היסטוריה של הצילום
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
ההיסטוריה של הצילום החלה משהושלמו שני מרכיבי יסוד: הראשון הוא הקרנת תמונה על משטח (משטח הנמצא בתוך קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה – לִשְכָּה אֲפֵלָה), השני הוא גילוי חומרים המשתנים כאשר הם נחשפים לאור והמצאת דרך לשימוש בהשתנות זו.
התהליך של "המצאת הצילום" מורכב בפועל מאוסף פיתוחים של אנשים שונים. שילוב הפיתוחים האלה הוביל להופעת הצילום ולשיפורים הרבים שהתלוו לתהליך זה. הקמרה אובסקורה הוזכרה לראשונה אצל אריסטו (להמשך התפתחותה ראו "היסטוריה מוקדמת של המצלמה" למטה). השלב השני של גילוי החומרים הרגישים לאור החל בסביבות 1717, כאשר יוהאן היינריך שולצה (אנ') לכד אותיות חתוכות על בקבוק של תמיסה הרגישה לאור, אבל הוא כנראה לא העלה על דעתו להפוך את התוצאות לעמידות. בסביבות שנת 1800 עשה תומאס ודג'ווד את הניסוי הראשון המתועד תיעוד מהימן אם כי לא מוצלח ללכוד תמונות מצלמה בצורה קבועה. הניסויים שלו אומנם יצרו צילומים מפורטים, אבל וודג'ווד ושותפו האמפרי דייווי לא מצאו דרך לקבע תמונות אלו כך שישמרו לזמן רב.
בשנת 1826 הצליח ניספור נייפס לקבע לראשונה תמונה שצולמה במצלמה, אך נדרשו לפחות שמונה שעות של חשיפה במצלמה והתוצאות היו גסות מאוד. שותפו של ניפס, לואי דאגר, המשיך בפיתוח תהליך הדאגרוטיפ, שהפיק תוצאות ברורות ומפורטות. ב-19 באוגוסט 1839 פרסמה האקדמיה למדעים בפריז את פרטי התהליך שדאגר הדגים בפניה. תאריך זה הוא המקובל בדרך כלל כשנת הלידה של הצילום המעשי.[1] [2] כאשר תהליך הדאגרוטיפ המבוסס על מתכת הוצג רשמית לציבור בצרפת, כבר הודגם בלונדון (אבל בפרסום צנוע יותר) התהליך המתחרה, קלוטיפ – תהליך זה, שפיתח ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מבוסס על הדפסת נגטיב על בסיס נייר ומלח.[3] הפיתוחים והחידושים הבאים הפכו את הצילום לקל ונגיש יותר. חומרים חדשים הפחיתו את זמן החשיפה הנדרש למצלמה מדקות לשניות, ובסופו של דבר לשבריר שנייה קטן; מדיומים חדשים של צילום היו חסכוניים יותר, רגישים ונוחים יותר. מאז שנות ה-50 של המאה ה-19 תהליך הקולודיון עם לוחות הצילום המבוססים על זכוכית הפיק איכות גבוהה עם אפשרויות הדפסת העתקים איכותים רבים, והיה בשימוש נפוץ במשך עשרות שנים. סרטי רול (סרטי צילום) הפכו שימוש מזדמן לפופולרי ונגיש בצבע ובשחור-לבן.
במאה ה-20 הושלמה ההכרה בצילום כענף באומנות, ותערוכות צילום הפכו לנפוצות במוזיאונים מובילים בעולם ובגלריות נחשבות. הדרישה והצריכה של צילומים גדלה בקצב מהיר והתפשטה בכל המגזרים והענפים בחיים – עיתונים, מגזינים, פרסום, אופנה, חוברות, ספרים וכיוצא בזה. השפעת הצילום על החברה גדלה מאוד ומשכה גורמים שונים לשימוש מוגבר בצילום לצרכים שונים. במחצית השנייה של מאה זו, בהשהיה מסוימת של הזרם הפוסט-מודרני מענפי אומנות אחרים, חדר זרם זה גם לצילום והפך למשמעותי (אם לא מרכזי) במחלקות הצילום במוזיאונים (ובגלריות) לאומנות עכשווית ובאקדמיה (ואצל אומנים בוגרי מסלולים אלו). פיתוח מצלמות דיגיטליות בשנות ה-90 חולל במהרה מהפכה בצילום; למהפכה זו הצטרפו כלים ממוחשבים לעריכת תמונות שהפכו לנפוצים יותר ויותר.
בתחילת המאה ה-21 נדחקו שיטות פוטוכימיות מסורתיות המבוססות על סרטים יותר ויותר לשוליים ואילו היתרונות המעשיים של הטכנולוגיה החדשה זכו להערכה רבה. איכות התמונה של מצלמות דיגיטליות במחיר מתון השתפרה ללא הרף. במיוחד מאז הפכו המצלמות לתכונה סטנדרטית בסמארטפונים, צילום תמונות (ופרסום מיידי באינטרנט) הפך לפרקטיקה יומיומית בכל מקום ברחבי העולם. בעשור השלישי הופיע AI בצילום (זוהי תוכנה שהמפעיל שלה מקליד טקסט מבוקש והתוכנה מיצרת, על פי הטקסט, תמונה שמתחזה לצילום). לכלי זה אין קשר לאומנות אך הוא עשוי לחדור לעולם הפרסום ודומיו.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המילה "פוטוגרפי" מיוחסת בדרך כלל לסר ג'ון הרשל ב-1839. הוא מבוסס על היוונית φῶς (phōs ; פוטו phōtos), שפירושו "אור", ו - γραφή (graphê), שפירושו "רישום, כתיבה", פירושו ביחד "ציור של אור"[4][3].
היסטוריה מוקדמת של המצלמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התופעת המכונה קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה, מאפשרת להקרין תמונה (הפוכה) באמצעות חריר קטן על פני משטח שמול החריר. ייתכן שהעיקרון הזה היה ידוע והיה בשימוש בתקופה הפרהיסטורית. התיעוד הכתוב המוקדם ביותר של התופעה נמצא במאה ה-4 לפני הספירה, בשני מקומות שונים במקביל: אצל אריסטו[5][6] ביוון ומוזי בסין.[7][6] אלחזן (או אבן אל-הית'ם) הוא הראשון עליו ידוע שבנה למעשה קמרה אובסקורה. עד המאה ה-16 הקמרה אובסקורה שימשה בעיקר ללימוד אופטיקה ואסטרונומיה, במיוחד כדי לצפות בבטחה בליקויי חמה מבלי לפגוע בעיניים. במחצית השנייה של המאה ה-16 פותחו מספר שיפורים טכניים:
- עדשה במקום החריר (תוארה לראשונה על ידי ג'רולמו קרדנו ב-1550)
- צמצם המגביל את גודל המפתח (אנ')
שיפורים אלו הובילו להפקת תמונה בהירה וחדה יותר.
בשנת 1558 ג'מבטיסטה דלה פורטה היה מהראשונים שכתב (בספריו הפופולריים והמשפיעים) תיאור של השימוש בקמרה אובסקורה כעזר לציור.[3] ההצעה של דלה פורטה אומצה באופן נרחב על ידי אמנים ומאז המאה ה-17 נעשה שימוש נפוץ בגרסאות ניידות של המצלמה אובסקורה - תחילה כאוהל, אחר כך כקופסה. הקמרה אובסקורה כקופסה הייתה הבסיס למצלמות הצילום המוקדמות ביותר כאשר הצילום פותח בתחילת המאה ה-19. זה היה הצעד הראשון בדרך שתיאר ולטר בנימין במאמרו יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.[8]
חלקו הראשון של הצילום, ה"מצלמה" היה מוכן, חסר היה החלק השני, שהוא מצע רגיש לאור שלוכד ושומר את האור (האור המוקרן, הריהו התמונה). מרגע שהמצלמה הייתה מוכנה ועד למועד שפותחו חומרים רגישים לאור, פותחו כמה וריאציות של מצלמת הקמרה אובסקורה למטרת לכידת תמונה ללא שימוש בחומרים רגישים לאור. הם אינם מצלמה, אך משרתים את אותה מטרה של לכידת ושימור אובייקט.
שימוש ציירים בקמרה אובסקורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד המאה ה-16 העברת תמונה של המרחב האמיתי, התלת־ממדי, למשטח שטוח דו־ממדי הייתה משימה מורכבת. במאה ה-16 הופיעות תאורים של מנגנון שיהפוך את הציור בפרספקטיבה מושלמת להרבה יותר קלה להשגה, מנגנון שנשען על קמרה אובסקורה. במקום למדוד בקפדנות את האורכים והזוויות של הנושא או הסצנה, קמרה אובסקורה מציעה קיצור דרך. ההמצאה השנויה במחלוקת אפשרה לאמנים פשוט להתחקות אחר קווים וצורות מתמונה או סצנה אל הבד שלהם. אמנים רבים בתקופה זו השתמשו בקמרה אובסקורה המקרינה תמונה על פני המשטח ישירות. הציירים היו מקרינים את הנושאים שהיו מוכנים לצייר על קיר בחדר חשוך ומציירים מעליו.
האיור משמאל מציג צייר שנעזר בקמרה אובסקורה להעביר את הפרספקטיבה של המרחב לקנבס.
Physiognotrace
[עריכת קוד מקור | עריכה]
physiognotrace (אנ') הוא מכשיר, שנועד לסייע ביצירת פורטרט.[3][9] הוא הומצא במאה ה-18 והיה פופולרי במשך כמה עשורים. האובייקט המצויר ישב במסגרת עץ ופנה הצידה. פנטוגרף המחובר לעיפרון יצר קו מתאר על משטח בתוך דקות ספורות. האיור משמאל מציג ציור של קווינדי שבוצע באמצעות כלי זה. השימוש מכשיר ננטש כאשר התגלו החומרים הרגישים לאור.
קמרה לוסידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קמרה לוסידה (camera lucida) היא מכשיר אופטי ששימש כעזר לציור על ידי אמנים במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. המכשיר מאפשר לצייר לראות בו זמנית את האובייקט ואת משטח הרישום. האובייקט נצפה באמצעות מראה שקופה למחצה, האמן משכפל נקודות מפתח של הסצנה על גבי משטח הציור ובכך מסייע בעיבוד מדויק של הפרספקטיבה של האובייקט.[3] האיור משמאל מציג תרשים עקרוני של מכשיר זה.
תהליכים וחומרים רגישים לאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]קְבִיעָה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערה: בתהליך הנדון בערך זה, מופיע השלב קְבִיעָה[10] (בעבר נקרא גם קיבוע) (אנ'). זהו שלב בתהליך פיתוח הנגטיב וכן בתהליך ההדפסה הכימי (שלא נדרש בהדפסה דיגיטלית). בשלב זה מסירים את כל החומרים הריגישים לאור שנותרו כדי שהתוצר (פילם או הדפסה) יוכל להחשף לאור מבלי שהאור ימשיך להשפיע על התמונה (החומר המבצע תהליך זה נקרא קוֹבֵעַ).[11]
חומרים רגישים לאור לפני 1700
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפיסה שאור יכול להשפיע על חומרים שונים - למשל, שיזוף בשמש של העור או דהייה של טקסטיל - הייתה קיימת מתקופות מוקדמות מאוד. רעיונות לקיבוע תמונות הנראות במראות או דרכים אחרות ליצירת תמונות באופן אוטומטי אולי היו גם בראשם של אנשים הרבה לפני שפותח משהו כמו צילום.[12] עם זאת, ולמרות ידע מוקדם על חומרים רגישים לאור וקמרה אובסקורה אין בנמצא לפני 1700 תיעוד היסטורי של ניסיונות ללכוד תמונות עם חומרים רגישים לאור או רעיונות כלשהם שאפילו דומים במקצת לצילום.[13]
בשנת 1614 ציין אנג'לו סלה (אנ')[14] כי אור השמש יגרום להשחרת אבקת כסף חנקתי, וכי נייר העוטף אבקת חנקת כסף במשך שנה ישחיר.[15]
וילהלם הומברג (אנ') תיאר כיצד אור גרם להשחרת כמה כימיקלים בשנת 1694[16].
1700 עד 1802: מושגים מוקדמים וצילומים דוהים שאינם נשמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-"Scotophors" של שולצה: הצילום המוקדם - אותיות דוהות (בערך 1717)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסביבות שנת 1717,[17] גילה איש האשכולות הגרמני יוהאן היינריך שולצה (אנ') בטעות כי תמיסת גיר (CaCO3) וחומצה חנקתית (HNO3) שלתוכה הומסו חלקיקי כסף הושחרה באור השמש. לאחר ניסויים בחוטים שיצרו קווים על החומר המבוקבק שהיה מונח באור שמש ישיר למשך זמן מה, הוא הניח שבלונות של מילים על הבקבוק. השבלונות יצרו עותקים של הטקסט באדום כהה, כמעט סגול, על פני התוכן הלבנבן. הרשמים נשמרו עד שנמחקו על ידי ניעור הבקבוק או עד שהחשיפה הכוללת לאור מחקה אותם. שולזה כינה את החומר "Scotophors" כאשר פרסם את ממצאיו ב-1719. הוא חשב שאפשר ליישם את התגלית כדי לזהות אם מתכות או מינרלים מכילים כסף, וקיווה שניסויים נוספים של אחרים יובילו לתוצאות שימושיות אחרות.[18][19] התהליך של שולזה דמה לטכניקות פוטוגרמה מאוחרות יותר ולעיתים נחשב לצורת הצילום הראשונה[20].
תהליך לכידת תמונה הדמיונית של De la Roche שנת 1760
[עריכת קוד מקור | עריכה]רומן המדע הבדיוני המוקדם Giphantie (אנ')[21] (1760) מאת טיפיין דה לה רוש (אנ') הצרפתי תיאר משהו דומה למדי לצילום (צבע), תהליך שמתקן תמונות חולפות שנוצרו על ידי קרני אור: "מצפים פיסת קנבס בחומר זה, ומניחים אותו מול האובייקט ללכידה. האפקט הראשון של הבד הזה דומה לזה של מראה, אבל באמצעות אופיו הצמיג הקנבס המוכן, כפי שלא קורה במראה, שומר על דמות התמונה. המראה מייצגת תמונות נאמנה, אך לא שומרת אף אחת; הקנבס שלנו משקף אותן לא פחות בנאמנות, אך שומר על כולן. הרושם הזה של התמונה הוא מיידי. לאחר מכן הבד מוסר ומופקד במקום חשוך. כעבור שעה הרושם יבש, ויש לך תמונה יקרה יותר בכך ששום אמנות לא יכולה לחקות את אמיתותה".[22] דה לה רוש דמיין אפוא תהליך שעושה שימוש בחומר מיוחד בשילוב עם איכויות של מראה, ולא בקמרה אובסקורה. המקום החשוך שבו התייבשו התמונות מעיד שהוא חשב על רגישות החומר לאור, אבל הוא ייחס את התכונה הזאת לצמיגותו.
הקובע הכימי הנשכח של שילה שנת 1777
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1777, הכימאי קרל וילהלם שילה חקר את כלוריד הכסף (אנ') (AgCl) הרגיש לאור והגיע למסקנה כי האור מכהה אותו על ידי פירוק כלוריד הכסף לחלקיקים מיקרוסקופיים של כסף מתכתי, ואלה מתכהים בהשפעת האור. [הערה: 1. לפרט אם כלורי הכסף מתפרק ליונים של כלור ויונים של כסף בהשפעת האור או שזה מצב יציב בתמיסה. 2. לפרט אם בשנה זו כבר הובן שחלקיקי הכסף הם בעצם יונים של כסף] גילוי חשוב נוסף ששילה גילה הוא שהאמוניה ממיסה את כלוריד הכסף, אך לא את חלקיקי הכסף (שהתכהו). זהו גילוי מהפכני שיכול היה לשמש לקיבוע תמונת מצלמה שצולמה עם כלוריד הכסף, אך גילוי זה לא נקלט על ידי מפתחי תהליך הצילום המוקדמים ביותר.[23] נדרשו עוד שנים עד שתהליך קיבוע זו התגלה מחדש.
שילה ציין גם שאור אדום איננו משפיע על כלוריד כסף, תופעה שתיושם מאוחר יותר בחדרי חושך לצילום כשיטה לעבוד בחדרי חושך מוארים באור אדום מבלי לפגוע בצילומים[24]. (שיטה זו ישימה רק לחדרי חושך בהם מדפיסים צילומים שחור-לבן בלבד מאחר שהדפסות צבע רגישות לכל צבעי האור).
אף על פי שתומאס ודג'ווד קיבל השראה מכתביו של שילה באופן כללי, הוא כנראה החמיץ או שכח את הניסויים האלו; הוא לא מצא שיטה לקבע את תמונות הצילום שהצליח לצלם בסביבות שנת 1800 (ראו להלן).[24]
אליזבת פולהיים והשפעת האור על מלחי כסף (1794)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרה אליזבת פולהיים "An essay on combustion[25] מתארת את הניסויים שביצעה לחקירת השפעות האור על מלחי כסף. היא אמנם ידועה יותר בזכות גילויה בחקר זרזים, אך Larry J. Schaaf בסיפרו תולדות הצילום[26][27] הגדיר את עבודתה על הכימיה של הכסף כצעד מרכזי בהתפתחות הצילום.
תומאס ודג'ווד והאמפרי דייווי: פוטוגרמות מפורטות דוהות (1790?–1802)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלם והממציא האנגלי תומאס ודג'ווד היה כנראה האדם הראשון שחשב ליצור תמונות קבועות על ידי לכידת תמונות מצלמה על חומר מצופה בחומר כימי רגיש לאור. במקור הוא רצה לצלם את התמונות של קמרה אובסקורה, אבל גילה שהן חיוורות מכדי להשפיע על תמיסת כסף חנקתי שהומלצה לו כחומר רגיש לאור. ודג'ווד אכן הצליח להעתיק לוחות זכוכית מצוירים וללכוד צללים על עור לבן וגם על נייר שהורטבו בתמיסת כסף חנקתי. ניסיונות לשמר את התוצאות נכשלו. לא ברור מתי התקיימו הניסויים של ודג'ווד. ייתכן שהוא התחיל לפני 1790; ג'יימס ווט כתב מכתב לאביו של תומאס ודג'ווד, ג'וזיה ודג'ווד, כדי להודות לו "על ההנחיות שלך לגבי תמונות הכסף, שעליהן, כשאהיה בבית, אעשה כמה ניסויים". מאמינים שמכתב זה (שאבד מאז) נכתב ב-1790, 1791 או 1799. בשנת 1802 פורסם בכתב עת של המוסד המלכותי תיאור מאת האמפרי דייווי המפרט את הניסויים של ודג'ווד עם הכותרת An Account of a Method of Copying Paintings on Glass, and of Making Profiles, by the Agency of Light on Nitrate of Silver. דייוי הוסיף כי ניתן להשתמש בשיטה עבור חפצים שחלקם אטומים וחלקם שקופים כדי ליצור ייצוגים מדויקים. לדוגמה של, "סיבי העצים של העלים וכנפי החרקים". הוא גם גילה שתמונות מיקרוסקופ של עצמים קטנים נקלטו בקלות על נייר שהוכן כהלכה. דייווי, ככל הנראה לא היה מודע או שכח את התגלית של שילה, והגיע למסקנה שיש למצוא חומרים שיסירו את השאריות הלא חשופות של כסף חנקתי או כסף כלוריד "כדי להפוך את התהליך האלגנטי לשימושי".[24] ייתכן שוודגווד נטש בטרם עת את הניסויים שלו בגלל בריאותו הלקויה. הוא נפטר בגיל 34 בשנת 1805.
נראה שדייווי לא המשיך בניסויים. המאמר בכתב העת של המוסד המלכותי נקרא כנראה על ידי הרבה אנשים. הוא נבדק על ידי דייוויד ברוסטר במגזין "אדינבורו" בדצמבר 1802, הופיע בספרי לימוד בכימיה כבר ב-1803, תורגם לצרפתית ופורסם בגרמנית ב-1811. קוראי המאמר אולי נרתעו למצוא קובע מאחר שמדען מוערך כדייווי כבר ניסה ונכשל. כנראה המאמר לא צוין על ידי נייפס או דאגר, וגם לא על ידי טלבוט אלא רק לאחר שפיתח תהליכים משלו.[24][28]
ז'אק שארל: צילומי צללית דוהים (בערך 1801)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאמינים שהפרופסור והממציא הצרפתי ז'אק שארל, הצליח לצלם צלליות על נייר רגיש לאור בתחילת המאה ה-19, לפני תומאס וודג'ווד. צ'ארלס מת ב-1823 מבלי שתיעד את התהליך, אך לכאורה הדגים אותו בהרצאותיו בלובר. אירועים אלו לא פורסמו עד שפרנסואה אראגו הזכיר אותו בהצגת פרטי הדאגרוטיפ לציבור ב-1839. מאוחר יותר הוא כתב שהרעיון הראשון לקבע את התמונות של הקמרה אובסקורה או עם חומרים כימיים שייך לשארל. היסטוריונים כנראה נשענו רק על המידע של אראגו, והרבה יותר מאוחר, צורפה לו השנה הלא נתמכת 1780.[29] בהנחה שאראגו דייק בהסבריו ב-1839 לגבי אירועים שהתרחשו לפני כמעט 40 שנה כאשר התייחס לשנים הראשונות של המאה ה-19 ולאירועים שלפני פרסום התהליך של ווג'ווד ב-1802, ניתן להניח שההדגמות של צ'ארלס התקיימו ב-1800 או 1801.
1816 עד 1832: צילומים ראשונים שנשמרים - ניספור נייפס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניספור נייפס (Nicéphore Niépce) היה מדען וכימאי אריסטוקראט שהונה של משפחתו איפשר לו לעסוק המחקרים מדעיים. בשנת 1816, הצליח לצלם צילומים באמצעות מצלמה, תוך שימוש בנייר מצופה בכלוריד הכסף, הצילומים היו תשלילים, כלומר האזורים הכהים ביותר במציאות היו הבהירים ביותר ולהפך. נייפס, כמו הממציאים שלפניו, לא הצליח לפתור את בעיית הקיבוע, והצילומים דהו לאחר חשיפה לאור. מאוכזב ממלחי כסף, הוא הפנה את תשומת לבו לחומרים אורגניים רגישים לאור.[32] התצלום העתיק ביותר ששרד של התמונה שנוצרה במצלמה נוצר על ידי נייפס בשנת 1826 או 1827.[1] המדיה לצילום הייתה פיסת פיוטר (סגסוגת מתכת) מלוטשת והחומר הרגיש לאור היה ציפוי דק של ביטומן (זפת נפט טבעית, שהומסה בשמן לבנדר) שנמרחה על פני משטח של הפיוטר והונחה ליבוש לפני השימוש.[33] לאחר חשיפה ארוכה מאוד במצלמה (באופן מסורתי נאמר שמונה שעות, אך כעת מאמינים שהיא מספר ימים),[34] הביטומן הוקשה במידה מספקת וניתן היה להסיר את החלק הלא מוקשה באמצעות ממיס, מותיר תמונת פוזיטב (האזורים הבהירים במציאות מיוצגים על ידי אזור מצופה ביטומן מוקשה בהיר יחסית, והאזורים הכהים על ידי פיוטר חשוף כהה.)[33] כדי לראות את התמונה בצורה ברורה, הצילום היה צריך להיות מואר בעוצמה כזו שהמתכת החשופה נראית כהה והביטומן בהיר יחסית.[32]
נייפס לא הצליח לבדו להתגבר על הקשיים בתהליך, לכן ב־1829 חתמו נייפס וצייר בשם לואי דאגר על שותפות שהגדירה את נייפס כממציא התהליך ואת דאגר כעוזר לשיפור תהליך הביטומן.[35] השותפות הניבה החלפת השרף לשרף רגיש יותר ושינוי התהליך שלאחר החשיפה, כך שהניב תמונות באיכות גבוהה יותר וקלות יותר לצפייה. זמני החשיפה במצלמה, אף על פי שהצטמצמו במידה ניכרת, עדיין נמדדו בשעות.[32]
1832 עד 1840: הכרזת הצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשיתה של תקופה זו, כמעט כל האלמנטים הנדרשים ליצירת תצלום נאות היו מוכנים: מצלמה (קמרה אובסקורה), מדיה (מתכת, נייר), חומרי פיתוח (בדרך כלל מבוססים על כסף). חסר היה קובע (fixer) ושיפור תהליך הכימיה של הצילום כך שמשך החשיפה הנדרש יהיה סביר. במהלך תקופה זו התמודדו במקביל אנשים שונים במדינות שונות בפערים טכניים אלו ונמצאו להם פתרונות שונים.
ארקול פלוראנס בברזיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארקול פלוראנס, (Hercule Romuald Florence) צרפתי שהיה אמן וממציא חי ועבד בברזיל במחוזות מרוחקים ונידחים. בשנים 1830–1833 כאשר עסק בהפקת ספר הוא נדרש להדפסה ופיתח תהליך באמצעות קמרה אובסקרה שבו ציפה לוחות זכוכית בתערובת גומי ערבי ופיח אותו הצמיד לנייר שצופה בכסף כלורי ואותו הכניס למצלמה. לאחר החשיפה, ביצע את הקביעה באמצעות תמיסת אמוניה. לתהלך הוא קרא photographie (רישום-אור). פלוראנס מעולם לא פרסם את המצאותיו, גם לא השאיר מידע מפורט על התהליכים שפיתח, וחי ופעל כל חייו באזורים נידחים. כתוצאה הוא מעולם לא הוכר בעולם כאחד ממצאי הצילום.[36][37][38][39][40][41][42] לאחר שנים, כאשר פרטי הדאגורטיפ הגיעו לידיו, העדיף את הדאגרוטיפ על המצאתו שלו.
לואי דאגר ותהליך הדאגרוטיפ בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נייפס מת ב-1833, והשאיר את רשימותיו לשותפו לואי דאגר. (Louis Daguerre) בנו של נייפס, איזדור החליף את אביו כשותף. דאגאר התעניין יותר בתהליכים מבוססי מלחי כסף והתנסה בצילום על גבי לוח מצופה כסף שהוצמד לאדי יוד. אדים אלו הגיבו עם הכסף ויצרו ציפוי של יודיד כסף. בדומה לתהליך הביטומן, התוצאה הייתה פוזיטיב אך זמני החשיפה עדיין היו ארוכים מאוד ובלתי ישימים.[43][44]
גרסאות שונות מספרות על תאונה אקראית שהובילה לגילוי תהליך הפיתוח באמצעות אדי כספית. לפיהן דאגר הניח בארון הכימיקלים כמה פלטות שנחשפו במצלמה ונחשבו חסרות תועלת, לאחר מכן, כשהסתכל במקרה על הפלטות, הוא נדהם למצוא תמונה. לאחר הסרת כימיקל זה אחרי זה מההארון, הוא גילה בסופו של דבר על ריצפת הארון כלי כספית שנשבר והתעלומה נפתרה. בגרסה אחרת נמצא מד חום כספית שנשבר. דאגר עצמו מעולם לא הסביר כיצד הגיע לתגלית הכספית. חוקרים מטילים ספק בגרסאות אלו שנועדו להסביר את תהליך הגילוי של פיתוח על ידי כספית (כזכור, דאגר לא היה מדען ולא היה כימאי).[45][46] התמונה ה"סמויה" נטמעה בציפוי בחשיפה קצרה ולאחר חשיפה לאדי כספית הפכה לנראית. תהליך זה קיצר את זמן החשיפה הנדרש לדקות בודדות בתנאים אופטימליים. תמיסה חמה של מלח רגיל קיבעה את התמונה על ידי הסרת יודיד הכסף הנותר שלא נחשף לאור (מאחר שהיה באזורי כהים). דאגר סבר שהתהליך אינו חלק מהשותפות וכינה אותו דאגרוטיפ. תהליך הצילום הזה הוכרז בפגישה של האקדמיה הצרפתית למדעים ב-7 בינואר 1839, והחדשות התפשטו במהירות.[47][48] עוד באותו חודש כתב הנרי פוקס טלבוט לאקדמיה שברשותו תהליך אחר מוכח ופועל וביקש הכרה בזכות הראשונים שלו. (אך מבלי לוותר על זכויות הפטנט שלו).
ב-19 באוגוסט 1839, הוצג תהליך הדאגרוטיפ בפני האקדמיה הצרפתית למדעים ולאמנויות. האקדמיה החליטה לרכוש את זכויות הפטנט תמורת פנסיה לכל החיים לדאגר ולאיזדור נייפס ולשחרר את התהליך לשימוש הציבור משוחרר מרישיונות ומזכויות פטנט. לאחר פרסום התהליך, דעכה מעורבותו של דאגר בנושא.
כאמור, להמצאת הדאגרוטיפ קדמה שיטת הנגטיב-פוזיטיב שהמציא ויליאם הנרי פוקס טלבוט כבר בשנת 1835. אולם פרסום האקדמיה והשיחרור לשימוש מסחרי חופשי ונפוץ לכל משתמש גרמו לכך שתאריך פרסום הדאגרוטיפ בצרפת ב-1839, מקובל כתאריך שבו הומצא רשמית הצילום.
פרוט התהליך
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצילום בתהליך זה התקבל על פלטת מתכת. לפני הצילום המתכת המצופה כסף, מורקה זמן רב עד שהבריקה כמראה ואז נשטפה וחוטאה בחומצה חנקנית. בחדר חשוך היא נחשפה לאדי יוד שנוצרו על ידי חימום יוד בפתיליה. חשיפת הפלטה המצופה כסף לאדי יוד מפיקה תגובה כימית שתוצאתה יודיד הכסף: (s)2Ag(s)+I2(g)→2AgI. יודיד הכסף (AgI) הוא חומר רגיש לאור. בשלב זה הפלטה הוכנסה למצלמה והצילום בוצע, חשיפה לאור גורמת, באותם מקומות בהם פגע האור (כלומר, הראקציה מתרחשת רק במקומות בהם פגעו הפוטונים hv של האור): 2AgI→2Ag(s)+ I2(g) כתוצאה, במקומות בהם פגע האור החומר AgI הגיב והשתחררו אטומי כסף Ag (וכאמור למעלה, אטומי כסף חופשיים מתכהים תחת האור) בעוד שהמקומות בהם לא פגע האור נותר ה־AgI. אחרי הצילום הוצאה הפלטה בחדש חשוך, הפיתוח בוצע באדי כספית, בתהליך הפיתוח עם אדי כספית: (s)3Ag(s)+4Hg(g) →Ag3Hg4, אטומי הכסף יוצרים עם אטומי הכספית אמאלגאם יציב. לאחר הפיתוח בוצע קיבוע באמצעות שטיפה בתמיסת נתרן תיוגופרתי, תהליך הקיבוע עם נתרן תיוגופרתי ("היפו") מסיר את ה-AgI שנותר (נותר באזורים בהם לא פגע האור, או שפגעה כמות קטנה של אור): 2Na2S2O3+AgI→Na3[Ag(S2O3)2]+NaI. (יש צורך בשלב הזה, כי הכסף היודי אינו מסיס במים, וכדי להסירו בשטיפה, יש להפכו למלח מסיס במים). לאחר מכן שטיפה במים להסרת המלחים, וחשיפה לאדי אלומיניום כלורי לשיפור הקונטרסט והברק ויבוש. (אזורי הביניים, בהם פגעה כמות קטנה יותר של אור, בהם רק חלק קטן של הכסף השתחרר והתכהה, על כן, אלו אזורי האפור, ועומק האפור הוא לפי כמות האור שפגעה באזור זה).
זהו תהליך ממושך שמחייב את הצלם להתנייד עם ציוד רב וכבד. התוצאה היא פוזיטיב על מתכת. מתכת זו רגישה מאוד לדיוק ולנקיון כל התהליכים ונפגעה בקלות מקורוזיה, מרבית הצילומים נפגעו עם הזמן. כדי לקבל עותק נוסף של הצילום, נדרש היה כל התהליך כדי לצלם באותו תהליך את הצילום המוגמר, והתוצאה כללה פגיעה מסוימת באיכות התמונה.[49][50][51][52] הנחיות להפקת צילום בתהליך זה נפוצות (עם אזהרה לרעילות החומרים המעורבים).[44][53]
הנרי פוקס טלבוט ותהליך הקלוטייפ באנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
הנרי פוקס טלבוט (William Henry Fox Talbot) היה מדען, מתמטיקאי, בוטנאי עם נטייה לאומנות ואחד ממציאי הצילום המרכזיים. שיטת הצילום שהמציא, נגטיב ופוזיטיב הפכה לשיטת הצילום השולטת במאות ה-19, 20 ו-21. כבר בגיל 17 החל ללמוד בטרינטי קולג', עסק במחקרים באופטיקה וכימייה. כבר ב-1934 פיתח נייר צילום שתיפקד כנגטיב. (את הנייר יצר על ידי הספגת נייר במלח בישול ולאחר שיובש, מרח עליו כסף חנקתי. הוא פיתח קובע המבוסס על תמיסת מי מלח, אך לא היה זה קובע מושלם. ידידו, ג'ון הרשל הציע לנסות היפוסולפיט של סודה (המכונה בדר"כ "היפו" וכיום ידוע בשמו המלא נתרן תיוסולפט) ההיפו הפך לקובע מושלם.[54]
ב-1835 התמודד טלבוט עם תמונת הנגטיב שהתקבלה על ידי הצמדת הנגטיב לנייר חדש הרגיש לאור כך שהתקבל נגטיב של הנגטיב - כלומר פוזיטב. טלבוט היה עסוק במגוון גדול של פעילויות מגוונות, הוא שימש כחבר פרלמנט, שריף של המחוז, ערך מחקרים בארכאולוגיה, פענח את כתב היתדות ולכן הקדיש מעט לנושא פיתוח הצילום. רק כאשר שמע על הדאגרוטייפ פרסם את תצלומיו ואת תהליך הצילום שלו. הוא המשיך לעבוד על ההמצאה ולשפר אותה. ב־1840 גילה ששילוב חומצה גאלית בפיתוח משפר מקצר מאוד את זמן החשיפה הנדרש ומאפשר חשיפה במשך שניות. לתהליך זה טלבוט קרא קלוטייפ (ידידיו קראו לתהליך טלבוטייפ).[55][54]
העיקרון הבסיסי של הקלוטייפ הוא העיקרון הבסיסי של הצילום עד ימנו אלו. (לא כולל צילום דיגיטלי). הגדולה של תהליך זה, שניתן להפיק מהנגטיב העתקים ללא מגבלה, הציוד הנדרש עבורו מאפשר ניידות גבוהה יותר מאשר הדאגרוטיפ ומתאפשר ריטוש של הנגטיב לשיפור הפוזיטיב הסופי. מאידך, מאחר שבשלב יצירת הפוזיטיב בתהליך הדפסת מגע, קרני האור של תמונת הנגטיב חלפו דרך עובי הנייר, נפגעה במקצת החדות של התמונה המוגמרת והתוצאה הייתה רכה במקצת. תוצאה זו התאימה מאוד לפורטרטים אך פחות לתמונות אחרות.
מאחר שכל הניסויים הקשורים בהמצאה היו יקרים, טלבוט שאף להחזיר חלק מההוצאות ורשם פטנט על ההמצאה ואיפשר שימוש חופשי לחובבים אך צלמים מסחריים נדרשו לשלם על השימוש בה, דרישה שעוררה תרעומת והגבילה את השימוש בתהליך. בסופו של דבר, למרות יתרונותיו של קלוטייפ על פני הדאגרוטייפ, דווקא הדאגרוטייפ זכה לשימוש בינלאומי נרחב, אך שני התהליכים שרדו רק תקופה מוגבלת ונעלמו מיד כאשר הופיע הקולודיון.
טלבוט היה מהראשונים שחיפש אלמנטים אמנותיים בצילום. בשנים 1844–1846 פרסם טלבוט שישה אלבומי צילום. היו אלו אלבומי צילום ראשוניים מסוגם לשלב צילומיים מקוריים בתוך האלבומים וסללו את הדרך בפני יצירות מסוג זה.
פרוט התהליך של טלבוט
[עריכת קוד מקור | עריכה]התהליך הראשון שטלבוט פיתח ב־1835 מכונה "הדפסת מלח" (אנ') בתהליך זה מספיגים דף נייר בתמיסת מלח שולחן (NaCl) לאחר יבוש הדף, מברישים אותו בתמיסת כסף חנקתי, AgNO3 התוצאה היא היווצרות שכבת כסף כלורי NaCl+AgNO3 →AgCl+NaNO3 שהוא חומר רגיש לאור. הדף נשמר במקום חשוך ליבוש. (בשנת 1839 הוחלף השלב הראשון בהספגת דף הנייר ישירות בתמיסת כסף כלורי) לאחר היבוש, הוכנס למצלמה ונחשף לאור, החשיפה נמשכה עד שהתכהה ברמה מספקת. לאחריה, הושרה הנייר בתמיסת מלח חזקה שעצרה את הפיתוח וקיבעה את התמונה. ב־1839 התגלה שקיבוע באמצעות תמיסת "היפו"[56] משפרת מאוד את עמידות התמונה.
ב-1940 שיפר טלבוט שוב את התהליך. לתהליך המשופר הוא קרא קלוטייפ. בתהליך זה הוא מרח את הנייר בתמיסת כסף יודי AgI במקום כסף כלורי. הדף היבש, אם נשמר כהלכה היה עמיד לפרק זמן. לפני הצילום עצמו, הוברש הדף בתמיסת גאלו כסף ניטרט שהיא תערובת של שתי תמיסות: ניטרט הכסף AgNO3 וחומצה גאלית C6H2(OH)3CO2H שהיא חומר מחמצן.[57][58] תהליך זה העשיר את כמות הכסף היודי, שבהשפעת החימצון, היה רגיש לאור הרבה יותר מאשר היה בתהליכים הקודמים וכתוצאה, זמן חשיפה לאור התקצר משמעותית, לעיתים עד שניות בודדות. הדף כלל לא התכהה בתהליך החשיפה עצמו אלא התמונה הופיעה על הנייר רק לאחר תהליך הפיתוח (כפי שמתרחש בתהליך צילום "עכשוי"). הפיתוח עצמו התבצע שוב עם אותה תמיסת גאלו כסף ניטרט.[58]הקיבוע היה כאמור בתמיסת "היפו" שהסיר את הכסף היודי הנותר (כלומר, מהאזורים שלא נחשפו לאור.) העתקי פוזיטיב התקבלו בתהליך פשוט של הדפסת מגע כפי שבוצעה "הדפסת מלח".[59][60]
איפוליט ביאר ותהליך פוזיטיב ישיר על נייר (צרפת).
[עריכת קוד מקור | עריכה]
איפוליט ביאר (אנ') היה עובד מדינה ופיתח תהליך של פוזיטיב ישיר על נייר, כלומר גם בתהליך זה התקבל מקור יחיד אך היה על נייר ולכן תהליך העבודה שלו היה פחות מורכב מזה של הדאגרורטיב. הוא הציץ תערוכה מעבודותיו ב-24 ביוני 1939,[61] עוד בטרם הוכרז רשמית הדאגרוטייפ והציג את המצאתו בפני האקדמיה הצרפתית למדעים.[62] טחנות הרוח הציוריות של מונמארטר, הפרבר המרוחק שהפך לרובע הבוהמייני של פריז, היו נושא נפוץ בתצלומים המוקדמים ביותר של בייארד, המבקר פרנסיס וויי כתב על העבודות שהוצגו בתערוכה, "הן לא דמו לשום דבר שראיתי מעולם. הם מאחדים את הרושם של המציאות עם הפנטזיה של החלומות: אור מלטף אותם וצל מלטף אותם"[62]. האקדמיה הייתה בתהליך הבחינה של הדאגרוטייפ וכדי למנוע השעייה ואיחור בהכרזת בינלאומית של המצאה צרפתית מתחרה (הדאגרוטייפ), ביאר התבקש לדחות את חשיפת התהליך שלו.[63] לבסוף הוכרז התהליך של ביאר על ידי האקדמיה ב-24 בפברואר 1840 והוקצב לו מענק חד פעמי על המצאתו.
ביאר חש שנעשה לו עוול והמחיש זאת בצילומו המפורסם "דיוקן עצמי של טבוע" (בשמה הצרפתי: Le Noyé). פורטרט עצמי מוקדם של ביאר שצולם באוקטובר 1840 כמחאה על התעלמות הממשל הצרפתי מתהליך הצילום שהמציא, "פוזיטיב ישיר על נייר."[64]
פרוט התהליך
[עריכת קוד מקור | עריכה]התהליך כלל השריה של דף ניר בתמיסת כסף כלורי, חשיפה שלו לאור, כך שהדף התכהה לגמרי. בשלב זה הושרה הדף באשלגן יודי (KI) ואז הוכנס למצלמה ונחשף לאור. לאחר החשיפה, נשטף בתמיסת "היפו".[65]
ג'ון הרשל ותרומותיו לצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ון הרשל (אנ') היה מדען רב תחומי. ועסק במתמטיקה, אסטרונומיה, כימיה, פיזיקה, בוטניקה צילום ועוד. הישגיו בכל התחומים בהם עסק מדהימים. את פעילותו בצילום החל כבר ב-1819 כאשר חקר את נושא הצילום באופן עצמאי, הוא גילה שהמסת הליידי כסף בסודיום תיוסולפט יוצרת תמיסה רגישה לאור ודיווח על כך לטלבוט ולדאגר. הוא השתמש ב־Camera Lucida לצורך רישומים של נופים וצמחים. הרשל היה מידידיו של הנרי טלבוט וסייע לו בפיתוח המצאתו (הקלוטייפ). ב־1839 הוא מצא שהיפו סולפט הוא קובע מוצלח המסיר את כל חלקיקי הכסף ומונע את דעיכת התמונה באור. (חומר זה ידוע כיום כסודיום תיוסולפט ומכונה "היפו") הוא פרסם את המידע לתועלת כולם ואכן, תהליך זה אומץ על ידי כל מפתחי תהליכי הצילום, כולל בדאגורטייפ. בהמשך אותה שנה הצליח לפתח נגטיב על זכוכית, שנים רבות לפני הפצת שיטה זו (הקולודיון) ועל כן הכרזת הפטנט של טלבוט התייחסה רק למימוש נגטיב על נייר. אולם עקב מנעד הפעילויות הרחב של הרשל, הוא לא העמיק לפתח שיטה טובה להצמדת הליידי הכסף לזכוכית על כן לא נקלטה אז השיטה (בהמשך פותח תהליך שימוש בחלבון הביצה ואחר כך בג'לטין – שיטות שתפסו והתבססו). בהמשך גילה את הרגישות לאור של הפלטיניום שישמש בסיס לתהליך נייר הצילום פלטיניום. ב-1842 המציא את שיטת ה-cyanotype (אנ') (צ'יאנוטייפ, מכונה עד היום כ־blue prints) להכנת נייר צילום מחומרים זולים המפיקה הדפסות בגוון כחול. שיטה זו שימשה לצילום טכני ושרטוטים ומשמשת עד היום. בהמשך אותה שנה חקר את נושא הצילום בצבע. הרשל כתב והפיץ מסמכים המסכמים את כל המידע הקיים בנושא הצילום וקבע את המונחים: Photography, Negative, Positive, Snap-shot (ראו גם תרומותיו לצילום)
השוואת השיטות דאגרוטיפ וקלוטיפ
[עריכת קוד מקור | עריכה]השוואת שתי השיטות הנפוצות ביותר בתקופה זו:
| נושא | דאגרוטיפ | קלוטייפ | הערות |
|---|---|---|---|
| מפתח השיטה | לואי דאגר | פוקס טלבוט | |
| ארץ | צרפת | אנגליה | |
| תאריך | 1839 | 1835-1840 | לקלוטייפ היו מספר גרסאות |
| החומר המתקבל | מתכת | נייר | הנייר הפך לסטנדרט. |
| עיקרון | פוזיטיב יחידאי | נגטיב פוזיטיב | עקרון הנגטיב פוזיטיב הפך לסטנדרט קבוע בצילום. בתהליך זה מופרד המקור המצולם מהמוצר הסופי, לכן ניתן לקבל מוצרים סופיים שונים מאותו מקור בזכות עריכה ותהליכי הדפסה שונים. |
| יצור העתקים | לא אפשרי | אפשרי בקלות ללא הגבלה | |
| פרטים בתמונה | רמת פרטים גבוה, למתכת ברק המושך את העין | תמונה רכה יותר, רמת הפרטים נמוכה יותר ופחות חדה | |
| עמידות | התמונה הסופית עדינה למגע ושבירה, יש לאכסן בקופסה קשיחה מאחורי זכוכית ולהגן מקורוזיה | נייר נשמר היטב | |
| עלות | תהליך מורכב ויקר יותר | הנייר והעתקיו זולים יותר | |
| עבודה | ממומשכת ומחייבת הקפדה גבוהה | פשוטה ומהירה יותר | |
| זמן חשיפה | נדרשת חשיפה לאור של דקות | בגרסה הראשונה, דקות. בגרסה המשופרת, שניות | |
| זכויות שימוש | הממשלה הצרפתית רכשה את הזכויות מהממציא ושחררה את השימוש לכל דיכפין | הממציא שחרר את השימוש לחובבים, עסקים נדרשו לרכוש זכות שימוש | |
| משתמשים עיקריים | צלמים מקצועיים, עבודות מוזמנות | צלמים חובבים | |
| תפוצה | השיטה נפוצה בכל העולם, ביקוש ער | תפוצה מוגבלת | |
| סיום שימוש | 1851 עם הופעת הקולודיון | 1851 עם הופעת הקולודיון | גם לאחר 1851 המשיכו מיעוט מהצלמים לעבוד בתהליכים אלו עד ל-1860 לערך. |
שימוש בצילום בתקופה זו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בתקופה זו של הופעת הצילום, תעבורה יבשתית הייתה איטית ומסורבלת, הרכבות היו בחיתוליהן, מכוניות טרם הומצאו ותעבורה ביבשה התבצעה בעיקר באמצעות עגלות, סוסים והליכה. כתוצאה מרבית האנשים לא טילו מחוץ למחוז ביתם. מאידך, הדפוס נפוץ ולאנשים רבים הייתה גישה לעיתונים וכתבי עת למיניהם. כלומר, אנשים שמעו וקראו על אתרים מפורסמים והתסתקרנו לראות אותם. כדי לגשר על הפער, נהגו העורכים להעסיק מאיירים שציירו תרשימים של האתרים על פי ציורים שראו ולשלב איורים ותרשמים אלו בעיתונים ובכתבי העת למיניהם. לפתע היה באפשרות העורכים להעסיק צלמים, לשלוח אותם לצלם ולהשתמש בצילומים אמיתיים במקום תרשימים ואיורים. לצילומים אלו היה ביקוש גבוה בציבור ותפוצתם היה גדולה. צלמים נשלחו לכל האתרים הנגישים בעולם עם ציוד הצילום הכבד והמסורבל וחזרו עם צילומים מסקרנים.
צילום ראשון בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1839, חודשיים לאחר הכרזת הדארוטיפ, נשלח הצייר פרדריק פסקה להפלגה למצריים, משם חצה את סיני במסע ממושך על גבי שיירת גמלים.
מסע זה הפיק את הצילומים הראשונים שצולמו בישראל אי פעם.
צילום ואומנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד הופעת הצילום, הזרם המרכזי בציור עסק בתיאור המציאות והטבע. מבחינת זרם זה, הצילום גרם לרעידת אדמה. ענפים מסוימים בציור (לדוגמה ציור מיניאטורות) נעלם תוך זמן קצר.
התפיסה של הציבור את הצילום בתקופה זו הייתה כאמצעי תיעודי וז'רנליסטי, ואכן מרבית הצלמים בתקופה זו התייחסו כך לצילום. עם זאת חלק מהצלמים עסקו בחיפוש אחרי אסתיטיקות אומנתית בצילום. (ניתן לראות אלמנטים כאלו בחלק מצילומיו של טלבוט למשל). מאחר שמרבית הצלמים בתקופה זו היו ציירים בטרם נטלו מצלמה לידיהם, ניכרים בצילומים רבים קומפוזיציות מוצלחות ושווי משקל נאות.
נשים בצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפתחי תהליך הצילום היו אמנם גברים, אך זמן קצר לאחר מכן, הצטרפו נשים כצלמות, בגרמניה הופיעה הצלמת המקצועית הראשונה ברטה בקמן שבנת סטודיו לצילום בגרמניה ובניו יורק.
1851-1880 תהליך קולודיון רטוב - סקוט ארצ'ר
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיטות צילום שהחליפו את הדאגרוטיפ היו:
- אמברוטייפ - שהומצא בשנת 1854, ויצר דימוי פוזיטיבי על גבי זכוכית בעלת רקע שחור, התהליך שרד שנים ספורות[3];
- טינטייפ - צילום על גבי לוח בדיל שהומצא ב-1856 והפך פופולרי מאוד לזמן מוגבל.
- קולודיון רטוב - השיטה המועדפת, ראו להלן.
בשנת 1851, הפסל האנגלי פרדריק סקוט ארצ'ר (אנ') פיתח את תהליך הקולודיון הרטוב.[66] (אנ') נקרא לפעמים גם צילום לוח רטוב (Wet Plate Process). קולודיון רטוב היא שיטה שפותחה לפיתוח וצילום. גם שיטה זו מתבססת על נגטיב ופוזיטיב, כאשר בשיטה זו הנגטיב הוא על פני פלטת זכוכית. התהליך הוכרז בשנת 1851 ועקב יתרונותיו הבולטים, התקבל מיד והחליף את שתי השיטות שקדמו לו: הקלוטייפ ודאגורוטייפ. (רק מיעוט קטן מהצלמים המשיך בשיתי שיטות אלו, וגם זה רק לשנים ספורות)
ניסיונות להשתמש בזכוכית החלו כבר שנים לפני ארצ'ר, (ראו לדוגמה הרשל למעלה) מאחר שהזכוכית היא גם שקופה לאור וגם נייטרלית מבחינה כימית. עד לארצ'ר, כל הניסיונות כשלו בבעיה של הדבקת תרכובות הכסף לזכוכית. ארצ'ר הגה את הרעיון של שימוש בתמיסת קולודיון והוספת הכסף כאשר הפלטה עדיין רטובה והשלמת תהליך החשיפה לפני היבוש.
פרוט התהליך
[עריכת קוד מקור | עריכה]- באזור מואר:
- ניקוי יסודי של לוח זכוכית.
- הכנת תמיסת קולודיון מהמסת אבקת ניטרו (מלח הכולל יונים של NO3) באלכוהול.
- המסת אשלגן יודי (KI) בתמיסת הקולודיון.
- יוצקים את התמיסה על פלטת הזכוכית – הנגטיב.
- בחדר חושך:
- טובלים את הלוח הלח בתמיסת כסף חנקתי (AgNO3) לכמה דקות – מהתהליך נוצר יודיד הכסף (שכזכור, הוא רגיש לאור) על פני הפלטה
- מנערים את עודף התמיסה ובאמצעות קופסה אטומה מעבירים ומכניסים למצלמה.
- חשיפה
- חושפים לאור כשהפלטה עדיין רטובה למספר שניות.
- פיתוח
- מתבצע מיד לאחר הצילום, לפני שהפלטה מתייבשת. מפתחים בתמיסת Iron(II) sulfate (אנ') (FeSO4·xH2O) או ב־Pyro Gallic acid (C6H6O3) עד שהתמונה מופיעה.
- שוטפים במים
- קביעה
- משרים בתמיסת hypo או (KCN) potassium cyanide
- שוטפים במים.
- מיבשים מעל להבה ומצפים בלכה.
הדפסה על נייר בתהליך הדפסת מגע היה התהליך הנפוץ, אם כי, בתקופה זו הופיעו מכונות הגדלה שאיפשרו הדפסה הגדולה מהנגטיב (זהו מכשיר הדומה עקרונית למקרן שיקופיות המקרין את הנגטיב על משטח עליו הניחו את ניר הצילום. לאחר ביצוע החשיפה, פותח הניר בתהליך הרגיל. מקור האור המוקרן היה השמש).
כל התהליך חייב להיות זריז בטרם התייבשה הפלטת זכוכית, כלומר, הצלם חייב להיות צמוד לחדר חושך ולשלוט היטב בכל התהליך[3].
יתרונות התהליך
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות מורכבות התהליך והמסוכנות של חלק מהמרכיבים, הפך התהליך לשיטה המרכזית של הצילום למשך כ-30 שנה (עד הופעת פלטת הג'לטין היבשה) עקב יתרונות התהליך:
- נגטיב הזכוכית היה חד וברור ועשיר בפרטים עדינים יותר ואיכות הטונים הייתה טובה יותר מכל שיטה אחרת.
- הממציא שחרר את התהליך לשימוש חופשי של הציבור. (על כן נפטר עני ואביון וללא פרסום).
- מחיר התהליך זול מאוד יחסית לדאגרטיפ.
- התהליך מאפשר זמן חשיפה קצר יותר מכל שיטה אחרת.
- קל היה לרטש את הנגטיב שבזכוכית לשפר ו"לערוך" את התמונה לפני ההדפסה.
הרגישות הגבוה של הנגטיב בתהליך זה איפשר הופעת צילומים הכוללים תנועה.[3]
הצילום בתקופת הקולודיון הרטוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]צילום אומנותי
[עריכת קוד מקור | עריכה],_The_Metropolitan_Museum_of_Art.jpg)
בהתחלה, צילומים היו פשוט דרך נוחה ללכוד נושא בצורה מדויקת ללא זמן והוצאות הנדרשות בעסקת צייר מקצועי. עם זאת, צלמים שאפתניים הסתכלו עד מהרה מעבר למטרה פרוזאית זו והחלו לחקור נושאים לא שגרתיים יותר, ולהשקיע איכויות חדשות בסצנה באמצעות שימוש באור, קומפוזיציה וטונציה.[67]בשנת 1851 נפתחה תערוכת צילום גדולה בלונדון, הוצגו בה מעל 700 צילומים למשך 6 חודשים, במהלך תקופת התערוכה ביקרו בה למעלה מ-6 מיליון מבקרים. הייתה זו תערוכת הצילום הגדולה ביותר שהופקה עד אז. היא כללה גם צילומים אמנותיים וגם צילומים מחיי היום יום (פוטו ג'ורנליזם, פורטרטים וכו')[68].
בשנת 1853 הוקם Photographic society of London שהפיץ ותמך בצילום עם אספקטים אומנתיים. הארגון קיים דיונים על אומנות בצילום והפיק תערוכות צילום ברוח זו[68]. הייתה זו ההתנעה של זרם האומנות בצילום.
בשנת 1855 התקיים יריד האומנות המרכזי בפריז, ביריד זה הוצגו לראשונה צילומים של הצלמים המובילים באותה תקופה. אירועים אלו מציינים את תחילת המאבק של הצילום להכרה כאומנות.
פרק זה מציג צלמים וצילומים שיצרו את התשתית להכרה בצילום כענף באומנות. לדוגמה הצלם האנגלי רוברט האולט(אנ') שצילום מפורסם שלו משנת 1857 מופיע משמאל.
נדאר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נדאר (בשמו המלא פליקס טוּרְנָשוֹן - Felix Tournachon) היה צלם צרפתי. לאחר 1860 הוא היה הצלם המפורסם ביותר בצרפת וצילם את מרבית האישית הבולים בתקופה זו: פוליטיקאים (גייזוט, פרודון), שחקני במה (שרה ברנאהרד), סופרים (הוגו, בודלר, חול, נרוואל, גוטייה, דיומא), ציירים (קורוט, דלקרואה, דוחן) ומוזיקאים. (ליסט, רוסיני, אופנבך, ורדי, ברליוז). הוא חרג מהשימוש בעיצובים המפוארים המסורתיים ואביזרים מיותרים; והעדיף אור יום טבעי נדאר התפרסם בפורטרטים הייחודיים שצילם והצליח להנציח נשים בקומפוזיציות ייחודיות בהם השתמש תכופות ב"תאורת רמברנט" (בתאורה זו מקור האור העיקרי הוא חלון הנמצא בערך ב-45 מעלות לצידו של המצולם וגבוה במקצת כך שהאור מאיר לחי אחת של המצולם במלואה ובלחי השני מופיע רק כתם אור בצורת משולש). נאדר היה מקורי בעיצוב תנוחת הידיים של המצולם (נושא לא פשוט בצילומי פורטרט). בנוסף הוא מראשוני הצלמים שהשתמשו בתאורת חשמל לצילום (כך הוא צילם את פריס התת-קרקעית) והראשון שצילם מכדור פורח[3].
צילום - ציור, יחסי גומלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין הצילום והציור קיימים יחסי גומלין מימיו הראשונים של הצילום, יחסים אלו נמשכים עד ימינו. מספר נתיבים ביחסי גומלין אלו:
ציור מושפע מצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעת הצילום גרמה למהפכה בעולם הציור והציור לא חזר להיות כפי שהיה לפני מהפכה זו. רותי דירקטור: "מדובר בהמצא טכנית שטלטלה את עולם האומנות והשפעותיה היו מרחיקות לכת, הן באופן שבו אמנים עתידים לתפוס את פעילותם וכוונתיהם, והן מבחינת האופן שבו האומנות נתפסה מכאן ואילך"[69] מספר דוגמאות להשפעות אלו:
- העלמות סוגי ציור. עם הופעת הצילום והיכולת שלו להפיק פורטרט בזריזות ובמחיר נמוך, גרם להעלמות הזרם של ציור מינאטורות. זרם זה היה נפוץ ואנשים (אמידים) נהגו לתת לחבריהם וקרוביהם שי של מינאטורות בם הם צוירו. האופנה החדשה אימצה את ה-Carte de Visite, שהפך לנפוץ מאוד בכל השכבות. ציירי מינאטורות רבים שנותרו בטלים מעבודה, אימצו את הצילום וחלקם הפכו לצלמים מפורסמים (ראו ריילנדר).
-
Eugène Delacroix - Apotheose des Herzogs von Buckingham -
צילומים של דיוריו ששירתו את הצייר -
-
- ציור נעזר בצילום. עוד בטרם ניתן היה להדפיס תמונות, נעזרו ציירים לא מעטים בקאמרה אובסקורה כדי לתפוס נכון את הפרספקטיבות שבקומפוזיציה. (ראו בראשית הערך). עם הופעת היכולת המתקדמת להדפסת תמונות, נהגו ציירים להזמין תצלומים מצלמים, תצלומים המחליפים סקיצה של הצייר ומהווים שלד לציור, הצייר הוסיף כל שמצא לנכון כדי להעשיר ולגוון את היצירה. כך למשל צייר הצייר הצרפתי גוסטב קורבה ציורים של אתרים מרוחקים על פי תצלומים שהזמין מהצלם אדולף בראון(אנ'). הציר הידוע אז'ן דלקרואה נהג לעצב קומפוזיציות עירום שישמשו אותו לציוריו וביקש מחברו הצלם אז'ן דיוריו(אנ') לצלם אותן כדי שישמשו אותו לציור מדויק של גוף האדם ובכך להימנע ממודלים/יות המדגמנים זמן רב בסטודיו. דוגמה נוספת היא ציורו של ויליאם אטי המוצג בגלריה הלאומית של לונדון, ציור זה הוא למעשה לא יותר מהגדלה של הצילום שצילמו אותו אנדרסון והיל כמה חודשים קודם לפרסום הציור[3].
-
ציורו של Jean-Léon Gérôme משנת 1861 "Phryne revealed before the Areopagus" הצייר הזמין מנאדר צילום המודלית שיאפשר לו לצייר דמות אמיתית וטבעית
_-_01.jpg)
-
צילום של רוברט אדמסון ודוויד אוקטביוס היל בשנת 1843 את הצייר ויליאם אטי -
ציורו של הצייר ויליאם אטי "פורטרט עצמי 1844 המוצג בגלריה הלאומית בלונדון
- שינוי פני הציור - הופעת הציור המודרני.
לפני המצאת הצילום, ציירים ניסו לתפוס את הטבע, את המציאות ואת האדם תוך מאמץ לדייק ככל האפשר בחיקוי המציאות, הפרופורציות והפרספקטיבות. איכותם של ציירים נמדדה ביכולתם להפיק ציור הקרוב ככל האפשר ומדויק ככל האפשר למציאות. (ראו לדוגמה על חשיבות ציור המחקה מציאות בסיפור מיתולוגי יווני מציג תחרות בין שני ציירים זאוקסיס ופראסיוס[70]). הופעת הצילום הובילה לשינויים עמוקים ביצירת יצירות אמנות. הצורך בציורים וברישומים מפורטים ומציאותיים הועמד בסימן שאלה. הצילום הוביל לעליית גישה מופשטת ואקספרסיוניסטית יותר לציור, שכן הצורך בייצוג חזותי מדויק היה פחות חשוב. ציירים מצאו חופש חדש בתנועות אמנותיות מופשטות יותר כמו אקספרסיוניזם, אימפרסיוניזם, קוביזם, מינימליזם וסוריאליזם. האופי השטוח של הצילום הוביל כמה אמנים לשימוש בטקסטורה בציוריהם כגון בבדי שמן של ציירים אימפרסיוניסטים כמו קלוד מונה, אדגר דגה וברטה מוריסו. התנועה האימפרסיוניסטית הופיעה בצרפת בסוף המאה ה-19, אך התפשטה עד מהרה ברחבי העולם. (אמנם הגישות החדשות לציור לא התקבלו תחילה בציבור ובין המבקרים, ועברו כמה שנים עד שהיא הפכה מקובלת). בעבר פורטרטים שימשו ייצוג חזותי מדויק של הנושא, כדי לא להתחרות בצילום, אמנים התרכזו יותר בתפיסת המאפיינים של צורת האובייקט המצויר. הציור שנתפס כציור פורץ דרך שנטש את השיטה הישנה הוא ציורו של אדוארד מאנה משנת 1863 "אולימפיה" זהו ציור השואב השראה מ"ונוס מאורבינו" של טיציאן 1538. השוואת שני הציורים מדגימה את השינויים העמוקים שהתרחשו בעולם האומנות באמצע המאה ה-19, עם התפשטות הצילום[69].[71][72]
צילום מתחפש לציור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימיו הראשונים של הצילום התאפיינו במאבק להכרה בצילום כענף באומנות. שארל בודלר (משורר ומבקר אומנות ידוע) כתב בעקבות הסלון הצרפתי של 1859 (בו הוצגו לראשונה צילומים) שהצילום אינו יכול להפיק אומנות[73]. כחלק ממאבק זה התפתח בצילום הזרם "צילום מתחפש לציור" מתוך ההנחה שמאחר והציור מוכר כענף באומנות אזי צילומים שיהיו דומים מספיק לציורים, יקבלו גם הם הכרה כזו. ראו בהמשך פיקטוריאליזם וצילום נטורליסטי.
בצילום המתחפש לציור, הצלם שואב השראה, נראות וקומפוזיציות מציורים ידועים. (ראה דוגמה למטה אצל אוסקר ריילנדר).
תחילת הפיקטוריאליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיקטוריאליזם היה זרם בצילום שניסה להרים את קרנו של הצילום באמצעות חיקוי של הציור כך שהצופה בצילום יראה את הדמיון בין התוצר של הצילום לתוצר של הציור. דמיון כזה יקל על הצילום להתקבל כענף באומנות. העקרונות של זרם זה באומנות הצילום נוסחו והופצו על ידי הנרי פיץ רובינסון בספרו שזכה לתפוצה רחבה מאוד[73].
הדפסת קומבינציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדפסת קומבינציה (במקור מכונה Combination Printing (אנ')) היא טכניקת צילום (לא טכניקת הדפסה, כפי שניתן אולי להתרשם מהשם). בטכניקה זו מתבצעים מספר צילומים, כל צילום כולל חלק מהקומפוזיציה, בשלב הדפסת התמונה הסופית מניחים את כל הנגטיבים הרלוונטיים בשכבות אחד מעל השני וכך מתקבלת הקומפוזיציה הנדרשת במלואה בהדפסה הסופית. בטכניקה זו נידרש לתכנן מראש את הצילומים השונים הנדרשים כדי להרכיב את הקומפוזיציה הסופית. במקור התפתחת טכניקה זו מחמת הרגישות הגבוהה של תהליך הקולודיון לצבע הכחול, כתוצאה, כל צילום שכלל שמים בקומפוזיציה, הניב תמונה שבה השמיים לבנים לחלוטין.
הדוגמה הנראית משמאל צולמה על ידי Gustave Le Gray (אנ') בשנת 1856. לה גריי היה מראשוני המשתמשים בטכניקה זו (יחד עם אוסקר ריילנדר, הנרי פיץ רובינסון ואחרים) בצילום זה ביצע לה גריי חשיפה אחת לחצי התחתון, עבור הים, וחשיפה נפרדת, קצרה יותר עבור השמים. בתהליך זה כל אזור קיבל את החשיפה האופטימלית עבורו והתוצאה היא צילום הולם לכל הקומפוזיציה. בהמשך בוצע שימוש בטכניקה זו לקבלת צילומים בקומפוזיציות מורכבות שלא ניתן היה לממש אותן בטכנולוגיות הקיימות בצילום רגיל. מקובל ליחס טכניקה זו לרובינסון אף על פי לא הוא המציא אותה, אך הוא ניסח את עקרונות הטכניקה בספרים שהפיץ והביא את השימוש בה לדרגה גבוהה[73][69]. דוגמאות לקומפוזיציות מורכבות מסוג זה, ראו למטה אצל ריילנדר ורובינסון[3]. מניע חשוב בתהליך טכני זה היה הרצון שהתפתח בשנים אלו לקבל הכרה רחבה יותר בצילום ככלי אומנותי. הדרך לנתיב זה הובילה לצילום המתקרב או נראה כמו ציור. בציור הצייר מעניק לכל אלמנט בקומפוזיציה את תשומת הלב, הפרטים והאור המיטביים לאלמנט זה ושילוב כל האלמנטים יחד, יוצר את הציור המיטבי. בטכניקה של הדפסת קומבינציה הבינו הצלמים שביכולתם לצלם כל אלמנט בניפרד תוך הקפדה מושלמת של תפיסת אלמנט זה, העמדה שלו, פרטיו העדינים, האור הנופל עליו וכו'. ההדפסה הסופית כללה עם כך שילוב של כל האלמנטים בקופיזיציה שכל אחד מהם מוצג בצורה מיטבית. דוגמאות נוספת, למטה.
הערה: טכניקה זו משנות השישים של המאה ה-19 לא נעלמה מעולם. בשנות התשעים של המאה העשרים היא חזרה בעוצמה מחודשת עם הופעת העיבוד הדיגיטלי בצילום. כלי עיבוד אלו מנהלים בקלות כל אלמנט נידרש בשיכבה נפרדת בתמונה, מנגנון זה מאפשר עריכה נפרדת ועיבוד שונה לכל אלמנט. תהליך זה נפוץ בהווה. (בסלנג הצילום הוא מכונה: Creative Photography[74][75]).
אוסקר גוסטב ריילנדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוסקר ריילנדר (אנ') היה צלם ממוצא שוודי שפעל באנגליה. בצעירותו בשוודיה למד ועסק בציור. בשנות החמישים עבר לאנגליה, שם למד צילום עם דגש על צילום דיוקנאות, ככל הנראה לאחר שהכיר ביכולתו של הצילום לשמר את הפרטים הזעירים שבאובייקט המצולם. ריילנד למד במהירות רבה את תהליכי הקולודיון הרטוב, פתח סטודיו לצילום שם חקר צילום אנשים בכלל וצילומי עירום בפרט, בעיקר כדי להשתמש בצילומים כמודלים לציירים (המודלים שלו היו להקה מקומית של אמני תיאטרון).
ריילנדר ערך ניסויים רבים כדי לשכלל את תהליך הצילום, כולל הדפסת קומבינציה (אנ'), (אותה לא הוא המציא). הוא יצר תצלומים מורכבים ומשכנעים יותר מכל צלם קודם. ריילנדר פרסם מאמרים בהם תיאר בפרוטרוט את התהליך ליצירת צילומים אלו. לדוגמה, בעיתון Wolverhampton Chronicle, ב-15 בנובמבר 1854 פרסם מאמר בשם "שיפור בקלוטיפים, מאת מר O.G. Rejlander, מוולברהמפטון", עולה כי עד 1854 הוא התנסה בהדפסת קומבינציה ממספר תשלילים. בין היתר הוא היה חבר של הצלם צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון (הידוע יותר בשם העט לואיס קרול), שאסף את עבודתו של ריילנדר והתכתב עמו בעניינים טכניים. אחד מצילומיו המפורסמים הוא "שני נתיבים לחיים (Two ways of life)" שהוא אלגוריה מהמפורסמות של המאה התשע עשרה, הדנה בבחירה בין האפשרויות. בצילום שני צעירים שלכל אחד מהם מוצעת דרך אחרת אחרת לחיים על ידי חכם זקן. דרך אחת היא ההימורים והבטלה, השנייה היא נישואים ומעשים טובים. הקומפוזיציה נבנתה כך שהתצלום יראה דומה לציור הקלאסי כדי לנסות לאפשר את קבלת הצילום כיצירת אמנות.[76][77] הצילום הוצג לראשונה בתערוכת האומנות של מנצ'סטר ב-1857, נחשב לאחד ממצגי האמנות החשובים של המאה ה-19 וזכה להתעניינות רבה מאוד וגם לסערה, כי אף על פי שצילום עירום היה נפוץ, ביצירה זו ריילנדר מציג עירום נשי רגיל, לא עירום מבוים של דמות המדמה דמות מיתולוגית. לצורך צילום זה, ריילנדר צילם 32 נגטיבים שונים במשך ששה שבועות, והדפיס את התמונה הסופית כאשר הנגטיבים מונחים זה מעל זה. (כזכור, בסיס הנגטיב הוא זכוכית בשיטה זו). המלכה וויקטוריה רכשה את הצילום (בסכום הגבוה של 10 גיני) והעניקה אותו כשי לבעלה, הנסיך אלברט, ובהמשך רכשה 3 עותקים נוספים של צילום זה.[78] יצירה זו זכתה להתייחסויות רבות,[79] יש מומחים הרואים בקומפוזיציה של ריילנדר שההשראה שלה נובעת מציורו של רפאל.[80](אולי כדרך להתקרב עם הצילום אל הציור כאמצעי להכרה בצילום כאומנות)
הנרי פיץ רובינסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנרי רובינסון, אנגלי, צייר במקור, פנה לצילום מקצועי ב-1852. הוא ממיסדי הפיקטוריאליזם מתוך מטרה שהצילום יוכר כזרם באומנות ורוב עבודותיו היו כאלו שהשתלבו בזרם זה. הצילומים המורכבים של רובינסון מהדהדים את הציור ההולנדי הקלאסי בהם הצופה יכול לדמיין את הרגשות של הנוכחים בסצנה שבציור.
בגלל מורכבות צילומיו, נהג רובינסון לשרטט סקיצות ביד חופשית של הצילום המיועד כדרך לתכנן את השלבים הנדרשים בצילום. צילומו "Fading away" הכה גלים רבים בקהל באנגליה שעה שהוצג לראשונה. אף על פי שהצילום בוצע בסגנון הדומה לציור (בכדי לקרב את הצילום לציור במסגרת "צילום מדמה ציור") היה ברור לצופים שבצילום עסקינן. לקהל האנגלי היה קשה לקבל את החדירה של צלם לחדר שבו תא משפחתי אינטימי מתמודד עם רגע קשה בחיי המשפחה. מה רבה הייתה הפתעת הקהל כאשר התברר שהצילום הוא בכלל צילום מבוים שרובינסון ביצע עם שחקנים מקצועיים. הקהל הרגיש מרומה על ידי הצלם מאחר שהזרם של צילומים מבוימים של רגעים אישיים בסגנון המדמה ציור לא היה מוכר לפניו. (בציור זרם זה היה נפוץ, אך צילום מדמה ציור לא היה קיים לפני רובינסון)[3]. גם כאשר נאלץ להפסיק לעבוד במעבדת הצילום (עקב רגישותו לכימקלים בהם נעשה שימוש במעבדת הצילום) המשיך לפתח את ענף הצילום והיה הראשון שהפיץ ספרי הדרכה והנחיה לצלמים העוסקים החיזוק ההיבט האמנותי בראיה הצילומית.
ג'וליה מרגרט קמרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]קמרון (באנגלית: Julia Margaret Cameron (אנ')) היא צלמת בריטית ייחודית ושונה מהצלמים בני דורה. צילומיה הראשונים היו בגיל 48 (1863) שעה שקיבלה במתנה מצלמה מבתה. קמרון למדה בצורה עצמאית והשתלטה במהירות על תהליך הקולודיון הרטוב, אך הדבר שמיחד אותה מהצלמים האחרים הוא פיתוח שפה צילומית וראיה צילומית ייחודית שבזכותה עבודותיה נחשבים עד היום כיצירות מופת בהיסטוריה של הצילום. מבין הצלמות של המאה ה-19 שמור לה מקום כבוד בצמרת. היא לקחה את הפרקטיקות של אומנות בצילום של רובינסון צעד אחד קדימה. היא לא התעניינה בפרטים שבתמונה והשתמשה בעדשות רכות, האיכות הטכנית של תמונותיה הייתה כמו אלו של הקלוטייפ המוקדמות, כלומר רמת פרטים לא גבוהה והתמונה איננה מאוד חדה. האלמנט החשוב לה בתפיסת התמונה היו הקומפוזיציה ותפיסת האופי, ההבעה. והאישיות של המצולם.
מאחר שלא צילמה לפרנסתה ולא היה לה רקע קודם בצילום, היא הרשתה לעצמה להתנסות בתהליכים לא שיגרתים שבזכותם ובזכות גישתה לנושא הצליחה להפיק תמונות עשירות ברגש. אולם ההכרה ברמה האמנותית שלה בימי חייה הייתה מתונה מאוד (גם עובדת היותה אשה בעולם של אמנים גברים לא עזרה), ורק במחצית השנייה של המאה העשרים התגבשה הכרה רחבה באיכות עבודותיה ובמקומה בהיסטוריה של הצילום. קמרון עסקה בצילומיה בשני נושאים עיקריים: פורטרטים ואילוסטרציות של נושאים קלאסיים.
הפורטרטים של קמרון כוללים אישים רבים מבין דמויות המפתח של התקופה בזכות קשריה החברתיים המפותחים ושילובה של משפחתה הרחבה בחברה הגבוהה באנגליה.
הנושאים הקלאסיים בהם עסקו האילוסטרציות שלה כללו נושאים מהתנ"ך, מהמיתולוגיה ונושאים היסטוריים כללים. לצורך זה גייסה בדרך כלל את עובדי משק ביתה, לצורך זה היא מפיקה תחפושות עשירות ורקע מורכב המהווה חלק מהסיפור המצולם.
.jpg)
צילום בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו החלה פריחתו של הצילום בארצות הברית. ראוים לציון וילהלם ג'קסון (אנ') בנושא צילומי נוף של המערב.
צילום מלחמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה הראשונה ממנה הגיעו צילומים, הייתה מלחמת קרים ב־1855 שצולמו על ידי רוג'ר פנטון. ג'יימס רוברטסון צילם את נפילת סבסטופול. פליצ'ה באטו צילם את מלחמת האופיום בסין ב-1860 ובארצות הברית צולמה מלחמת האזרחים החל מ-1861.
רוג'ר פנטון במלחמת קרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פנטון היה צלם בריטי. גם הוא למד ציור ועבד כצייר. לאחר תערוכת הצילום הגדולה בלונדון ב-1851 החלה התעניינותו בצילום והחל לצלם מבנים ארכיטקטונים. ב-1853 החל לצלם את אוסף המוזיאון הבריטי וב-1854 החל לצלם את משפחת המלוכה. בפברואר 1855 יצא לצלם בחזית מלחמת קרים. מאחר שהשתמש בתהליך הקולדיון הרטוב, התקין פנטון חדר חושך מלא בעגלה הרתומה לסוס. במשך 3 חודשים צילם 350 נגטיבים (רובם המכריע היו פורטרטים של קצינים - שלאישורם נידרש כדי לנוע ממקום למקום)[3]. עקב התהליך והציוד המסורבל, צילומיו לא היו של החזית ממש, היו אלו צילומים מבוימים. כפי שניתן לראות מפיזור כדורי התותח בצילום משמאל, הכדורים הונחו במקום כדי להוסיף נופך דרמטי לצילום[3]. מימין זהו הקרון ששירת את פנטון כחדר חושך בשדה הקרב. הייתה זו המלחמה הראשונה ממנה הגיעו צילומים לעיתונים.
מלחמת האזרחים בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת האזרחים צולמה בארצות הברית על ידי מספר צלמים, גם צילומים אלו היו מבוימים על ידי צוות הצילום, הם כללו את שדה הקרב כולל גופות שנותרו וגם חיילים ואזרחים בטרם יצאו לקרב. בין הצלמים יש לציין את ג'ון הילרס (אנ') שצילם מעל 23 אלף נגטיבים, אנדרו ראסל (אנ'), טימותי אוסליבאן(אנ'). אלכסנדר גארדנר (אנ'). מת'יו ב. בריידי דוגמאות לעבודותיהם בקישור הצמוד לשמם.[3]
צילום בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]פליקס בונפיס
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
בונפיס 1878 -
בונפיס -
בריכת חיזקיהו בונפיס 1867 -
בונפיס
._Bonfils,_F%C3%A9lix._76541.jpg)
בונפיס היה צרפתי שהגיע ללבנון ב-1860 כחייל צרפתי. לאחר שרותו הצבאי חזר לביירות עם אשתו וילדיו. הם השתקעו בעיר ופתחו סטודיו לצילום. בונפיס הרבה לתור את לבנון וסביבתה, כולל ארץ ישראל ויצר אוסף צילומים ענק וחסר תקדים במזרח התיכון. לימים נשכח האוסף בעלית הגג של מוזיאון בארצות הברית ורק בעקבות פיצוץ בן ב-1971 נמצא האוסף.[81][82][83]
אוגוסט זלצמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
זלצמן 1856 -
זלצמן 1856 -
זלצמן 1854 -
זלצמן 1860
אוגוסט זלצמן, צייר צרפתי, הגיע לצלם בארץ ישראל 1853 אחד הראשונים שהתמחה בצילום כאמצעי למחקר עתיקות ארכאולוגיות. כוונותיו של זלצמן היו צילום תעודי של ממצאים ארכאולוגיים אך הרקע שלו כצייר סייע להפיק צילומים עם אספקטים אומנותיים. הוא שהה בירושלים למעלה מארבעה חודשים והפיק מעל 200 נגטיבים מהעיר. בפריז הפיק אלבום צילומים בנושא ירושלים שכלל 174 מצילומיו. האלבום זכה לביקוש רב.[83].
לואיס דה-קלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואיס דה-קלר(צר') צלם צרפתי עם נטייה לצילום ארכאולוגי. שצילם במרחבי הלבנט, כולל מצרים סוריה וירושלים.[84]
מקסים די-קמפ
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
די קאמפ אוגוסט 1850 -
די קאמפ 19.08.1850 -
די קאמפ 1849–1851 -
די קאמפ 20.08.1850
_Palestine._Jerusalem,_quartier_occidental_(titel_op_object)_%C3%89gypte,_Nubie,_Palestine_et_Syrie._Dessins_photographiques_(..),_Parijs_,_RP-F-F80371.jpg)
מקסים די-קמפ (אנ'), צייר צרפתי, סייר בלבנט בשנים 1850-1852כשליח של ממשלת צרפת וצילם במצרים, פלשתינה וסוריה. אלבום שכלל 125 מצילומיו הופק בפריס.
נשים בצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]על הצלמת הגדולה של התקופה, ג'וליה קמרון, ראו למעלה.
ז'נב אליזבת דיסדרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'נב אליזבת דיסדרי(אנ') היא ככל הנראה הצלמת הצרפתייה היחידה שצילומיה שרדו ובין הצלמות המקצועיות הבודדות בעולם באותה תקופה. בעלה והיא פתחו סטודיו לצילום בעיר ברסט שבצרפת בסוף שנות הארבעים ופעלו בתהליך הדאגורטייפ. כשעזב לפתוח סטודיו בפריס נשארה בעיר ברסט והמשיכה לצלם אנשים ואדריכלות. ב-1872 עברה לפריס, שם פתחה סטודיו לצילום בתהליך קולודיון והפעילה אותו עד מותה ב-1878[83].
צלמות נוספות בתקופה זו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נראה שבשוודיה הצלמת המקצועית הראשונה הייתה Brita Sofia Hesselius (1801–1866) (אנ')
1877-1893 צילום תנועה - מויברידג'
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוארד מויברידג' (אנ')
צילום סטראוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
סט. פטסבורג - צילום סטריאוסקופי -
מכשיר לצפיה בדימוי סטריאוסקופי -
שימוש במכשיר צפיה סטריאוסקופי -
מצלמה לצילום דימוי סטריאוסקופי
ראה ערך מורחב סטריאוסקופיה. צילום סטריאוגרפי, או צילום סטריאוסקופי, מתבצע באמצעות מצלמה המצוידת בשתי עדשות (שהמרחק ביניהם הוא בערך המרחק בין שני העיניים, ושני העדשות פונות לאות אובייקט (בקירוב רב). מתקבלת תמונה שעליה שני דימויים, כמעט זהים. התמונה נצפת באמצעות מכשיר הדומה למשקפת. המוח ממזג את שני דימויים לדימוי אחד המתורגם במוח לדימוי תלת־ממדי. צילומים אלו היו נפוצים מאוד במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובתים רבים היו מכשירי צפייה סטריאוסקופים ואוסף צילומים מתאים.[3]
תהליך ג'לטין יבש - 1880 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך כסף ג'ילטיני(אנ') בצילום הוא תהליך יבש, ניתן למרוח אותו על מצע (זכוכית, צלולויד וכו'), לשמור את הנגטיב במצב יבש ולחשוף אותו לאור (במצלמה) בכל זמו ולאחר החשיפה ניתן להמשיך לשמור אותו במצב יבש עד הפיתוח. תהליך זה הוא הבסיס לצילום משנת 1880 והוא בשימוש עד ימינו (גם עם הופעת הצילום הדיגיטלי יש צלמים הממשיכים לצלם צילום מסורתי). אף על פי שהתהליך העקרוני הוא אותו תהליך, הוא התפתח והתקדם בצעדים רבים:
- בשלב הראשון, המצע היה פלטות זכובית, בהמשך פותחו דפי צלולויד. גודל נפוץ בתקופה זו היה "8X10. (פורמט גדול)
- מצע הצלולויד התפתח ובשנת 1888 הופיעו סרטי צלולויד. סרטים אלו היו בגדלים שונים, הופעת סרטי צילום התלוותה להופעת מצלמות התואמות להם. הסרט הראשון שהופיע היה סרט מס. 117 שגודל מסגרת הנגטיב הייתה מרובע בגודל 57 מ"מ ("2.25) וניתמך על ידי מצלמת בראוני(אנ') של קודאק שזכתה לפופולריות רבה מאוד.
- ב-1905 הופיע פורמט ה-35 מ"מ עם מספר מצלמות שתמכו בגודל זה. הפורמט הפך לנפוץ רק החל מ-1923, שעה שלייקה הוציאה מצלמה איכותית התומכת בפורמט זה., גודל נפוץ נוסף היה "6X6.
- הופיעו סרטי צילום עם רגישות משופרת.
- פותחה טכנולוגיה של נגטיבים צבעוניים.
התפתחויות טכנולוגיות אלו פתחו אופקים חדשים בפני הצילום והצלמים:
- הופעת תהליך יבש איפשרה לצלמים ניידות משופרת והגעה לאתרי צילום אליהם לא ניתן להגיע ציוד הנדרש לקולודיון רטוב.
- הופעת סרטי הצילום הרחיבה דרמטית את מעגל הצלמים והכניסה למעגל זה צלמים רבים חובבים. הפרסומת של קודאק למצלמת הבראוני היתה: "אתה תלחץ על לחצן הצילום, אנו נדאג לכל היתר". המצלמה נרכשה טעונה בסרט צילום, כאשר הסרט הסתיים, המצלמה נשלחה למעבדה וחזרה טעונה עם סרט חדש בליווי חבילת הדפסות מהסרט הקודם.
- סרטי הצילום איפשרו לצלמים המקצועיים לקבל מנושא מספר צילומים בקצב צילום גבוה יותר מאשר היה אפשרי בתהליך האיטי של פלטות/דפים נפרדים וכך להתמודד עם נושאים דינמיים.
- הופעת סרטי צילום ברגישות גבוהה איפשרה לצלם אובייקטים בתנועה, ואף בתנועה מהירה, בנוסף, התאפשר לצלם בתנאי תאורה קשים, כולל בלילה.
הצילום משנת 1880 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]נטורליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
George Davison 1907 -
Francis Meadow Sutcliffe 1895 -
צלם James Booker Blakemore Wellington 1890
.jpg)
נטורליזם הוא סגנון בצילום המבקש ללכוד נושאים כפי שהם מופיעים בחיים האמיתיים ללא מניפולציות או התערבות אחרת. התנועה שדגלה בסגנון זה קמה בשנות השמונים של המאה ה-19 והושפעה מהנטיה החדשה של הציירים בתקופה זו לצאת אל הטבע וליצור תוך תיאור ריאליסטי של הטבע. התנועה קמה מתוך התנגדות לזרם הפיקטוריאליזם שהיה בנוי ביסודו על צילום מבוים. הפילוסופיה של נטורליזם עולה בקנה אחד עם התנועה האמנותית הרחבה יותר של הנטורליזם, שמעריכה ריאליזם ואותנטיות על פני פנטזיה או הפשטה. נטורליזם בצילום הוא אמירת האמת דרך העדשה תוך התמקדות באור טבעי, ברגעים מהחיים האמיתיים וברגשות אמיתיים, לעיתים קרובות מבקשים להעביר תחושה של נצחיות ופשטות. הדחיפה לתנועה זו נעזרה בהופעת מדיות צילום יבשות (על זכוכית או צלולויד) שהפך את הצילום בטבע לנגיש יותר.[85][86][87][88]
פיטר הנרי אמרסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אמרסון - איסוף חבצלות מים - 1886
ד"ר אמרסון (אנ') היה מראשני זרם צילום נטורליסטי. הוא החליף קריירה של מנתח בצילום והיה בקבוצת מקימי מועדון הצילום של לונדון, מועדון שקיים עד היום. הוא פרסם מספר סיפרי צילום שזכו להערכה רבה ולתפוצה רחבה. בהמשך פיתח אמרסון תהליך צילום של פוקוס חלקי. תהליך זה מנסה לחקות את התנהגות העין האנושית שבה אובייקט מרכזי הוא חד וברור בעוד שהאובייקטים בהיקף, פחות חדים. כמו כן פיתח תהליך של פוקוס רך תהליך שמחזק את תחושת האווירה שבצילום על חשבון ויתור על חדות הפרטים. אמרסון צילם בפורמט גדול (16.5X 21.6 ס"מ) ונהג להדפיס את תמונותיו בהדפסת מגע. הצילום הראשון שפרסם אותו היה "איסוף חבצלות מים" משנת 1886. לאחר מספר שנים של צילום נטורליסטי החל אמרסון לצלם צילום מופשט.[73]
אחוות הטבעת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחוות הטבעת - Linked Ring Brotherhood הייתה קבוצת צלמים שנפרדה ב-1892 ממועדון הצילום של לונדון. מיסדה היה רוביסון[83] וצלמים מרכזיים רבים הצטרפו לאחווה זו.
צילום ישיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]צילום ישיר (Strait Photography) מכונה לעיתים "צילום טהור" (Pure Photography) מתייחס לזרם בצילום המתאר קומפוזיציה כפי שהיא, עם פרטים וחדות טבעיים כפי שנראית במציאות. במונח הוזכר לראשונה על ידי Sadakichi Hartmann בכתב העת Camera Work (אנ') של אלפרד שטיגליץ מתוך כוונה להבדיל אותו מזרם הפיקטוריאליזים. צלמים בולטים בתחילתו של זרם זה, בנוסף לשטיגליץ הם פול סטרנד, אדוארד ווסטון, אנסל אדמס ועוד. אף על פי שזרם זה נתפס כזרם ללא מניפולציות בצילום, הצלמים הרשו לעצמם לבצע בחדר חושך טכניקות לשיפור האסתטיקה, הניגודיות, עושר גוני הביניים (טונאליות) וכו'.
פוטוססשן Photo-Secession
[עריכת קוד מקור | עריכה]פוטוססשן (אנ') היא קבוצת צלמים שפעלה לקדם את הצילום הפיקטוראליזם, לאחד את האמריקאים העוסקים באומנות, לארגן תערוכות של חברי הקבוצה ושל אמנים אמריקאים אחרים. הקבוצה תרמה רבות להכרה של הצילום כאומנות.
הקבוצה נוצרה בשנת 1902 מתוך הצלמים שיצרו את תערוכת הצילום הפיקטוריאליסטי ב־National Art Club שהוצגה בניו יורק. חבריה היו צלמים מובילים מארצות הברית. הדמויות המובילות בקבוצה היה אלפרד סטיגליץ (Alfred Stieglitz) וסטייכן (Edward Jean Steichen), למרות גילו הצעיר נחשב כבר כצייר וצלם מוביל. יסוד הקבוצה היה כחלק מהעברת מרכז הכובד של אומנות הצילום מאירופה לארצות הברית.
צלמים נוספים בין מייסדי הקבוצה:
John G. Bullock, William. B Dyer, Dallett Fuguet, Gertrude Käsebier, Joseph T. Keiley, Robert S. Redfield, Eva Watson-Schütze, Edmund Stirling, John F. Strauss, Clarence H. White..
הקבוצה הוקמה כמקבילה אמריקאית לאחוות ה-Linked Ring Brotherhood הלונדונית. כתב העת של הקבוצה היהCamera Work שהיה כתב העת בצילום המוביל בשנים 1902–1917 ועורכו הראשי היה סטיגליץ, כתב עת זה תרם רבות להפצת אומנות הצילום ועבודות הצילום המובילות בקרב הציבור. האמן שהוביל מבחינת כמות העבודות בכתב העת היה סטייכן, בהמשך פתחו סטייכן ושטיגליץ גלריה של הפוטוססשן שהציגה עבודות אומנות, גלריה זו נחשבה כגלריה משפיעה ונחשבת. אגב, סטייכן היה גם הראשון שהציג צילומי צבע בארצות הברית – הוא עשה זאת בגלריה זו ב-1907 בשימוש בטכניקת Auto chrome של האחים לומייר.
הקבוצה נתנה דחיפה להתפתחות אומנות הצילום בארצות הברית.
אלפרד סטיגליץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה-20 היה אלפרד סטיגליץ(אנ') הדמות החשובה ביותר בצילום האמריקאי.[89] הוא פעל במשך שנים רבות להעלות את מעמדו של הצילום כאמנות יפה על ידי כתיבת מאמרים רבים, יצירת תערוכות, הצגת עבודות משלו ובעיקר על ידי ניסיון להשפיע על הכיוון האמנותי של מועדון הצילום של ניו יורק.(שהיה מועדון צילום מרכזי בארצות הברית) הוא לא הצליח לבצע מהפכה במועדון צילום זה, וכתוצאה מכך באביב 1902 הוא היה מתוסכל ותשוש כאחד. הוא בילה את חמש השנים האחרונות כעורך של כתב העת של מועדון המצלמה Camera Notes, שם מאמציו לקדם את הצילום כצורת אמנות משובחת אותגרו בקביעות על ידי חברי המועדון המבוגרים והשמרנים יותר שחשבו שצילום הוא לא יותר מאשר תהליך טכני. שטיגליץ האמין שהצילום אינו רק מקור לתיעוד העובדות ולא כלי להעתקת אמנות מצוירת אלא דרך חדשה של ביטוי ויצירה (פיקטוריאליזם).[90] במקום להמשיך להילחם בגישה האנכרוניסטית, הוא התפטר מתפקידו כעורך של Camera Notes השיק כתב עת חדש Camera Work[91]. בשנת 1910 נערכה תערוכת רטרוספקטיבה ענקית של ה-Photo-Secession בגלריה לאמנות אולברייט-נוקס בבפאלו, ניו יורק. שזכתה לתהודה רבה, ובסופה רכשה הגלריה שנים עשר הדפסים ושמרה חדר אחד לתצוגה קבועה של צילום. זו הייתה הפעם הראשונה שמוזיאון בארצות הברית הכיר בכך שצילום הוא למעשה צורת אמנות, ובמובנים רבים הוא סימן את תחילת הסוף של ה-Photo-Scession.[92].
-
The Steerage, by Alfred Stieglitz. Camera Work No 36, 1911 -
A Snapshot: Paris, by Alfred Stieglitz. Camera Work No 41, 1913 -
New York 1900 -
New-York, by Alfred Stieglitz., 1893
סידרה בה שטיגליץ צילם את האומנית ג'ורג'יה או'קיף, זוכת מדליית החירות הנשיאותית (ב-1975) על הישגיה באומנות. (במהלך הצילומים שטיגלץ ואו'קיף נישאו).
-
1919 -
1918 -
1918 -
1919
סידרת צילומי העננים (Equivalents).
-
1926 -
1925 -
1924 -
1929
Camera Work
[עריכת קוד מקור | עריכה]Camera Work היה כתב עת רבעוני לצילום שפורסם על ידי אלפרד סטיגליץ בין השנים 1903 ל-1917. הוא הציג צילומים באיכות גבוהה של כמה מהצלמים החשובים בעולם באותה תקופה, במטרה לבסס את הצילום כאמנות יפה. הוא כונה "אינטלקטואלי",[93] " והיה ללא ספק היפה מכל כתבי העת הצילום ",[91] ו"דיוקן של עידן שבו הרגישות האמנותית של המאה התשע עשרה הפכה למודעות האמנותית של ימינו".[92][94][95] אחת המטרות של כתב העת החדש הייתה לשמש במה ל-Photo-Secession, קבוצה שסטיגליץ הקים ב-1902 כדי לקדם את הצילום כצורת אמנות.[96] חלק גדול מהעבודה שפורסמה ב-Camera Work תגיע מתערוכות ה-Photo-Secession שהוא הנחה. דוגמאות מצילומים שפורסמו בכתב העת:
-
The Rose, by Eva Watson-Schütze. Camera Work No 9, 1905 -
Experiment in Three-Color Photography, by Edward Steichen. Camera Work No 15, 1906 -
Spider-webs, by Alvin Langdon Coburn. Camera Work No 21, 1908 -
Drops of Rain, by Clarence H. White. Published in Camera Work No 23, 1908 -
Dawn, by Alice Boughton. Camera Work No 26, 1909
פול סטרנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
White Fence, 1917 -
1916 -
1916 -
1917
קבוצת f/64
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבוצת f/64 הייתה קבוצת צלמים צעירה שהתאגדה בהתנגדות לגישה של הצילום הפיקטוראליזם שהיה הזרם המשפיעה בתחילת המאה העשרים, בטענה שזרם זה מעכב את התפתחות הצילום ומונע חידושים באומנות זו. הקבוצה העדיפה את הצילום החד, ברור, ישיר, ריאליסטי ובעל הפרטים הברורים. שם הקבוצה נגזר מבחירת עדשה בעלת צמצם סגור מאוד המוביל לתוצאות חדות ומפורטות.
הקבוצה התגבשה בשנות השלושים של המאה העשרים באזור שבין העיר כרמל לסן פרנסיסקו שבקליפורניה, הם הושפעו מעבודותיו של אדוארד ווסטון שהיה הראשון מבין הצלמים שקיבל את עיטור קרן גוגנהיים. בין מייסדיה: Ansel Adams Imogen Cunningham, John Paul Edwards, Sonya Noskowiak, Henry Swift, Willard Van Dyke, Edward Weston
הגישה הצילומית של קבוצה זו הפך לגישה הדומיננטית בשנות השלושים, זוהי גישה מתקדמת שפרחה בשנות המשבר הכלכלי והניבה צילומים ישירים של טבע, נופים, צורות גאומטריות, עירום ועוד. גם לאחר שהקבוצה התפרקה, המשיכה השפעתה על התפתחות הצילום והשם f/64 המשיך להיות שם נרדף לצילום ישיר.
דאדא וצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]זרם הדאדא באמנות, שנולדה במהלך מלה"ע הראשונה, הייתה תנועה רדיקלית ואוונגרדית שקמה כתגובה לזוועות המלחמה שבעקבותיהם אמנים ואינטלקטואלים ביקשו להשתחרר מהמסורות, מוסכמות אמנותיות ונורמות חברתיות. הם אימצו את האבסורד, הכאוס וחוסר ההיגיון כדרך לבקר את הסדר הקים. הדאדאיזם לא הייתה רק תנועת אמנות אלא פילוסופיה, דרך חשיבה המטילה ספק באמנות המסורתית[69][97]. עם יכולתו ללכוד ולתמרן את המציאות, הצילום הפך לכלי רב עוצמה עבור אמני דאדא בזכות תכונותיו המובנות של המדיום - האובייקטיביות הנתפסת שלו, יכולתו ללכוד, לשחזר, לתמרן ולעוות את המציאות - הפכו אותו לכלי אידיאלי לאג'נדה הדאדאיסטית. באמצעות צילום, אמני דאדא יכלו לערער את הדימויים המקובלים, ליצור משמעויות חדשות ולאתגר את הסטטוס קוו[97].
אדוארד סטייכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אידת בייקר 1925 -
איזאדורה דאנקן על האקרופוליס 1921 -
'ניסויים בצבע, 1906
-
ממריא מנושאת מטוסים F6:1943
_for_third_day_of_strikes_in_attack_on_Mili_Atoll,_Marshall_Islands._-_NARA_-_520760.jpg)
אחד הפרויקטים החשובים שלו, שהתמיעו את הצילום כענף אמנותי במוזיאונים, הייתה התערוכה משפחת האדם ב־MOMA.[98]
אוגוסט זַנדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אופה - בסדרה בעלי מקצועות 1928 -
3 איכרים צעירים 1914 -
בנאי - בסדרת בעלי מקצוע 1925 -
אשת הצייר 1926
ריצארד אבדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלמוט ניוטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אירווינג פן
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנני ליבוביץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]צילום רחוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוגמאות לצילום רחוב ראו[99]
אלכס ווב
[עריכת קוד מקור | עריכה]Maciej Dakowicz
Ara Oshagan
צילום בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיכה קירשנר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכס ליבק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכס ליבק זכה בשנת 2024 באות כבוד מטעם מוזיאון ארץ ישראל תל אביב והקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון על תרומתו המשמעותית לתחום הצילום בישראל. האות יוענק כהוקרה על פועלו רב השנים והישגיו המרשימים בשדה הצילום הישראלי.[100]
ורדי כהנא
[עריכת קוד מקור | עריכה]ורדי כהנא, ילידת תל אביב ,1959 היא צלמת, אוצרת ומרצה לצילום, מוכרת ועטורת פרסים. כהנא מצלמת פורטרטים שיש בהם מבט מקומי, חברתי ואנתרופולוגי. יצירתה האמנותית כוללת עבודות בפורמטים משתנים, לדוגמה, תיעוד משפחתה הענפה בסדרה "משפחה אחת" שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2007, והוצגה במשך כעשר שנים במוזיאונים ברחבי העולם. "משפחה אחת" משקפת את הארכאולוגיה הפוליטית בארץ ומציירת את גווניה הרבים של החברה הישראלית.
-
שלוש אחיות 1992 תל אביב, מהסדרה״משפחה אחת״ (אמא של כהנא) -
הנכדים של בן דודי חנן 2005 קריית ספר, מהסדרה ״משפחה אחת״ -
3 אחים 1992 תל אביב, מהסדרה ״משפחה אחת״ (אביה של כהנא) -
יזהר ואלה 2004 מעלה מכמש, מהסדרה ״משפחה אחת״
הספר "פורטרט ישראלי" בהוצאת חרגול-עם עובד,2006 מאגד דיוקנאות של אנשי מפתח בחברה הישראלית. הסדרה ״מחזור 2007״ המוצגת במהלך שנת 2024 בתערוכה (בגלריה לאומנות עכשיווית רמת השרון) ובספר "מחזור 2007" בהוצאת אסיה[101].[102]
-
2010 מהסדרה ״מחזור2007״ -
נוגה ודין 2021 מהסדרה ״מחזור 2007״ -
גיל ואדוארדו 2022 מהסדרה ״מחזור 2007״ -
הגר 2024 מהסדרה ״מחזור 2007״
הזליגה בין הפורטרט המגזיני לעולם האמנות והטשטוש בין התחומים שבעבר היו מובדלים, מקבלים משנה תוקף ביצירתה ומזינים האחד את האחר. עבודותיה האישיות מוצגות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם, וצילומי הפורטרטים שלה פורסמו במשך שלושה העשורים האחרונים במוספי העיתונים המובילים בארץ, ובכתבי עת בחו"ל.
כהנא היא כלת פרס סוקולוב - שניתן לראשונה על הישגים בצילום, ופרס משרד התרבות. פרס מפעל חיים בצילום של מוזאון ישראל בירושלים. עיטור מסדר הכבוד לאמנות, של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, כהנא היא הזוכה הראשונה בפרס צילום על שם ורנר וענת בראון מטעם מוזיאון ארץ ישראל תל אביב והקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון (2024). תצלומיה נמצאים באוספים של: מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, אוסף משכנות שאננים בירושלים ובאוספים מוזאליים ופרטיים רבים בארץ ובחו"ל.[101][100].
צילום מושגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצילום המושגי כינויים נפוצים נוספים: צילום רעיוני, צילום פוסט-מודרני, צילום עכשווי. (שני האחרונים פחות רצויים מאחר שהעכשווי של היום יוחלף בזמן מסוים בעכשווי אחר, גם "פוסט מודרני" מחר עשוי להתייחס לזרם חדש יותר).
צילום אמנותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שאלה זו עולה במשנה תוקף בעידן הצילום המושגי, שבו הערכים הקלאסיים של "יופי" ואסתטיקה אינם נחשבים. בעידן זה עולים קריטריונים חדשים כדי להתמודד עם שאלה זו.
צילום אומנותי, כפי שהוגדר על ידי אנשי המקצוע של האומנות (אוצרים, בעלי-גלריות, אנשי האקדמיה של האומנות, חוקרים, מנהלים במוזיאונים, מבקרי אומנות וכיוצ"ב) הוא צילום העומד בתנאים הבאים:
- הופק בידי אנשים הנחשבים אמנים על ידי אנשי המקצוע של האומנות.
- מוצג במוזיאונים, גלריות ושאר מקומות להצגת יצירות אומנות.
- דנים בו בספרים ובכתבי עת העוסקים באומנות.
הגדרה מלאה יותר היא צילום שעבר את מסננת הזמן.[103][69]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]|
עיינו גם בפורטל
פורטל הצילום הוא השער לכל הנושאים הקשורים בצילום. תמצאו בו תמונות וערכים נבחרים, מושגי יסוד, ותתי תחומים נוספים. |
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Hirsch, Robert (2 ביוני 2018). Seizing the Light: A History of Photography. McGraw-Hill. ISBN 978-0-697-14361-7. ארכיון מ-2 ביולי 2023. נבדק ב-13 בדצמבר 2015 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "The Michigan Technic 1882 The Genesis of Photography with Hints on Developing". ארכיון מ-2023-04-05. נבדק ב-2023-03-15.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Newhall, Beaumont (1997). The history of photography: from 1839 to the present (5th ed.). New York: Museum of Modern Art. ISBN 978-0-87070-381-2.
- ^ "photography - Search Online Etymology Dictionary". www.etymonline.com. ארכיון מ-2017-07-02. נבדק ב-2012-09-02.
- ^ Mulligan, Therese (2021). A history of Photography (באנגלית). Koln: Taschen. ISBN 978-3-8365-4099-5.
- ^ 1 2 "What is a camera obscura?". Camera Obscura and World of Illusions Edinburgh (באנגלית בריטית). נבדק ב-2024-01-31.
- ^ "Did You Know? This is the First-ever Photograph of Human Captured on a Camera". News18. 19 באוגוסט 2020. ארכיון מ-10 באפריל 2021. נבדק ב-19 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Walter Benjamin". www.marxists.org. נבדק ב-2024-02-01.
- ^ Institution, Smithsonian. "Smithsonian's National Portrait Gallery Reveals Identities of Hundreds of People in Early 19th-Century Portrait Album". Smithsonian Institution (באנגלית). נבדק ב-2024-01-31.
- ^ צילום (תשכ"ח) | מונחי האקדמיה, באתר terms.hebrew-academy.org.il
- ^ Technology of photography - Black & White Processing, Printing, Developing | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Gernsheim, Helmut (1986). A concise history of photography (אורכב 02.07.2023 בארכיון Wayback Machine). Courier Dover Publications. מסת"ב 0-486-25128-4
- ^ Batchen (1999). Burning with Desire: The Conception of Photography. ISBN 978-0-262-52259-5. ארכיון מ-2023-07-02. נבדק ב-2020-11-12.
- ^ "Septem planetarum terrestrium spagirica recensio. Qua perspicue declaratur ratio nominis Hermetici, analogia metallorum cum microcosmo, ..." apud Wilh. Janssonium. 2 ביוני 2018. ארכיון מ-2 ביולי 2023. נבדק ב-7 בספטמבר 2020 – via Google Books.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Eder, Josef Maria (1932). Geschichte der Photographie [History of Photography]. p. 32.
- ^ Sloane, Thomas O'Conor (1895). Facts Worth Knowing Selected Mainly from the Scientific American for Household, Workshop, and Farm Embracing Practical and Useful Information for Every Branch of Industry. S. S. Scranton and Company.
- ^ The title page dated 1719 of a section (of a 1721 book) containing the original publication can be seen here (אורכב 29.09.2017 בארכיון Wayback Machine). In the text Schulze claims he did the experiment two years earlier
- ^ Bibliotheca Novissima Oberservationum ac Recensionum (בלטינית). 1721. pp. 234–240. ארכיון מ-2017-09-30. נבדק ב-2017-09-29.
- ^ Litchfield, Richard Buckley (1903). Tom Wedgwood, the First Photographer, etc., London, Duckworth and Co. Out of copyright and available free at archive.org. In Appendix A (pp. 217-227), Litchfield evaluates assertions that Schulze's experiments should be called photography and includes a complete English translation (from the original Latin) of Schulze's 1719 account of them as reprinted in 1727.
- ^ Susan Watt (2003). Silver. Marshall Cavendish. pp. 21–. ISBN 978-0-7614-1464-3. נבדק ב-28 ביולי 2013.
... But the first person to use this property to produce a photographic image was German physicist Johann Heinrich Schulze.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ de la Roche, Tiphaigne (1760). Giphantie (בצרפתית). ארכיון מ-2022-09-28. נבדק ב-2020-11-12.
- ^ "Tiphaigne de la Roche – Giphantie,1760". wordpress.com. 7 ביולי 2015. ארכיון מ-27 בספטמבר 2017. נבדק ב-26 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Carl Wilhelm Scheele | Biography, Discoveries, & Facts". Encyclopedia Britannica (באנגלית). ארכיון מ-5 במאי 2020. נבדק ב-20 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Litchfield, Richard Buckley (1903). Tom Wedgwood, the First Photographer. Duckworth and Co. pp. 185–205.
- ^ Fulhame, Elizabeth (1794). An essay on combustion, with a view to a new art of dying and painting. Wherein the phlogistic and antiphlogistic hypotheses are proven erroneous. London: Printed for the author, by J. Cooper. ארכיון מ-30 ביוני 2021. נבדק ב-2 במרץ 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Schaaf, Larry J. (1990). "The first fifty years of British photography, 1794-1844". In Pritchard, Michael (ed.). Technology and art: the birth and early years of photography: the proceedings of the Royal Photographic Historical Group conference 1-3 September 1989. Bath: RPS Historical Group. pp. 9–18. ISBN 978-0-9515322-0-1.
- ^ Schaaf, Larry J. (1992). Out of the shadows: Herschel, Talbot, & the invention of photography. New Haven: Yale University Press. pp. 23–25. ISBN 978-0-300-05705-8.
- ^ Batchen, Geoffrey (1999). Burning with Desire: The Conception of Photography. MIT Press.
- ^ Litchfield, Richard Buckley (1903). Tom Wedgwood, the First Photographer - Appendix B. Duckworth and Co. pp. 228–240.
- ^ "The First Photograph". www.hrc.utexas.edu. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2020. נבדק ב-4 באפריל 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The First Photograph — Heliography". אורכב מ-המקור ב-6 באוקטובר 2009. נבדק ב-29 בספטמבר 2009.
from Helmut Gernsheim's article, "The 150th Anniversary of Photography," in History of Photography, Vol. I, No. 1, January 1977: ...In 1822, Niépce coated a glass plate... The sunlight passing through... This first permanent example... was destroyed... some years later.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "Nicéphore Niépce House Museum inventor of photography - Nicephore Niepce House Photo Museum". www.niepce.org. אורכב מ-המקור ב-2007-08-03. נבדק ב-2012-10-26.
- ^ 1 2 [1] (אורכב 02.07.2023 בארכיון Wayback Machine) By Christine Sutton
- ^ Niépce House Museum: Invention of Photography, Part 3 (אורכב 16.03.2014 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 25 May 2013. The traditional estimate of eight or nine hours originated in the 1950s and is based mainly on the fact that sunlight strikes the buildings as if from an arc across the sky, an effect which several days of continuous exposure would also produce.
- ^ "Daguerre (1787–1851) and the Invention of Photography". Timeline of Art History. Metropolitan Museum of Art. באוקטובר 2004. ארכיון מ-3 במאי 2012. נבדק ב-6 במאי 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hercule Florence. Le Nouveau Robinson, NMNM - Nouveau Musée National de Monaco (באנגלית בריטית)
- ^ Boris Kossoy, Hercule Florence: el descubrimiento de la fotografía en Brasil, Instituto Nacional de Antropología e História, 2004, ISBN 978-968-03-0020-4. (בספרדית)
- ^ Institute Hercule Florence, Instituto Hercule Florence, Institute Hercule Florence (באנגלית)
- ^ Artnet News, One of Photography’s Earliest Inventors Had an Ingenious Trick to Stop His Images From Over-Developing, Scholars Say, Artnet News, 2023-07-05 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Weston Naef, HERCULES FLORENCE, INVENTOR DO PHOTOGRAPHIA, Artforum, 1976-02-01 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Alfredo Ribeiro, Hercule Florence - Cronologia, Instituto Moreira Salles, 2017-06-01 (ב־Brazilian Portuguese)
- ^ Kossoy, Boris, The Pioneering Photographic Work of Hercule Florence., (14 בדצמבר 2017)., ISBN 978-1-315-46895-2
- ^ Ingrid Foster, The Daguerreotype, 2019
- ^ 1 2 The Daguerreian Society - Making a Daguerreotype, www.daguerre.org
- ^ Wayback Machine, web.archive.org
- ^ The Daguerreotype: An Archive of Texts, Graphics, and Ephemera, www.daguerreotypearchive.org
- ^ Authors: Malcolm Daniel, Daguerre (1787–1851) and the Invention of Photography | Essay | The Metropolitan Museum of Art | Heilbrunn Timeline of Art History, The Met’s Heilbrunn Timeline of Art History (באנגלית)
- ^ By mid-February successful attempts to replicate "M. Daguerre's beautiful discovery", using chemicals on paper, had already taken place in Germany and England: The Times (London), 21 February 1839, p.6.
- ^ Daniel Hickman, Daguerreotypes – The Science of Early Photography, ChemistryViews, 2019-12-13 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Artistic Chemistry: Photography, www.aiche.org, 2010-08-23 (באנגלית)
- ^ Valentina Ljubić Tobisch, Wolfgang Kautek, Highly Photosensitive Daguerreotypes and their Reproduction: Physico‐chemical Elucidation of Innovative Processes in Photography Developed around 1840 in Vienna, ChemPlusChem 84, 2019-11, עמ' 1730–1738 doi: 10.1002/cplu.201900467
- ^ Karen Hellman, Carolyn Peter, Hippolyte Bayard and the Invention of Photography, Getty Publications, 2024-04-16, ISBN 978-1-60606-894-6. (באנגלית)
- ^ Mert Oktay, Unveiling the Past: Daguerreotypes and the Legacy of Mercury Fumes, Medium, 2024-01-17 (באנגלית)
- ^ 1 2 Authors: Malcolm Daniel, William Henry Fox Talbot (1800–1877) and the Invention of Photography | Essay | The Metropolitan Museum of Art | Heilbrunn Timeline of Art History, The Met’s Heilbrunn Timeline of Art History (באנגלית)
- ^ Biography, 2015-05-06 (באנגלית בריטית)
- ^ THE CALOTYPE PROCESS, National Gallery of Canada, September 1, 2021
- ^ Fordwick Nº 23 Calotype, 2024-02-15, נבדק ב-2024-04-03
- ^ 1 2 The Calotype Process, www.gla.ac.uk
- ^ AlternativePhotography, A dash of salt, AlternativePhotography.com, 2010-03-02 (באנגלית אמריקאית)
- ^ How to Make a Salt Print, 2023
- ^ Photogram Images in the 1800s - Hippolyte Bayard, Schultze, Talbot, Anna Atkins, Sir John Herschel, Anne Dixon, Wilhelm Conrad Roentgen, Joseph Nicephere Niepce, www.photograms.org
- ^ 1 2 Hippolyte Bayard | [Windmills, Montmartre], The Metropolitan Museum of Art (באנגלית)
- ^ Brian Rope says, March 17: Indignation, On This Date in Photography: by James Mcardle, 2019-03-17 (באנגלית)
- ^ Hippolyte Bayard (Getty Museum), web.archive.org, 2013-10-24
- ^ After Niépce and Daguerre, Nicéphore Niépce's House Museum (באנגלית אמריקאית)
- ^ Richard G. Condon (1989). "The History and Development of Arctic Photography". Arctic Anthropology. 26 (1): 52. JSTOR 40316177.
- ^ How Did Photography Change The World’s Artistic Landscape?, 2023-07-21 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 RPS | History, rps.org (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 3 4 5 רותי דירקטור, אמנות עכשווית אני מדברת אליכם, תל אביב: סל תרבות ארצי. משרד החינוך והתרבות., 2005
- ^ סיפורים מכוננים על מהות האמנות: זאוקסיס ופרהסיוס, באתר מוזיאון ישראל
- ^ How Did Photography Change The World’s Artistic Landscape?, 2023-07-21 (באנגלית אמריקאית)
- ^ How Photography Changed Painting (and Vice Versa), Big Think, 2013-02-07 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 ד"ר מתי דוידסון, הזמנה לפגישה עם אומנות הצילום, ישראל: מנדלי ספרים, 2015
- ^ N. F. I. Team, Creative Photography-Everything you need to know, NFI, 2022-01-10 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Jay Patel, What is Creative Photography? And what is Not?, Visual Wilderness, 2020-05-06 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Oscar Gustav Rejlander | Two Ways of Life, The Metropolitan Museum of Art (באנגלית)
- ^ The Two Ways of Life (x1993-22), artmuseum.princeton.edu (באנגלית)
- ^ Rejlander, Oscar Gustav (c. 1857), The Two Ways of Life, נבדק ב-2024-06-30
- ^ Calum |, ‘The Two Ways of Life’ Calum Colvin 1991 – Calum Colvin – Scottish Artist (באנגלית בריטית)
- ^ Oscar Rejlander - The Two Ways of Life, photographyhistory.blogspot.com (באנגלית)
- ^ אוסף תצלומי פליקס בונפיס - הארכיון הציוני, באתר www.zionistarchives.org.il
- ^ Félix Bonfils (The J. Paul Getty Museum Collection), The J. Paul Getty Museum Collection (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 George Eastman house collection, A history of photography, Taschen, 2021
- ^ Search Results for 'Louis de Clercq', Artsy (באנגלית)
- ^ Naturalistic Photography, prezi.com (באנגלית)
- ^ liam, What is Naturalism in Photography?, Photography Project, 2024-10-09 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Naturalistic Photography - Basic Principles & Examples, 2022-03-15 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Naturalistic Photography | work by Emerson | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Richard Whelan (2000). Stieglitz on Photography: His Selected Essays and Writings. Millerton, NY: Aperture. p. ix.
- ^ Alfred Stieglitz. Camera Work. The complete Photographs 1903-1917. Taschen TMC Art. 1997. pp. 10–11.
- ^ 1 2 Richard Whelan (1995). Alfred Stieglitz: A Biography. NY: Little, Brown. pp. 189–223. ISBN 978-0-316-93404-6.
- ^ 1 2 Jonathan Green (1973). Camera Work: A Critical Anthology. NY: Aperture. pp. i, 12–23.
- ^ Andrew Roth (2001). The Book of 101 Books: Seminal Photographic Books of the Twentieth Century. NY: PPP Editions. p. 7.
- ^ Home, cameraworkmagazine.com
- ^ Camera Work: A Photographic Quarterly (1903 (Heft 1)), digi.ub.uni-heidelberg.de
- ^ Camera Work: The Complete Photographs 1903-1917. Taschen. 2008.
- ^ 1 2 Anthony Morganti, Dadaism and Photography, Anthony Morganti on Photography, 2024-08-28
- ^ משפחות האדם. הגלריה הלימודית, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה. מרץ 2003, באתר הצוֹפָה / ארכיון, 2008-04-27
- ^ iN-PUBLiC, in-public.com (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 Reut Barnea, הזוכות בפרס לצילום ע״ש ורנר וענת בראון: ורדי כהנא ומיכל בראור, באתר מגזין פורטפוליו, 2024-11-13
- ^ 1 2 Reut Barnea, להתבגר ולהתגבר: ״מחזור 2007״ של ורדי כהנא, באתר מגזין פורטפוליו, 2024-12-06
- ^ Adi Kugler, "מחזור 2007"/ ורדי כהנא, תערוכת יחיד, באתר עיריית רמת השרון, 2024-11-18
- ^ Mati Davidson, Hazmanah li-fegishah ʻim omanut ha-tsilum =: Invitation to art photography, Mahadurah rishonah, Israel: Mendele Mokher Sefarim ba-reshet, 2015, ISBN 978-965-565-049-5
