הדיקטטורה הצבאית בברזיל (1964–1985)

הדיקטטורה הצבאית בברזיל
República Federativa do Brasil

המנון לאומי	המנון ברזיל
ממשל
ראש מדינה	נשיא ברזיל
נשיא ברזיל	פסקואל רניירי מזילי (1964) אומברטו קסטלו ברנקו (1964–1967) ארטור דה קוסטה אה סילבה (1967–1969) החונטה הצבאית של ברזיל (בפועל; 1969) אמיליו גרסטזו מדיסי (1969–1974) ארנסטו גייזל (1974–1979) ז'ואאו פיגיירדו (1979–1985)
שפה נפוצה	פורטוגזית
היסטוריה
תאריכי הקמה	1964
תאריכי פירוק	1985
ישות קודמת	הרפובליקה הרביעית של ברזיל
ישות יורשת	ברזיל

הדיקטטורה הצבאית בברזיל שהתקיימה בין השנים 1964-1985, הייתה תקופת שלטון כת צבאית בברזיל. במהלך התקופה שלטו בברזיל נשאים מטעם המפלגה הצבאית הברית הלאומית להתחדשות. העידן החל עם הדחת הנשיא ז'ואאו גולאר בהפיכה צבאית בשנת 1964, שהוחלף על ידי ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של ברזיל גנרל אומברטו קסטלו ברנקו, שניסה להשיב את הדמוקרטיה, אך בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 הפכה ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי), בשיטות של טרור ועינויים. תחת המשטר הצבאי התרחש שגשוג כלכלי בתחילת שנות השבעים, אך לאחר מכן הפך השגשוג לחוב לאומי כבד ואינפלציה דוהרת. הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואאו פיגיירדו, התפטר במרץ 1985, ובכך הסתיימה הדיקטטורה הצבאית.

על אף שהמשטר הצבאי בברזיל לא התקרב לרמת הדיכוי של דיקטטורות במדינות אחרות בעולם ולמרות הפיתוח הטכנולוגי הרב והקדמה אותה השיגו בתקופה זו, גרמה הדיקטטורה הצבאית לחברה הברזילאית נזקים עמוקים: הדיקטטורה הגבילה את חופש הביטוי והפעילה צנזורה, דיכאה את האופוזיציה, השתמשה באלימות ובעינויים כלפי אזרחים, הביאה למשבר כלכלי חריף וקשה שדרדר את המדינה אל סף פשיטת רגל, גרמה לפגיעה סביבתית קשה.

ההפיכה הצבאית

ההפיכה

שלטונו של הנשיא ז'ואאו גולאר נחשד על ידי רבים בקשרים עם הקומוניזם ובנטייה שמאלה. גולאר, שכיהן כסגן נשיא ברזיל, מונה לנשיא ברזיל בשנת 1961, לאחר התפטרות תמוהה של הנשיא ז'אניו קואדרוס. בתחילה צומצמו סמכויותיו, ולצידו מונה ראש ממשלה, לו ניתנו מקצת הסמכויות. ראש הממשלה טנקרדו נווס התפטר לאחר זמן קצר, ולאחר חילופיהם של שלושה ראשי ממשלה, פנה גולאר בשנת 1963 למשאל עם בו הושבו מלוא הסמכויות למשרת הנשיא. בשנת 1964 נראה היה לאנשי הכת הצבאית כי נטייתו של גולאר שמאלה היא חזקה מדי, וקשריו עם אישים כקרלוס לואיס פרסטס, וגיסו, לאונל בריזולה, מסכנים את מעמדה של ברזיל. למרות שרוב ההיסטוריונים סבורים כי ההפיכה שהפילה את שלטונו של הנשיא האזרחי ז'ואאו גולאר הייתה תוצאה של התנהגותו של גולאר ושל חוסר היציבות של המשטר האזרחי בשנותיו האחרונות, אחרים טוענים כי התוכניות להפיכה צבאית בברזיל החלו עוד בשנת 1954.

אף פוליטיקאי אזרחי לא היה מקובל על כל הפלגים הפוליטיים והצבאיים שהתאחדו לשם הדחתו של גולאר. כך קיבל על עצמו ראש המטה הכללי של צבא ברזיל, המרשל אומברטו קסטלו ברנקו את תפקיד הנשיא, אותו מילא בין השנים 1964 ל-1967.

תפקידה של ארצות הברית

לארצות הברית היה תפקיד מורכב באירועים שהובילו לדיקטטורה הצבאית. בשנת 1963 נערך בעיתונות האמריקנית מסע כנגד הנשיא גולאר, ובשנת 1964 תמך לינדון ג'ונסון במתנגדיו של גולאר. שגריר ארצות הברית בברזיל, לינקולן גורדון, הודה בכך שהשגרירות מימנה את מתנגדי גולאר בבחירות המקומיות בשנת 1962 ואף עודדה את הקושרים כנגדו; שסוכני מודיעין אמריקנים פעלו בברזיל; ושבעת ההפיכה בשנת 1964 היו אוניות הצי האמריקני בכוננות ליד חופי ברזיל. הממשל בוושינגטון הכיר מיד בממשלה הצבאית בשנת 1964, ואף כינה אותה "כוחות דמוקרטיים" שפעלו כנגד הקומוניזם הבינלאומי. בראייה לאחור נראה שהכוח הזר היחיד שהיה מעורב באירועי ההפיכה היו האמריקנים, וגם הם היו גורם שולי למדי.

משטר ברנקו

בתחילה רצה אומברטו קסטלו ברנקו רק לפקח על רפורמה במבנה הפוליטי והכלכלי של ברזיל, ונראה כי לא היה בכוונתו ליצור שינוי בר קיימא במשטר. הוא סירב לשמש כנשיא מעבר לתקופה בה היה אמור גולאר לכהן, או למסד את אחיזתו של הצבא בכוח הפוליטי. עם זאת, דרישות ולחצים הביאו להחמרה במצב. אנשי הכת הצבאית רצו טיהור של המשטר מהשפעות שמאליות ופופוליסטיות, וטענו כי צעדיו אינם מספיקים, בעוד שפוליטיקאים אזרחיים חיבלו ברפורמות אותן ניסה ברנקו לקדם, והאשימו אותו כי הוא דיקטטור. על מנת לספק את דרישות הקיצונים מאנשי הכת הצבאית הוא השעה וטיהר את הקונגרס, פיטר כמה ממושלי המדינות, והורה בצו על הרחבה משמעותית של סמכויות הנשיא על חשבון הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הוא הצליח בדיכוי השמאל הפופוליסטי, אך הביא לכך שהממשלות הבאות, ממשלותיו של המרשל ארטור דה קוסטה אה סילבה והגנרל אמיליו גרסטזו מדיסי יכלו לשלוט בברזיל שלטון דיקטטורי ללא מעצורים.

ברנקו ניסה לשמור על מידה מסוימת של דמוקרטיה. הרפורמות הכלכליות שלו סללו את הדרך ל"נס הכלכלי" הברזילאי של שנות ה-70, והדרך בה עיצב מחדש את המערכת הפוליטית עיצבה את היחסים שבין הממשלה ובין האופוזיציה בשני העשורים הבאים. הוא שמר על עליונות הנשיא על הצבא, והעמיד במקומם מפקדים צבאיים בעלי נטייה להפיכה צבאית. עם כל זאת, הביאה דרך פוליטית זו לשינוי חוקתי דיקטטורי מרחיק לכת באוקטובר 1965 שהביא לכך שייאלץ לקבל את קוסטה אה סילבה כיורשו.

עד שנת 1965 היו בברזיל שלוש מפלגות עיקריות. מפלגת השמאל-מרכז שנקראה מפלגת העבודה הברזילאית, מפלגת המרכז - ימין שנקראה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הימין האיחוד הלאומי הדמוקרטי. ההפיכה הצבאית לא הביאה לאיסור כולל על פעילות מפלגתית ועל פעילותו של הקונגרס, אלא איגדה את כל המפלגות הקיימות למערכת דו מפלגתית. רוב אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והאיחוד הלאומי הדמוקרטי יצרו מפלגה בשם "ארנה" (ראשי תיבות בפורטוגזית של "ברית החידוש הלאומי", בעוד שאנשי השמאל והאופוזיציה, רובם יוצאי מפלגת העבודה, יצרו את התנועה הדמוקרטית הברזילאית ששימשה כמפלגת אופוזיציה. במהלך שנות המשטר הצבאי התקיימו בחירות, בהן זכתה ארנה לרוב מובטח. כאשר בשנת 1974 זכו אנשי האופוזיציה למספר מושבים גדול משציפו אנשי הכת הצבאית, העביר הקונגרס חקיקה שהגבילה את אנשי האופוזיציה, וכמה מן המושבים בקונגרס נשללו מהם. מערכת דו מפלגתית זו החזיקה מעמד עד לשנת 1979.

חילוקי הדעות בקרב הכת הצבאית

אנשי כת הצבאית נחלקו בין אלו שהאמינו שהם צריכים לתחום את פעילויותיהם לתחום הצבאי והקיצונים שהתייחסו לפוליטיקאים כאל ילדים סוררים המוכנים לבגוד בברזיל ולהסגירה לקומוניזם. ניצחון הקיצונים גרר את ברזיל למצב של שלטון אוטוריטארי. עם זאת, בשל העובדה שהם לא יכלו להתעלם ממשקלם של המתונים או מההתנגדות הכוללת בחברה למשטר הדיקטטורי, הם לא יכלו להביא למיסוד תחיקתי של דרישותיהם. הם לא ניסו לחסל את שרידי המשטר החוקתי הליברלי הישן, הן בשל הלחץ הפנימי והן בשל ביקורת מבחוץ, והברית עם ארצות הברית. ארצות הברית סיפקה את האידאולוגיה האנטי קומוניסטית של אנשי כת הקצינים, אך גם הטיפה לדמוקרטיה ליברלית, לה לא יכלו הקיצונים להסכים. בשל דאגתם למראית העין הם נמנעו משלטון אישי, ודרשו כי כל שינוי בשלטון ייערך בצורה חוקתית למחצה, בה העביר הנשיא את סמכויותיו ליורשו.

עם כל זאת, ידם של הקיצונים הייתה על העליונה במשטרו של יורשו של קסטלו ברנקו, קוסטה אה סילבה, והם הצליחו להביא לחקיקת חוק, ב-13 בדצמבר 1968, אשר העניק לנשיא כוחות דיקטטוריים, פיזר את הקונגרס ואת מועצות המחוקקים במדינות, השעה את החוקה, והשית צנזורה על העיתונות.

שלטונו של מדיסי

כאשר לקה הנשיא קוסטה אה סילבה במפתיע בשבץ מוחי, בספטמבר 1969, הסיר המשטר את מסכותיו. הנשיא החדש, אמיליו גרסטזו מדיסי מונה בהתייעצות של ראשי שלוש הזרועות של צבא ברזיל. קוסטה אה סילבה ומדיסי ייצגו את הקו הקיצוני של צבא ברזיל, שהיה נחוש להחזיק בשלטון לכל פרק זמן שיידרש על מנת להשיג את מטרותיו. ממשלתו של מדיסי החזיקה בשלטון ללא כל תמיכה עממית, מבלי שתהיה נתמכת על ידי מפלגה פוליטית, ומבלי שיהיה לה מצע ברור. היה זה עידן של פעולות טרור בערי ברזיל, חטיפות דיפלומטים, לרבות שגריר ארצות הברית, ומסע מקיף לדיכוי לוחמי גרילה בדרום מערב המדינה, ביער הגשם של האמזונס. סוכנויות שונות, כשירות המידע הלאומי הוקמו על מנת לרגל אחר מתנגדים פוליטיים, לענותם, "להעלימם", ולסכל את פעולותיהם. מבצעים אלו הביאו לקרע בין מנהיגות המדינה ובין הנהגת הכנסייה הקתולית בפעם הראשונה בהיסטוריה של ברזיל. הם גם יצרו הידרדרות ביחסים עם ארצות הברית שמנהיגיה ציפו לניצחון קו מתון, מסוג זה שהוביל קסטלו ברנקו.

משטרו של מדיסי ניסה לקבל תמיכה עממית כאשר זכתה ברזיל באליפות העולם בכדורגל בשנת 1970, החל לבנות את הכביש הטרנס-אמזוני, לאורך יערות הגשם הצפוניים באמזונס, והקים סכר על הנהר פראנה, איטייפו, שיצר את הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם. בין 1968 ל-1974 הייתה ברזיל נתונה לדיקטטורה אכזרית, אך הכלכלה הברזילאית פרחה, והגיעה לשיעור צמיחה שנתי של התוצר הלאומי הגולמי של 12 אחוזים. נראה כאילו חלומות הברזילאים בדבר צמיחה כלכלית ומעמד של מעצמה הם אפשריים. שנים אלו, "הנס הכלכלי" הושג באמצעים של דיכוי ארגוני העובדים, מעצרים של אנשי האופוזיציה, עינויים וצנזורה. עם כל זאת, השילוב של צמיחה כלכלית עם משטר צבאי עודד כתות קצינים בארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ואורוגוואי לכבוש את השלטון מיד המשטרים האזרחיים במדינות אלה.

משטרו של גייזל, "דיסטנסאו" ומשבר הנפט של 1973

באווירה זו עלה לשלטון הגנרל בדימוס ארנסטו גייזל בהסכמתו של מדיסי, בשנת 1974. הקיצונים מבין אנשי הכת הצבאית התנגדו למינויו לנשיא, והמתונים, תומכי קסטלו ברנקו, פעלו למענו. למזלו של גייזל, שימש אחיו, אורלנדו גייזל, כשר הצבא, וידידו הקרוב, הגנרל פיגיירדו, כראש המטה הכללי של צבאו של מדיסי.

למרות שהדבר לא התבטא באופן מיידי, סימנה עלייתו של גייזל התמתנות במשטר הדיכוי שחשו אזרחי ברזיל. גייזל הכריז על תוכנית בשם "דיסטנסאו" (distensão) שפירושה הרפיה של השלטון הדיקטטורי. במילותיו של גייזל הייתה זו "ההתפתחות המקסימלית האפשרית במינימום של ויתור על הביטחון".

גייזל קיווה כי שיעורי הצמיחה הגבוהים יישארו בעינם, אך היה עליו להתמודד עם משבר הנפט הבינלאומי. הוא המשיך בהשקעות המאסיביות של קודמו בתחום התשתית, בנה כבישים, אמצעי תקשורת, סכרים ומכרות. בפעם הראשונה מאז 1950 נפתחה ברזיל לחברות זרות בתחום הנפט.

בתחילת שנות השבעים עמד הייצוא הברזילאי בצילו של פיחות הולך וגובר בערך המטבע הברזילאי. מאזן הסחר היה נתון בלחץ מתמיד, ומשבר הנפט הביא לחוסר איזון. הדבר הביא לצורך של ממשלת גייזל בהלוואות של מיליארדי דולרים מגורמי חוץ. אסטרטגיה זו הביאה להמשך שיעורי הצמיחה הגבוהים, אך הפרה בצורה ניכרת את מאזן התשלומים, והביאה לגרעון חמור. גייזל ציפה כי לאורך זמן תניב השקעתו בתשתית פירות שיצמצמו את התלות בייבוא, ויגדילו את הייצוא במידה שתאזן את החוב הלאומי.

ברזיל שינתה את מדיניות החוץ שלה כדי להמשיך ולמשוך משקיעים מבחוץ. "פרגמטיזם אחראי" החליף את הברית ההדוקה עם ארצות הברית, ואת הלך המחשבה של המלחמה הקרה. עמדתה הפרו ישראלית המסורתית של ברזיל הוחלפה בקשרים הדוקים עם סעודיה ועיראק. ממשלת ברזיל הכירה גם בסין, אנגולה, ומוזמביק ופיתחה קשרים הדוקים יותר עם מדינות אמריקה הלטינית, אירופה ויפן. ב-1975 חתמה ממשלת גייזל על הסכם עם מערב גרמניה, לבניית כורים גרעיניים בשטחה, דבר שהביא להתנגשות עם הממשל של ג'ימי קרטר בארצות הברית, אשר זה מכבר הביט על הפרות זכויות האדם במשטרו של גייזל בעין לא אוהדת. באפריל 1977 הכריז גייזל על סיומה של הברית הצבאית עם ארצות הברית.

בשנת 1977 ו-1978 החלה סוגיית הירושה להטיל את צילה, וליצור עימות עם הקיצוניים שבאנשי כת הקצינים. באפריל 1977 ניסה גייזל להקים גוף אלקטורלי שיבחר את מחליפו, בצעד שנועד לבלום את אנשי האופוזיציה הדמוקרטית. באוקטובר 1978 פיטר את שר ההגנה, הגנרל סילביו קואטו קואליו דה פרוטה, שהיה איש הימין הקיצוני. ב-1978 התעמת גייזל עם השביתה הראשונה שידעה ברזיל מאז שנת 1964, שלוותה בהצלחות של האופוזיציה הדמוקרטית בבחירות. הוא התיר את שובם של גולים פוליטיים, החזיר את זכות הביאס קורפוס, ביטל חלק מהחקיקה האנטי דמוקרטית משנת 1969 והודיע, במרץ 1979 כי יורשו הוא הגנרל ז'ואאו פיגיירדו.

משטרו של פיגיירדו, וה"אברטורה"

הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואאו פיגיירדו אמר שהוא השתלט על הנשיאות יותר מתוך תחושה של חובה מאשר מתוך אמביציה פוליטית. הוא חתם על חנינה כללית והפך את ה"דיסטנסאו" של גייזל ל"אברטורה" (abertura), פתיחה הדרגתית של המערכת הפוליטית, באמרו כי מטרתו היא "להפוך את המדינה לדמוקרטיה, וכי הוא יכה ויכלא את המתנגדים לכך". הקיצוניים הגיבו בסדרה של פיגועי טרור. באפריל 1981 אירע פיגוע תופת שאישר כי אכן מעורבים גורמים בצבא הברזילאי בטרור, אך פיגיירדו היה חלש מכדי להעניש את האשמים. התקרית, וחוסר התגובה של פיגיירדו, חיזקו את הנחישות הציבורית להביא את המשטר הצבאי לכדי סיום. פיגיירדו ניצב בפני בעיות אחרות, כאינפלציה גואה, ייצור פוחת והולך, וחוב לאומי גדל.

קפיאה, אינפלציה ומשבר

הליברליזציה הפוליטית והמשבר בכלכלה העולמית, הביאו למשבר חריף בברזיל. בין 1978 ל-1980 אירעו שביתות ענק במפעלי התעשייה באזור סאו פאולו. המפגינים התעקשו ששכרם אינו מאפשר חיים ראויים, וכי יש להקים מנגנון למנוע את שחיקתו האינפלציונית של השכר. מנהיגי השובתים, ובהם לואיז אינסיו דה סילבה שיהיה בעתיד לנשיא ברזיל, נעצרו על הפרת חוקי הביטחון של המדינה. קרן המטבע הבינלאומית כפתה על ברזיל תוכנית שיקום מכאיבה. לפי תוכנית זו ברזיל נדרשה לשמור על שכר נמוך על מנת להילחם באינפלציה. בצפון, בצפון המערב, ואפילו באזור המשגשג יחסית של ריו גראנדה דו סול, פלשו כפריים לאדמה פרטית שלא הייתה בשימוש, והכריחו את הממשלה להקים משרד לרפורמה קרקעית. המתח עם הכנסייה הקתולית, שהייתה אחד המניעים העיקריים בשינוי החברתי, הגיע לשיא בתחילת שנות ה-80 עם גירושם של כמרים זרים שעסקו בפוליטיקה וברפורמה קרקעית.

כדי להילחם בחוב הלאומי הגואה, הדגיש משטרו של פיגיירדו את הייצוא. מזון, משאבים טבעיים, מכוניות, נשק, ביגוד, מוצרי חשמל, ואף נפט, שלהפקתו נדרש סיוע של חברות זרות. בתחום יחסי החוץ המטרה הייתה להקים קשרים עם כל מדינה שתוכל לתרום לשיקומה הכלכלי של ברזיל. היחסים עם וושינגטון הופשרו, והדיאלוג עמה הודגש.

ב-1983 הכלכלה זינקה עם עליה של 5.4% בתוצר הלאומי הגולמי, אך עלייה זו הייתה חסרת משמעות לעומת שיעור האינפלציה ומשבר המנהיגות הפוליטית. פיגיירדו לקה בליבו, ועבר ניתוח מעקפים בארצות הברית, כך שאיבד את שליטתו הישירה במצב. בתצוגה מרשימה של כוחו של העם, מיליוני ברזילאים יצאו לרחובות בכל הערים הגדולות, בדרישה לקיום בחירות ישירות למשרת הנשיא, דרישה שהועלתה על ידי תנועה עממית חדשה שנקראה בשם "!Diretas Já". באפריל 1984 לא הצליח הקונגרס להעביר חקיקה שתביא לבחירות ישירות, ובחירת הנשיא הושארה לאלקטורים. פיגיירדו לא התערב באופן ישיר על מנת להביא להכרעה בעניין זה, אך המועמדים החלו בחיפוש אחר קולות האלקטורים. ב-15 בינואר 1985 הכריעו האלקטורים לטובת בחירתו של האזרח טנקרדו נווס, בעברו ראש הממשלה בזמן ז'ואאו גולאר ושר המשפטים בתקופת ז'טוליו ורגאס כנשיאה של ברזיל.

יחסי ישראל והדיקטטורה הצבאית

מדינת ישראל קיימה קשרים קרובים עם המשטר הצבאי של ברזיל, וחתמה עמו על הסכם לשיתוף פעולה בתחום המחקר הגרעיני. בינואר 1966 הוזמן נשיא המדינה זלמן שזר לבקר בברזיל. הביקור נערך ביולי 1966. לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו ברזיל וארגנטינה לקדם הצעת החלטה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות הקוראת לישראל לסגת מכל השטחים שכבשה ולפעול לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים. לאחר התערבותו של נשיא המדינה שזר משכה ברזיל את הצעת ההחלטה. ביולי 1969, חתמה החברה הממשלתית תה"ל ( "תכנון המים לישראל בע"מ") על חוזה עם הממשלה הפדרלית לתכנון מערכות מים והשקיה באזורים נרחבים בברזיל. לצורך הפרויקט שלחה החברה כ-25 מהנדסים מישראל.

בנובמבר 1970 תרם המשטר הצבאי בברזיל כסף להקמת "בית ברזיל" באוניברסיטת תל אביב, בניין למגורי הסגל. עם זאת באותן השנים הייתה ברזיל גם יעד להגירה של פליטים פלסטינים. בפברואר 1973 ביקר שר החוץ של ברזיל בישראל והניח את אבן הפינה ל"בית ברזיל" במכון ויצמן ביולי 1973 הציגה ישראל בסלון אווירי בסאו פאולו, שורה של מוצרים כולל מטוסים, טילים וציוד אלקטרוני. במהלך הסלון נחתם הסכם עקרונות להקמת מפעל טילים בברזיל בשיתוף עם התעשייה האווירית לישראל. באוגוסט 1973, חתמה החברה הממשלתית יכין-חק"ל על הסכם להקמת מפעל לעיבוד פרי הדר בברזיל. באותו חודש ביקר שר החוץ אבא אבן בברזיל והניח את אבן הפינה לבניין השגרירות החדש של ישראל בברזיליה.

ב-1976 החלה מדינת ישראל במגעים למכירת ידע לייצור מטוס הכפיר בברזיל.

קישורים חיצוניים

• נמשכים מעצרי מדינאים בבראזיל, דבר, 16 בדצמבר 1968
• ברזיל, פוליטיקה וממשל, 1964-1985, דף שער בספרייה הלאומית