היסטוריה של העיתונאות בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: שפה עילגת ואי דיוקים היסטוריים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עיתונים בישראל, 1949

העיתונאות העברית בארץ ישראל החלה לצמוח לפני קום המדינה, בגולה, במקומות בעולם בהם העיתונאות התחילה להתפתח. באותה תקופה עמים רבים שאפו להקים לעצמם עיתון שזו שאיפה לעצמיות, חופש ביטוי והתארגנות הקהילה. העיתון היווה מקום לבטא בו יש דעות ומחשבות. העיתון בעיקרו שימש תחליף לפורום הישן, אותה כיכר מרכזית שבה התנהלו החיים במרכזים הכלכליים והחברתיים. העיתון שימש תוספת לאותו פורום וכבר לא צריך להגיע לכיכר כדי לדעת מה קורה.

ניצניה של העיתונאות העברית בארץ ישראל פרחו כמעט 200 שנה אחרי שעיתונאות עברית ויהודית התבססו באירופה. ראשון העיתונים היהודיים ראה אור בעולם, במחצית המאה ה-17, באמסטרדם, תחת השם "גאזיטה דה אמסטרדם", עיתון בלאדינו שהופיע לראשונה ב-1672.[1] בעקבות גירוש ספרד היגרו יהודים רבים מספרד לאמסטרדם ונוצר צורך בעיתון שישרת אותם. העיתון היהודי הבא אחריו היה "לציר שטאגישי קוראנט" (השליח של יום שלישי), שהופיע לראשונה ב-16 באוגוסט 1686, נכתב ביידיש בכתב רש"י והתקיים שנה וחצי. שני העיתונים יועדו בעיקר לסוחרים, היו בהם גם ידיעות מדיניות, אך מרכזם היה מסחר וכלכלה.

במאה ה-18 התפתחה עיתונאות יהודית במיוחד באמסטרדם, אך רק במאה ה-19 התחילה הפריחה האמיתית של העיתונאות באירופה, וזאת מכיוון שכלולים טכנולוגיים שמאפשרים הדפסה. כמו כן גם להשכלה תרומה לא מועטה - כדוגמת ידיעת קרוא וכתוב.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 התרחשה התפתחות מואצת של העיתונאות היהודית. אחת הסיבות לכך היא עלילות דמשק - עלילות דם שהותירו חותם עמוק על הקהילות היהודיות בעולם, נתנו תאוצה ליהודים שיתחברו ביניהם ויתגבשו כקהילה. כתב העת הראשון בעברית הוא פרי עץ החיים, 1691. במשך השנים יצאו לאור 160-170 עיתונים בשפה העברית. ב-1856 יוצא לאור העיתון העברי הראשון במרכז אירופה - "המגיד", ולאחר 4 שנים ראה אור "המליץ". אלו 2 שבועונים שיצאו במקביל ויוצקים את יסודות העברית שפורחת יותר מאוחר בברית המודרנית בא"י.

תולדות העיתונאות העברית בחלוקה לתקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקופה ראשונה: 1863-1864 - באותה השנה הופיעו שני עיתונים בירושלים.
  • תקופה שנייה: 1870-1914- הופעתו המחודשת של עיתון עברי בירושלים,
    העיתון נסגר בתחילת מלחמת העולם הראשונה כשהטורקים מצווים על סגירת העיתון.
  • תקופה שלישית: 1919-1948- סוף מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה.
מכבש דפוס שנרכש על ידי משה מונטיפיורי

תקופה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואל משה סלומון

התקופה הראשונה בישרה את ראשית העיתונאות בארץ ישראל, שני עיתונים נולדים: הלבנון וחבצלת:

  • "הלבנון" - הוקם כמקור פרנסה על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן. הם שבו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה, ובגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם קיבלו שותף נוסף, יחיאל ברי"ל. בגלל חשש שלא יוכלו שלושתם להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס שהקימו. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.
  • "חבצלת" - קם לאחר כמה חודשים לצורך פרנסה. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת הלבנון, משום שראה את בית הדפוס של סלומון כאיום על בית הדפוס שלו. כותרת המשנה של חבצלת הבטיחה לקוראים שהעיתון ישמיע חדשות מ"ערי יהודא וחוצות ירושלים".

שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של הלבנון, התקבל צו של השלטונות הטורקים לסגור אותו. הייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד הטורקים.

הלבנון לא מת גם לאחר שהוא נסגר. אחד מעורכיו, יחיאל ברי"ל, המשיך להוציא אותו לאור בפריז. החבצלת קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון, היה פסק זמן של 5 שנים, ולאחר 5 שנים הוא יצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911.

בא"י העברית לא הייתה נפוצה. בחברה היהודית בכל זאת יש מי שמקדים עוד לפני אליעזר בן יהודה, והעברית לא מתה. השפה חיה במינונים נמוכים, ובן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה.

תקופה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1881 נחשבת לנקודת ציון. בשנה הזו עולה לתודעה אליעזר בן יהודה, הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.

ב-1884 הוא החל להוציא את עיתונו העצמאי. היקף הדפסות העיתונים גדל בשל גידול במספר הקוראים. העיתון שלו נקרא עיתון יומי שיצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה, שימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. ב-1896 הוציא בן יהודה את כתב העת השקפה שהחליף את הצבי בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902)

אליעזר בן יהודה היה הראשון שהציל את העיתונות העברית בא"י, על פי העיתונאות המודרנית במערב, עיתונאות המונים פופולרית. למרות היותו מחיה השפה העברית, הוא עדיין רצה להתפרנס והפך את העיתון שלו לקצת "צהובון", שכלל תרגום לסיפורים, חומר ספרותי תרבותי. הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערוריתיות, שעד אז היו במקום שולי בידיעות מסוג זה. בן יהודה עשה מהפכה לעיתונאות הצהובה להמונים, והיא כבר לא עיתון לאנשים חושבים, לראייה- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון. דוגמה לכותרת: "התבערה השלישית בירושלים", את זה דיווח בנו, איתמר בן אב"י.

המהפכה בלטה במיוחד בכך שהוא הפך את הצבי לעיתון יומי, וב-1908, לפני מלחמת העולם הראשונה, לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

תקופה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלפני מלחמת העולם הראשונה ראו אור בירושלים כמה עיתונים יומיים או יומיים למחצה, החלה להתגבש העיתונאות העברית היומית. יצאו לאור יותר ויותר עיתונים, התעסוקה התחילה להיות יותר רצינית, הגיעו יותר עולים ולכן גדל קהל הצרכנים. ראשון העיתונים שיצא לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא עיתון הארץ, שהחל להופיע ב-1919, ותיק העיתונים בישראל. בהתחלה הוא הופיע בשם "חדשות הארץ", והודפס על ידי הצבא הבריטי. הדפסת העיתון החלה בירושלים ובשנת 1923 עברה הדפסת העיתון לתל אביב, ומאז מעבר זה מסמל את עסקי העיתונים בתל אביב.

זמן קצר לאחר הוצאת העיתון לאור יצא עיתון יומי נוסף- דואר היום, העורך שלו הוא איתמר בן אב"י, הראשון שהכניס נורמות מערביות מסחריות לארץ, והביא סגנון לוחמני וסנסציוני, הוא זה שהטביע את חותם הסנסציות בארץ. העיתון הופץ לראשונה בשעות הבוקר, עד אז יצאו העיתונים רק בשעות הצהריים, וזאת מטעמים כלכליים. ב-1925 החל לצאת העיתון דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, שאותו הוציאה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. העיתון יצא לאור עד שנת 1996 ותקופה ארוכה נחשב עיתונה של מפא"י, המפלגה השלטת באותם ימים. כעבור זמן מה כמעט לכל מפלגה היה עיתון. התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי הוציאה לאור עיתון שנקרא "העם", לאחר מכן "הירדן" ו"המשקיף". תנועת המזרחי הוציאה את הצופה החל מ-1937. תנועת השומר הצעיר הוציאה את על המשמר מ-1943 בשם "משמר".

עיתון בארץ ישראל בתקופה זו שלא היה עיתון מפלגתי היה עיתון מיוחד על אף שעורכו ובעליו העיתונאי אלכסנדר זאובר היה איש התנועה הרוויזיוניסטית.

הקמת עיתוני הבוקר סללה את הדרך לעיתוני הערב. עיתוני הערב הראשונים ראו אור ב-1929, כתוצאה מכך מהדורת הצהריים נפגעת. עיתוני הערב היו מעין תוספות לעיתוני הבוקר.

אחד הכשלונות של עיתוני הבוקר היה חוסר היכולת להתמודד עם עיתוני הערב. הבולט בין עיתוני הערב היה "ידיעות אחרונות", שהחל להופיע ב-1939.

באותה תקופה יצקו את היסודות לשלושה מאפיינים שהותירו חותמם על העיתונאות הישראלית:

  1. פריחת עיתונאות מפלגתית המשמשת כלי פוליטי שלא למטרת רווח כספי.
  2. התגייסות קולקטיבית מרצון של עיתונים ועיתונאים למאמץ הלאומי של התבססות המדינה. עיתונים היו מגויסים מרצון לכל מה שקשור בהקמת מדינה ציונית יהודית. כיום העיתונים מבקרים את השלטון- הם "כלב השמירה" של הדמוקרטיה. על העיתונאי להיות נייטרלי לחלוטין, ועליו לבקר את השלטון, ללא כל קשר לאזרחותו. לפני קום המדינה לא היו "מכבסים את הכביסה המלוכלכת" בציבור. אחרי קום המדינה היו מפחדים לספר רעות על המדינה, ושמרו על תדמיתה.
  3. אימוץ דפוסי עבודה עתונאיים שמקורה בעיתונאות היהודית במזרח אירופה ובמערבה. דוגמה: העיתון של איתמר בן אב"י. אימוץ דפוסי עבודה מחו"ל.

העיתונאות הכתובה במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מקום המדינה היו ניסיונות רבים להוציא עיתונים יומיים חדשים. הוותיק מביניהם הוא מעריב, שנוסד ב-1948 ובשלב מסוים גבר על מתחריו. במשך עשרות שנים נשא את הסיסמה: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". כותרת זו נעלמה לאחר שידיעות אחרונות הגביר את תפוצתו, ובמיוחד בשנות ה-80, אז נוצר פער מרשים בין שני העיתונים. כיום כמות התפוצה של ידיעות אחרונות היא פי כמה ממעריב.

רבים מהעיתונים האחרים שבקו חיים, כמו "הבוקר" - עיתונם של הציונים הכלליים, שהחל להופיע עוד לפני קום המדינה בעריכתו של יוסף הפטמן, ונסגר סופית בשנת 1965, לאחר כשלושים שנות פעילות. עוד עיתונים שנסגרו הם דבר, על המשמר וחדשות.

עיתון חדש שמתבסס בשנים האחרונות הוא ישראל היום. בציבור החרדי נפתחו שני עיתונים יומיים חדשים - יתד נאמן והמבשר.

מותה של העיתונאות המפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאות המפלגתית הייתה רובה בימי המנדט הבריטי, היא נעלמה לחלוטין ממפת התקשורת. הציבור האידאולוגי לא התעניין לקרוא עיתון מפלגה, אלא רק עיתון רב תחומי, בעל דעות וחופשי.

היעלמותה של העיתונאות המפלגתית הותירה את שוק העיתונות מסחרי. המציאות החדשה בישראל הבליטה את המתח בין בעלי העיתון שרוצים להרוויח כסף. מצד אחד יש עיתונאים ועורכים שראו עצמם כאחראים לדיווחי אמת וחשיפת פרשיות, ומצד שני היה האינטרס של בעלי העיתון - להרוויח כסף.

גישת העורכים והעיתונים מתבססת על כך שהעיתונאות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. כל עיתונאי מחזיק מעצמו כאילו יש לו תפקיד עיתונאי חשוב, והוא הרשות הרביעית, שבה אין אינטרסים סמויים.

תקנון האתיקה המקצועית של עיתונאות ישראל אומר שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונאות ולזכות הציבור לדעת, הם מגישים לציבור שירות מקצועי ופרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

היו לא רק מועצות ואיגודים, אלא גם ארגוני תקשורת רבים כמו למשל שירות השידור של ה-BBC, שהיה אבטיפוס המלמד את צורת השידורים בכל העולם. בית המשפט העליון הכיר בתפקיד העיתונות - "קיימים גורמי בקרה נוספים מחוץ למסגרת", גם בית המשפט העליון רואה חשיבות עליונה בקיום עיתונות בא"י.

בשנות ה-90 נכנסו העיתונים גם לתחומים אחרים כמו פרסום, מוזיקה, מחשבים ועוד. בשנים האחרונות הם נכנסו גם לעסקי הכבלים והשירות האלקטרוני, מה שגרם להם להיות בעלי אינטרסים נוספים, וכאן מוצג ניגוד אינטרסים פוטנציאלי.

העיתונאות המפלגתית בחברה הדתית-חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגזר החרדי ובמידה פחותה במגזר הדתי לאומי המשיכה העיתונאות המפלגתית לשגשג.

כך לדוגמה, בטאונה של אגודת ישראל "המודיע" מופיע ברציפות מאז 1950 ואף המפלגות החרדיות החדשות הקפידו לפתוח עיתונים משלהן ששימש כשופר להשקפות מנהיגיהן: דגל התורה הקימה את "יתד נאמן", הקבוצות החסידיות הקטנות הקימו את המבשר וש"ס את "יום ליום". עיתונאות זו לא מוגבלת למפלגות הרשמיות בלבד וקבוצות משנה שונות, בעיקר חצרות חסידיות, מוציאות ביטאונים משלהן כגון "המחנה החרדי" של חסידות בעלז וכפר חב"ד ומתחרהו בית משיח של חסידות חב"ד.

עם זאת, החל משנות ה-80 החלו גם להופיע עיתונים בלתי מפלגתיים כמו "משפחה" ו"בקהילה".

במגזר הדתי לאומי בלט עיתון "הצופה" שנוסד ב-1937 ושייך לתנועת המזרחי על גלגוליה עד מכירתה לגורמים פרטיים ב-2003. כיום אוחד העיתון בתוך מקור ראשון.

העיתונאות העברית בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות אנו נמצאים בתקופה בה העיתונות המגויסת היא שונה וחלשה. בשנים הראשונות העיתונאות הישראלית ראתה את עצמה כאחת ממבססי הזהות הלאומית בארץ.

ככל שמדינת ישראל מתבססת והאיום הקיומי עליה נחלש, כך נחלשת תפיסת העיתונאות המגויסת, ומתחזקת התפיסה הביקורתית (המקצועית) של העיתונאות להיות כמו בארצות הברית ובבריטניה: "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

תופעה נוספת שמתרחשת עם השנים היא היעלמות עיתוני הערב. שני העיתונים שעדיין זכו לכינוי עיתוני ערב הופצו בעבר בצהריים. עם הזמן גברה התחרות מול עיתון "הארץ", שהוא עיתון בוקר, וגם העיתונים האלה החלו לדפיס העיתון בלילה, וכך נהפכו כולם לעיתוני בוקר.

גם העיתון חדשות, שהופיע בשעות הבוקר, נתן דחיפה להפיכת כל העיתונים לעיתוני בוקר.

המגוון של התכנים שונה ממקום למקום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גליה ירדני. העיתונות העברית בארץ-ישראל בשנים 1863 - 1904, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.
  • שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, (1973) - לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
  • מנוחה גלבוע, לקסיקון העתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הוצאת מוסד ביאליק.
  • פרופ' זהר שביט (עורך), תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה - בנייתה של תרבות עברית, 1998, הוצאת מוסד ביאליק.
  • במחלוקת: 60 עימותים שהסעירו את המדינה, עורך: אבי כצמן. הוצאת עם עובד, אוסף מיתר והחברה ההיסטורית הישראלית, 2008.
  • עוזי אלידע, העולם בצהוב : לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884–1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Avraham Greenbaum, Newspapers and Periodicals, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.