היסטוריה אינטלקטואלית

היסטוריה אינטלקטואלית (באנגלית: Intellectual History) היא תחום מחקר העוסק בחקר שיטתי של רעיונות כפי שהובנו, פותחו והועלו על ידי הוגי דעות, פילוסופים, אינטלקטואלים ואנשי רוח לאורך התקופות. התחום עוסק ברעיונות בהקשרם ההיסטורי, התרבותי והחברתי, בהתפתחותם ובהשפעתם ההדדית לאורך ציר הזמן.

תחום זה מתמקד גם בהקשרים הרחבים שבתוכם התגבשו הרעיונות, וכן באנשים שפיתחו, הפיצו או ביקרו אותם. במחקר נבחנים תהליכים אינטלקטואליים כ"רשתות משמעות" שבתוכן פועלים בני אדם, בהתאם לתפיסה שאומצה, בין היתר, על ידי האנתרופולוג קליפורד גירץ, שכתב: "האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה לעצמו"^[1].

גבולות התחום שנויים במחלוקת. יש חוקרים הרואים בהיסטוריה האינטלקטואלית תחום רחב עד כדי כך שאין להגדירו במדויק, ויש הסבורים שניסיון להגדירו גובל בהשטחת המורכבות הטבועה בו. יש אף הטוענים שכל דיסציפלינה היסטורית כוללת בתוכה עיסוק ברעיונות, ולכן אין מדובר בתחום נפרד. עם זאת, כיום מקובלת ההבחנה בהיסטוריה אינטלקטואלית כתחום מחקר עצמאי, אף שגבולותיו ממשיכים להיות נתונים לדיון.

ההיסטוריון הבריטי ג'ון בורו תיאר את התחום כעיסוק ב"כוונות מאחורי דבריהם של אנשים בעבר, ומה הייתה המשמעות של דברים אלה עבורם". הוא השתמש במטאפורה שלפיה ההיסטוריון האינטלקטואלי משמש כמתורגמן של העבר, אשר חוקר עולמות מחשבה שבחלקם עשויים להיות זרים לקורא בן זמננו^[2].

היסטוריה של הדיסציפלינה

המונח היסטוריה של הרעיונות החל להתקבע בסוף המאה ה-18, בעוד שהמונח היסטוריה אינטלקטואלית התפתח בשלב מאוחר יותר. לאורך השנים נוצר שיתוף פעולה בין חוקרים שפיתחו את התחום ואת המתודולוגיה הייחודית לו.

היסטוריון הרעיונות ר. ג'. קולינגווד טען בספרו The Idea of History (משנת 1946), כי היסטוריה אינטלקטואלית הפכה לתחום מחקר עצמאי רק כאשר היסטוריונים החלו לזהות כי בני אדם חושבים ופועלים בהתאם לתבניות מחשבה הקשורות להקשר התרבותי וההיסטורי בו הם חיים. בהדרגה התפתחה התפיסה כי קיים קשר דיאלקטי בין רעיונות לחוויות אנושיות: חוויות מעצבות רעיונות ולהפך, אך הן אינן אוניברסליות^[3].

האבות המייסדים

על פי ההיסטוריון ריצ'רד ווטמור, מחבר הספר "What is Intellectual History?", ניתן לראות בדייוויד יום ובמונטסקייה כאבות המייסדים של התחום. שניהם הדגישו את מורכבותם של רעיונות ואת השפעת ההקשר על תפוצתם ומשמעותם. לטענתם, אין לבסס מערכת רעיונית אוניברסלית מנותקת מהקשרים תרבותיים והיסטוריים.

יום סבר כי יש לשפוט רעיונות ומעשים היסטוריים רק מתוך ההקשר בו נוצרו. בלעדי תובנה זו, טען, לא ניתן להבין רעיון לעומקו. מונטסקייה הדגיש כי כל הסתכלות על חברה זרה מותנית באמונות ובערכים של המתבונן, ולכן היא לעולם אינה אובייקטיבית^[4].

היסטוריונים נוספים הנחשבים למייסדי התחום כוללים את פרידריך מיינקה (1862–1954), היסטוריון גרמני, ואת ג'אמבטיסטה ויקו (1668–1744), היסטוריון ופילוסוף איטלקי שפעל בעידן הנאורות.

ראשית הדרך

בשנת 1939 פרסם פרי מילר את הספר "The New England Mind: The Seventeenth Century", אשר נחשב לאחד הראשונים שהשתמשו במונח "היסטוריה אינטלקטואלית". עם זאת, ביסוס התחום כדיסציפלינה מחקרית נפרדת התרחש רק בשלב מאוחר יותר.

המשרה האקדמית הראשונה בתחום נפתחה בשנת 1972 באוניברסיטת סאסקס שבבריטניה, ומשרת יושב הראש הראשונה נחנכה בשנת 1982, גם היא באותה אוניברסיטה. בשנת 1979 החל לצאת לאור כתב העת "The Intellectual History Newsletter", שהיה הראשון מתוך שורה של כתבי עת בתחום שהתפרסמו בהמשך באירופה^[5].

דמויות מפתח

חוקרים שונים תרמו לעיצוב התחום בשנותיו הראשונות. ארתור לאבג'וי (Arthur Oncken Lovejoy; 1873–1962) נחשב לדמות מרכזית בהתפתחות תחום היסטוריה של הרעיונות, והיה מהראשונים לנסח מתודולוגיה שיטתית לחקר התפתחות רעיונות. בספרו The Great Chain of Being (1936) הציג לאבג'וי את רעיון שרשרת הקיום הגדולה, וטען כי יש לבחון את המשכיותם של רעיונות לאורך זמן. בשנת 1940 ייסד את כתב העת Journal of the History of Ideas, שהפך לכלי מרכזי במחקר התחום^[6].

קוונטין סקינר (Quentin Skinner; נולד ב־1940), ממייסדי בית הספר למחשבה פוליטית באוניברסיטת קיימברידג', תרם רבות להבניית התחום כתגובה מתודולוגית לאתגרים פרשניים שונים. כתביו עודדו פיתוח של מתודולוגיה רפלקטיבית במחקר רעיונות.

גם ישעיה ברלין (1909–1997), פילוסוף פוליטי והיסטוריון של רעיונות, נחשב לדמות מפתח בהתפתחות התחום, ותרם רבות לעיצובו של השיח הליברלי במאה ה־20^[7].

חוקרים נוספים אשר תרמו לעיצוב הדיסציפלינה כוללים את ג'ון גרוויל אגארד פוקוק (John G. A. Pocock), אדוארד סעיד ומישל פוקו, אשר נודעו בגישותיהם הביקורתיות והבינתחומיות לחקר רעיונות וזהויות.

עטיפת ספרו של לאבג'וי "The Great Chain of Being"

בימינו

חוקרים בני זמננו הרחיבו את ההגדרה של רעיונות כאובייקט מחקרי. דניאל ר. קלי, לדוגמה, טען כי רעיון הוא לא רק מונח פסיכולוגי או אפיסטמולוגי, אלא גם כלי לניתוח היסטורי. לדבריו, היסטוריה אינטלקטואלית יכולה להתקיים רק כאשר מכירים בגבולות התרבותיים של החוקר, שכן אלה מעצבים את נקודת מבטו.

ריצ'רד ווטמור ציין כי המונח "היסטוריה אינטלקטואלית" נפוץ בעיקר באירופה, בעוד שהמונח "היסטוריה של הרעיונות" רווח יותר בארצות הברית, בין השאר בשל השפעתו של ארתור לאבג'וי ומוסדות שייסד.

כתב עת מודרני בולט בתחום הוא "Intellectual History Review", אשר החל לראות אור בשנת 2004. בין ההיסטוריונים הפעילים כיום נמנים סוזן מרשאנד ופיטר גורדון. דמות נוספת המזוהה עם התחום היא מיכאל אוקשוט, פילוסוף פוליטי בריטי, שטען כי "יש להתבונן בחיים האינטלקטואליים כסדרה של שיחות מתמשכות"^[5].

מתודולוגיה

המחקר בהיסטוריה אינטלקטואלית עוסק במעקב אחר התפתחותם של רעיונות, תוך בחינת הקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים שבתוכם נוצרו, הופצו ועובדו מחדש. אחת הדרכים המרכזיות היא ניתוח ביוגרפי של הוגי דעות, לצד מעקב אחר השתנות רעיונות לאורך זמן.

שאלות מחקר עיקריות בתחום כוללות: האם רעיון מסוים תקף מעבר לתקופה בה נהגה? כיצד משתנה משמעותו בעת מעברו בין תרבויות או תקופות שונות? והאם החוקרים מסוגלים להשתחרר מהטיות הנובעות מהקשרים התרבותיים בהם הם פועלים?.

היסטוריונים אינטלקטואליים מחברים בין טקסטים מוכרים ופחות מוכרים של אותם מחברים, תוך ניסיון להבין את תהליך היווצרות הרעיונות והאופן שבו התקבלו בתקופתם. מחקר זה תורם להבנה מורכבת יותר של התהליכים ההיסטוריים והתרבותיים.

דוד ארמיטאג' טען כי היסטוריה אינטלקטואלית מאפשרת דיון ברעיונות רחבי היקף, לאורך פרקי זמן נרחבים ובמעבר בין תרבויות שונות. לדבריו, עיקר עניינו של התחום הוא בתהליכים של שינוי איטי ומתמשך, ולא באירועים נקודתיים^[8].

ההיסטוריון הישראלי יהושע אריאלי, חתן פרס ישראל, הגדיר את תפקיד ההיסטוריון האקדמי כשומר האמת ההיסטורית, תוך אחריות מוסרית להבחין בין מעורבות אישית לבין שמירה על ריחוק אינטלקטואלי:

"ההיסטוריון האקדמי [...] האמין כי תפקדו הנשגב הוא להיות שומרי האמת ההיסטורית עבור הדורות הבאים, וכי תפקיד זה מטיל עליהם אחריות מוסרית ואינטלקטואלית עליונה"

— דוד אוחנה, "ההיסטוריון הוא שומר חומות האמת"

תחומי מחקר

היסטוריה אינטלקטואלית משיקה לתחומי דעת מגוונים, בהם פילוסופיה, תאולוגיה, מדעים, מחשבה מדינית, כלכלה, וכן תחומי תרבות כגון ספרות, אמנות, מדעי הרוח ומדעי החברה.

ההיסטוריון רוברט דרנטון הציע לחלק את התחום לשלושה מרכיבים: ההיסטוריה של הרעיונות (חקר המחשבה השיטתית), ההיסטוריה החברתית של הרעיונות (המעבר של רעיונות בין קבוצות), וההיסטוריה תרבותית (ניתוח סמלים ורעיונות בתרבות). עם זאת, ריצ'רד ווטמור טען כי זו חלוקה מעורפלת שמטשטשת את גבולות התחום^[9].

אתגרי התחום לפי סקינר

ההיסטוריון קוונטין סקינר זיהה בעיות יסוד בגישות המסורתיות לחקר רעיונות היסטוריים. לדבריו, ההנחה כי ניתן להבין רעיון מתוך קריאה בטקסטים בלבד, מבלי להביא בחשבון את ההקשר החברתי וההיסטורי של התקופה, היא שגויה. הוא פיתח מתודולוגיה המבוססת על ניתוח כוונות המחבר וההקשר בו כתב.

סקינר תיאר מספר "מיתולוגיות" שמהן יש להימנע:

מיתולוגיית הדוקטרינות – ההנחה כי ניתן להבין רעיון על בסיס מבנים מחשבתיים מאוחרים יותר.
מיתולוגיית הקוהרנטיות – ההנחה שכל כתבי הוגה מגובשים וקשורים זה לזה באופן קוהרנטי.
מיתולוגיית הפרולפסיס – בלבול בין משמעות מקורית של רעיון למשמעויות שהתפתחו מאוחר יותר.
מיתולוגיית צרות האופק – תפיסה שטקסטים שייכים לדיאלוג רציף החוצה דורות.

לטענתו, הבנת רעיונות מחייבת ניתוח של הקשרם המקורי ושל מטרות המחבר בעת הכתיבה. גישתו קובצה בשנת 2002 בספרו Visions of Politics: Regarding Method^[10].

סקינר הציע חמש שאלות יסוד שיש לשאול במחקר טקסט היסטורי:

כיצד הטקסט משקף את הדיון האידאולוגי בזמנו?
באילו סוגיות פוליטיות עוסק הטקסט?
כיצד ניתן לזהות ולנתח את האידאולוגיות שבתוך הטקסט?
מהו הקשר בין רעיון לפעולה פוליטית מסוימת?
כיצד הופצו האידאולוגיות ומה הייתה השפעתן?

ביקורת על סקינר

ביקורות שונות הוטחו בגישתו של סקינר. חלקן טוענות כי היא פילוסופית מדי, ואינה מסתמכת די על ממצאים ארכיוניים. אחרות טוענות כי התמקדותו בכוונת המחבר מצמצמת את אפשרויות הפרשנות.

ביקורת עקרונית יותר טוענת שגישתו מנתקת את המחקר ההיסטורי מהשאיפה לאובייקטיביות ולחקירה אמפירית, ומובילה ליחסיות רעיונית גורפת. ביקורת זו השפיעה על סקינר עצמו, אשר התייחס אליה בכתיבתו משנות ה־90 ואילך^[11].

תחומים משיקים

היסטוריה אינטלקטואלית משיקה לתחומי ידע רבים ולעיתים אף מתמזגת עמם. גבולות הדיסציפלינה אינם תמיד ברורים, בשל נדירותם של רעיונות השייכים לתחום אחד בלבד. על פי ריצ'רד ווטמור, עושר התחומים שהיא נוגעת בהם נובע מהיותה דיסציפלינה רחבה מטבעה^[12].

היסטוריה של הרעיונות

פיטר א. גורדון הבחין בין היסטוריה אינטלקטואלית לבין היסטוריה של הרעיונות. לדבריו, היסטוריה של הרעיונות עוסקת במושגים כלליים ובמעקב אחר התפתחותם לאורך זמן, תוך נטייה לארגן את הנרטיב ההיסטורי סביב רעיון מרכזי. גישה זו נוטה להתייחס לרעיונות כיציבים, גם כאשר הם מופיעים בהקשרים תרבותיים והיסטוריים שונים.

לעומתה, ההיסטוריה האינטלקטואלית שמה דגש על ההקשר – רעיונות נבחנים כחלק מהתפתחות חברתית, לשונית, ביוגרפית ותרבותית. היא רואה ברעיונות תוצרים מותנים של זמן ומקום^[13].

ההיסטוריון יוהאן הויזינחה תיאר את הקשר בין רעיונות והקשרם ההיסטורי:

"רוחנו ותרבותנו ספוגות היסטוריה. מחשבה היסטורית זורמת בדמנו"^[14]

פילוסופיה

היסטוריה אינטלקטואלית נבדלת מפילוסופיה בכך שאינה שואפת לבחון את תקפות הרעיונות באופן עצמאי, אלא להתמקד בשאלות של הקשר והתקבלות. בעוד שהפילוסופיה עוסקת בעיקר בטיעונים עצמם, ההיסטוריון האינטלקטואלי שואל מדוע וכיצד התגבש רעיון מסוים, ומה הניע את תפוצתו בזמנו.

לדוגמה, הפילוסופיה האנגלית־אמריקאית נוטה לדיון לוגי ומושגי, בעוד שבאירופה, הגבול בין פילוסופיה להיסטוריה אינטלקטואלית גמיש יותר. כיום ישנו חפיפה מסוימת בתחומי המחקר של פילוסופים והיסטוריונים, אך האחרונים מתמקדים יותר בהקשר התרבותי בו התפתחו הרעיונות^[15].

דמות בולטת בשני התחומים היא ברטראנד ראסל, מחבר הספר "תולדות הפילוסופיה המערבית".

היסטוריה תרבותית

ויליאם ג'. בווסאמה טען כי יש להעדיף את המונח היסטוריה תרבותית על פני "היסטוריה אינטלקטואלית", בשל הרמז להתמקדות באליטה משכילה בלבד. לדבריו, אין להפריד הפרדה מוחלטת בין שני התחומים^[16].

בעוד שהיסטוריון אינטלקטואלי בוחן את הרעיונות במסגרת ההגות של יוצרים מסוימים, היסטוריון תרבותי בוחן את התפוצה התרבותית הרחבה של אותם רעיונות. הוא מתעניין באופן בו הם התקבלו בציבור הרחב והשפיעו על פרקטיקות חברתיות.

לעיתים משולבות שיטות משני התחומים במחקר אחד, לשם יצירת תמונה רחבה של השיח הרעיוני והתרבותי. הויזינחה נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בהנחת היסודות לחקר היסטוריה תרבותית.

מחשבה פוליטית

הקשר בין היסטוריה למחשבה פוליטית קיים מאז יוון העתיקה ונמשך דרך ההיסטוריונים הגרמנים של המאה ה-19, שהתעניינו בשאלות של זהות לאומית וייחוד פוליטי. פיטר א. גורדון טען כי באותה תקופה ראו היסטוריונים גרמנים את עיקר מטרת ההיסטוריה בבחינת נרטיבים פוליטיים^[17].

אחד ההוגים הבולטים שנעו בין התחומים הוא אדוארד סעיד, אשר עסק בהיבטים תרבותיים ופוליטיים של שיחים אינטלקטואליים. דוגמה נוספת הוא ההיסטוריון הישראלי יעקב טלמון, שעסק בקשר בין רעיונות פוליטיים לבין תהליכים היסטוריים, במיוחד סביב המהפכה הצרפתית.

היסטוריה אינטלקטואלית בישראל

התפתחות התחום בארץ וכתב העת "זמנים"

הרבעון להיסטוריה זמנים נוסד בשנת 1979 בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, ביוזמתם של צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד. בין עורכיו בעבר נמנים עדית זרטל, נעמה שפי, מירי אליאב-פלדון ואיריס רחמימוב. כיום עורכים אותו גדי אלגזי, גיא מירון ומירי שפר-מוסנזון. כתב העת מתפרסם בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה והחברה ההיסטורית הישראלית, ומוצא לאור על ידי למדא – ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה^[18].

"זמנים" אינו מוגבל לתחום היסטורי או תקופתי מסוים, ובולט בו השילוב בין תכנים אקדמיים לבין עיצוב חזותי עשיר ונגישות לקהל הרחב. לצד היסטוריונים מפרסמים בו גם חוקרים מדיסציפלינות נוספות.

על פי יוסי מאלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, כתב העת "זמנים" היווה תשתית מרכזית להתפתחותה של היסטוריוגרפיה חדשה בישראל, אשר סימנה את ראשית העיסוק בהיסטוריה אינטלקטואלית מקומית. בניגוד להיסטוריוגרפיה המסורתית שהתמקדה בפוליטיקה, מלחמות ומוסדות שלטון, ההיסטוריה החדשה עסקה בנושאים יום־יומיים, בהקשרים תרבותיים ובאופני תפיסת העולם של בני התקופה^[19].

בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להתגבש מגמה במחקר ההיסטורי בישראל שדגלה בהתרחקות מתפיסה "אובייקטיבית" של המציאות, לטובת חקר נקודות המבט הסובייקטיביות של בני התקופה והרעיונות שהנחו את תפיסותיהם. בכך התפתח גם עיסוק מחודש בשאלות של מיתוס, אמונה, זהות, תרבות ושפה.

היסטוריונים אינטלקטואליים בישראל שילבו כלים ממגוון דיסציפלינות כגון סוציולוגיה, פילוסופיה, כלכלה, הרמנויטיקה, רטוריקה, סמיוטיקה ואף פואטיקה. תחום זה עבר מהפכה תפיסתית: הגדרות של "אינטלקט" התרחקו מהבלעדיות האקדמית־אליטיסטית, לטובת הבנה של האינטלקטואל כדמות הפועלת מתוך הקשר אנושי, תרבותי והיסטורי.

תחומי מחקר וחוקרים מרכזיים

בישראל פועלים חוקרים רבים בתחומי ההיסטוריה האינטלקטואלית, העוסקים בתולדות עם ישראל, הציונות, יחסי יהודים–נוצרים, תרבות יהדות אירופה ותחומים נוספים.

אחד החוקרים הבולטים בתחום הוא יעקב כ"ץ (1904–1998), חתן פרס ישראל, שעסק בהיסטוריה חברתית ותרבותית של יהדות אירופה בתקופת העת החדשה ובימי הביניים. מחקריו התמקדו בין היתר בתגובות החברה היהודית להאמנציפציה וביחסי אורתודוקסים ורפורמים^[20].

חוקר מרכזי נוסף הוא שלמה אבינרי, שהיה פרופסור למדע המדינה, חוקר פילוסופיה פוליטית והיסטוריון של רעיונות מודרניים. אבינרי, שכיהן גם כמנכ"ל משרד החוץ, חקר את כתבי קרל מרקס, הגל, משה הס ובנימין זאב הרצל^[21].

היסטוריון נוסף שתרם רבות לתחום הוא סטיבן א' אשהיים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, שחקר את ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של יהדות גרמניה ואת הגותו של פרנץ רוזנצווייג^[22].

חוקרים ישראלים נוספים שתרמו לתחום הם אמנון רז-קרקוצקין ופול מנדס-פלור.

לקריאה נוספת

Richard Whatmore, What is Intellectual History?, Cambridge: Polity Press, 2016 Annabel Brett, What is Intellectual History Now?, Palgrave, 2002 Donald R. Kelley, The Descent of Ideas – The History of Intellectual History, Routledge, 2002

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה אינטלקטואלית בוויקישיתוף

John C. Greene, "Objectives and Methods in Intellectual", The Mississippi Valley Historical Review, Vol. 44, No. 1, 1957
Donald R. Kelley, "Intellectual History and Cultural History: The Inside and the Outside", History of Human Science, Volume 15 Issue 2, 2002
Felix Gilberd, "Intellectual History: Its Aims and Methods", Daedalus Vol. 100, No. 1, Historical Studies Today, 1971
Dominick Lacapra, "Rethinking Intellectual History and Reading Texts", History and Theory, Vol. 19, No. 3, 1980

הערות שוליים

^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 7.
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13–14.
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 2–12.
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 21–24.
^ ¹ ² Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 26–27.
^ The Journal of the History of Ideas – האתר הרשמי
^ Stanford Encyclopedia of Philosophy – Isaiah Berlin
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 98–100.
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 48–54
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 54–57
^ Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13–14
^ Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 1–3
^ Donald R. Kelley, "Intellectual History and Cultural History: The Inside and the Outside", History of the Human Sciences, 2002
^ Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 3–5
^ Annabel Brett, What is Intellectual History Now?
^ Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 5–9
^ אתר כתב העת "זמנים"
^ יוסי מאלי, "העידן של זמנים: המהפכה התרבותית בהיסטוריוגרפיה החדשה"
^ האתר הרשמי של יעקב כ"ץ
^ שלמה אבינרי – באתר הוצאת "עם עובד"
^ אתר מרכז דינור – סטיבן אשהיים

[1] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 7.

[2] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13–14.

[3] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 2–12.

[4] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 21–24.

[Richard26-5] ¹ ² Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 26–27.

[6] The Journal of the History of Ideas – האתר הרשמי

[7] Stanford Encyclopedia of Philosophy – Isaiah Berlin

[8] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 98–100.

[9] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13

[10] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 48–54

[11] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 54–57

[12] Richard Whatmore, What is Intellectual History?, עמ' 13–14

[13] Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 1–3

[14] Donald R. Kelley, "Intellectual History and Cultural History: The Inside and the Outside", History of the Human Sciences, 2002

[15] Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 3–5

[16] Annabel Brett, What is Intellectual History Now?

[17] Peter E. Gordon, What is Intellectual History?, עמ' 5–9

[18] אתר כתב העת "זמנים"

[19] יוסי מאלי, "העידן של זמנים: המהפכה התרבותית בהיסטוריוגרפיה החדשה"

[20] האתר הרשמי של יעקב כ"ץ

[21] שלמה אבינרי – באתר הוצאת "עם עובד"

[22] אתר מרכז דינור – סטיבן אשהיים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]