לדלג לתוכן

היסטוריה של הכתב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוגמה של שמונה כתבים מרכזיים (משמאל לימין, מלמעלה למטה): כתב יתדות שומר, הירוגליפים מצריים, תווים סיניים, כתב מאיה, דוונגרי, אלפבית לטיני, אלפבית ערבי, ברייל

ההיסטוריה של כתב עוקבת אחר התפתחותן של מערכות כתב ואחר השפעת השימוש במערכות הכתב ובנגזרותיהן, כגון אוריינות ותרבות ספרותית, על המבנה החברתי.[1]

מערכות הכתב המוקדמות ביותר שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות השתמשו בסמלים אידיאוגרפיים וזכירתיים לצורך קידוד מידע. הן לא נועדו לתעד באופן מלא את הדקדוק, התחביר ואוצר המילים של שפותיהם של המשתמשים בהן.

השימוש המוקדם ביותר בכתב כלל תיעוד עסקאות חקלאיות, ניהול מלאי וכתיבת חוזים. כתב זה נקרא פרוטו-כתב. מאוחר יותר נכנס השימש בכתב לתחומי, הספרות, המדע, הדת, הממשל והחוק. השימוש בכתב אפשר את הפצת הידע הקשור לתחומים אלה, הפצת רעיונות ובמקביל את מרכוז הכוח הפוליטי.[2]

התפתחות הכתב עוקבת אחרי התפתחות הגאופוליטית האזורית ומשולבת בה.

מונחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות כתב חייבות לעמוד בשלוש דרישות בסיסיות: להיות בעלות מטרה או משמעות, להשתמש בסמלים מיוחדים אותם אפשר להטביע על מצע כלשהו, להשתמש בסמלים המתייחסים באופן חד ערכי למרכיב מוגדר של השפה המדוברת.

בניגוד למערכות הכתב, מערכות המשמשות בסמלים לצורך תקשורת, כגון שפת הסימנים, קרטוגרפיה, ונוסחאות מתמטיות או כימיות, אינן מצריכות ידע בשפה לצורך הבנת המידע המועבר על ידן.[3]

נורמות הכתיבה מתפתחות לאט יותר מנורמות הדיבור. כפועל יוצא, השפה הכתובה משמרת צורות דיבור גם לאחר שאלה אינן בשימוש עוד בשפה המדוברת.[4]

התפתחות הכתב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב הומצא באופן בלתי תלוי על ידי תרבויות שונות: במסופוטמיה בשנת 3400 לפנה"ס בקרוב, במצרים בשנת 3250 לפנה"ס בקרוב, בסין בסביבות שנת 1250 לפנ"הס ובמסו-אמריקה לפני שנת 1 לספירה.[5][6][7][8][9]

התקופה הנאוליתית (10000 - 5000 לפנה"ס)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בחפירות באזור Jiahu בצפון סין נמצאו שריונות צב שתוארכו לאלף השביעי לפנה"ס עליהם חקוקים סימנים.[10]
  • חפצים עליהם פרוטו-כתב השייך לתרבות וינצ'ה (אנ') המתוארכים בין האלף החמישי לאלף השישי לפנה"ס התגלו בדרום-מזרח אירופה.[11]
  • פטרוגליפים שהתגלו במערב אוסטרליה, כאשר העתיק ביניהם מלפני 40000 – 50000 שנים, נמצאו תואמים למסרים חקוקים על מקלות עץ שהיו בשימוש האוכלוסייה האבוריגינית.[12]

תקופת הברונזה (3300 - 1200 לפנה"ס)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות עמק האינדוס (2600 – 2000 לפנה"ס) יצרה פרוטו-כתב שלא פוענח עדיין.[13]

כתב יתדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היתדות התפתח בדרום מסופוטמיה בסוף האלף הרביעי לפנה"ס לצורך עריכת חשבונות. כתב היתדות הקדום תיאר בתחילה ערכים מספריים. בהמשך נוצרו פיקטוגרמות שתיארו את החפץ שנספר. כלי הכתיבה היה מקלון באמצעותו נוצרו צורות שונות בתוך לוחית חמר. במאה ה-29 לפנה"ס הומצאו רכיבי כתב פונטי שייצגו הברות של השפה השומרית.[14] שיטת כתב זאת אומצה החל מהמאה ה-26 לפנה"ס על ידי האכדים ששפתם החליפה את השפה השומרית בדרום מסופוטמיה.[15] בהמשך אומץ כתב היתדות על ידי השפה החורית, החתית, האוגריתית והפרסית הקדומה.[16]

הכתב המצרי העתיק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – כתב חרטומים, כתב דמוטי, כתב הייראטי

כתב החרטומים התפתח במצריים העתיקה והיה בשימוש בין 3250 לפנה"ס ל-400 לספירה. הוא מבוסס על שילוב של לוגוגרמות (סימנים שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה) וסימנים אלפביתיים (סמנים שכל אחד מהם מייצג עיצור או תנועה). יש חוקרים הסבורים כי כתב החרטומים הופיע מעט אחרי הכתב השומרי וכי הרעיון לבטא מילים בכתב הובא למצריים ממסופוטמיה.[17] חוקרים אחרים סבורים שלא קיימים מספיק ממצאים לתמיכה בתאוריה זאת וכי כתב החרטומים התפתח במצריים באופן בלתי תלוי.[18]

הצורות הראשונות של ההירוגליפים נכללו בכתובות ששימשו כעיטורים, תעמולה, או כלי עזר בטקסים דתיים. הכנת כתובות אלה דרשה זמן רב ומיומנות והייתה נתונה רק בידי קומץ של אנשים נבחרים.[19]

באלף השלישי לפנה"ס התפתח הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב הייראטי שהיה בשימוש כלל האוכלוסייה. הוא נכתב בדיו על פפירוס באמצעות מברשת קנה. במאה השביעית לפני הספירה התפתח כתב מצרי שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי, בו נכתבו טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי. כתב זה היה בשימוש למשך יותר מאלף שנה, תקופה בה עבר שינויים רבים. הוא נכתב ונקרא מימין לשמאל, בניגוד לכתב החרטומים אותו אפשר היה לכתוב מלמעלה למטה, מימין לשמאל או משמאל לימין.[3]

הכתב הפרוטו-סינאי ונגזרותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקטע מכתובת פרוטו-סינאית, ובו רצף האותיות "עת ; מתלבעלת" (בשתי שורות היורדות באלכסון משמאל לימין)

הכתב הפרוטו-סינאי פותח בשנת 1800 לפנה"ס בקרוב, על ידי פועלים בחצי האי סיני לצורך כתיבת שפות שמיות מערביות. כתב זה, שאימץ עקרונות וסימנים מכתב החרטומים, היה מבוסס על אוסף של סימנים גרפיים שיצגו עיצורים ותנועות בשפות השמיות המערביות. הכתב לא פוענח ונראה שהשימוש בו היה מועט.[20] לקראת סופה של תקופת הברונזה התפצל הכתב הפרוטו-סינאי לכתב הפרוטו-כנעני (1400 לפנה"ס), כתב גבל והכתב הדרום-ערבי העתיק (1200 לפנה"ס).

הכתב הפרוטו-כנעני יחד עם כתב גבל שימשו בסיס לפיתוח הכתב האוגרי (1300 לפנה"ס). הכתב האוגרי היה כתב יתדות אלפביתי מסוג אַבְּגַ'ד בו כל הסימנים משמשים לסימון עיצורים, וסימון התנועות נעשה באופן עקיף, אם בכלל. באלפבית האוגרי היו 30 סימנים. השימוש בו נפסק בתקופת המעבר בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל. כתב נוסף שנגזר מהכתב הפרוטו-סינאי הוא הכתב הפיניקי (1050 לפנה"ס).[21]

הכתב ההירוגליפי האנטולי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב ההירוגליפי האנטולי התפתח באופן בלתי תלוי באזור מערב אנטוליה ב-1300 לפנה"ס לצורך כתיבת טקסטים בשפה הלווית והחיתית. ההירוגליפים דומים להירוגליפים המצריים אך לא נגזרו מהם ולא ידוע על שימושים דתיים בכתב זה.[22]

הכתב הסיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתובת על עצם ניחוש
ערך מורחב – כתב סיני

הכתב הסיני משתמש בלוגוגרמות ובסמלים נוספים כדי לבצע תעתיק של השפות הסיניות השונות ושל שפות התרבויות האזוריות שהושפעו על ידי התרבות הסינית כגון יפנית, וייטנאמית וקוריאנית. התרבויות שאימצו את הסימניות הסיניות ביצעו בהם שינויים ותוספות כדי להתאימן למילים ולביטויים הקיימים בשפות שלהן. נכון לשנת 2025, זוהו מעל 100,000 סימניות סיניות. הממצאים הקדומים ביותר של כתב זה הם עצמות ניחוש ששימשו בפולחן ניבוי עתידות וכלי ברונזה מתקופת שושלת שאנג המאוחרת (1200 – 1050 לפנה"ס).[23]

הכתב הסיני העתיק נחקק על עצמות, אבן, שריונות צב, רצועות עץ ובמבוק. הברונזה שימשה להכנת חותמות.

אגן הים האגאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הברונזה היו בשימוש התרבויות באגן הים האגאי (התרבות המיקנית באזור יוון והתרבות המינואית באזור כרתים) מספר מערכות כתב לוגוגרפיות והברתיות:

כתבים אלה יצאו מכלל שימוש מאות שנים לפני שהפיניקים הביאו לאזור את מערכת הכתב שלהם.[24]

כתב המאיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסו-אמריקה התגלו חמש עשרה מערכות כתב. מוסכם בין החוקרים שמערכות כתב אלה התפתחו באופן עצמאי, ללא כל קשר למערכות הכתב שהתפתחו באירופה או באסיה. המערכת המתועדת ביותר והמוכרת ביותר היא מערכת הכתב שפותחה על ידי תרבות המאיה. הכתובות העתיקות ביותר בכתב המאיה שהתגלו הן מהמאה השלישית לפנה"ס. מערכת כתב זאת השתמשה בשילוב סימנים המייצגים מושגים וסימנים לייצוג עיצורים. בנוסף לכך הייתה מערכת סימנים מיוחדת לייצוג מספרים.[25]

תקופת הברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הברזל אינה שלב אוניברסלי בזמן. המעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל התרחש בזמנים שונים באזורים השונים על כדור הארץ, לכן מעבר זה מוגדר על ידי הארכאולוגים באופן מקומי, בהסתמך על ממצאים המעידים על החלפת כלי הברונזה בכלי ברזל.

בעוד שתקופת הברזל התחילה באנטוליה ובדרום מזרח אירופה בשנת 1300 לפנה"ס, במזרח הקרוב הקדום המעבר התרחש במהלך המאה ה-12 לפנה"ס ומשם הטכנולוגיה התפשטה לאזור אגן הים התיכון ודרום אסיה עד המאה ה-11 לפנה"ס. בצפון אירופה התחילה תקופת הברזל רק במאה החמישית לפנה"ס ויש אזורים בעולם בהם בוצע מעבר ישיר מתקופת האבו לתקופת הברזל.

סופה של תקופת הברזל מוגדר על פי אירוע מכונן שהשפיע השפעה מכרעת על התרבות האזורית, דוגמת הקמת אימפריות או מדינות בעלות צבא מקצועי, מדיניות הגליית אוכלוסייה ושימוש נרחב בכתב במערכות המיסוי המרכזיות ובמערכות ניהול האזורים המרוחקים.

לפי כך, בלבנט, במצרים, במסופוטמיה ובעבר הקווקז נהוג לראות את סיום תקופת הברזל עם עליית האימפריה הפרסית של כורש הגדול (539 לפנה״ס), ביוון במאה השמינית לפנה"ס עם הופעת ערי המדינה, במרכז ובצפון אירופה, כמו גם בקרתגו ובמרחב הפיניקי, עם ראשיתה של התקופה הרומית, במאה הראשונה לפנה"ס. בהודו הסתיימה תקופת הברזל בשנת 322 לפנה״ס, עם הופעת האימפריה המאורית ובסין עם איחוד סין בידי שושלת צ׳ין בשנת 221 לפנה״ס.

הכתב הסיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות על חפצי ברונזה כגון פעמונים וחצובות טקסיים, שהתחילו להתפתח בתקופת שושלת שאנג (1600 לפנה"ס – 1046 לפנה"ס), המשיכו להתפתח בתקופת שושלת ג'וֹאוּ המערבית (1046 לפנה"ס – 771 לפנה"ס), שושלת ג'וֹאוּ המזרחית (770 לפנה"ס – 256 לפנה"ס) ושושלות צ'ין וחאן (221 לפנה"ס – 220 לספירה). בתקופת המדינות הלוחמות (מאות 5 עד 3 לפנה"ס) אנשי מדינת צ'ין אימצו את כתב שושלת ג'וֹאוּ המערבית. כתב זה, שכונה "כתב החותם הגדול" שימש כחוליית מעבר בין כתב תקופת הברונזה לבין "כתב החותם הקטן" שנקבע ככתב הרשמי בתקופת שושלת צ'ין.[26]

במאה השלישית לפנה"ס הובא הכתב הסיני לקוריאה בידי מהגרים שנמלטו מסין בשל המלחמות.

הכתב הפיניקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצורים בכתב הפיניקי מול עיצורים בכתב הלטיני.

הכתב הפיניקי, שנגזר מהכתב הפרוטו-סינאי (שנת 1050 לפנה"ס), היה כתב יתדות מסוג אַבְּגַ'ד המבוסס על 22 סימנים המייצגים עיצורים שנכתב באופן קבוע מימין לשמאל. כתב זה שימש לכתיבת השפה הפיניקים ושפות כנעניות אחרות ביניהן עברית, מואבית, עמונית, אדומית וארמית עתיקה. הפיניקים, שהצטיינו בתור סוחרים ימיים, הקימו מושבות ותחנות מסחר לאורך חופי הים התיכון, כאשר הגדולה ביניהן, קרתגו בצפון אפריקה, הגיעה לשיא כוחה במאה השביעית לפנה"ס. בשל עליונותם הכלכלית, הסוחרים הפיניקים הפיצו את מערכת הכתב שלהם בין התרבויות איתן באו במגע. האלפבית הפיניקי שימש לכתיבת השפה הפיניקית באימפריית קרתגו עד לחורבנה בשנת 146 לפנה"ס בסוף המלחמה הפונית השלישית. החל מהמאה התשיעית לפנה"ס אפשר היה למצוא נגזרות של האלפבית הפיניקי בשימושן של שפות אנטוליות אחדות.

שתי נגזרות של האלפבית הפיניקי השפיעו עמוקות על ההיסטוריה של הכתב: האלפבית הארמי והאלפבית היווני.[27]

הכתב הארמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכתב הארמי

הָאֲרַמִּים הם עם שמי אשר מקורם באזורי סוריה ועיראק של היום. הם עלו על במת ההיסטוריה אחרי שנת 1100 לפנה"ס בתקופת משבר תקופת הברונזה המאוחרת. ערי המדינה הארמיות נכבשו על ידי האימפריה האשורית החדשה בשנת 911 לפנה"ס. כתוצאה מתהליכי הגלייה והגירה, קבוצות ארמיות שונות התיישבו ברחבי המזרח הקרוב הקדום כגון אשור, בבל, אנטוליה, פיניקיה, כנען, מצרים וצפון חצי האי ערב.[28]

במאה השמינית לפנה"ס אומצה השפה הארמית יחד עם מערכת הכתב שלה כשפת התקשורת (לינגואה פרנקה) הרשמית בין הקבוצות האתניות הכלולות באימפריה האשורית לצורך מסחר, מנהל ציבורי ודיפלומטיה.

הכתב הארמי, אשר התפתח מהכתב הפיניקי במאה השמינית לפנה"ס, היה כתב יתדות מסוג אַבְּגַ'ד המבוסס על סימנים המייצגים עיצורים בלבד, והנכתב באופן קבוע מימין לשמאל על לוחות או כלי חרס, אבן וברונזה. כתובות שתוארכו לאמצע המאה התשיעית לפנה"ס נמצאו בתל דן, בעין גב ובחצור.[29]

האלפבית הארמי השפיע על פיתוח מערכת הכתב הבראהמי בהודו ועל הכתב העברי המרובע, הכתב הערבי והכתב הסורי.[30]

האלפבית היווני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלפבית היווני המודרני

ההיסטוריה של האלפבית היווני התחילה במאה השמינית לפנה"ס, כאשר היוונים אימצו את האלפבית הפיניקי לשימושם. אותיות האלפבית היווני דומות באופן כללי לאותיות הפיניקיות וסודרו על פי אותו סדר אלפביתי. האלפבית היווני היה הראשון שהשתמש בסימנים לייצוג התנועות. בשנת 500 לפנה"ס התחילו היוונים לכתוב משמאל לימין.[31]

החל מהמאה השמינית לפנה"ס התחילו היוונים, שאוכלוסייתם גדלה, להתפשט באזור אגן הים התיכון, ים מרמרה והים השחור לצורך מסחר אך גם לצורך הקמת יישובים חדשים. המושבות היווניות שהוקמו עקב כך היו ערי מדינה עצמאיות.[32]

מערכת הכתב היוונית הייתה המקור לפיתוח מספר מערכות כתב באירופה במאות הראשונות לספירה, כגון הכתב הלטיני, הרוני, הגותי והקירילי.

האלפבית הלטיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלפבית הלטיני הקלסי

האלפבית הלטיני פותח בחצי האי האיטלקי במאה השביעית לפנה"ס על ידי הלטינים משילוב בין האלפבית היווני המערבי לאלפבית האטרוסקי, תוך ביצוע שינויים ותוספות לצורך התאמה פונטית לשפתם. האלפבית הלטיני הגיע לצורתו המודרנית במאה הראשונה לספירה.[33]

תקופת האימפריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסרות הסינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחוד סין והקמת קיסרות סין (221 לפנה"ס) על ידי צ'ין שה הואנג, הקיסר הראשון של צ'ין, התחילה סטנדרטיזציה של הכתב הסיני. כחלק מתהליך זה, נקבעו גודל וצורה אחידה לכל הסימניות בהן נעשה שימוש במערכות הכתב של המדינות שנכללו בקיסרות, תוך יצירת "כתב החותם הקטן". כתב החותם הקטן הוכרז ככתב רשמי בכל האזורים שנכבשו, ובכך הוקמה מערכת תקשורת מאוחדת ברחבי הקיסרות. המעבר מכתב החותם הגדול לכתב החותם הקטן נושא משמעות עצומה בהתפתחות הסימניות הסיניות ומסמן מעבר מכוון לפשטות ולאחידות במערכת הכתיבה הסינית.[26]

כתב הפקידים, שהתחיל להתפתח בתקופת המדינות הלוחמות והמשיך להשתכלל בתקופת שושלת צ'ין, החליף את כתב החותם הקטן בסוף תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס – 25 לספירה). כתב זה שימש חוליית מעבר בין הכתב הסיני העתיק לכתב הסיני המודרני.

בתקופה זאת התחיל השימוש בנייר ובמשי לצורך כתיבה.

מערכת הכתב הסינית הספרותית חדרה לווייטנאם במהלך אלף שנות השלטון הסיני בין השנים 111 לפנה"ס - 939 לספירה.

האימפריה הפרסית האחמנית (550 לפנה"ס – 331 לפנה"ס) (אנ')

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות הכתב הפרסי

בתקופתם של כורש הגדול (560 לפנה"ס - 530 לפנה"ס) ודריווש הראשון (558 לפנה"ס - 486 לפנה"ס) נעשה שימוש בשלוש שפות ומערכות כתב – פרסית עתיקה, עילמית ואכדית בניב בבלי. הטקסט החשוב ביותר מתוקופה זאת, כתובת ביסותון, המתוארכת לשנת 525 לפנה"ס, נחקק על צלע הר בבבלית, בעילמית ובפרסית עתיקה

בתכתובת מסחרית ומנהלית נעשה שימוש לפי הצורך גם ביוונית. לאחר כיבוש האימפריה הבבלית החדשה בשנת 539 לפנה"ס, אומצה השפה הארמית ומערכת הכתב שלה כשפת התקשורת (לינגואה פרנקה) הרשמית בין הקבוצות האתניות הכלולות באימפריה לצורך מסחר, מנהל ציבורי ודיפלומטיה.

עֵילמית היא שפה נכחדת שדוברה בפי תרבות עילם העתיקה והייתה השפה העיקרית באזור איראן של היום. הכתב העילמי, שהתפתח מכתב היתדות האכדי, היה בשימוש באזור משנת 2500 לפנה"ס ועד שנת 331 לפנה"ס. כתב הברות זה כלל כ-130 סימנים. בחפירות הארכיולוגיות התגלו כ-20,000 לוחות חרס, רובם מתקופת האימפריה הפרסית, שתוכנם כלכלי. הרשומות האחרונות שנכתבו בעילמית מתועדות לזמן כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול.

טקסטים בפרסית עתיקה על לוחות חרס וחותמות מתקופת האימפריה הפרסית נמצאו בחפירות ארכיולוגיות בשטחי איראן, עיראק, טורקיה ומצרים של ימינו. הם נכתבו משמאל לימין בכתב היתדות ההברתי הפרסי העתיק (אנ') שהשתמש ב-36 תווים פונטיים ושמונה לוגוגרמות שהשימוש בהן לא היה חובה. אין הסכמה בין החוקרים לגבי מקור כתב היתדות הפרסי העתיק ולגבי מועד ותהליך יצירתו, הנעים בין תקופתו של כורש הגדול לבין תקופתו של דָרְיָוֶשׁ הראשון.

האימפריה הפרסית שימרה, שכללה וקידמה את השימוש בשפה הארמית לצורכי מסחר ומנהל.

האימפריה של אלכסנדר הגדול והתקופה ההלניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה הרביעית לפנה"ס המשיכה השפה היוונית להתפשט מיוון ועד הודו בעקבות כיבושיו של אלכסנדר הגדול (336–323 לפנה"ס) והעפילה בחשיבותה על השפה הפרסית העתיקה לאחר נפילתה של האימפריה הפרסית. התרבות ההלניסטית, שנוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית (323 לפנה"ס – 30 לספירה), כתוצאה משילוב בין תרבות יוון העתיקה לתרבויות המזרח הקדום, כגון תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות, המשיכה לקדם ולשמר את מעמדה של השפה יוונית כשפה בין-לאומית.

כיבוש הממלכות ההלניסטיות על ידי הרפובליקה הרומית בין המאה השנייה למאה הראשונה לפנה"ס, סימן את סופה של התקופה ההלניסטית, אך למרות עליונותה הצבאית של רומא, היוונית נשארה השפה הספרותית, המדעית והאדמיניסטרטיבית באימפריה הרומית המתהווה, כאשר מלומדים רומאים רבים היו דו-לשוניים. במאה הרביעית לספירה, איבדה היוונית את הדומיננטיות בכנסייה, במדעים ובאמנות, לטובתה של הלטינית, שינוי זה בהיקף תפוצתה של הלטינית נבע מגדילתן והתבססותן של הפרובינקיות המערביות של האימפריה הרומית.

האימפריה הרומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטקסט על המצבה נחקק באותיות ראשיות רומיות מרובעות בשנת 80 לפנה"ס לערך

באימפריה הרומית היו בשימוש שני סוגי כתב - אותיות ראשיות מרובעות רומיות (אנ') ששימשו בעיקר לאפיגרפיה והכתב המחובר בו השתמשו לצרכים יום יומיים בין המאה הראשונה למאה השלישית לספירה. האלפבית הלטיני הובא מאיטליה על ידי האימפריה הרומית, יחד עם השפה הלטינית, לכל האזורים שהיו בשליטתה. השפות צרפתית, איטלקית פורטוגזית, ספרדית, באגן הים התיכון, רומנית במזרח, ואף השפות הגרמאניות המערביות כגון גרמנית ואנגלית והגרמניות הצפוניות, כגון נורווגית ודנית משתמשות כולן באלפבית הלטיני.

האלפבית הערבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפבית ערבי. 1505

חוקרים סבורים שהאלפבית הערבי התפתח מהאלפבית הנבטי-ארמי ששימש את הנבטים בחצי האי ערב. הכתובות העתיקות ביותר של כתב נבטי תוארכו בין המאה השנייה ומאה הראשונה לפנה"ס. לנבטים היו שני סוגי כתב: הכתב ששימש להכנת כתובות חקוקות באבן והכתב המחובר בו השתמשו לכתיבה על פפירוס. מניחים שהכתב הערבי התפתח מכתב זה החל מהמאה החמישית לספירה. הכתובת העתיקה ביותר בה מופיע כתב ערבי היא הקדשה כתובה ביוונית, סורית וערבית שנמצאה בכפר זאבאד בצפון מזרח סוריה ותוארכה לשנת 512. כתב זה עבר שינויים רבים עם עליית דת האסלאם שהחלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב .[34]

עד המאה השביעית, עת התחילה התפשטותה של דת האסלאם בחצי האי ערב, אוכלוסיות דוברות ערבית במקומות שונים בעולם השתמשו במערכות כתב שונות. במאות הבאות נוצרה מערכת כתב אחידה, הידועה בשם ערבית קלאסית, ששימשה לכתיבת הקוראן ויצירות ספרותיות.

הכתב היפני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה החמישית חדר הכתב הסיני ליפן דרך ממלכת פֶקְטְצֶ'ה (אנ') ( MR: Paekche (אנ')) יחד עם הבודהיזם. מערכת כתב זאות שעברה שינויים והתאמות לשפה היפנית ידועה בשם קַאנְגִ'י (ביפנית: '''漢字'''). במהלך המאה החמישית נגזרה ממנה מערכת כתב ההברות היראגאנה (ביפנית: 平仮名) ובמאה התשיעית התפתחה מערכת הכתב השלישית, קאטאקאנה (ביפנית: 片仮名) על ידי נזירים בודהיסטים כדי לתעתיק טקסטים ויצירות אמנות מהודו. במאה ה-21 בנמצאות בשימוש כל שלוש מערכות הכתב הללו יחד עם מערכת הכתב רומאג'י המשמשת לכתיבת שמות לועזיים או קיצורים.

התקופה הפוסט-קלאסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הפוסט-קלאסית בהיסטוריה האנושית מתייחסת לתקופה שבין השנים 500 – 1450 לערך, כאשר תחילתה וסיומה עשויים להיות שונים מאזור לאזור: תחילתה בסין בשנת 220, עם נפילתה של שושלת האן, באירופה בשנת 476, עם נפילת האימפריה הרומית המערבית, בתת-היבשת ההודית בשנת 543, עם נפילת ממלכת גופטה ובאסיה בשנת 651 עם נפילת האימפריה הסאסאנית, האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה. באירופה תקופה זאת חופפת לתקופת ימי הביניים.

בתקופה הפוסט-קלאסית התפשטו הדתות המובילות, נצרות, אסלאם ובודהיזם באסיה, באפריקה ובאירופה והיוו גורם מלכד בין עמים שונים תוך השפעה על התרבות המקומית.

מאפיין נוסף של התקופה הפוסט-קלאסית היה התפתחות התקשורת העולמית בחסות הסחר הבינלאומי והפעילות המיסיונרית. ערוצי התקשורת שנוצרו בצורה זאת בין הפריפריה למרכזי התרבות המבוססים ואפשרו את התפשטותן של התרבויות החזקות.

בתקופה הפוסט-קלאסית התפתחו באירואסיה ארבעה מוקדי תרבות אוריינית שיצרו ספרות, אומנות ובעיקר תרגומים: אירופה, מערב אסיה ודרום אסיה (אסיה הקטנה, חצי האי ערב, דרום קווקז, הלבנט, איראן ומסופוטמיה) ומזרח אסיה (סין, יפן וקוריאה).

בסין, תחת שושלת סווי (581 – 608), שושלת טאנג (618-907) ושושלת סונג (960- 1279) התפתחו המדע, הטכנולוגיה, הספרות והכלכלה. ייצור תעשייתי של נייר, יחד עם המצאת טכנולוגיית דפוס על בד ונייר באמצעות חותמות עץ, אפשרו לסין האימפריאלית להפיץ את תרבותה המתקדמת ביפן, וייאטנם וקוריאה השכנות.

בחצי האי ערב ובלבנט קמו ח'ליפויות מבוססות על דת האסלאם שהתפתחו לאימפריות רב-אתניות ורב-לאומיות. תחת חליפויות אלה התבססה השפה הערבית כשפה דומיננטית בספרות ובמדע. בתקופת שושלת בית אומיה (632 - 750) הוחל בתרגום עבודות מדעיות מיוונית לערבית[35] והונח היסוד לתנועת התרגומים מיוונית לערבית (אנ') שפעלה בבגדאד, בקהיר ובדמשק מהמאה השמינית עד המאה העשירית. בתקופה זאת תורגמו לערבית, מלבד יצירת התרבות ההלניסטית גם עבודות מפהלווית (פרסית אמצעית), סנסקריט וסורית.

ערבית ופרסית האפילו במהירות על היוונית כשפת מחקר. הכתב הערבי אומץ לכתיבת השפות הפרסית והטורקית העתיקות. כתב זה השפיע רבות גם על התפתחות הכתבים המחוברים ביוונית, בשפות הסלאביות ובשפות הלטיניות.[36] השפעת הכתיבה הערבית במהלך מסעי הצלב הביאה גם לאימוץ מערכת המספרים ההודו-ערבית ברחבי אירופה.[37]

האלפבית הקירילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפבית קירילי מוקדם

האלפבית הקירילי נוצר בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה (681 -1018) לצורך כתיבת השפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה ששימשה את הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית. הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית הפיצה את השפה הסלאבית הכנסייתית ואת האלפבית הקירילי צפונה מבולגריה והפכה אותה ללינגואה פרנקה בחבל הבלקן ובמזרח אירופה. האלפבית הקירילי שימש בסיס לפיתוח מערכות הכתב השונות של חלק מהשפות הסלביות, כגון רוסית ובולגרית.[38]

הבסיס לפיתוח האלפבית הקירילי היה האלפבית הגלגוליטי שפותח על ידי השליחים הנוצרים קירילוס ומתודיוס בין השנים 862 - 863 לצורך הכנת תרגומי הברית החדשה לשפות הסלביות.

האימפריה המונגולית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלפבית המונגולי

מרכזי התרבות האוריינית באירואסיה נכבשו על ידי המונגולים אשר הקימו בשנת 1206 את האימפריה המונגולית. האימפריה המונגולית הייתה בשיאה האימפריה גדולה ביותר בהיסטוריה. היא השתרעה מים יפן עד מזרח אירופה, סיביר ותת-היבשת ההודית, הרמה האיראנית, הלבנט והרי הקרפטים. מאבקי הירושה האלימים שהתנחלו לאחר מותו של מונגקה חאן (1259) גרמו לפיצולה ולהיעלמותה הסופית בסוף המאה ה-14.

המונגולים לא הושפעו על ידי התרבויות הכבושות ולא השפיעו עליהן מבחינה תרבותית. הכתב הראשון המותאם לשפה המונגולית הומצא על ידי טטא-טונגה, שומר חותמות משבט נאימן (אנ') שנלקח בשבי על ידי ג'ינגיס חאן בשנת 1204, על בסיס האלפבית האויגורי העתיק (אנ').[39] הכתב היה בשימוש במונגוליה עד שנת 1946 כאשר הוחלף בכתב הקירילי.

המעבר לתקופה המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריסת מערכות הכתב השונות בעולם

במעבר בין ימי הביניים לתקופה המודרנית באירופה, השפה הלטינית הכתובה והמדוברת הוחלפה בארצות השונות על ידי איטלקית, ספרדית, גרמנית, צרפתית ואנגלית, כאשר כל אחת התאימה את האלפבית הלטיני לצרכיה.

בין המאה ה-12 למאה ה-17 הוחלף הכתב הרומי בכתב הגותי בדנמרק, נורווגיה, שוודיה, פינלנד וגרמניה. האותיות הגותיות, שנוצרו עבור כתיבה ידנית מהודרת, היו פחות מתאימות לדפוס ופחות קריאות מהאותיות הלטיניות מטיפוס רומן (Roman type) או איטליק (Italic type) ולכן, עם התפתחות הדפוס נדחקו והפכו נדירות בשימוש.

סג'ונג הגדול ,מלך קוריאה פעל ליצירת מערכת הכתב הַנְגוּל אשר פורסמה באופן רשמי על ידו בשנת 1446 ומשמשת עד היום לכתיבת השפה הקוריאנית.

במאה ה-17 פותחה בווייטנאם מערכת הכתב המודרנית על ידי המיסיונר הפורטוגזי פרנצ'סקו דה פינה (אנ') ונזירים נוספים.

עידן התגליות (סוף המאה ה-15 עד המאה ה-17) סימן את המעבר לתקופה המודרנית. בתקופה זאת נוצרו נתיבים ימיים ליבשת אמריקה, לאזורים שונים ביבשת אפריקה ובתת-היבשת ההודית והוקמו מושבות פורטוגזיות, ספרדיות, הולנדיות, צרפתיות ובריטיות במקומות החדשים שהתגלו. המיפוי הראשון של חופי יבשת אוסטרליה בוצע בשנת 1609 על ידי חוקר הולנדי. אוסטרליה הפכה למושבה בריטית בשנת 1770.

המעצמות הימיות האחראיות לגילוי ולהקמת המושבות מחקו את התרבויות המקומיות והחליפו אותם בתרבויותיהן, בשפותיהן ובכתבן. בעקבות זאת, הכתב הנפוץ ביותר בעולם בתקופה המודרנית (מבחינת מספר המשתמשים) הוא הכתב הלטיני, אחריו הכתב הערבי, הכתב הסיני והכתב הקירילי.

טכניקות הכתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היתדות, שהתפתח בדרום מסופוטמיה בסוף האלף הרביעי לפנה"ס לצורך כתיבת השפה השומרית, נוצר על ידי הטבעת הסימנים על לוחות חרס או שעווה באמצעות מקלון שקצהו עוצב כך שייצור סימנים בצורות שונות. השימוש בלוחות חרס ולוחות שעווה, לצד חומרים נוספים כגון אבן, ברונזה ולוחות עץ, המשיך להתפתח ושימש את התרבויות השונות במשך שלושת אלפים שנה.

באלף השלישי לפני הספירה פותח במצרים הפפירוס, שהפך למצע הכתיבה העיקרי בממלכה ואומץ לאחר מכן על ידי היוונים והרומאים לצורך כתיבת ספרים, תכתובות ומסמכים משפטיים ורשמיים. הכתיבה על פפירוס נעשתה באמצעות קולמוס או מכחול מקנה סוף טבול בדיו. המסמך המאוחר ביותר שנכתב על פפירוס באירופה הוא צו האפיפיור משנת 1057. המסמך המאוחר ביותר שנכתב בשפה הערבית על פפירוס הוא משנת 1087. במצרים הוחלף הפפירוס בנייר במאה השביעית לספירה עם כניסת האסלאם לאזור.[40] השימוש בפפירוס, לצד קלף ונייר המשיך באימפריה הביזנטית עד המאה ה-12.

במאה החמישית לפני הספירה התחיל בנפאל ובהודו השימוש בעלי דקל מעושנים כמצע לכתיבה. שימוש זה התפשט לסרי לנקה ולדרום-מזרח אסיה, ונמשך עד המאה ה-19 כאשר הדפוס החליף את כתבי היד.[41]

השימוש בקלף כמצע לכתיבה התחיל במערב אסיה ובאירופה בסביבות המאה החמישית לספירה ונמשך יותר מאלפיים שנה. אין הסכמה בין החוקרים לגבי מקורו. האשורים והבבלים השתמשו בקלף לצד לוחות החרס החל מהמאה השישית לספירה. גם הכתיבה על קלף התבצעה באמצעות קולמוס ודיו.[42]

תהליך ייצור הנייר התפתח בסין בתקופת שושלת האן, במאה השנייה לפני הספירה. השימוש בנייר התפשט תחילה לארצות הקרובות, יפן, וייטנאם וקוריאה. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על שימוש בנייר במרכז אסיה ובמזרח התיכון במאה השמינית לספירה ובאירופה החל מהמאה ה-13.

הכתיבה על נייר התבצעה באמצעות קולמוס מקנה במבוק או מקנה סוף. ציפורן מנחושת שנמצאה בהריסות העיר פומפיי, שנחרבה בשנת 79, מעידה על שדרוג קולמוס הקנה בתקופה זאת.

קולמוס הקנה הוחלף בהדרגה החל מהמאה השישית לספירה על ידי קולמוס הנוצה שאפשר כתיבה מעודנת ומהודרת יותר.[43] הוא נשאר הכלי המועדף עד המאה ה-16.

שיפור כלי הכתיבה על נייר.

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיפרון הומצא בסוף המאה ה-16,[44] העט הנובע במאה ה-17 והעט הכדורי בשנת 1938. הדפוס המודרני המסחרי הומצא באמצע המאה ה-15 מכונת הכתיבה הביתית בסוף המאה ה-19.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Daniels, Peter T.; Bright, William (eds.). (1966)The World's Writing, Systems. Oxford University Press. p.3
  2. ↑ Goody Jack, Literacy in Traditional Societies (Revised ed.). Cambridge University Press
  3. 1 2 Fischer Steven Roger (2001) History of Writing. Globalities. Reaktion, p.15-16
  4. ↑ Gnanadesikan, Amalia E. "Classifying and comparing early writing systems".pp.29-49
  5. ↑ Condorelli, Marco (2022). Introducing Historical Orthography. Cambridge University Press. p.19
  6. ↑ Regulski, Ilona (2016). "The origins and early development of writing in Egypt". Archaeology.
  7. ↑ Wengrow David, "The Invention of Writing in Egypt". In Teeter, Emily (ed.). Before the Pyramids: Origin of Egyptian Civilization. Oriental Institute, University of Chicago
  8. ↑ Bottz William G. The Origin and Early Development of the Chinese Writing System. p31
  9. ↑ Fagan, Brian M.; Beck, Charlotte; Michaels, George; Scarre, Chris; Silberman, Neil Asher, eds. (1996). "Writing: introduction". The Oxford Companion to Archaeology. Oxford University Press .p.762
  10. ↑ Demattè, Paola (2022). The Origins of Chinese Writing. Oxford University Press. pp. 102–104
  11. ↑ Haarmann, Harald (2002). Geschichte der Schrift [History of Writing] (in German).
  12. ↑ Piers Kelly, Comparing Australian Message Sticks and Sequentially Marked Objects of the Upper Palaeolithic: Problems and Opportunities
  13. ↑ Condorelli, Marco (2022). Introducing Historical Orthography. Cambridge University Press.p.20
  14. ↑ Gnanadesikan, Amalia E. (2009). The Writing Revolution: Cuneiform to the Internet. The Language Library. John Wiley & Sons.p.19-20
  15. ↑ Krispijn, Theo J. H. "Writing Semitic with cuneiform script: the interaction of Sumerian and Akkadian orthography in the second half of the third millennium BC". In Voogt & Quack (2012), pp. 181–218
  16. ↑ Powell, Barry B. (2009). Writing: Theory and History of the Technology of Civilization. Wiley-Blackwell.p.150-152
  17. ↑ Geoffrey Sampson, Writing Systems: A Linguistic Introduction.p.78
  18. ↑ Baines, John (2007). Visual and Written Culture in Ancient Egypt. Oxford University Press
  19. ↑ Powell, Barry B. (2009). Writing: Theory and History of the Technology of Civilization. Wiley-Blackwell. p.124
  20. ↑ Drucker, Johanna (2022). Inventing the Alphabet. University of Chicago Press. p.187-189
  21. ↑ Condorelli, Marco (2022). Introducing Historical Orthography. Cambridge University Press. p.25
  22. ↑ Cammarosano, Michele. "Writing on wood in Hittite Anatolia". p.170
  23. ↑ Bagley, Robert. "Anyang writing and the origin of the Chinese writing system". In Houston (2004), pp. 190–249.
  24. ↑ Salgarella, Ester. "Reconstructing a prehistoric writing system". In Condorelli & Rutkowska (2023), pp. 395–416.
  25. ↑ DeFrancis, John (1989). Visible Speech: The Diverse Oneness of Writing Systems.pp. 50, 121–128.
  26. 1 2 中华文化之旅-悠久的汉字 The Long History of Chinese Character | Confucius Institute, confucius.yeditepe.edu.tr
  27. ↑ Daniels, Peter T. (1996). "Pseudo-hieroglyphs of Byblos". In Daniels, Peter T.; Bright, William (eds.). The World's Writing Systems. New York and Oxford: Oxford University Press.
  28. ↑ Edward Lipiński, The Aramaeans: Their Ancient History, Culture, Religion, Peeters Publishers, 2000, ISBN 978-90-429-0859-8. (באנגלית)
  29. ↑ Yigal Bloch, Aramaic Influence and Inner Diachronic Development in Hebrew Inscriptions of the Iron Age
  30. ↑ Coulmas, Florian (2002). Writing Systems: An Introduction to Their Linguistic Analysis. Cambridge University Press. p.114
  31. ↑ McCarter, P. Kyle (1974). "The Early Diffusion of the Alphabet". The Biblical Archaeologist. 37 (3): 54–68
  32. ↑ Boardman, John; Hammond, N.G.L. (1982). "Preface". In Boardman, John; Hammond, N.G.L (eds.). The Cambridge Ancient History. Vol. III.iii (2 ed.).
  33. ↑ Fischer, Steven Roger (2001). A History of Writing. Globalities. Reaktion. P.137-144
  34. ↑ John F. Healey, G. Rex Smith, A Brief Introduction to the Arabic Alphabet: Its Origins and Various Forms, Saqi, 2012-03-05, ISBN 978-0-86356-881-7. (באנגלית)
  35. ↑ Hossein Kamaly, Review of Greek Thought, Arabic Culture: The Graeco-Arabic Translation Movement in Baghdad and Early 'abbāsid Society (2nd-4th/8th-10th Centuries), Iranian Studies 32, 1999, עמ' 575–578
  36. ↑ Condorelli, Marco (2022). Introducing Historical Orthography. Cambridge University Press
  37. ↑ מערכת המספרים ההודו-ערבית, באתר www.lib.cet.ac.il
  38. ↑ Horace G. Lunt, On the relationship of old Church Slavonic to the written language of early Rus', Russian Linguistics 11, 1987-01, עמ' 133–162 doi: 10.1007/BF00242073
  39. ↑ Peter T. Daniels, William Bright, pg. 545-548,The World's Writing Systems, Oxford University Press, 1996, ISBN 978-0-19-507993-7. (באנגלית)
  40. ↑ Papyrus, Britannica
  41. ↑ Literature | The Story of India - Photo Gallery | PBS, www.pbs.org
  42. ↑ The History Of Vellum And Parchment | News | ABAA, www.abaa.org
  43. ↑ What Is A Quill Pen? History of Feather Pens or Quill Pens | Pens.com, www.pens.com
  44. ↑ Pencil, www.fact-index.com (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_הכתב&oldid=43004649"