היסטוריה של אוזבקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוזבקיסטן היא מדינה הממוקמת במרכז אסיה, בין נהר האמו דריה לבין נהר סיר דריה. לאוזבקיסטן היסטוריה עשירה ומגוונת.

הערים הגדולות של אוזבקיסטן היושבות על דרך המשי הן סמרקנד, בוכרה וקחיבה, וכובשים רבים עברו דרך אדמות אלה.

מתקופת אלכסנדר הגדול עד האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר הגדול לא הסתפק בשטחים שכבש ביוון ובמזרח התיכון, והמשיך במסעו לאסיה (כולל אוזבקיסטן). הבעיה באזורים האלו הייתה היעדר שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד, ולכן הכיבוש ארך זמן רב יותר. במהלך הלחימה בשטח זה הוא עצר ליד סמרקנד בדרכו להודו בשנת 327 לפנה"ס והתחתן עם רוקסנה, בתו של מנהיג מקומי. הדבר סייע לו בהכנעת ההתנגדות המקומית.

בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטו הקושאנים על חלקים מאובקיסטן.

הטריטוריה של אוזבקיסטן נקראה טרנסאוקסאניה (או "סוגדיאנה" בפרסית) עד המאה ה-8.

המאה ה-8 עד המאה ה-12 (שלטון ערבי ומונגולי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוזבקיסטן נכבשה על ידי הערבים במאה ה-8. הכובשים, ילידי השושלת הפרסית במרכז אסיה, יצרו אימפריה ששרדה עד המאה ה-9. טריטוריה זו נכבשה שוב על ידי ג'ינג'יס חאן ושבטיו המונגוליים בסביבות 1220.

המאה ה-13 (שלטונו של טימור לנג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – האימפריה הטימורית

במאה ה-14, הכובש טימור לנג (13361405) יליד שאחריסאבז, הידוע במערב בכינוי "טמרליין", האפיל על המונגולים והקים אימפריה חדשה. במסעותיו הצבאיים הגיע טימור לנג עד המזרח התיכון. הוא הביס את הקיסר באיזיט הראשון והציל את אירופה מכיבוש טורקי. כאות הוקרה, הוקמה בפריז מצבת זיכרון לכבודו.

טימור לנג ביקש לבנות את בירת האימפריה שלו בסמרקנד. בכל מסע הוא שלח אמנים לעיר, וחס על חייהם. סמרקנד נהפכה לביתם של אנשים רבים; בהם יוונים, סינים, מצרים, פרסים, סורים וארמנים. האורח המפורסם ביותר באוזבקיסטן בא משושלת טימור.

שלטון מוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר, צצו ערי מדינה מוסלמיות נפרדות, עקב קשרי נישואים חזקים עם ממלכת פרס.

המאה ה-19 והמאה ה-20 (שלטון רוסיה וברית המועצות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוחר בדים אוזבקי, ראשית המאה העשרים
ערך מורחב – הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוזבקיסטן

בשנת 1865 כבשה האימפריה הרוסית את טשקנט, ועד סוף המאה ה-19 כבשה את כל מרכז אסיה. בשנת 1876 היא פיזרה את שלטון קוקנד, אך איפשרה לשלטון ח'יווה ולשלטון בוכרה להתקיים כמדינות חסות. רוסיה קיבצה את שאר עמי מרכז אסיה תחת ניהול קולוניאלי והקימה חבל חדש – טורקסטן. היא השקיעה בפיתוח תשתיות ובגידול כותנה, ועודדה התיישבות רוסית בחבל החדש.

גל ההתנגדות לצבא האדום פרץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך דוכא על ידו. קבוצות התנגדות שנקראו בסמצ'י פעלו באזור והגיעו עד הרי פמיר. ב-1924, אחרי הקמת ברית המועצות, הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, שהורכבה מחבל טורקסטן וכללה גם את אמירות בוכרה ומלכות חיווה.

במשך העידן הסובייטי השתמשה מוסקבה באוזבקיסטן כמוקד לגידול כותנה ("זהב לבן") ותבואה בכמויות עצומות, תוך שהיא מנצלת באופן מוגזם את פוטנציאל מקורות המים הטבעי שלה. השימוש הנרחב והלא יעיל במקורות השקיה היה הגורם העיקרי להתכווצותה של ימת אראל לכדי פחות משליש מגודלה המקורי ולהתרחשותו של אסון טבע חמור: שימוש יתר בכימיקלים והידלדלות מקורות המים הותירו שטחי אדמה רבים מורעלים.

המאה ה-20 והמאה ה-21 (שלטון עצמאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רפובליקת אוזבקיסטן

אוזבקיסטן פרסמה את הכרזת העצמאות שלה ב 31 באוגוסט 1991 וקבעה את ה-1 בספטמבר כיום חג לאומי. אסלאם קרימוב, לשעבר מזכיר המפלגה הקומוניסטית, נבחר לנשיאות בדצמבר 1991 עם 88% מהקולות; אולם, הבחירות נתפשו כלא חופשיות ולא הוגנות בעיני משקיפים בינלאומיים.

המדינה מעוניינת להקטין את התלות שלה בחקלאות בזמן שהיא מפתחת את מקורותיה הטבעיים הכוללים נפט ומינרלים שונים.

אקטיביסטים ומיסיונרים ממספר ארצות איסלמיות יחד עם העדר של הזדמנויות אמיתיות לשיתוף הציבור בנעשה תרם לפופולריות של פירוש קיצוני לאסלאם. בפברואר 1999, התפוצצה מכונית תופת בטשקנט שכמעט הרגה את הנשיא, הממשלה האשימה את התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן (Islamic Movement of Uzbekistan). כתוצאה מניסיונות אכיפת חוק אלפי אנשים שנחשדו השיתוף פעולה נכלאו. באוגוסט 2000, הקבוצות המיליטנטיות ניסו לחדור לטריטוריה של אוזבקיסטן דרך קירגיזסטן; פעולות של אלימות מזוינת התרחשו גם בחלק הדרומי של המדינה.

המדינה תמיד ראתה בשלטון הטליבאן באפגניסטן איום על הריבונות שלה עקב השפעתו מארגון אל-קאעידה שחתר להפיל את המשטרים הנוכחיים במדינות האסלאם הנתפסים בעיניו ככופרים ומושחתים ולסלק את ההשפעה המערבית ממדינות אלה. החשש של אוזבקיסטן היה מכיבוש של טג'יקיסטן על ידי הטליבאן, שאחריו אוזבקיסטן תהיה חשופה יותר ותהיה "הבאה בתור". עקב כך אוזבקיסטן תמיד החזיקה כוחות בצפון אפגניסטן על מנת להילחם בשלטון הטליבאן.

אחרי פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 ארצות הברית הקימה קואליציה בינלאומית לכיבוש אפגניסטן באשמת מתן חסות לבן לאדן וארגון אל-קאעידה. וב 7 באוקטובר 2001 החלה מלחמת אפגניסטן של ארצות הברית להפלת שלטון הטליבאן באפגניסטן. אוזבקיסטן ראתה במאבק של ארצות הברית הזדמנות להביס את האויב הוותיק ועזרה לה בתחומים רבים ביניהם מודיעין, שימוש בשטחה האווירי, ציוד ולוחמים (מקואליציית הברית הצפונית).

בתום המלחמה, הטליבאן גורש מאפגניסטן השכנה ולוחמיו התפזרו במדינות השכנות. לאחר שהלוחמים המובסים התארגנו מחדש במדינות שכנות אוזבקיסטן גילתה בעיה חדשה - טרור. ב 24 במרץ 2004 גל של פעולות התקפיות התבצעו על ידי רשת של טרוריסטים בינלאומיים. פיצוץ במרכז בוכרה הרג 10 אנשים בבית שלכאורה שימש טרוריסטים; מאוחר יותר באותו יום שוטרים הותקפו במפעל, ולמחרת מוקדם בבוקר ליד נקודת ביקורת תנועה. האלימות הסלימה חמישה ימים מאוחר יותר - ב 29 במרץ 2004, כאשר שתי נשים נפרדות הפעילו פצצות ליד השוק המרכזי בטשקנט, הרגו שני אנשים ופצעו כ-20 אחרים (המתאבדות הראשונות במדינה) באותו היום נורו למוות שלושה שוטרים; ובבוכרה פיצוץ נוסף במפעל שנחשד בפעילויות טרור תבע 10 הרוגים. למחרת המשטרה פשטה על מחבוא החמושים דרומית לבירה כתגובה.

הנשיא קרימוב טען שההתקפות היו ככל הנראה עבודה של קבוצה רדיקלית מנודה בשם "חִזבּ א-תחריר" ("מפלגת השחרור"), אף על פי שהקבוצה הכחישה את האחריות למעשים. אפשרויות אחרות כללו קבוצות מיליטנטיות שפעלו ממחנות בטג'יקיסטן ואפגניסטן אשר מתנגדות למשטרים הנתמכים על ידי ארצות הברית מאז ה-11 בספטמבר 2001.

ב-30 ביולי 2004 טרוריסטים פוצצו מטעני חבלה ליד שגרירות ארצות הברית ושגרירות ישראל בטשקנט. שמונה אנשים נהרגו באירועים האלה. מומחים לטרור טוענים שהדבר קרה משום שאוזבקיסטן היא בת ברית מובילה של ארצות הברית בטריטוריה של ברית המועצות לשעבר.

עקב מגמת הדמוקרטיזציה במדינות ברית המועצות לשעבר, גם באוזבקיסטן החלו להישמע קולות להחלפת השלטון שנמצא בידיו של אסלאם קרימוב זמן ארוך. ניסיונות ההפיכה דוכאו ביד קשה על ידי קרימוב (למשל באירועי טבח אנדיג'אן ב-2005), דבר שהציג אותו בעולם כדיקטטור. מצד שני, מדינות המערב לא מצאו סיבה להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ולתמוך בהחלפת משטר הדיכוי האכזרי עקב אי-רצון לפרק את המשטר החילוני והיציב ביותר במרכז אסיה ולמסור אותו לידי העם שנטיות לבו עלולות לגרום לו להצביע בשעת משבר בעד מפלגות האסלאם הקיצוני.

המעצמות השונות בחרו לחיות בשלום עם הדיקטטורה האוזבקית בגלל אינטרסים שונים - רוסיה מעוניינת לשמר את מעט ההשפעה שעוד נשארה לה במדינה וארצות הברית היא בעלת אחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים ביותר בחלק זה של העולם, שסייע לה במאבקה באפגניסטן וגם בעיראק. אולם, גופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם נעשים מעורבים יותר ויותר בנעשה במדינה ובמעקב אחרי פעולות של דיכוי אופוזיציה והפרת זכויות אדם.

בשנת 2016 נפטר קרימוב, וסגנו, שווכת מירזיוייב, מונה למנהיג, ובהמשך נבחר לנשיאות. בקדנציה הראשונה שלו שהסתיימה בשנת 2019, הוביל מירזיוייב סדרה של רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, במטרה לקדם דמוקרטיזציה, פתיחות חברתית וכלכלית, ביניהם מעמד האישה[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]