היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אירלנדאירלנד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אירלנד

היסטוריה קדומה

ימי הביניים המוקדמים

ימי הביניים

מהרפורמציה עד קרומוול

מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים

מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה

אירלנד במלחמת העולם הראשונה

ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי

מדינת אירלנד החופשית

היסטוריה של רפובליקת אירלנד

אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך

היסטוריה של צפון אירלנד

אירלנד

ההיסטוריה של אירלנד ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית מתייחסת לתקופה שבין השנים 19161921, כאשר הלאומנים האירים חשו כי עליהם לפעול לעצמאותם, ולנצל את כניסתה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד למלחמת העולם הראשונה על מנת להשיג את מטרתם - רפובליקה אירית. לאחר כשלונה של מרידת חג הפסחא לא איבדו הרפובליקנים האירים את יזמתם, ובהנהגת מפלגת שין פיין הכריזו על רפובליקה עצמאית בשנת 1918. הכרזה זו לוותה במלחמה ובשפיכות דמים מרובה, שהסתיימה בחתימת הסכם שביתת הנשק בין אנגליה ואירלנד בדצמבר 1921. ההסכם קיבע את ההסדר, שהוא בתוקף, בשינויים מסוימים, עד ימינו - מדינה אירית עצמאית וקתולית בדרום, המשך השליטה האנגלית במחוזות הפרוטסטנטים בצפון. ניתן לומר שתקופה קצרה זו, של חמש שנים, היא בין החשובות בתולדות אירלנד, ובה עוצבה דמותו של האי לשנים רבות לאחר מכן.

מרידת חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הפסחא
טירת דבלין - מפקדתם של הכוחות הבריטים באירלנד בימי מלחמת העצמאות האירית

הרקע המיידי למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 התקבל חוק "שלטון הבית", אך הוא הוקפא למהלכה של מלחמת העולם הראשונה. רבים באירלנד סברו כי אין בכך די. הם ראו את המאבק העולמי, שבו מצויה אנגליה בקדמת החזית, כהזדמנות לקבל לידם את עצמאותם בכוח, והטיפו לרפובליקה אירית, במקום "שלטון הבית" אשר שמר על מסגרת המונרכיה האנגלית. בתחילת המאה ה-20 הקים המנהיג ארתור גריפית את מפלגת שין פיין ("אנחנו עצמנו") אשר הטיפה לאידיאלים אלו. קבלת חוק שלטון הבית, חרף התנגדותם האלימה כמעט של הפרוטסטנטים בצפון, והקפאתו מיד לאחר מכן הסעירו את רוחם של הלאומנים האירים, אשר החליטו לנקוט באמצעים מיידיים להשגת מטרותיהם.

כוח האדם הפוטנציאלי של המורדים היה ארגון "המתנדבים האירים" אשר הוקם בימי קבלת חוק "שלטון הבית" על מנת לשמש מענה לארגון דומה של אנשי אלסטר הפרוטסטנטים. על ארגון זה השתלטו מבפנים חברי הארגון הקתולי הקיצוני "האחווה הרפובליקנית האירית" (IRB), ובהם פטריק פירס, ג'וזף פלנקט, אמון דה ואלירה, ומייקל קולינס, והפכו את הארגון לכלי לקידום מטרותיהם, בניגוד למתינות של מנהיג הארגון, יואין מק'ניל.

שני גורמים מחוץ ל-IRB אשר השפיעו על הקשר היו מזימתו של סר רוג'ר קייסמנט, להבריח רובים מגרמניה אשר ישמשו את המורדים, והצטרפות ארגון סוציאליסטי בשם "צבא האזרחים האירי" בהנהגת ג'יימס קונולי.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד התבסס בעיקר בדבלין. ב-24 באפריל 1916 התבצרו כאלף ומאתיים לוחמי "המתנדבים" ה-IRB ו"צבא האזרחים" בבניינים אסטרטגיים ברחבי דבלין, כאשר מפקדתם הייתה בבניין הדואר המרכזי. על מדרגות בניין זה הכריז פירס, בפני עוברים ושבים נדהמים, על כינונה של רפובליקה אירית חופשית.

תוך שבעה ימים דוכא המרד, תוך שימוש בכוח רב ובארטילריה. מנהיגי המרד - כחמישה עשר במספר, ובהם פירס, קונולי, כל שבעת החותמים על "הצהרת העצמאות", וכן רוג'ר קייסמנט, הוצאו להורג. אמון דה ואלירה ניצל מהוצאה להורג, כפי הנראה בשל היותו אזרח אמריקני.

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים ראו את המרד כקשר גרמני להצית אש בחצרם האחורית בעוד הקרב העיקרי מתנהל בצרפת ובפלנדריה. מעורבות קייסמנט, אשר אכן היה בקשר עם גורמים גרמנים, נראתה כטבעית. ייתכן שכך היה, אך הוצאתם להורג של פירס, קונולי ואנשיהם, הייתה, לאור המסורת האירית הארוכה של פולחן קדושים, טעות מרה. אם עד עתה נטו אנשי הדרום להסכים ל"שלטון בית" שפירושו אוטונומיה מוגבלת הקשורה בטבורה למונרכיה האנגלית, הרי שעתה נטה הלך הרוח אל הכיוון הרפובליקני הקיצוני.

הבחירות של 1918 ותוצאותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרווח הפוליטי המיידי מן המרד היה למפלגת שין פיין. המפלגה לא לקחה חלק במרד באופן מאורגן (אם כי רבים מראשיה, כדה ואלירה, היו בין הלוחמים, ואם כי הבריטים האשימו את המפלגה בתכנון המרד, ובכך, שלא ביודעין, חיזקו את כוחה), וכן, לדרישתו של מייסדה, גריפית, הייתה בעלת מדיניות מוצהרת של התנגדות לאלימות. באוקטובר 1917 קיבל דה ואלירה לידיו את הנהגת המפלגה מגריפית. דה ואלירה, המזוהה עם הנהגת מרידת חג הפסחא, עתיד היה עתה להוביל את התנועה הלאומית האירית במסלול שונה לחלוטין מזה שנקטו מנהיגים אירים אחרים, מצ'ארלס סטיוארט פרנל ועד ג'ון רדמונד.

אם נותרה תמיכה כלשהי למפלגת "שלטון הבית", אשר מנהיגה, רדמונד, מת והותיר את ההנהגה בידי ג'ון דילון, הרי שזו אבדה עם ניסיונם הכושל של הבריטים להנהיג את גיוס החובה באי. הניסיון עורר גלי זעם, החל מן הכנסייה הקתולית, ועד חברי הפרלמנט האירים, אשר עזבו את ישיבות הפרלמנט במחאה. שביתה בת יום אחד, ב-23 באפריל 1918 לא הועילה, אך הישגי מדינות ההסכמה במלחמה הפחיתו את הצורך בגייסות נוספים, וכך נמנע הגיוס הכפוי באי. התביעה לגיוס חובה נראתה הגיונית ולגיטימית בפני עצמה, ובמיוחד לאור העובדה כי מאות אלפי מתנדבים אירים, מכל הזרמים הדתיים, שירתו תחת דגלו של המלך האנגלי במלחמה, אך מבחינת הלך הרוחות האירי היה זה הקש ששבר את גב הגמל.

בדצמבר 1918 התקיימו הבחירות הכלליות. תוצאותיהן שיקפו את הלך הרוחות הסוער באירלנד. מפלגתו של דילון, מפלגת "שלטון הבית" אשר מזה עשרות שנים הובילה את המאבק הלאומי האירי, נמחקה מעל המפה. מתוך שישים ושמונה מושבים שהיו לה ערב הבחירות, נותרו לה שישה בלבד. שבעים ושלושה מתוך 105 המושבים האירים בפרלמנט ניתנו למפלגת שין פיין, בראשותו של הרפובליקן הקיצוני דה ואלירה. שאר המושבים ניתנו ליוניוניסטים - אנשי הצפון הפרוטסטנטי, אשר אף הם הגבירו את כוחם על חשבון אנשי "שלטון הבית", ועלו בייצוג מ-18 ל-26 מושבים. תוצאות הבחירות היו אך גושפנקה רשמית למצב שהלך והתהווה - ייסוד רפובליקה בדרום הקתולי, והפרדה מן הצפון הפרוטסטנטי. נראה כי היחידה שאינה מכירה במצב זה היא ממשלת בריטניה.

מלחמת העצמאות האירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בינואר 1919 התאספו עשרים ושבעה חברי הפרלמנט מסיעת שין פיין, אשר לא היו במאסר, בבניין העירייה בדבלין, והכריזו על הקמתו של ה"דאיל" (Dail) - הפרלמנט האירי. לנשיאם בחרו את קתאל ברויה, שכן דה ואלירה היה במאסר. הם חזרו על הצהרתו של פירס שהוקראה על מדרגות בניין הדואר במרידת הפסחא, וקבעו כי הם מקימים את הרפובליקה האירית. עוד באותו היום נהרגו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי. הייתה זו תחילתה של מלחמת העצמאות האירית.

בתחילה נשאו בנטל הלחימה כוחות ה-RIC, ראשי תיבות של Royal Irish Constabulary, כוח משטרה בריטי סדיר. אל מולם עמדו "המתנדבים" שעתה החלו להזדהות כ-IRA, "הצבא האירי הרפובליקני". עד מהרה התברר כי כוח ה-RIC כשלעצמו אינו מספיק. הכוחות הבריטים נאלצו להתבצר ולהפגין נוכחות במרכזי הערים בלבד, בעוד ששטחים נרחבים היו בשליטת הרפובליקנים. את לחימת הגרילה בערים הוביל בכישרון רב מייקל קולינס. אנשיו, אשר כונו "הכיתה" "The Squad" נהגו להרוג מלשינים ובלשים בלבוש אזרחי.

בינואר 1920 החלו הבריטים מגייסים כוחות מילואים, אשר קיבלו את הכינוי בלאק אנד טאנס בשל צבע חאקי של מדיהם. אנשים אלו גויסו בהליך מהיר, ועברו אימון מזורז. עד מהרה הם נודעו באלימותם ובאכזריותם, והמלחמה הדרדרה למלחמת גרילה אכזרית במיוחד. ב-21 בנובמבר 1920 אירע הטבח הידוע כ"יום ראשון העקוב מדם" (אחד ממספר ימי ראשון המכונים כך בהיסטוריה האירית מאז 1920) עת פשטו אנשי ה"בלאק אנד טאנס" על משחק כדורגל אירי בדבלין, הרגו שנים עשר מן הצופים והשחקנים, ופצעו שישים.

קורבן יוצא דופן הקריב ראש עיריית קורק, טרנס מק'סוויני. קורק סבלה רבות מאלימותם של ה"בלאק אנד טאנס", וראש העירייה הושם במעצר. שם פתח בשביתת רעב אשר נמשכה 63 ימים, שבסיומה מת. בסמוך לכך נתלה המנהיג קווין ברי. אך מותם של ברי ומק'סוויני הוסיף שמן למדורת ההתנגדות, ולא הביא לרגיעה.

חוק השלטון באירלנד, 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1920 קיבל הפרלמנט הבריטי את "החוק לסיפוק ממשל טוב יותר לאירלנד" הידוע אף כ"חוק השלטון באירלנד".

החוק, אותו יזם ראש הממשלה הבריטי דייוויד לויד ג'ורג' יצר שתי מדינות איריות בעלות "שלטון בית". אירלנד הצפונית, ואירלנד הדרומית. הייתה זו פשרה שהוצעה על ידי הממשלה הבריטית שעמדה מול דרישות הלאומנים לרפובליקה ששטחה משתרע על כל האי, ודרישות הפרוטסטנטים להמשך האיחוד עם אנגליה, ולביטולו של "שלטון הבית" על פי החוק מ-1914. לכל מדינה אמור היה להיות פרלמנט בן שני בתים, בית נבחרים וסנאט. בחירות לשני הבתים התחתונים התרחשו במאי 1921.

שתי המדינות אמורות היו להיות תחת שלטונו של משנה למלך אנגליה, ומועצה עליונה המורכבת מנציגי הדרום והצפון.

תומכי האיחוד זכו ברוב מכריע בבחירות בצפון אירלנד, והקימו ממשלה זמנית בראשותו של ג'יימס קרייג. המלך ג'ורג' החמישי נשא לרגל האירוע נאום מפורסם בבלפסט ובו קרא להתפייסות בין הדרום והצפון, ובין האנגלים והאירים. את הנאום ניסחו לויד ג'ורג', וראש ממשלת דרום אפריקה יאן סמאטס.

"דרום אירלנד" מעולם לא הייתה למדינה על פי קווי החוק מ-1920. 124 נציגי שין פיין שנבחרו בבחירות במאי 1921, מתוך 128 חברי הבית, התכנסו והכריזו על עצמם כדאיל השני. הפרלמנט על פי החוק הבריטי לא יכל להתכנס בקוורום של ארבעת חברי הפרלמנט היוניוניסטים, והוכרז על פיזורו.

האמנה האנגלו-אירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האמנה האנגלו אירית

ביוני 1921, כאשר אנשים כמייקל קולינס סברו כי ה-IRA עומד ימים ספורים מהתמוטטות כללית, הכריזו לפתע הבריטים על רצונם בהפסקת אש ובמשא ומתן.

הרפובליקנים אירגנו משלחת בראשותם של מייקל קולינס וארתור גריפית. דה ואלירה סירב להצטרף למשלחת, שכן ראה עצמו כראש המדינה האירית העצמאית, וסירב להצטרף לנושאים ונותנים, שכן השווה לו בדרגה, המלך ג'ורג' החמישי, לא נטל חלק בדיונים. בדיעבד, נראה כי דה ואלירה ידע כי הנושאים ונותנים יגיעו לפשרה היסטורית, ולא רצה להיות המסכים לה. דה ואלירה נתן ייפוי כח בלתי מוגבל לחברי המשלחת.

תחת לחץ כבד, ואיומו של לויד ג'ורג' ב"מלחמה תוך שלושה ימים" הגיעו הנושאים ונותנים להסכם היסטורי ב-6 בדצמבר 1921. ההסכם דיבר על ייסודה של "המדינה האירית החופשית" בשטחם של עשרים ושישה המחוזות הדרומיים של אירלנד (כאשר לששת המחוזות הצפוניים ניתנה האפשרות, אותה דחו על הסף, להצטרף למדינה החדשה), המדינה קיבלה מעמד של דומיניון, דומה לזה של קנדה או אוסטרליה, דהיינו עצמאות בכל ענייני הפנים, והשארת ענייני החוץ בידיה של בריטניה הגדולה. חברי הפרלמנט נדרשו להשבע אמונים למלך האנגלי, ומספר בסיסי צי בריטים נותרו על אדמת המדינה החדשה. הייתה זו לידתה של המדינה שתיקרא לימים הרפובליקה של אירלנד, או בשמה הרשמי, השם הגאלי העתיק - אייר (Eire).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]