היסטוריה של היהדות הקראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: חסר פתיח.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.



הולדת הקראות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים נוהגים לקשר את הופעת היהדות הקראית כתנועה דתית עם דמותו של החכם ענן בן דוד. ספר המצוות לענן, המכיל את שיטתו, מחמיר במיוחד בדיני טהרה וקורא לסגפנות.

הרקע[1] שהוביל את ענן בן דוד לייסוד היהדות הקראית הייתה מותו של הריש גלותא במאה התשיעית ומאבק הירושה שנוצר בעקבותיו. ענן, שהוא ואחיו היו אחייניו של הריש גלותא, התמודד על התפקיד אולם הגאונים בחרו באחיו הצעיר. ענן, שלא קיבל את הבחירה בשלוות נפש, פנה אל הח'ליפה המוסלמי. זה האחרון חשד שמדובר במורד מלכות ולפיכך החליט להשליכו לכלא.

ענן ששאף להגיע למנהיגות החליט לוותר על המאבק להכתרתו לריש גלותא ובמקום כך לעמוד בראש תנועה דתית חדשה אותה יקים. למעשה, עיקרון הקראיות לא היה חדש: הצדוקים קדמו לו. ענן טען כי כל יהודי רשאי לפרש את התורה כראות עיניו ולפיכך אין צורך בהנהגה הרבנית.

למעשה, התנועה החדשה החמירה פעמים רבות בקיום המצוות יותר מהיהודים הרבניים כיוון שלא קיבלה את הפרשנות של חז"ל לתנ"ך. כך למשל, הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", (שמות, טז:כט) פורש כפשוטו ועל פיו אסור קיומה של אש כלל בשבת בשונה מהיהדות הרבנית שעל פי פרשנותה רק הבערת האש אסורה ולא כל קיומה.

בהמשך הוא שיכנע את הכליף החדש שעלה לשלטון לאשר את כהונתו כריש גלותא לקבוצת מאמיניו. ואכן הכליף פסק כי כל עשרה יהודים שחרגו מאמונתו הדתית של הרב רשאים למנות לעצמם ריש גלותא.

הצלחתה הגדולה ביותר של התנועה באותה תקופה הייתה מחוץ לבבל משום ששם סמכותם של ראשי הישיבה הייתה חזקה פחות. הקראות הפכה לכה נפוצה עד שהתקבל בכל תפוצות ישראל החיוב לאכול מאכלים חמים בשבת.[2] מכיוון שהקראות איימה על היהדות הרבנית פעלו אילו האחרונים למצוא מישהו שיוכל לעמוד כנגד הקראים. רב סעדיה גאון היה זה שהחליט להתמודד עם האתגר שהציבו הקראים והוציא מספר כתבים נגדם. עקב השפעתו הרבה נרדף על ידי הקראים ולבסוף נאלץ לעזוב את מצרים ולעלות לישראל.

נראה שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי שהתנגדו לתורה שבעל פה ולסמכות גאוני בבל. לקבוצות אלו, שכנראה היו שורשיהן עתיקים[3], השיג ענן חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

על-פי מקריזי האמין ענן במשיחיותו של ישו וסבר שמחמד קיבל התגלות אלוהית, שהערבים מחויבים לקיימה, אך התגלות זאת לא ביטלה את תורת משה.[4]

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן-דוד ייסד תנועה שנקראה על שמו "ענניים". לדעתם, היו שתי תנועות נפרדות בעלות גישות שונות במקצת: קראים וענניים, וכמה דורות אחרי ענן נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקירקיסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זאת ארעה ההתנתקות הגמורה של הקראים והרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

הקראים עצמם אומרים שהם ממשיכי ההלכה הקדומה והמקורית מימי משה רבנו. הם אומרים שעד לתקופה החשמונאית המאוחרת ולצמיחת הפרושים ששינתה את ההלכה היהודית, נהגו הכול בדרכם.

לדבריהם, לכל אורך ההיסטוריה היהודית מאז התקופה הבתר-חשמונאית עד להקמתה הרשמית של התנועה הקראית בימי ענן בן דוד היו חוגים ששמרו על התנגדותם לתורה שבעל־פה. איחודם וגיבושם של חוגים אלו לתנועה אירע רק בימי ענן בן דוד, בתקופה בה החלו ראשי הגולה בבבל לקדש את התלמוד כספר מחייב לעם היהודי.

תור הזהב של היהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה שבין המאה ה-9 ועד למאה ה-11, מכונה לעתים "תור הזהב הקראי". בתקופה זו הייתה יצירה קראית עניפה, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות.

כתוצאה מפעילויות אלה נראה היה במאה ה-9 שהקראות מהווה איום של ממש על היהדות הרבנית. קהילות קראיות נפוצו במקומות רבים בעולם והקראים היוו אחוז ניכר מכלל העם היהודי, אולם לא לאורך ימים.

המרכז בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הכניסה כיום לחצר הקראים שברחוב הקראים בהרובע היהודי שבירושלים, 9/07

בשנת 878 נכבשה ארץ ישראל בידי אחמד אבן טולון, שליט מצרים. הקראים ניצלו שינוי שלטון זה ובעקבותיו החלה הגירה לירושלים ולארץ ישראל. בעקבות כך עבר במאה העשירית מרכז הכובד של התנועה הקראית מפרס ובבל לירושלים. הקראים הירושלמים נקראו אבלי ציון או "עדת השושנים". הם קיבלו עליהם חיי עוני, צום וסגפנות, ועסקו בקינה על החורבן. "עדת השושנים" היא תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה וקראו לעליה המונית לארץ, שתזרז את בוא הגאולה. בירושלים הייתה קיימת ישיבה קראית מרכזית שמשכה תלמידים מכל הארצות והייתה נודעת בחשיבותה.

בתקופה זו יצרו חכמים קראים יצירות מרכזיות. את רובם כתבו בשפה הערבית באותיות עבריות. בין החכמים הקראים הארץ-ישראלים מפורסמים שמותיהם של:

באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רבי סעדיה גאון. יש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הבדלה גמורה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה. בכל הושענא רבה התכנסו היהודים הרבניים בירושלים במעמד הר הזיתים וקראו שם כתב חרם כנגד הקראים. הקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה. היו זמנים שבהם היחסים בין רבניים לקראים היו מתוחים מאוד, ואף נמסר על התנגשויות אלימות ביניהם.

לקהילה הקראית בארץ ישראל ובירושלים במיוחד היה מעמד נכבד בתקופה זו, ונראה שמעמדם היה בכיר ממעמד היהודים הרבניים בארץ. הקראים שימשו בתפקידים בכירים בחצרות השליטים כמזכירים, רופאים, גובי מסים, ועוד, מוזכר גם קראי שמונה לתפקיד מושל ירושלים. מעדויות מהתקופה נראה שהקראים אף הצליחו להשפיע על הרבניים בארץ, וגרמו לרבניים לקבל כמה ממנהגיהם והלכותיהם.

הקהילה הקראית בירושלים חרבה ב-1099, עם כיבוש העיר בידי הצלבנים. הקראים, ככל היהודים בארץ, נטבחו או נשבו. הקהילה הקראית בעיר שוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187.

המרכז בפרס ובערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות קראיות היו מפוזרות בכל המזרח התיכון: בסוריה, שבבירתה דמשק היה מרכז קראי חשוב עד המאה ה-19; פרס הייתה מרכז קראי חשוב בעבר ומשם באו קראים לארץ ישראל, אולם מצב הקראים שם באותה תקופה לא ברור לנו כיום. בעיראק שם היו קהילות קראיות שונות, ונותרה קהילה בכפר הית עד לשנת 1960 אז עלו בניה ארצה.

מוצאו של החכם יעקב הקירקיסאני, ההיסטוריון והפרשן החשוב היה מעיראק. גם החכם בן המאה העשירית חסן בן משיח, שניהל פולמוסים חריפים ביותר כנגד רס"ג היה בגדאדי.

המרכז במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאריך המדויק של תחילתו של היישוב הקראי במצרים אינו ידוע. לפי אחת המסורות הקראיות, ענן בן דוד הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים. מסורת אחרת טוענת שקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי (641). המרכז במצרים היה מרכז קראי חשוב במשך דורות. ככל הנראה החל מחזקיהו (1064), ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד שנשאו בתואר "ראש הגולה".

הקהילה הקראית התקיימה לאורך מאות שנים בפוסטאט (קהיר העתיקה), ונראה שהייתה לה השפעה רבה בעיר. בבית הכנסת "בן עזרא" שבפוסטאט התגלתה הגניזה המפורסמת, שבה היה חומר קראי רב. נראה שבית הכנסת היה שייך לקראים ועבר לידי הרבניים רק במאה ה-14.

ידועות גם קהילות בצהרג'ת, בתניס, בדמיאט ובאלכסנדריה. עם יסוד העיר קהיר ושרפתה של פֻסְטאט בשנת 1168 עבר חלק גדול מהקראים מפסטאט לקהיר, שם התקיימה הקהילה לאורך מאות שנים, והיו תקופות בהן הייתה לאחד מהמרכזים הקראיים החשובים.

נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים, ויש מהרבניים עברו לקראות. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים, יחס האחווה כלפיהם מותנה, לפי הרמב"ם, בכך שלא יביעו זלזול פומבי בתלמוד וברבנים. אך יחד עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.

מבין הידועים שבחכמי הקראים במצרים ניתן למנות את:

המרכז בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון אפריקה היו קהילות קראיות, אולם קשה לאמוד את גודלן והשפעתן. בתעודות היסטוריות נזכרת הקהילה הקראית בפס שבמרוקו משם בא החכם דוד בן אברהם אלפאסי, המדקדק והבלשן, וקהילה בדרעא שבמרוקו משם בא החכם משה בן אברהם דרעי, המשורר הקראי המפורסם. כמו כן נזכרות קהילה בנוה המדבר ורגלאן שבאלג'יר וקהילה בטריפולי בירת לוב. קהילות קראיות אלה נעלמו אט-אט ובתחילת המאה ה-20 לא נותרו קראים בצפון אפריקה, למעט במצרים שם היה מרכז קראי גדול.

המרכז בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד היה מרכז קראי גדול, וידוע על קהילות קראיות בספרד החל מהמאה ה-10. ככל הנראה הייתה לקהילה הקראית בספרד השפעה ולכן ניסו חכמי הרבניים לפעול נגד הקראים שם. עד שנת 1100 בערך נערך לוח השנה הקראי בספרד לפי השיטה הקראית הארץ ישראלית. ידועות קהילות קראיות בערים בורגוס, טולדו וטלוורה. בעקבות מאמצי הרבניים כנגד הקראים ניתנה בשנת 1178 הוראת גירוש לקראים בספרד על ידי המלך אלפונסו השמיני. למרות זאת עד ראשית המאה ה-14 עדיין חיו קראים בספרד.

המרכז הקראי בביזנטיון החל מימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראים הגיעו לאימפריה הביזנטית, שנכבשה בהדרגה על ידי העות'מאנים, עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים, והתקיימה שם קהילה קראית. קהילה זו גדלה במאה ה-11 כתוצאה מתנועת הגירה גדולה של קראים אל ביזנטיון, ככל הנראה בגלל התנאים הכלכליים הטובים שהיו שם באותם הימים. הם עסקו שם בטקסטיל ובמסחר, אך גם המשיכו במרץ את מפעל הספרות הקראית. בביזנטיון, ששפתה לא הייתה ערבית, כתבו החכמים הקראים בעברית, ותרגמו חלק מהכתבים הקראיים שנכתבו בערבית לעברית. שם החל תהליך של התקרבות בין הרבניים לקראים מתוך מגמה לשיפור היחסים ביניהם. המרכז הקראי בביזנטיון הגיע לשיא פריחתו במאה ה-13 ושגשג אף לאחר כיבוש קונסטנטינופול (איסטנבול) בידי העות'מאנים בשנת 1453.

בקושטא (איסטנבול) פעלו כמה חכמים והוגי דעות קראים חשובים ביותר. מבין הבולטים בחכמי ביזנטיון ניתן למנות את:

  • החכם טוביה בן משה המעתיק, המכונה 'האבל', שנסע לירושלים ללמוד תורה וחיבר פרשנויות ופיוטים שונים.
  • החכם יעקב בן שמעון, תלמידו של ישועה בן יהודה מירושלים ומתרגם ספרים רבים לעברית.
  • החכם יעקב בן ראובן, מחבר "ספר העושר".
  • החכם יהודה בן אליהו הדסי, המכונה 'האבל', בעל ספר "אשכל הכפר".
  • החכם אהרון בן יוסף הרופא, המכונה אהרון הראשון, מחבר הפרוש לתורה, "ספר המובחר", הוא בלט בנכונותו להשתמש במקורות רבניים שאינם סותרים את התורה שבכתב.
  • החכם אהרון בן אליהו מניקומידיה, המכונה אהרון האחרון, מחברה של שיטה פילוסופית שלמה בספרו "עץ חיים", ושל ספר ההלכה המקיף "גן עדן".
  • החכם אליהו בשייצי מחבר ספר ההלכה המקיף "אדרת אליהו", שהוא כיום ספר ההלכה הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.
  • החכם כלב בן אליה אפנדופולו תלמידו של אליהו בשייצי ומחברם של פיוטים וספרים רבים ביניהם חלקו האחרון של הספר "אדרת אליהו" שאליהו בשייצי לא הספיק לכתוב.
  • החכם יהודה בן אליהו גבור בעל ספר "מנחת יהודה", פרשן, משורר ופייטן נודע.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, ובמקומו צמח המרכז בקרים ובארצות מזרח אירופיות אחרות. מרכז קראי זה הוסיף להתקיים גם בעת החדשה, וישנם קראים בטורקיה עד לימינו.

המרכז הקראי באירופה בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממסמכים היסטוריים עולה כי כבר במאה ה-12 ישבו קראים בקרים שבדרום אוקראינה של היום, ונראה שהקראים הגיעו לקרים מביזנטיון ומהקווקז. הקראים גרו בעריה הראשיות של קרים כמו: סוֹלכת, צ'וּפוּט-קלעה, פַאוֹדוֹסיה (כָּפא) ואֶוּפּטוֹריה (יֶוופטוֹריה, גוֹזלו) ככל הנראה קראים מקרים התיישבו במקומות אחרים במזרח אירופה. תחילתו של היישוב הקראי שם לא ברורה אולם ידוע כי בסוף המאה ה-14 כבר ישבו קראים בעריהן הראשיות של ליטא ופולין: בריסק, טרוקי, לוצק, לודמיר ועוד .כנראה הם היגיעו יחד עם יהודים רבניים בגלל הפריוולגיות שקיבלו יהודים מהדוכס הליטאי ויטאוטאס הגדול. נפוצה גם אגדה שהומצאה על ידי מחברים קראים בשנות ה-30 של המאה ה-20[5] שלפיה חלק מהקראים הובאו לטרקאי, בירת ליטא באותה תקופה, על ידיויטאוטאס הגדול, במטרה לשמש כחיל משמר נאמן אשר יגן עליו מהפיכות אפשריות. במציאות על המצודה שמרו חיילים ממוצא טטריׁׁׁׂׂׂׂ. במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. מקורות מהתקופה מספרים כי צעירים קראים נשלחו ללימודים בקושטא ובסיומם חזרו למזרח אירופה ושימשו שם בתפקידי הנהגה.

קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"), ששורשה במשפחת השפות הטורקיות. אחרי שבמשך מאות שנים שימשה כלשון דיבור היא הפכה במאה ה-17 גם ללשון כתיבה. בכתיבתה נעשה שימוש בכתב עברי, ומאוחר יותר - בכתב לטיני וקרילי.

מבין החכמים הקראים הבולטים במזרח אירופה ניתן למנות את:

הידיעות על קראים בגרמניה ובצרפת מעורפלות ולא ברורות. אם היו שם קראים, כנראה שלא הייתה להם השפעה רבה ושהקהילות שם לא האריכו ימים.

הקראים בארץ ישראל מהמאה ה-13 ועד הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב הקראי בארץ ישראל התחדש לאחר כיבוש הארץ בידי צלאח א(ל)דין בשנת 1187 מידי הצלבנים, ונוסדו קהילות קראיות בירושלים ובחברון. קהילות קראיות קמו מפעם לפעם במקומות אחרים בארץ ישראל כמו בצפת. באשקלון הייתה קיימת קהילה קראית גם בזמן הכיבוש הצלבני.

מקומה של הקהילה בירושלים בין שאר הקהילות הקראיות בעולם היה שולי ברוב התקופות, ובחלק מהשנים לא היו בה אפילו עשרה גברים.

יצחק בן צבי מתאר את הקראים בירושלים במאה ה-17: "הקראים המועטים בירושלים היו מקבלים עליהם את מרותם של הרבנים, שהתייחסו אליהם ביחס הוגן. לפעמים אפילו שלחו את ילדיהם ללמוד בתלמוד תורה". אחד המקורות מוסיף ואומר: "הקראים בירושלים מכבדים את החכמים ביותר ונושקים ידיהם ואינם מדברים תועה (סרה) עליהם. ואדרבא, כי יהיה להם דבר באים לבית דין להתדיין לפני דייני ישראל (דיינים רבניים)".

משפחת סינאני, הוותיקה שבמשפחות הקראיות בירושלים, לא נטשה את העיר אלא עם כיבוש העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות.

הקראים באירופה בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המאה ה-19 הייתה תקופה של פריחה בתרבות הקראית בקרים. נפתחו בתי דפוס שהוציאו לאור ספרים רבים שנכתבו בעבר, אך גם לא פסקה היצירה החדשה. ספרי הלכה, מוסר, פרשנות, היסטוריה ומחקר וגם פיוטים רבים נכתבו בתקופה זו. מבין הבולטים שבחכמי התקופה ניתן למנות את:

סידור כמנהג הקראים, נדפס בווילנה ב-1871

לקראת אמצע מאה ה-19 פעלה בקרים תנועה לאומית קראית בראשותו של החוקר והחכם הקראי אברהם פירקוביץ'. מתוך מטרה להשיג שוויון זכויות בינם לבין הנוצרים, הוא פרסם מחקרים רבים שטענו כי התקיים ישוב יהודי בקרים כבר במאה ה-7 לפנה"ס, והקראים האלו היו לאבותיהם של הכוזרים. היום ידוע שרבים מהמסמכים שהציג היו מזויפים. על כל פנים, הוא השיג את מטרותיו, והצליח להשיג שוויון זכויות מלא בין נוצרים לקראים. לתנועה הלאומית הקראית הייתה השפעה ארוכת טווח בשנים לאחר מכן. בקרב קראי מזרח אירופה הלך והתחזק זרם שראה את הקראים כבעלי מוצא ומאפיינים אתניים שונים מאלו של היהודים.

השלטון הצארי ברוסיה, שהעניק לקראים שוויון זכויות, דרש מהקראים לאסור על קבלה של יהודים רבניים לקראות. לפיכך התקבלה החלטה, מוסכמת על כל קהילות הקראים, שלא לקבל אנשים לתוך הקראות. החלטה זו עמדה בעינה שנים רבות לאחר מכן, והפכה אבן נגף לקראות.

בזמן השלטון הנאצי הוקמה ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראים. הנאצים פנו למספר אישים יהודים בשאלה אם הקראים הם ממוצא אתני יהודי. אלו שיקרו ביודעין והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להציל את הקראים. קביעתם סייעה להצלת חלק מהקהילות הקראיות מהשמדה בשואה, אולם היו מקומות שבהם הצהירו קראים על יהדותם ונספו בשל כך. היחס המיוחד לקראים קומם כמה אידאולוגים נאצים, שידעו שמדובר למעשה ביהודים, ורווחה דעה שיש לשמור בסוד את קיומה של קבוצה אתנית זו ואת הסלחנות כלפיה. קראים, כקבוצות אתניות אחרות באירופה הכבושה גויסו ליחידות גרמניות, וכחמש מאות עד שש מאות קראים בקרים גויסו אליהן.

על פי האנציקלופדיה לתקופת השואה:

"בעיית יחסם של הקראים ליהודים הרבניים אינה קלה לקביעה בשל מיעוט העדויות.
היחס לא היה אחיד. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהתעללות ביהודי המקום ובוילנה ובטרוקי המציאו רשימות מדויקות של בני עדתם, ובכך סיכלו אפשרות הצלה של מאות יהודים רבניים, שהצטיידו בתעודת קראים מזויפת. היהודים ההם נתפסו ונרצחו.
במקומות אחרים סייעו הקראים, נתנו אפילו תעודות מקוריות והצילו יהודים יחידים".[6]

השלטון הסובייטי מנע מהקראים המזרח-אירופיים בברית המועצות ללמוד את דתם ואת תרבותם. רבים מן הקראים נטמעו ונראה שמעט נותר מהתרבות הקראית באזור זה של העולם.[7]
כיום יש כ-2000 קראים מוצהרים במזרח אירופה והתאחדויות שלהם התחילו לפעול לאחר התמוטטות ברית המועצות. רובם אינם רואים עצמם כחלק מהעם היהודי, אלא כקבוצה אתנית נפרדת הקרויה קראילאר.
הניב האוקראיני של הלשון הקראימית נכחד. הניב הליטאי-פולני מדובר כיום בידי עשרות בודדות בלבד, אך נעשים מאמצים להחיותו. בליטא מתקיימת פעילות ספרותית קראית יפה ביחס לקוטנה של הקהילה, שמספר חבריה מונה כמה מאות בלבד.

הקראים במצרים בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הבדלים בין קראי מצרים לקראי מזרח אירופה. הקראים המצרים הצהירו תמיד על היותם יהודים. מקורה של קהילת הקראים בישראל הוא בקראי מצרים.

בעת החדשה נהגו הקראים במצרים להביא את חכמים מארצות אחרות כמו טורקיה ומזרח אירופה לכהן בתפקיד החכם הראשי של הקהילה, איתו מופקדת האחריות להדריך ולהנהיג את הציבור. החכמים הבולטים במצרים היו:

הקראים במצרים התרכזו בעיקר ברובע הקראי בקהיר ("חארת אליהוד אלקראין"), שהיה חלק מהרובע היהודי הכללי. במאה העשרים עזבו חלק מבעלי האמצעים את הרובע הקראי לטובת שכונות היוקרה של קהיר או ערים אחרות כגון אלכסנדריה ופורט סעיד, אך מרבית הקהילה המשיכה להתגורר ברובע העתיק. ברובע שכנו בתי כנסת אחדים, ובשנת 1932 הושלמה בנייתו של בית הכנסת הקראי הגדול והמפואר בשכונת אלעבאסיה, אשר נקרא על שמו של המשורר הקראי המפורסם מימי הביניים החכם משה דרעי.

החל מסוף המאה ה-19 השתלבו הקראים באופן הולך וגובר בכלכלה ובמנהל המצרים. קראים אחדים התבלטו אף בחיים הציבוריים של המדינה. בין אלו נמצא המוזיקאי והמלחין הקראי דאוד חוסני אשר הלחין את האופרטה הראשונה בשפה הערבית, כמו גם יצירות רבות לגדולי המוזיקאים והזמרים המצרים. בנוסף הלחין חוסני שיר-פיוט קראי שחיבר החכם טוביה לוי בבוביץ, אשר שימש להלכה בתור ההמנון של הקהילה.[8] דמות בולטת נוספת בקהילה היה מראד פרג', משורר ידוע בשפה הערבית והעברית ומשפטן חשוב שסייע לנסח את החוקה המצרית של 1923. פרג' כתב למעלה מ-30 ספרים בנושאים שונים, אשר חלקם מוקדשים לפרשנות ההלכה והתאולוגיה הקראים. הקהילה הקראית ניהלה גם חיי תרבות פנימיים ערים, ובקרב הקהילה יצאו לאור מספר עיתונים בשפה הערבית, בהם "אל-תהד'יב", "אל-ארשאד" ו"אל-כלים". כמה ממנהיגי הקהילה, ובהם פרג' תמכו בפומבי בציונות ופעלו למען היישוב היהודי בארץ ישראל. באופן כללי הייתה הציונות אהודה בקהילה, והיהודים הקראים נרדפו בעטיה כמו הרבניים.

הקראי הציוני המפורסם ביותר, שפעל במצרים לאחר קום מדינת ישראל, היה ד"ר משה מרזוק, שהיה לדמות מופת ולסמל במורשת העדה. מרזוק, רופא במקצועו, גויס על ידי מדינת ישראל לרשת ריגול שפעלה במצרים, והופעל, יחד עם חבריו, כדי לפגוע במטרות מערביות שם על מנת להעכיר את יחסיה של מצרים עם ארצות הברית ובריטניה. הפעולה, שכונתה מאוחר יותר "העסק הביש", נחשפה, על משה מרזוק נגזר עונש מוות, והוא נתלה במצרים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, בשיאה, מנתה הקהילה הקראית במצרים כ-5,000 נפשות.

אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם. מחציתם המתינו עד לאחר מבצע קדש שהסלים את העוינות כלפיהם במצרים, ואז עלו.

עליית הקראים לארץ לא התקבלה בברכה בידי החוגים הרבניים האורתודוקסיים, והרב צבי פסח פרנק הזהיר מפניה. לחץ של יהדות מצרים שאיימה בחרם על העלייה אם הקראים יוצאו מכללה והתערבותם של הרב עוזיאל, יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון אפשרו לקראים לעלות.

כיום (2005) אין יותר קראים במצרים, כולם היגרו ממנה למדינות אחרות ובעיקר לישראל. בית הכנסת הגדול בקהיר בשכונת "עבאסיה" על שם משה דרעי, סגור למבקרים והמפתח נמצא בידי הקהילה הרבנית. כמו בתי כנסת אחרים בקהיר שנסגרו ונזנחו לאחר עזיבת היהודים גם בית הכנסת הקראי בעבאסיה מוזנח, מלוכלך ומאובק. ביזה של הרכוש והספרים בידי יהודים לא קראים מקומיים תרמה אף היא ככל הנראה להרס הרב. כל שנותר הוא ארון ספרים אחד, ערימת ארגזים שקועה באבק ומספר תיבות ריקות של ספרי תורה.[9]

הקראות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. עליית הקראים ממצרים הייתה בשני גלי עליה עיקריים: הגל הראשון בשנים 1948-1950, והגל השני בשנים 1955-1956, בעיקר בעקבות מבצע קדש, אולם גם לאחר מכן הוסיפו להגיע קראים ארצה. מאחר שברישומי משרד הפנים הקראים רשומים כיהודים, לא ידוע מספרם המדויק של הקראים בארץ. כיום מוערך מספר הקראים בישראל בכ-25,000 נפש ובמדינות אחרות בעולם חיים עוד כ-10,000 נפש. קהילות קראיות קיימות ברמלה, שבה נמצא מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד, באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים בירושלים ובמושבים מצליח ורנן. בסך הכול ישנם 11 בתי כנסת קראים בארץ.
בארצות הברית, בעיקר באזור סן פרנסיסקו, יש גם כמה אלפי קראים שרובם ממוצא מצרי.
היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראיים. בדומה ליהדות האורתודוקסית, גם בקרב הקראים יש תהליך של חילון ורבים הקראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

במשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק לא מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואין בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, מבטל בכך את ההלכה הקודמת, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה.

בישראל נתקלו הקראים לראשונה במצב שבו הם נמצאים תחת שלטון שנותן יחס מועדף ליהדות האורתודוקסית. קראים מתלוננים על אפליה בתקציבים שמעניקה מדינת ישראל לקראים לעומת הרבניים, ואף הגישו עתירה לבג"ץ בעניין זה שנדונה בימים אלה (ההליך החל ב-1999).

בישראל אימצו לעצמם קראים מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועליה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל. הקראים טוענים שאין במנהג זה כל רע.

החוקרת עמנואלה טרויסן סמי (בתוך "Karaite Judaism") כותבת על כך:

"כמה דברים שנחשבו למאפייניה של הקראות המצרית, כמו העברת השבת בחושך, בידול הנשים הנידות, האיסור המוחלט על כל מזון או משקה מותססים בפסח, מפנים דרכם בהדרגה למנהגים חדשים שהם או רבניים, או - ביתר פשטות - ישראליים".

בשנים האחרונות חל שינוי ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים. בעקבות כך התקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים רבניים לקראות, וכבר ישנם כאלה שניצלו החלטה זו.

אין חינוך קראי נפרד, ולכן נאלצים ההורים הקראים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים (בדרך כלל לא ממלכתיים דתיים, בשל ההשקפה הרבנית המורבצת שם), מה שכנראה מגביר את תהליכי החילון בקרב הקראים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלאס חיים, אלפיים שנות היסטוריה יהודית, פרק ז': רב סעדיה גאון
  2. ^ שלאס חיים, אלפיים שנות היסטוריה יהודית, פרק ז', עמ' 48
  3. ^ Leon Nemoy, Early Karaism (The Need for a New Approach), The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 40, No. 3. (Jan., 1950), pp. 307-315
  4. ^ המפגש של הקראות עם המגילות הגנוזות והספרות האפוקריפית הקרוב לה, יורם ארדר, חגי בן-שמאי, עמ' 65
  5. ^ Mikhail Kizilov, «The Arrival of the Karaites (Karaims) to Poland and Lithuania: a Survey of Sources and Critical Analysis of Existing Theories», Archivum Eurasiae Medii Aevi 12 (2002—2003):29-45.
  6. ^ הערך "קראים" באנציקלופדיה של השואה
  7. ^ [1]
  8. ^ Amnon Shiloah. "Ḥusnī, Dāʾūd." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
  9. ^ עמירם ברקת‏, לא כל היהודים יצאו ממצרים, באתר וואלה! NEWS‏, 24 באפריל 2005