היסטוריה פמיניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

היסטוריה פמיניסטית מתייחסת לקריאה מחודשת של ההיסטוריה מפרספקטיבה נשית. לא מדובר בהיסטוריה של הפמיניזם, אשר מתאר את המקורות והאבולוציה של התנועה הפמיניסטית. זה גם שונה מן ההיסטוריה של נשים, אשר מתמקד בתפקידן של נשים באירועים היסטוריים ובתקופות ומסגרות שונות. המטרה של ההסתכלות הפמיניסטית על ההיסטוריה היא לחקור ולהאיר את נקודת המבט של נשים לגבי ההיסטוריה דרך גילוי מחדש של סופרות, אמניות, פילוסופיות, וכדומה, כדי לשחזר ולהדגים את המשמעות של קולות ובחירות של נשים בעבר.[1][2][3] היסטוריה פמיניסטית מבקשת לשנות את התפישה של ההיסטוריה על ידי הכללת מגדר בכל היבט של ניתוח היסטורי, וגם לבדוק אירועים והתפתחויות היסטוריות דרך עדשה פמיניסטית ביקורתית. לדברי ג'יל מתיוז, "המטרה של השינוי היא פוליטית: לאתגר את שיטות העבודה של הדיציפלינה ההיסטורית אשר מזלזלת ומדכית נשים, וליצור שיטות ופרקטיקות המאפשרות לנשים אוטונומיה ומרחב להגדרה עצמית"[4]

שתי בעיות ספציפיות אשר היסטוריה פמיניסטית מבקשת להתמודד עמן הן ההדרה של נשים ממסורת היסטורית ופילוסופית, והאפיון השלילי של נשים והנשי בהן; עם זאת, היסטוריה פמיניסטית אינה עוסקת רק בסוגיות של מגדר כשלעצמן, אלא עם פרשנות מחדש של ההיסטוריה בצורה יותר הוליסטית ומאוזנת.

"אם אנחנו לוקחים את הפמיניזם להיות הגבס של המוח זה מדגיש את ההבדלים ואת אי השוויון בין המינים הם תוצאה של תהליכים היסטוריים ולא בצורה עיוורת "טבעי," אנחנו יכולים להבין למה פמיניסטית, היסטוריה תמיד הייתה לי משימה כפולה—מצד אחד לשחזר את חייהם, חוויות, במנטליות של נשים מן ההתנשאות עמימות שבו הם היו כל כך בטבעיות, להציב, ומצד שני לבחון מחדש ולשנות את כל הנרטיב ההיסטורי לחשוף את הבנייה ואת פעולתו של מגדר." —סוזן פדרסן

"האישה הנעלמת" היא בין מוקדי המחקר האקדמי הפמיניסטי. חקר ההיסטוריה של נשים חושף מורשת עשירה של תרבות שהוזנחה.[5][6]

מתיוז מוסיפה שאחת הבעיות שעולות בחקר ההיסטוריה הפמיניסטית היא אי-היכולת להתמודד עם הרעיון של הצטלביות. "ההיסטוריה הפמיניסטית החדשה נולדה לפני כמעט 20 שנה, כזרוע של תנועת שחרור הנשים, או הגל השני של הפמיניזם, והוא ממשיך לשרת את התהליך הפוליטי הזה".[4]

הבנת ההיסטוריה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה פמיניסטית משלבת חיפוש אחר חוקרות מן העבר, עם פרספקטיבה פמיניסטית מודרנית לגבי כיצד ההיסטוריה הושפעה על ידן. ההיסטוריה הפמיניסטית אינה אך ורק התמקדות בסיפור מחודש של ההיסטוריה מנקודת מבט של נשים, אלא היא מפרשת את ההיסטוריה מפרספקטיבה פמיניסטית. היסטוריוניות פמיניסטיות כוללות "חקר התרבות והחברה" בתיאור תפקיד ההיסטוריון.[7] ההיסטוריה הפמיניסטית נולדה כתחום כאשר נשים החלו בכוונה תחילה לתעד את ההיסטוריות שלהן ושל נשים אחרות, מתוך מודעות שההיסטוריות של נשים שקדמו להן לא תועדו, או הועלמו, ולכן נחשבות כלא היו. כמה מנשים אלה בתחילת ובמהלך התפתחות התחום, גם דאגו לתעד ספציפית את ההיסטוריה של תנועת הנשים וקמפיינים פמיניסטיים, כמו תנועת הסופרג'יזם. ביניהן, סילביה פנקהרסט, סוזן ב. אנתוני ואודרי לורד.

היסטוריוניות פמיניסטיות אוספות חומר כדי לנתח אותו, ומנתחות כדי לייצר חיבורים. הן לא רק מתעדות היסטוריה של נשים, אלא מבקשות לייצר נקודות חיבור עם "ההיסטוריה הציבורית".[8] מטרה נוספת של תחום ההיסטוריה הפמיניסטית היא העלאת החומרים למסדי נתונים דיגיטליים, המאפשרים מחקר מקיף יותר, וכן הצגה של היסטוריות אלטרנטיביות (בין אם בעובדות המוצגות או הפרשנות שבהן) כדי לחזק את הידיעה האקדמית והציבורית שאין היסטוריה אחת בלבד.

שילוב היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריוניות פמיניסטיות חוקרות בעיקר שתי היסטוריות ספציפיות. הראשונה היא ההיסטוריה הציבורית, כפי שהיא מצטיירת על פי אירועים פוליטיים ובתיעוד עיתונאי. השנייה היא ההיסטוריה של נשים וניתוח של מקורות ראשוניים. השילוב של שתי היסטוריות אלה מסייעת לחוקרות לבחון את העבר דרך עדשה פמיניסטית. פרופסור פיטר פיילין מאוניברסיטת צפון קרוליינה כתב במאמרו "אינטגרציה של היסטוריית נשים והיסטוריה רגילה" (Integrating Women's History and Regular History) ש"המטרה היא לעזור לתלמידים להבין את הערכים וההתנהגות של אנשים שאינם דומים להם. דרך עדשת ההיסטוריה אנו נכנסים לתוך חייהם של אנשים אחרים, מנתחים את הכוחות שעיצבו את החיים האלה, ובסופו של דבר מבינים דפוסים של תרבותיות".[8] הוא ציין כיצד התפישה של ההיסטוריה של נשים לעומת ההיסטוריה ה"רגילה" (אותה ניתן לתאר גם כהיסטוריה של גברים), אשר נכתבה בעיקר על ידי גברים, מחולקת ל"היסטוריה ציבורית" ו"היסטוריה ביתית", והוא טוען שהחלוקה בין השניים היא מלאכותית ומומצאת, ושצריך לראות את ההיסטוריה בצורה אחרת, משולבת יותר.

הרעיון הוא שהמרחב הביתי הוא המקום בו בנים גדלים, ואליו גברים שהם פוליטיקאים וגנרלים חוזרים בסוף היום, ושגם את ההיסטוריה של גברים אי אפשר להבין ללא הבנת ההיסטוריה של המרחב הפרטי, אישי וביתי. באותה מידה, החלטות של פוליטיקאים וגנרלים במרחב הפוליטי לא תמיד משפיעים באותו האופן על נשים, או על המרחבים הציבוריים והפרטיים, וגם הבנה זו נחוצה לראייה היסטורית הוליסטית.[8]

היסטוריוגרפיה פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריוגרפיה פמיניסטית היא עוד היבט של היסטוריה פמיניסטית. ....[9][10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    קין, וויליאם אי. אד. עושה היסטוריה פמיניסטית: לימודי ספרות של סנדרה מ. גילברט וסוזן Gubar (גרלנד הפרסומים, 1994)
  2. ^
    Laslitt, ברברה, רות אלן ב. Joeres, מרי ג 'ו Maynes, אוולין ברוקס Higginbotham, ז' אן בארקר-נון, אד. היסטוריה, תאוריה: מחקר פמיניסטי, דיונים, Contestations (אוניברסיטת שיקגו העיתונות, 1997)
  3. ^
    לרנר, גרדה, הרוב מוצא את העבר: הצבת נשים בהיסטוריה (Oxford University Press, 1981)
  4. ^ 4.0 4.1 Matthews, Jill (1986). "Feminist History". Labour History (50): 147–153. JSTOR 27508788. doi:10.2307/27508788. 
  5. ^
    בזבזן, דייל. האישה הבלתי נראית: לימוד שערורייה. סופרים & הקוראים. לונדון 1982
  6. ^
    בזבזן, דייל. נשים של רעיונות - מה אנשים עשו להם מן Aphra איזה כדי אדריאן ריץ'. Routledge & קיגן פול. לונדון 1982
  7. ^ Smith, B. G. (2010). "Women's History: A Retrospective from the United States". Signs: Journal of Women in Culture and Society 35 (3): 723. doi:10.1086/648517. 
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Filene, P. G. (1980). "Integrating Women's History and Regular History". The History Teacher 13 (4): 483. JSTOR 494019. doi:10.2307/494019. 
  9. ^ Bennett, Judith (2009). History Matters: Patriarchy and the Challenge of Feminism. 
  10. ^ Glenn, Cheryl (2000). "Truth, Lies, and Method: Revisiting Feminist Historiography". College English 62 (3): 387–389. JSTOR 378937. doi:10.2307/378937.