היסטוריה עממית של ארצות הברית
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
הווארד זין  |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה |
ספר היסטוריה, ספרות עיון, היסטוריה עממית, מסה |
| נושא |
היסטוריה של ארצות הברית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הרפר קולינס |
| תאריך הוצאה |
1980 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | בבל |
| תאריך | 2007 |
| תרגום | מתן קמינר |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה ראשונה | 1995 |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | A People's History |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 990025863140205171 |
  | |
היסטוריה עממית של ארצות הברית הוא ספר עיון משנת 1980 (עודכן ב-2003) מאת ההיסטוריון ומדען המדינה האמריקאי הווארד זין. בספרו מציג זין נקודת מבט שונה על ההיסטוריה, כנגד מה שהוא הגדיר כ"תהילת הלאומנות הבסיסית של המדינה" המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה המסורתית.[1] זין מתאר את ההיסטוריה האמריקאית בעיקר כתולדות של ניצול ומניפולציה של הרוב בידי מערכות משובשות, הנוטות להעדיף באופן עקבי קבוצה מצומצמת של שליטים אליטיסטיים מקרב המפלגות הפוליטיות המרכזיות.
הספר נלמד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות רבות ברחבי ארצות הברית.[2] הספר תרם גם לשינוי במוקד המחקר ההיסטורי, כך שהוא כולל כיום סיפורים וקולות שבעבר הושמטו או זכו להתעלמות.[1] הספר זכה במקום השני בפרס הספר הלאומי בשנת 1980. מאז יציאתו עודכן פעמים רבות, כשהמהדורה האחרונה מקיפה אירועים עד שנת 2002. בשנת 2003 הוענק לזין פרס ידידי "Le Monde Diplomatique" על התרגום הצרפתי של הספר, "Une histoire populaire des États-Unis".
בראיון שנערך בשנת 1998 אמר זין כי יעדו בכתיבת "היסטוריה עממית של ארצות הברית" היה לחולל "מהפכה שקטה": "לא מהפכה במובן הקלאסי של תפיסת השלטון, אלא כזו הנובעת מכך שאנשים מתחילים לקחת כוח מתוך המוסדות עצמם. במקום העבודה, למשל, העובדים ייטלו לעצמם את הסמכות לשלוט בתנאי חייהם".
"היסטוריה עממית של ארצות הברית" ספג ביקורת מצד פרשנים והיסטוריונים שונים. מבקרים טענו כי הספר מתעלם באופן בוטה מפרקים היסטוריים חשובים, נשען באופן בלתי ביקורתי על מקורות מוטים, ונכשל בבחינת דעות מנוגדות.[3][4] לעומת זאת, אחרים הגנו על זין ועל הדיוק והיושרה האינטלקטואלית של עבודתו.[5][6][7]
הספר תורגם לעברית בידי מתן קמינר ויצא לאור בשנת 2007 בהוצאת בבל תחת הכותרת "היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ־1492 ועד ימינו". במהדורה זו נכלל גם ראיון שערך המתרגם עם הווארד זין.
סקירה מפורטת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קולומבוס לעצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרק 1, "קולומבוס, האינדיאנים וההתקדמות האנושית" מציג את ראשית המפגש בין אירופאים לתרבויות הילידיות בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. זין מתאר את אכזריות צוותו של כריסטופר קולומבוס כלפי האוכלוסייה המקומית, שאותה האשים ברצח עם, ואת האלימות של המתיישבים הראשונים. בניגוד לנרטיב ההיסטורי המקובל, הוא בוחר לספר את האירועים מנקודת מבטם של הארוואקים ועמים ילידיים נוספים, תוך שימוש בעדויות בני התקופה ובנתונים על שיעורי תמותה – כדי להדגיש את המחיר הכבד ששילמו הילידים תחת הכיבוש האירופי.
פרק 2, "ציור קו הצבע", עוסק בהיווצרות מוסד העבדות במושבות ובמנגנונים שדרכם, לטענת זין, עוצבה הגזענות ככלי מלאכותי לשימור הסדר הכלכלי. הוא מדגיש שגזענות אינה תופעה "טבעית", ומביא עדויות לשיתופי פעולה בין עבדים שחורים למשרתים לבנים עניים שנאבקו יחד נגד תנאי השעבוד.
פרק 3, "אנשים במצב ירוד ונבזי", מתאר את מרד בייקון בשנת 1676 ואת מצוקותיהם הכלכליות של העניים במושבות. זין רואה במרד זה עדות לכך שקווי המעמדות הלכו והתקשחו לאורך התקופה הקולוניאלית.[8]
פרק 4, "עריצות היא עריצות", עוסק בתנועות לשוויון כלכלי במושבות ובגורמים למהפכה האמריקאית. זין טוען שמנהיגי המהפכה עודדו יציאה למלחמה כדי להסיט את תשומת הלב מבעיות כלכליות פנימיות ולדכא תנועות עממיות – דפוס פעולה שלדבריו ימשיך לחזור בהנהגת ארצות הברית בעתיד.
פרק 5, "סוג של מהפכה", עוסק במלחמת העצמאות, בהתנגדות לשירות במלחמה ובהשלכותיה על עמי הילידים. זין מתאר כיצד חוסר היכולת של יוצאי המלחמה לשלם מיסים הוביל לעימותים עם השלטון, דוגמת מרד שייז. הוא מצטט את ההיסטוריון צ'ארלס בירד, שהזהיר כי ממשלות – ובהן ממשלת ארצות הברית – אינן נייטרליות, אלא משרתות בראש ובראשונה את האינטרסים הכלכליים של המעמדות השליטים.[9]
עצמאות לברונים השודדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרק 6, "המדוכאות מקרוב" מתאר את אי־השוויון בחיי הנשים בראשית ימי ארצות הברית ואת דרכי ההתנגדות לו. זין מציג את סיפוריהן של נשים שפעלו נגד הסדר הקיים והניחו יסודות למאבק לשוויון זכויות, בהן אן האצ'ינסון, מארי דייר, אמה וילארד, האריוט האנט, אליזבת בלקוול, לוסי סטון, אליזבת קיידי סטנטון, מרגרט פולר, דורותיאה דיקס, פרנסס רייט, לוקרישה מוט וסוג'ורנר טרות'.
פרק 7, "כל עוד עשב צומח או מים זורמים", עוסק בעימותים בין ממשלת ארצות הברית לעמים הילידיים במאה ה-19, ובהם מלחמות הסמינול ומדיניות העקירה של האינדיאנים, במיוחד בתקופות נשיאותם של אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן.
פרק 8, "אנחנו לא לוקחים דבר בכיבוש, תודה לאל", מתאר את מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. זין טוען כי הנשיא ג'יימס פולק דחף למלחמה ממניעים אימפריאליסטיים. לדבריו, המלחמה הייתה בלתי פופולרית בקרב הציבור, אך עיתונים בני התקופה הציגו מצג שווא של תמיכה רחבה.[10]
פרק 9, "עבדות ללא כניעה, שחרור ללא חופש", עוסק במרידות עבדים, בתנועת ביטול העבדות, במלחמת האזרחים ובהשפעתן על האפרו־אמריקאים. זין טוען כי האלימות רחבת־ההיקף של המלחמה שימשה לסיום העבדות במקום המרידות המקומיות, שעלולות היו להתפתח למאבק רחב יותר נגד המערכת הקפיטליסטית. לטענתו, שליטת הממשלה בתהליך השחרור אפשרה לה להגביל את החירות שניתנה לעבדים המשוחררים.
פרק 10, "מלחמת האזרחים האחרת", עוסק במאבקים חברתיים ומעמדיים במאה ה-19, בהם מהומות שכר דירה, שביתות עובדים ומהומות הגיוס בניו יורק. זין מתאר את ניצול כוחו של השלטון לטובת תאגידים, לצד ניסיונות העובדים להתארגן ולהתנגד לניצול זה.[11][12]
פרק 11, "ברונים שודדים ומורדים", עוסק בעלייתם של תאגידים תעשייתיים גדולים – בהם מסילות הברזל והבנקים – ובהפיכתם למוסדות הדומיננטיים בארצות הברית, תוך שחיתות שפגעה הן בממשל והן בתעשייה. מנגד מתוארים המאבקים העממיים נגד הסדר הזה, בהובלת איגודים ותנועות סוציאליסטיות, ובהם "אבירי העבודה", איגוד הרכבות האמריקאי והמפלגה הפופוליסטית.
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרק 12, "האימפריה והעם", עוסק באימפריאליזם האמריקאי במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמלחמת ארצות הברית–הפיליפינים, וכן בהתרחבותה להוואי, גואם ופוארטו ריקו. הפרק מתייחס גם לתיקון טלר. זין מתאר את המלחמות כגזעניות ואימפריאליסטיות, וטוען כי חלקים גדולים בציבור האמריקאי התנגדו להן.
פרק 13, "האתגר הסוציאליסטי", עוסק בעליית הסוציאליזם והאנרכיזם כאידאולוגיות פוליטיות בארצות הברית. זין דן בפדרציית העבודה האמריקאית, שלדבריו שימשה ארגון מצומצם מדי שלא כלל עובדים לא־לבנים, נשים ועובדים בלתי־מיומנים; בתעשיית העובדים המאוחדים (IWW); ובדמויות כמו מרי האריס "מאדר" ג׳ונס, ג׳ו היל ו־W. E. B. דובואה. כן מתוארים מפלגת העבודה הסוציאליסטית והמפלגה הפרוגרסיבית, שזין מציג ככזו שמונעת מחשש לרדיקליות.
פרק 14, "מלחמה היא בריאות המדינה", עוסק במלחמת העולם הראשונה ובתנועת ההתנגדות למלחמה, שנענתה בדיכוי כבד באמצעות חוק הריגול משנת 1917. זין טוען כי ארצות הברית נכנסה למלחמה כדי להרחיב את שווקיה והשפעתה הכלכלית בעולם.
פרק 15, "עזרה עצמית בזמנים קשים", עוסק במאבק הממשלה בארגון העובדים IWW ובגורמים שהובילו לשפל הגדול. זין טוען כי בניגוד לדימוי הרווח, שנות ה-20 לא היו תקופה של שגשוג, וכי בעיות השפל היו למעשה המשך של מצוקות העניים שהתפשטו לכלל החברה. הפרק מתאר גם את ניסיונות המפלגה הקומוניסטית לסייע לעניים, וכן את מדיניות ה"ניו דיל" של פרנקלין דלאנו רוזוולט, שלדברי זין נועדה בראש ובראשונה לייצב את הכלכלה ורק במידה מוגבלת להקל על מעמדות נמוכים כדי למנוע מהמחאה להפוך למהפכה של ממש.[13][14]
פרק 16, "מלחמת העם?" עוסק במלחמת העולם השנייה, בהתנגדות לה, ובהשפעתה על החברה האמריקאית. זין, ששירת במלחמה, מציין כי זו הייתה "המלחמה הפופולרית ביותר שארצות הברית ניהלה אי פעם", אך טוען שהפופולריות נבנתה במכוון באמצעות מוסדות החברה. הוא מביא עדויות להתנגדות למלחמה, לרבות מקרב אפרו־אמריקאים שהצביעו על הסתירה בין המאבק בפשיזם לבין חוקי ג'ים קרואו בארצות הברית.
בהסתמך על ההיסטוריון גאר אלפרוביץ, טוען זין כי הפצצת הערים הירושימה ונגסאקי לא הייתה הכרחית, שכן יפן כבר שקלה להיכנע, והמניע העיקרי היה לסיים את המלחמה לפני כניסת ברית המועצות. הפרק מתייחס גם לכליאת היפנים־אמריקאים, להפצצת דרזדן ולמאבקי כוח שהובילו למלחמה הקרה. לטענת זין, המלחמה הקרה נוצלה כדי לחזק את שליטת הממשלה באזרחים, לדכא גורמים רדיקליים כמו המפלגה הקומוניסטית וליצור מצב מתמשך של "כלכלת מלחמה", שאִפשר את התבססות המתחם הצבאי־תעשייתי. בנוסף נידונים המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים ביוון ובמלחמת קוריאה, משפטם של יוליוס ואתל רוזנברג, תוכנית מרשל והמהפכה הקובנית.
פרק 17, "או שזה מתפוצץ?", עוסק בתנועה לזכויות האזרח. זין טוען כי ממשלת ארצות הברית נקטה רפורמות נגד אפליה בעיקר כדי לשפר את תדמיתה הבינלאומית, אך לא פעלה לשינוי יסודי ולעיתים לא אכפה את החוק. הוא מבחין בין מאבק לא-אלים בדרום, לבין הצורך בפעולה מיליטנטית יותר בשכונות השחורים בצפון. בפרק נידונים גם תפקיד המפלגה הקומוניסטית, ארגונים כמו CORE ו-SNCC, מסעות החירות, פעילות ה-COINTELPRO ותנועת הפנתרים השחורים.
פרק 18, "הניצחון הבלתי אפשרי: וייטנאם", עוסק במלחמת וייטנאם ובמאבק נגדה. זין טוען כי ארצות הברית ניהלה מלחמה חסרת סיכוי, משום שהעם הווייטנאמי תמך בהו צ'י מין והתנגד למשטר נו דין דיים, מה שאפשר לו לשמור על מורל גבוה. לעומת זאת, המורל בקרב חיילים אמריקאים היה ירוד בעקבות מעורבותם בזוועות, כגון טבח מי ליי. זין מדגיש כי ההתנגדות למלחמה לא הוגבלה לסטודנטים ואנשי מעמד הביניים, אלא הייתה נפוצה עוד יותר בקרב הפועלים ואף בקרב חיילים משוחררים, לרבות "ותיקי וייטנאם נגד המלחמה". בנוסף נידונים הפלישות לקמבודיה ולאוס, השימוש באייג'נט אורנג', מסמכי הפנטגון, רון קוביק ופשיטות על לשכות גיוס.
פרק 19, "הפתעות", מתאר תנועות חברתיות נוספות של שנות השישים: הגל השני של הפמיניזם, מאבקים לרפורמה ולביטול בתי הכלא, תנועת זכויות הילידים האמריקאים והתרבות הנגדית. בפרק נידונות סוגיות מרכזיות בפמיניזם כמו ספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי", פעילות ה-NOW, מאבקי עובדות משק הבית, וכן פסיקות מרכזיות כדוגמת "רו נגד וייד". בתחום התרבות הנגדית מובאים יוצרי פולק ופוליטיקה כפוֹּיט סיגר, בוב דילן וג'ואן באאז, וכן ביקורת חברתית בכתיבתם של ג'סיקה מיטפורד, ג'ונתן קוזול ואיוון איליץ'.
פרק 20, "שנות השבעים: תחת שליטה?", עוסק בשחיתות פוליטית ובאכזבה האמריקאית מהממשלה במהלך שנות ה-70. זין טוען כי התפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון וחשיפת הפשעים שבוצעו על ידי ה־CIA וה- FBI במהלך העשור נעשו על ידי הממשלה במטרה לזכות מחדש בתמיכת העם האמריקאי מבלי לבצע שינויים מהותיים במערכת. לדברי זין, נשיאותו של ג'רלד פורד המשיכה את אותה מדיניות בסיסית של ממשל ניקסון. נושאים נוספים המכוסים כוללים מחאות נגד תאגיד האניוול, אנג'לה דייוויס, הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, פרשת ווטרגייט, מעורבותה של חברת הטלפון והטלגרף הבינלאומית בהפיכה הצ'יליאנית בשנת 1973, תקרית מאיאגואז, פרויקט MKUltra, ועדת הכנסייה, ועדת פייק, "משילות הדמוקרטיות" של הוועדה התלת-צדדית, וחגיגות המאתיים לעם.
פרק 21, "קרטר-רייגן-בוש: הקונצנזוס הדו-מפלגתי", עוסק בממשלי ג'ימי קרטר, רונלד רייגן וג'ורג' הרברט וו. בוש והשפעתם על העם האמריקאי ועל מדינות זרות. זין טוען כי המפלגות הדמוקרטיות והרפובליקניות שומרות על הממשלה זהה במהותה, תוך שמירה על מדיניות לטובת תאגידים ומדיניות חוץ מיליטנטית, ללא קשר למפלגה שהייתה בשלטון. זין משתמש בדמיון בין שיטות שלושת הממשלים כדי לטעון זאת. נושאים נוספים המכוסים כוללים את דוקטרינת ההגינות, הפלישה האינדונזית למזרח טימור, נועם חומסקי, התחממות כדור הארץ, רוי בנאבידז, צוללת הטרידנט, תוכנית מלחמת הכוכבים, חזית השחרור הלאומית הסנדיניסטה, פרשת איראן-קונטראס, חוק סמכויות המלחמה, פלישת ארצות הברית ללבנון במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, הפלישה לגרנדה, אוסקר רומרו, טבח אל מוזוטה, הפצצת לוב ב-1986, קריסת ברית המועצות, פלישת ארצות הברית לפנמה ומלחמת המפרץ.
פרק 22, "ההתנגדות שלא דווחה", מכסה מספר תנועות שהתרחשו במהלך שנות קרטר-רייגן-בוש, אך זכו להתעלמות רבה מרוב התקשורת המרכזית. הנושאים המכוסים כוללים את התנועה האנטי-גרעינית, תנועת המחרשות, המועצה להקפאת נשק גרעיני, רופאים לאחריות חברתית, ג'ורג' קיסטיאקובסקי, "גורל כדור הארץ", מריאן רייט אדלמן, מרכז האזרחים לפסולת מסוכנת, תאונת ת'רי מייל איילנד, וינוסקי 44, אבי הופמן, איימי קרטר, פרויקט השלום של פיידמונט, אן בריידן, סזאר צ'אבס, ארגון עובדי החווה המאוחדים, הוועדה המארגנת לעבודת החווה, תיאטרון קמפסינו, תנועות חברתיות להט"ביות, מהומות סטונוול, אוכל במקום פצצות, התנועה האנטי-מלחמה במהלך מלחמת המפרץ, דייוויד ברסמיאן, התנגדות ליום קולומבוס, "מחשבה ילידית", "חשיבה מחדש על בתי ספר" וחוק האמריקאים עם מוגבלויות (1990).
פרק 23, "המרד הקרב של המשמרות", עוסק בתיאוריה של זין על תנועה רדיקלית אפשרית עתידית נגד אי-שוויון באמריקה. זין טוען שבסופו של דבר תהיה תנועה המורכבת לא רק מקבוצות שהיו מעורבות בעבר בשינוי רדיקלי (כגון מארגני עובדים, רדיקלים שחורים, ילידים אמריקאים, פמיניסטיות), אלא גם מבני מעמד הביניים שמתחילים לא להיות מרוצים ממצב האומה. זין מצפה שתנועה זו תשתמש ב"הפגנות, צעדות, מרי אזרחי; שביתות וחרמות ושביתות כלליות; פעולה ישירה לחלוקה מחדש של עושר, לבנייה מחדש של מוסדות, לחידוש מערכות יחסים".
פרק 24, "נשיאות קלינטון", עוסק בהשפעות ממשל ביל קלינטון על ארצות הברית והעולם. זין טוען שלמרות טענותיו של קלינטון שהוא יביא שינוי, נשיאותו שמרה על דברים רבים כפי שהם. הנושאים המכוסים כוללים את ג'וסלין אלדרס, המצור בווייקו, הפיגוע באוקלהומה סיטי, חוק הפשע משנת 1996, חוק המאבק בטרור ועונש מוות אפקטיבי משנת 1996, חוק האחריות האישית ופיוס הזדמנויות עבודה משנת 1996, הפיגוע בעיראק בשנת 1993, מבצע "הנחש הגותי", רצח העם ברואנדה, מלחמת בוסניה, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, הפיגוע באפגניסטן ובסודן בשנת 1998, מבצע כוח מאוחד, הדחתו של ביל קלינטון, "ניקל ודמד" של ברברה ארנרייך, "לעמוד למען ילדים", ג'סי ג'קסון, צעדת המיליון, מומיא אבו ג'אמאל, ג'ון סוויני, איגוד עובדי השירות הבינלאומי, איגוד עובדי המחט, התעשייה והטקסטיל, קונסורציום זכויות העובדים, קמפיין זכויות האדם הכלכליות של העניים, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. חוק הטלקומוניקציה 1996, "Spare Change News", איגוד עיתוני הרחוב של צפון אמריקה, הקואליציה הלאומית לחסרי בית, פעילות אנטי-גלובליזציה ופעילות מחאה בוועידת השרים של ארגון הסחר העולמי משנת 1999.
פרק 25, "בחירות 2000 ו'המלחמה בטרור" זין טוען כי התקפות על ארצות הברית מצד טרוריסטים ערבים (כגון פיגועי 11 בספטמבר) אינן נגרמות משנאה לחירותנו (כפי שטען הנשיא ג'ורג' ווקר בוש), אלא מתלונות על מדיניות החוץ של ארצות הברית כגון "הצבת חיילים אמריקאים בערב הסעודית... סנקציות נגד עיראק אשר... הביאו למותם של מאות אלפי ילדים; התמיכה האמריקאית המתמשכת ב'כיבוש ישראל של אדמות שתבעו פלסטינים'". נושאים נוספים המכוסים כוללים את ראלף ניידר, ומלחמת אפגניסטן (2001–2021).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "שקרים שסיפר לי המורה של", ספר משנת 1995 מאת הסוציולוג ג'יימס לוון.
- "ורידים פתוחים של אמריקה הלטינית", היסטוריה ביקורתית של אמריקה הלטינית מאת אדוארדו גליאנו.
- "העם מדבר", סרט משנת 2009 שהופק וקוּפר על ידי הווארד זין ובהשראת הספרים "היסטוריה של העם של ארצות הברית" ו"קולות של היסטוריה של העם של ארצות הברית".
- "היסטוריה של ארצות הברית: מהתגלית הגדולה של קולומבוס ועד למלחמה בטרור" – נכתב כתגובה שמרנית ל"היסטוריה של ארצות הברית: העם".
- "ההיסטוריה שלא סופרת של ארצות הברית", סדרת סרטים דוקומנטריים משנת 2012 בבימויו, בהפקתו ובקריינותו של אוליבר סטון.
- פייג' סמית' כתב ספר היסטורי בן שמונה כרכים באותו שם, שכרוך הראשון שלו הופיע בשנת 1976, ארבע שנים לפני שספרו של זין יצא לאור.
- "אנחנו, העם, הדרמה של אמריקה", היסטוריה מרקסיסטית של ארצות הברית מאת ליאו הוברמן (1932).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דף האינטרנט של ההוצאה לאור HarperCollins: "היסטוריה עממית של ארצות הברית"
- "העם מדבר: דמוקרטיה אינה ספורט צופים" שהופק עבור ערוץ ההיסטוריה על ידי זין ומאט דיימון
- פרויקט החינוך של זין: לימוד היסטוריה של עם
- "להחיות את ההיסטוריה | קולות ההיסטוריה של העם בארצות הברית"
- קריאות מתוך "היסטוריה עממית של ארצות הברית"
- קריאות מתוך "קולות ההיסטוריה של העם של ארצות הברית"
- מהדורה מקוונת של "היסטוריה עממית של ארצות הברית" באתר "היסטוריה היא נשק"
- A People' של ארצות הברית
- צנזורה של הווארד זין: מושל אינדיאנה לשעבר ניסה להסיר "את ההיסטוריה של העם" מבתי הספר הממלכתיים. "דמוקרטיה עכשיו!" 22 ביולי 2013
- מצגת מאת זין על "היסטוריה עממית של ארצות הברית", 24 ביולי 1995, C-SPAN
- מצגת מאת זין על "היסטוריה עממית של ארצות הברית", 10 בנובמבר 1998, C-SPAN
- מצגת מאת זין על "היסטוריה עממית של ארצות הברית", 16 באוקטובר 1999, C-SPAN
- ראיון עם זין "ב-Booknotes" על "היסטוריה עממית של ארצות הברית", 12 במרץ 2000, C-SPAN
- היסטוריה עממית של ארצות הברית, באתר OCLC (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Howard Powell (27 בינואר 2010). "Howard Zinn, Historian, Dies at 87". The New York Times.
Mr. Zinn, delighted in ... lancing what he considered platitudes, not the least that American history was a heroic march toward democracy ... 'Our nation had gone through an awful lot—the Vietnam War, civil rights, Watergate—yet the textbooks offered the same fundamental nationalist glorification of country,' Mr. Zinn recalled in an interview with The New York Times. 'I got the sense that people were hungry for a different, more honest take.'
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Adele Ferguson (5 באוקטובר 2005). "Controversy brews over school textbook". The Arlington Times. p. A7.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Handlin, Oscar (Autumn 1980). "Arawaks". The American Scholar. 49 (4): 546–550. JSTOR 41210677.
- ^ Kirn, Walter (17 ביוני 2007). "Children's Books". The New York Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Markowitz, Norman. "In Defense of the Late, Great Howard Zinn". History News Network.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Masciotra, David (25 ביולי 2018). "In Defence of Howard Zinn". The American Conservative.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Patrick McCarthy, Timothy (13 ביולי 2017). "Howard Zinn at 90: Defending the People's Historian". The Daily Beast.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Zinn, Howard. "A People's History of the United States". New York: Perennial Classics, 2003. p. 47 מסת"ב 0-06-052837-0
- ^ Zinn, Howard. A People's History of the United States. New York: Perennial Classics, 2003. p. 98 מסת"ב 0-06-052837-0
- ^ Zinn, Howard (2003). "Chapter 8: We take nothing by conquest, Thank God". A People's History of the United States. New York: HarperCollins Publishers.
- ^ "The great railroad strike, 1877 – Howard Zinn".
- ^ Zinn, Howard. A People's History of the United States. New York: HarperCollins, 1999. pp. 245–251 מסת"ב 0-06-052837-0
- ^ Zinn, Howard. A People's History of the United States. New York: HarperCollins, 1995. p. 383 מסת"ב 0-06-092643-0
- ^ Zinn, Howard. A People's History of the United States. New York: HarperCollins, 1995. p. 384 מסת"ב 0-06-092643-0