם "לוציפר" למזוהה עם השטן בימי הביניים.[35]
בזמנים מאוחרים יותר נעשה זיהוי זה שנוי במחלוקת, לפחות החל מימיו של ז'אן קלווין, שביקר אותו בחריפות.[36] פרשנות זו אמנם רחוקה מפשט הכתוב. המקרא מנטרל אומנם את המשמעות המיתית המילולית של שבפסוקים מישעיהו יד, כשהוא משתמש בה כמטפורה בהקשר היסטורי, אך התפיסה הנוצרית המזהה את הֵילֵל-לוציפר עם השטן מהווה מהלך פרשני בכיוון ההפוך, הטוען מחדש את שורות השיר במשמעות מיתולוגית תוך התעלמות מהקשרן ההיסטורי.[37] עם זאת, לפי דברי חוקר הספרות אורי אלטר, דווקא פירוש זה נותן ביטוי הולם לחשיבותן של הנימות המיתולוגיות המהדהדות בשיר, המעניקות לו עוצמת מבע ואיכות ארכיטיפית על-זמנית.[38]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות ראשוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל מראי המקום לכתבי אוגרית מתייחסים למהדורה השלישית של KTU:
- Dietrich, Manfried, Oswald Loretz, and Joaquín Sanmartín. Die keilalphabetischen Texte aus Ugarit, Ras Ibn Hani und anderen Orten; The Cuneiform Alphabetic Texts from Ugarit, Ras Ibn Hani and Other Places. 3rd, enl. ed. Alter Orient und Altes Testament 360/1. Münster: Ugarit-Verlag, 2013
מקורות שניוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויסמן, זאב. סטירה פוליטית במקרא. ספריית האנציקלופדיה המקראית יג. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ו
- Albani, Matthias. "The Downfall of Helel, The Son of Dawn: Aspects of Royal Ideology in Isa 14:12–13". Pages 62–86 in The Fall of the Angels. Edited by Cristoph Auffarth and Loren T. Stuckenbruck. Themes in Biblical Narrative 6. Leiden: Brill, 2004
- Alter, Robert. The Art of Biblical Poetry. New York: Basic Books, 1985
- Blenkinsopp, Joseph. Isaiah 1–39. Anchor Bible 19. New York: Doubleday, 2000
- Burns, John Barclay. "Does Helel 'Go to Hell?': Isaiah 14:12–15". Proceedings, Eastern Great Lakes and Midwest Biblical Societies 9 (1989): 89–97
- Childs, Brevard S. Myth and Reality in the Old Testament. 2nd ed. Studies in Biblical Theology 27. London: SCM Press, 1962
- Day, John. Yahweh and the Gods and Goddesses of Canaan. Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series 265. Sheffield: Sheffield Academic Press, 2000
- Erlandsson, Seth. The Burden of Babylon: A Study of Isaiah 13:2–14:23. Coniectanea biblica, Old Testament 4. Lund: Gleerup, 1970
- Gallagher, William R. "On the Identity of Hêlēl Ben Šaḥar of Is 14:12–15". Ugarit-Forschungen 26 (1994): 131–146
- Ginsberg, H. L. "Reflexes of Sargon in Isaiah after 715 B.C.E.". Journal of the American Oriental Society 88 (1968): 47–53
- Gowan, Donald E. When Man Becomes God: Humanism and Hybris in the Old Testament. Pittsburgh Theological Monograph 6. Pittsburgh: Pickwick, 1975
- Grelot, Pierre. "Sur la vocalisation de הילל". Vetus Testamentum 6 (1956): 303–304
- Gunkel, Hermann. Creation and Chaos in the Primeval Era and the Eschaton: A Religio-Historical Study of Genesis 1 and Revelation 12. Translated by K. William Whitney. Eerdmans Biblical Resources. Grand Rapids: Eerdmans, 2006 (נדפס במקור בגרמנית, 1895)
- Kaiser, Otto. Isaiah 13–39. Translated by R. A. Wilson. Old Testament Library. London: SCM Press, 1974
- McKay, John W. "Helel and the Dawn-Goddess: A Re-examination of the Myth in Isaiah XIV 12–15", Vetus Testamentum 20 (1970): 451–464
- Nielsen, Kirsten. There is Hope for a Tree: The Tree as Metaphor in Isaiah. Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series 65. Translated by Christine and Frederick Crowley. Sheffield: Sheffield Academic Press, 1989
- Page, Hugh Rowland, Jr. The Myth of Cosmic Rebellion: A Study of its Reflexes in Ugaritic and Biblical Literature. Supplements to Vetus Testamentum 65. Leiden: Brill, 1996
- Rahmouni, Aicha. "The Epithets of the Kôṯarātu Goddesses at Ugarit", Aula Orientalis 30 (2012): 55–73
- Shipp, R. Mark. Of Dead Kings and Dirges: Myth and Meaning in Isaiah 14:4b–21. Academia Biblica 11. Atlanta: Society of Biblical Literature (paperback) / Leiden: Brill (hardback), 2002
- Spronk, Klaas. Beatific Afterlife in Ancient Israel and in the Ancient Near East. Alter Orient und Altes Testament 219. Neukirchen-Vluyn: Neukirchener, 1986 (pt. 1, 2, 3)
- Spronk, Klaas. "Down with Helel! The Assumed Mythological Background of Isa. 14:12". Pages 717–726 in "Und Mose schrieb dieses Lied auf": Studien zum Alten Testament und zum Alten Orient, Festschrift O. Loretz. Edited by Manfried Dietrich and Ingo Kottsieper. Alter Orient und Altes Testament 250. Münster: Ugarit-Verlag, 1998
- Sweeney, Marvin A. Isaiah 1–39. Forms of the Old Testament Literature 16. Grand Rapids: Eerdmans, 1996
- Van Wyk, Wouter C. "Isaiah 14:4b–21: A Poem of Contrasts and Irony", Ou-Testamentiese Werkgemeenskap van Suid-Afrika 22–23 (1979–1980): 240–247
- Wildberger, Hans. Isaiah 13–27. Translated by Thomas H. Trapp. Continental Commentary. Minneapolis: Fortress, 1997 (נדפס במקור בגרמנית, 1978)
- Winckler, Hugo. Geschichte Israels in Einzeldarstellungen. Vol. 2, Die Legende. Völker und Staaten des alten Orients 3. Leipzig: Pfeiffer, 1900
- Wyatt, Nicolas. "The Hollow Crown: Ambivalent Elements in West Semitic Royal Ideology". Ugarit-Forschungen 18 (1986): 421–436
- Yee, Gale A. "The Anatomy of Biblical Parody: The Dirge Form in 2 Samuel 1 and Isaiah 14". Catholic Biblical Quarterly 50 (1988): 565–586
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 פירוש רש"י לספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ב: "הילל בן שחר" - כוכב הנוגה המאיר אור ככוכב הבוקר זו הקינה על שרה של בבל נאמרה שיפול משמים. "נגדעת לארץ" - אתה נבוכדנצר שהיית חולש על גוים מטיל גורל עליהם על המלכים מי מהם ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני ורבותינו דרשוהו שהיה מטיל גורל על המלכים למשכב זכור.
- ^ ראו למשל Wildberger, Isaiah, p. 48
- ^ למשל Ginsberg, "Reflexes"; Spronk, Beatific Afterlife, p. 220; Albani, "The Downfall of Helel", p. 83
- ^ למשל Ginsberg, "Reflexes", p. 49
- ^ Kaiser, Isaiah, pp. 30–31; Van Wyk, "Isaiah 14:4b–21", p. 247
- ^ Wildberger, Isaiah, pp. 54–55; Alter, Art of Biblical Poetry, p. 150. נגד גישה זו ראו ויסמן, סטירה פוליטית במקרא, עמ' 120–122
- ^ להרחבה ראו: Gowan, When Man Becomes God, pp. 47–48; Kaiser, Isaiah, pp. 32–33; Yee, "Biblical Parody", pp. 573–582
- ^ Yee, "Biblical Parody", p. 574. בלנקינסופ סבור שפסוק יב פותח שיר העומד בפני עצמו, ראו Blenkinsopp, Isaiah, pp. 282–288
- ^ למשל Kaiser, Isaiah, p. 38
- ^ ביאור המילות למלבי"ם על פרק י"ד פסוק י"ב
- ^ פירוש רש"י ומצודת דוד
- ^ Grelot, "Sur la vocalisation de הילל". גרלו סבר, בעקבות פון זודן, שגם ellu גזור מן השורש השמי הל"ל. אולם כיום סבורים כי הוא מן השורש חל"ל, שעיקר עניינו, כנראה: "ניקיון, טוהר"; מצוי גם בכמה מניבי הארמית ובאוגריתית, איננו בעברית. על שורש זה ראו Jonas C. Greenfield, "The Verbs for Washing in Aramaic", in Semitic Studies In Honor of Wolf Lelau on the Occasion of his Eighty-Fifth Birthday, November 14th, 1991, ed. Alan S. Kaye (Wiesbaden: Harrassowitz, 1991), vol 1., pp. 588–594 (589–590). לפיכך, שני הגיזרונות, מן הל"ל מחד ומן ellu מאידך, מוציאים זה את זה. ראו מילון HALOT, ערך "הֵילֵל"; Spronk, Beatific Afterlife, p. 222
- ^ Winckler, Geschichte Israels, p. 24
- ^ McKay, "Helel and the Dawn-Goddess", p. 452
- ^ Gallagher, "Identity of Hêlēl". אפשרות זו הוצעה כבר קודם לכן על ידי ג'יימס מונטגומרי, כמובא בשמו אצל Albert Tobias Clay, "Ellil, the God of Nippur", American Journal of Semitic Languages and Literatures 23 (1907), p. 278
- ^ ראו Rahmouni, "The Epithets of the Kôṯarātu".
- ^ KTU 1.17 ii, שורה 26 ואילך; KTU 1.24, שורות 5–6, 40–41
- ^ KTU 1.24, שורות 41–42
- ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה בדוקה ומורחבת (פילדלפיה: ענבל, 1996), עמ' 428. לסקירה של ההצעות השונות בנוגע ל"בנת הלל סננת", ראו Rahmouni, "The Epithets of the Kôṯarātu", pp. 61–67
- ^ Rahmouni, "The Epithets of the Kôṯarātu", pp. 63−65
- ^ Gary Beckman, "The Pantheon of Emar", in Silva Anatolica: Anatolian Studies Presented to Maciej Popko on the Occasion of His 65th Birthday, ed. Piotr Taracha (Warsaw: Agade, 2002), p. 43
- ^ Shipp, Of Dead Kings and Dirges, pp. 67, 72–75
- ^ Erlandsson, The Burden of Babylon, pp. 34–35
- ^ Sweeney, Isaiah, p. 229; Spronk, "Down with Helel", p. 724
- ^ Gunkel, Creation and Chaos, pp. 89–90
- ^ לסקירת המחקר למן 1928 עיינו אצל Shipp, Of Dead Kings and Dirges, pp. 1–31
- ^ ראו Day, Yahweh and the Gods, pp. 170–171. הראשון שהצביע על זיקה זו היה אולברייט: William Foxwell Albright, "The North-Canaanite Epic of ’Al’êyân Ba‘al and Môt", Journal of the Palestine Oriental Society 12 (1932), p. 192 n. 22
- ^ Kaiser, Isaiah, p. 39; Wildberger, Isaiah, pp. 65–66
- ^ KTU 1.2 iv, שורה 8; KTU 1.5 ii, שורה 7.
- ^ ראו Eric E. Elnes and Patrick D. Miller, "Elyon", in Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., ed. Kaerl van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (Leiden: Brill, 1999), pp. 293–299
- ^ Burns, "Helel", p. 94.
- ^ בין המחקרים הבולטים: Shipp, Of Dead Kings and Dirges; Spronk, Beatific Afterlife, pp. 213–231; "Down with Helel"; Wyatt, "The Hollow Crown"; Albani, "The Downfall of Helel"
- ^ ראו Nielsen, There is Hope for a Tree, pp. 165–167
- ^ §§ 12–16, ובייחוד § 15
- ^ Albani, "The Downfall of Helel", p. 62
- ^ בפירושו לספר ישעיהו, ראו אצל Gowan, When Man Becomes God, pp. 45–46.
- ^ Day, Yahweh and the Gods, p. 166; Childs, Myth and Reality, pp. 71–72
- ^ Alter, Art of Biblical Poetry, pp. 148–149; וראו גם: Shipp, Of Dead Kings and Dirges, p. 166
- ^ שם, ג–כג; "משל" כאן במשמעות דברי לעג, "משל ושנינה"
- ^ אם כי אינו בלעדי לקינות במקרא
- ^ כך כמעט אצל כל החוקרים, אולם יש שהטילו ספק בהנחה זו. ראו בייחוד אצל Burns, "Helel", הסבור שהזיהוי של המלך עם הילל בן שחר בפסוק י"ב הוא רגעי, ושהמונולוג הפנימי שבפסוקים י"ג–י"ד מיוחס למלך עצמו ומתאר אף הוא את התנשאותו ונפילתו במונחים מיתיים, אך בלי זיקה להילל. כך גם הירידה הצפויה לשאול המוכרזת בפסוק ט"ו אינה קשורה לדעתו בהילל.
- ^ כלשון הכתוב פרק קודם לכן: "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" (יג, י).
- ^ הצורה שׂהר בשי"ן שמאלית איננה מתועדת בעברית המקראית או בלשון חז"ל, אך קיומה מסתבר לאור שיקולים בלשניים.
- ^ השוו לעברית: "מרום".