הינומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלה עם הינומה לראשה

הִינוּמָה (לעיתים נכתב: הינומא), במובנה המודרני, היא פיסת בד לבן עשוי רשת שקופה או אטומה (טול (אנ')), אשר באירופה נהוג לכסות בה את פני הכלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההינומה נחבשה לאורך ההיסטוריה. תפקידה ההיסטורי היה בעיקר בעל בסיס דתי, וסימנו ענווה וצניעות, ולעיתים גם יראת כבוד. בימינו, נהוג שכלות חובשות הינומה גם ללא קשר לדת, אלא כמנהג וכחלק מלבוש הכלה.

ברומא העתיקה ההינומה נחבשה כדי להרחיק ולהסתתר מפני רוחות רעות ושדים, ולעיתים הייתה בצבעי להבה.

במאה ה-19, ההינומות היו סימן לבתולים וצניעות, והסרת ההינומה מהכלה הייתה סמל הרשות לבעל להתייחד עם אשתו. בתקופה הוויקטוריאנית בפרט ההינומה סימלה טוהר ומעמד.

בעבר, בעיקר במקרים של שידוך, ההינומה נועדה להסתיר לחלוטין את פניה של הכלה כדי להגן עליה מפני החתן, וכדי שלא יתאכזב או יברח.

בתרבויות מסוימות, קיימת אמונה בה אם החתן יראה את פניה של הכלה הדבר יכול להביא מזל רע, ועל כן הכלה חובשת את ההינומה כדי שלא תיראה עד רגע הנישואין.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הפירושים להינומה בלבוש כלה יהודיה-תימניה

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה נזכרת לראשונה במשנה, כסימן היכר המבדיל בין כלה בתולה לכלה שאינה בתולה:

האישה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: 'בתולה נשאתני', והוא אומר: 'לא כי, אלא אלמנה נשאתיך', אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים

בתלמוד ניתן הסבר על משתמעות המילה: "מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא" (מסכת כתובות, דף י"ז, עמוד ב').

המפרשים נחלקו על משמעות הפירוש השני. בספר הערוך מוסבר שמדובר בכובע מעלי הדס, שבו הכלה "מנמנמה".[1] פירוש זה מציין מציאות שהייתה באיטליה, מקום מושבו של רבי נתן מרומי, ואפשר לראות קשר בינה לבין כובע הכלה במנהג יהדות תימן, אלא שהוא היה עשוי מפנינים שזורות.

לעומת זאת, רש"י, שחי בצרפת, ציין את מנהג מקומו: "צעיף על ראשה משורבב על עיניה, כמו שעושין במקומינו, ופעמים שמתנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין. ולכך נקרא 'הינומא', על שם תנומה" (דף י"ז, עמוד ב'). רבי ישראל ליפשיץ סובר שהמילה "הינומה" מגיעה מהמילה היוונית "הומנס" (ὑμεναιος) שפירושה צעיף.[2]

הרמב"ם מסביר שהינומה היא "אוהל של משי היה מנהגם שלוקחין בו הבתולות מבית האב לבית הבעל".[3]

כלה מכוסה בהינומה אטומה, הנהוגה בעיקר בחוגים חסידיים

ביהדות אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההינומה שמכסה את פני הכלה המוכרת לנו כיום היא מנהג שנכנס ליהדות אירופה ממנהגי המקומיים, וכמעט שלא היה מוכר בשאר הארצות. לאחר קום מדינת ישראל והתקבצות היהודים אליה מכל הגלויות, התקבל לבוש הכלה האירופאי (שכולל את ההינומה) כלבוש הכלות בעדות השונות.

יש המקשרים את המנהג למסופר במקרא, שכאשר ראתה רבקה את יצחק מרחוק, התכסתה בצעיף[4].

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילתו, המנהג היה שהכלה מגיעה כבר כשהיא מכוסה, אך בתקופה האחרונה התקבל הנוהג שהחתן הולך אל הכלה כשהוא מלווה בשושביניו, ומכסה את ראשה ופניה בהינומה.

  • בעבר ההינומה הייתה עשויה מבד אטום, אך כיום נוהג זה נשאר בעיקר בקרב חוגים חסידיים.
  • כלה גרושה המתחתנת בשנית, גם אם החתן רווק, אין פורסים על פניה הינומה[5] (יש שאומרים שמניחים משום צניעות, אבל המנהג לדעה זו שאחרים מניחים ההינומה ולא החתן).
  • יש נוהגים בעת הנחת ההינומה לברך את הכלה בברכה: "אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית, כ"ד, ס'). יש מקומות בהם ההורים או הסבים, מברכים את ברכת כהנים.
  • יש מקומות בהם מיד לאחר הכיסוי בהינומה, זורקים האורחים זירעונים לעבר החתן והכלה.
  • ביהדות גאורגיה נוהגים שהכלה תלבש לראשה הינומה לבנה שמוסיפים לה עטרה בדגם של פרחים בצבעים שונים עשויים שעווה וחוטי מתכת, שנקראת "גווירגוויני", שאותה מכינה תופרת מיוחדת, ובנות משפחה וידידות נהגו לשאול אותה זו מזו.
  • יש נוהגים שעוד בשחרית מכסים את ראשה של הכלה בסודר, וזו היא ההינומה המשמשת כחופה.[6]
  • בחתונות שאינן דתיות, בהן בני הזוג צועדים לחופה יחד, הם נעצרים צעד לפני החופה ועורכים שם את טקס כיסוי ההינומה.

סיבות למנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • להראות שהכלה אינה מקפידה במה מתקדשת.[7]
  • משום צניעות.
  • בקשת ידה של הכלה להינשא, ויש שאף נוהגים כי החתן מבקש אז מהכלה להינשא לו והיא מביעה את הסכמתה.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הינומה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי נתן מרומי, ספר הערוך, עמ' 224-225
  2. ^ רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, מסכת כתובות, פרק ב', משנה א'
  3. ^ הרמב"ם, פירוש המשנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה א'
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק ס"ה
  5. ^ רבי משה לימא, חלקת מחוקק, אבן העזר, סימן נה, ס"ק ז
  6. ^ רבי יואל סירקיש, בית חדש, אבן העזר, ס"א, ד"ה "ונראה"
  7. ^ רבי משה איסרליש, הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן לא, סעיף ב
  8. ^ מדרש רבה, ספר ויקרא, פרק ט', פסוק ו'