היסטוריה של חוף השנהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

קיים קושי לקביעת התאריך המוקדם ביותר לנוכחות אנושית בחוף השנהב (הקרויה רשמית Côte d'Ivoire; קוט דיוואר), מכיוון ששרידים אנושיים לא נשתמרו היטב באקלים הטרופי השורר באזור. אף על פי כן, גילוי כלי נשק עתיקים ושרידי כלי עבודה (בעיקר גרזנים שנחתכו מפצלים, בישול ודייג) במדינה פורשו כעדות לנוכחותה של אוכלוסייה אנושית גדולה המשויכת לתקופה הפלאוליתית העליונה (בין 15,000 ל-10,000 לפנה"ס) או לתקופה הנאוליתית, לכל הפחות. תושביה הקדומים של חוף השנהב השאירו שרידים לנוכחותם ברחבי הארץ והיסטוריונים מאמינים כי התמזגו או הוחלפו בידי אבותיהם של האוכלוסייה הנוכחית.

בתקופה הרומית המוקדמת הגיעו לאזור סוחרים ברברים מצפון אפריקה, וסחרו במלח, זהב ועבדים.

במאה ה-15 שימשה חוף השנהב נמל דרכו העבירו סוחרים, רובם פורטוגזים, עבדים וסחורות נוספות, ובהן וזהב ושנהב, ממנו נגזר שם המדינה.

בשנים 1844-1843 הפכו מספר אזורים בחוף השנהב לפרוטקטורט צרפתי. במסגרת המירוץ לאפריקה, הפך ב-1886 כל אזור החוף למושבה צרפתית אשר הוכרזה רשמית ב-1893, לאחר ההשתלטות על המדינה כולה, והתקיימה עד 1946. משנת 1946 ועד 1958 הייתה חוף השנהב תחת מנדט צרפתי שנועד להכשירה לקבלת עצמאות.

פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק מעט ידוע על תושביה המקוריים של חוף השנהב, והיסטוריונים מאמינים כי הוחלפו או נטמעו לחלוטין באבותיהם של תושביה הנוכחיים. ההיסטוריה המתועדת הראשונה על האזור מופיעה בזיכרונותיהם של סוחרים מצפון אפריקה, שכבר מהתקופה הרומית המוקדמת הובילו שיירות גמלים אשר חצו את מדבר סהרה וסחרו במלח, זהב, עבדים ומוצרים נוספים. נקודות המסחר הדרומיות ביותר בנתיב הסחר חוצה סהרה שכנו על גבול המדבר, ונתיבי מסחר משלימים נמשכו מהן דרומה עד קצה יער הגשם. הנקודות החשובות ביותר - ג'נה, גאו וטימבוקטו - גדלו למרכזי סחר גדולים שתמכו בהקמת האימפריות הגדולות של סודאן, אשר שלטו בזכות כוחן הצבאי על נתיבי המסחר ושמרו על דומיננטיות מול מדינות שכנות. האסלאם חדר לאזור באמצעות סוחרים ערבים מצפון אפריקה, התפשט במהירות ולאחר התאסלמותם של רבים מהמנהיגים, הפכו האימפריות הסודאניות גם למרכזי לימוד חשובים של דת זו. החל מהמאה ה-11, כאשר החלו השליטים הסודאניים לאמץ את האסלאם, התפשטה זו דרומה אל תוך שטחיה הצפוניים של חוף השנהב של ימינו[1].

גאנה, שהייתה האימפריה הסודאנית המוקדמת ביותר, שגשגה בשטח מזרח מאוריטניה של ימינו בין המאה ה-4 ל-13. בשיא כוחה במהלך המאה ה-11 השתרע שטחה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לטימבוקטו. לאחר דעיכת האימפריה של גאנה הפכה האימפריה של מאלי למדינה מוסלמית רבת עוצמה שהגיעה לשיא כוחה בתחילת המאה ה-14, וחלקה הצפון מערבי של חוף השנהב נכלל בשטחה (באזור העיירה אודיאן (Odienné) של ימינו). דעיכתה האיטית של מאלי החל מסוף המאה ה-14 הובילה לחוסר שקט בקרב תושביה ולמרד של מדינות וסאליות, שאחת מהן, סונגהאי, שגשגה כאימפריה בין המאות ה-14 ל-16. גם אימפריה זו סבלה מחוסר שקט שהוביל למלחמות פנימיות בין קבוצות אתניות שונות, וכתוצאה מכך החלה הגירה של חלק מהתושבים דרומה לעבר חגורת יער הגשם. היער הצפוף אשר כיסה את מחציתה הדרומית של חוף השנהב של ימינו שימש כמחסום מפני שלטון חזק ומאורגן בקנה מידה גדול בדומה לאימפריות שהתקיימו בצפון, ותושבי הדרום התגוררו בכפרים בודדים או בצבר של מספר כפרים סמוכים, כאשר המגע עם העולם החיצון צומצם לביקורים אקראיים של סוחרים, בעוד הכפריים התקיימו על חקלאות וצייד.

חמש מדינות חשובות שגשגו בחוף השנהב בתקופה הפרה-קולניאלית: ממלכת בני אברון, שבט שהשתייך לאקאן, ייסד במאה ה-17 את ממלכת גייאמאן (Gyaaman) לאחר שעזב את תחומי קונפדרציית אשנטי ששכנה בשטח גאנה של ימינו. ממקום מושבם סמוך לבונדוקו, הרחיבו האברון את שליטתם על שטחיה של האחרונה והפכו את העיר למרכז חשוב של מסחר ושל לימודי אסלאם. אימפריית קונג המוסלמית הוקמה על ידי הדיולה בתחילת המאה ה-18 במרכז צפון חוף השנהב בשטח שאוכלס גם על ידי הסנופו (Senufo) אשר נמלטו מהאיסאלמיזציה באימפריה של מאלי. על אף שקונג הפכה למרכז משגשג של חקלאות, מסחר ומלאכה, הביאו המתחים האתניים לשקיעה הדרגתית של הממלכה, והעיר קונג נחרבה ב-1895 על ידי סאמורי טורה שליט אימפריית ואסולו. באמצע המאה ה-18 הוקמו שלוש ממלכות נוספות בחלקה המרכזי-מזרחי של חוף השנהב על ידי קבוצות נוספות שנמלטו מהאשנטי - אחת על ידי הבאולה (Baoulé) ושתיים על ידי האגני (Agni) - הסאנווי (Sanwi) והאינדני (Indénié). בדומה לאשנטי, העדיפו הבאולה להקים ממלכה ריכוזית בעלת מנגנון פקידותי שנשלטה בהצלחה על ידי 3 שליטים עוקבים, אך לבסוף התפצלה לנגידויות קטנות. אף על פי כן, התנגדו הבאולה בחריפות לניסיונות הכיבוש הצרפתיים. צאצאי בני האגני ניסו להשיב את זהותם הלאומית זמן רב לאחר עצמאותה של חוף השנהב; ב-1969 נעשה ניסיון של צאצאי שליטי ממלכת סאנווי להיפרד מחוף השנהב ולהקים ממלכה עצמאית בדרום מזרח המדינה.

תחילת ההשפעה האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבשת אפריקה, הממוקמת בין אירופה למוצרי המותרות של המזרח הרחוק הפכה במהירות למטרתם של מגלי הארצות ממוצא אירופי החל מהמאה ה-15, כאשר הראשונים מביניהם היו פורטוגזים. מדינות אירופאיות נוספות הצטרפו במהרה ונוצרו יחסי מסחר עם מקומיים באזורי חוף רבים. תחילה, כלל המסחר מוצרים כגון זהב, שנהב ופלפל, אך הקמתן של מושבות אירופאיות ביבשת אמריקה במאה ה-16 יצרה ביקוש גובר והולך לעבדים, אשר הובילה לחטיפתם ושעבודם של תושבים מאזורי החוף במערב אפריקה. מנהיגים אפריקאים באזורי החוף חתמו על חוזים עם המדינות האירופאיות וסיפקו להם סחורות ועבדים מאזוריה הפנימיים של היבשת. בסוף המאה ה-15 גרמה ההתפתחות ביחסי המסחר להתחזקות ההשפעה האירופית שהתפשטה גם צפונית לאזורי החוף.

בדומה לשאר אזורי החוף במערב אפריקה, גם חוף השנהב הייתה נתונה להשפעות אלה, אך חסרונם של מקומות מוגנים לעגינת אוניות מנעו מהאירופאים להקים נקודות מסחר קבועות בשטחה. משום כך, המסחר באמצעות אוניות לא היה סדיר ושימש בתפקיד שולי בחדירת האירופאים לחוף השנהב שהסתיימה לבסוף בכיבושה. למסחר בעבדים, במיוחד, הייתה השפעה מועטה על התושבים המקומיים. המסחר הרווחי בשנהב, אשר נתן למדינה את שמה, התפתח במהלך המאה ה-17, אך הביא לירידה דרסטית במספר הפילים וכתוצאה מכך כמעט דעך בתחילת המאה ה-18.

המסע הצרפתי המתועד המוקדם ביותר למערב אפריקה התרחש בשנת 1483 והיישוב הצרפתי הראשון באזור, סן-לואי, הוקם בשטח סנגל של ימינו באמצע המאה ה-16, כאשר באותה תקופה מסרה שהולנד לצרפת את האי גורה. מיסיון צרפתי, אAR הוקם ב-1687 באסיני (Assinie), סמוך לגבול עם חוף הזהב, הפך לנקודת היישוב האירופאית הקבועה הראשונה באזור אך נעזב לאחר מספר שנים ורק באמצע המאה ה-19 הצליחו הצרפתים להיאחז בקביעות בחוף השנהב. באותו הזמן, כבר היו לצרפתים יישובים בשפך נהר סנגל ובמקומות נוספים לאורך חוף מערב אפריקה הכוללים בימינו את סנגל, גמביה וגינאה, כאשר לבריטים היו מאחזים קבועים משלהם באותו אזור וכן נוספים במפרץ גינאה, מזרחית לחוף השנהב.

במאה ה-18 פלשו לחוף השנהב שתי קבוצות שהשתייכו לאקאן - האגני, אשר התיישבו בדרום מזרח, והבאולה אשר התיישבו במרכז. בשנים 18421843 חתם האדמירל לואי אדואר בואט-וילומז על הסכם עם מלכי אזור גראן-בסאם ואסיני, אשר הכניס את תחומי שליטתם תחת פרוטקטורט צרפתי. חוקרים, מיסיונרים, חברות מסחריות וחיילים הרחיבו בהדרגה את השטח בשליטת צרפת מאזור הלגונות שבחוף אל פנים הארץ. ההסכמים שחתמה צרפת עם המנהיגים המקומיים אפשר להשליט את ריבונותה באזורים בהם הקימה מאחזים וזכתה בזכויות מסחריות בתמורה לעמלה אשר שולמה על השימוש בשטח. הסדר זה לא היה לרוחה של צרפת משום שהמסחר היה מוגבל בהיקפו ולעתים קרובות צצו אי הבנות לגבי סעיפי ההסכמים. אף על פי כן שמרה הממשלה הצרפתית על ההסכמים בתקווה שהיקף המסחר יורחב. בנוסף הייתה צרפת מעוניינת להמשיך ולקיים נוכחות רבת היקף ככל האפשר כדי למנוע את ההשפעה הבריטית הגוברת באזור מפרץ גינאה.

תבוסת צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה, וכתוצאה מכך איבוד מחוז אלזס-לורן לגרמניה, גרמה לממשלת צרפת לנטוש את שאיפותיה הקולוניאליות ולהחזיר את חילות המצב שלה ממאחזיה ומתחנות המסחר במערב אפריקה, והותירה אותם בניהולם של סוחרים צרפתים שעזבו את צרפת והתגוררו באזור בקביעות. ב-1884 נערכה ועידת ברלין, שמטרתה העיקרית הייתה להצדיק את המירוץ לאפריקה בין מדינות אירופה. אוטו פון ביסמרק היה מעוניין בהגדלת חלקה של גרמניה באפריקה והעריך שהדבר יתאפשר באמצעות עידוד תחרות בין בריטניה לצרפת. במסגרת סיכומי הועידה ב-1885 הוחלט כי רק החזקה בפועל של החוף האפריקני תוכר על ידי המדינות המתחרות כשטח השייך למדינה הטוענת לבעלות עליו. הסכם נוסף מ-1890 הרחיב את ההגדרה גם לפנים היבשת והגביר את התחרות על שטח בין המדינות, בעיקר מצד בלגיה, פורטוגל, בריטניה וצרפת.

כינון השלטון הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מועידת ברלין, שבה צרפת לשלוט בתחנות המסחר שלה ב-1886 והחלה בתוכנית מואצת לחקר פנים היבשת. ב-1887 החל לוטננט לואי גוסטב באנז'ר במסע בן שנתיים, במהלכן סקר חלקים בפנים הארץ. עד סוף מסעו, הצליח לחתום על ארבעה הסכמים שביססו את הפרוטקטורט של צרפת בחוף השנהב. בנוסף, ניהל באותה שנה מרסל טרש-לאפלן משא ומתן על הסכמים נוספים, אשר הרחיבו את ההשפעה הצרפתית מאגן נהר ניז'ר ועד לחוף.

עד סוף העשור של 1880 גיבשה צרפת את שליטתה האפקטיבית (מבחינת הסכמי ועידת ברלין) על אזורי החוף ובריטניה הכירה בריבונותה ב-1889. באותה שנה מונה טרש-לאפלן כמושל בתואר בלבד, ולאחר שהפכה חוף השנהב רשמית למושבה צרפתית רשמית קיבל קפטן באנז'ר את תפקיד המושל. הסכמים עם ליבריה ב-1892 ועם בריטניה ב-1893 גיבשו את גבולותיה המערביים והמזרחיים של המושבה, אך הגבול הצפוני נותר ללא סימון, היות שצרפת הייתה מעוניינת לחבר חלקים מוולטה עילית ומסודאן הצרפתית לחוף השנהב מטעמים כלכליים ואדמיניסטרטיביים.

לאורך תקופת החדירה הצרפתית לאזור לא היו המקומיים מוטרדים ביותר מנוכחותם של צרפתים בודדים בשטחם. מנהיגי קהילות קטנות ומבודדות לא השכילו להבין, או הוטעו במתכוון על ידי הצרפתים בקשר למשמעות ההסכמים עליהם חתמו והשפעתם על ריבונותם של הראשונים. מנהיגים מקומיים אחרים האמינו כי כריתת ברית עם השלטון צרפתי יאפשר פיתוח של הכלכלה ויפתור סכסוכים מקומיים בין קבוצות שכנות. בסופו של דבר, איבדו אותם מנהיגים את ריבונותם על קהילותיהם בשל חוסר היכולת להתמודד מול כוחם הצבאי ויכולת הולכת השולל של הצרפתים, ולא בכתוצאה מתמיכת יריביהם בפלישה הצרפתית.

התקופה הקולוניאלית הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף השנהב הפכה רשמית למושבה צרפתית ב-10 במרץ 1893, ובאנז'ר, שסקר את השטחים הסמוכים לגבול עם חוף הזהב, מונה כמושלה הראשון. באנז'ר ניהל את המשא ומתן עם ליבריה ועם בריטניה (ששלטה בחוף הזהב) לגבי גבולות המושבה במערב ובמזרח וניהל את המערכה כנגד סאמורי טורה, אשר נלחם כנגד הצרפתים עד שנלכד ב-1898.

במהלך השנים הראשונות לקיום המושבה, יצאו משלחות צבאיות להקים מוצבים בחלקיה הפנימיים של הארץ, פעולות שהביאו להתנגדות עזה מצד המקומיים, גם באזורים שעם שליטיהם נחתמו בריתות והסכמי חסות. מבין אלה שהתנגדו בצורה החריפה ביותר היה סאמורי טורה, אשר הקים בעשורים של 1880 ו-1890 אימפריה רחבת ידיים אשר כללה חלקים גדולים מגינאה, מאלי, בורקינה פאסו וחוף השנהב של ימינו. צבאו הגדול והמצויד היטב של טורה, שהיה גם בעל יכולת ייצור עצמי ותחזוקה של כלי נשקו, נהנה מתמיכה נרחבת בקרב תושבי אותם אזורים. הצרפתים הגיבו להתפשטות האימפריה של טורה באמצעות לחץ צבאי מתמשך ומערכות צבאיות, אשר נתקלו בהתנגדות עזה, התנהלו בעוצמה הולכת וגדלה החל מאמצע העשור של 1890 והסתיימו בלכידתו של טורה ובפירוק האימפריה שלו ב-1898.

צרפת הטילה ב-1900 מס גולגולת, שתכליתו אספקת כוח אדם לעבודות ציבוריות שבוצעו במושבה. העבודות הציבוריות שניהלו השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים וניצולם של המשאבים הטבעיים דרשו כמות גדולה של ידיים עובדות ולכן יושמה מערכת של עבודת כפייה, במסגרתה היה על כל תושב בוגר של חוף השנהב לעבוד במשך עשרה ימים בשנה בעבודות ציבוריות ללא כל תמורה, כחלק ממחויבותו למדינה. מערכת זו סבלה משימוש לרעה והייתה לאחד האספקטים השנואים ביותר של השלטון הצרפתי שגרם למספר מרידות. מכיוון שכמות האוכלוסייה המקומית לא הייתה מסוגלת לספק את כוח האדם הדרוש לעבודות הציבוריות שדרשו השלטונות ביערות ובמטעים, גייסו הצרפתים כמות גדולה של עובדים מוולטה עילית לעבודה בחוף השנהב. מקור זה של עובדים היה כה חשוב לחיי הכלכלה של המושבה, עד שב-1932 סיפחה אפריקה המערבית הצרפתית חלק גדול מוולטה עילית לחוף השנהב וניהלה אותם כיחידה אדמיניסטרטיבית אחת. תושבים רבים בחוף השנהב ראו במס הפרה של תנאי הסכמי החסות מכיוון שנראה היה שצרפת דורשת מהשליטים המקומיים את המקבילה למנהג במקום להפך. חלק גדול מהאוכלוסייה, בעיקר בפנים הארץ, ראה במס סמל משפיל לכניעה.

בין השנים 1904 ל-1958 הייתה חוף השנהב חלק מפדרציית מערב אפריקה הצרפתית ונחשבה כמושבה וכטריטוריה צרפתית מעבר לים תחת הרפובליקה הצרפתית השלישית. עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נוהלו ענייניה הממשלתיים של הפדרציה מפריז. מדיניות צרפת במערב אפריקה השתקפה בעיקר מהפילוסופיה שלה לגבי "התאחדות", שפרושה שהתושבים המקומיים היו רשמית נתינים ללא זכות בחירה באפריקה או בצרפת. ב-1905 ביטלה צרפת רשמית את העבדות במרבית שטחיה במערב אפריקה.

ב-1908 התמנה גבּריאל אנגולבאן למושל חוף השנהב. גבּריאל אנגולבאן, שהיה בעל ניסיון מועט באפריקה, האמין שהמשך פיתוחה של המושבה אפשרי רק באמצעות כיבוש-בכוח, או "פיוס" לכאורה, של האוכלוסייה המקומית. כתוצאה מכך נשלחו משלחות צבאיות לפנים הארץ לדיכוי התנגדות ושליטים מקומיים נאלצו לציית לחוקים כנגד העבדות, לספק סבלים ומזון לכוחות הצבא ולהבטיח את שלומם של הסוחרים ואנשי השלטונות הצרפתיים. הצרפתים, מצידם, הסכימו לא לפגוע במנהגים ובמסורות ובעיקר לא להתערב בבחירת שליטים מקומיים. אף על פי כן, התעלמו הצרפתים לעתים קרובות מהצד שלהם בהסכם והדיחו או הגלו שליטים שנחשדו בהסתה למרד. בנוסף, ארגנו הצרפתים מחדש כפרים והקימו מנגנון אדמיניסטרטיבי במדים ברוב שטחה של המושבה. לבסוף, החליפו הצרפתים את מערכת המנהג במענקים המבוססים על ביצוע.

המדיניות הצרפתית במושבותיה שילבה מושגים כמו התאחדות והטמעה. ההטמעה הניחה מראש את עליונותה של התרבות הצרפתית על פני תרבויות אחרות, כך שבפועל הייתה מדיניות ההטמעה במושבות מכוונת להרחיב את השפעות השפה, המוסדות, החוקים והמנהגים הצרפתיים. מושג ההתאחדות ביטא בפועל את עליונות הצרפתים במושבות, ומוסדות ומערכות נפרדות נועדו למתיישבים ולמקומיים. תחת מדיניות זו, היו תושבי חוף השנהב זכאים לשמר את מנהגיהם, כל עוד התאימו לאינטרסים הצרפתיים. נוצרה שכבת עילית של מקומיים, אשר עברו הכשרה באדמיניסטרציה הצרפתית ושימשו כמתווכים בין הצרפתים ליתר התושבים. רמת ההטמעה הגיעה לכך שלאחר 1930 קיבלה קבוצה קטנה משכבת העילית את הזכות להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית. בכל אופן, מרבית תושבי חוף השנהב סווגו כנתינים צרפתים ונשלטו תחת עקרונות ההתאחדות, ללא זכויות פוליטיות, ונאלצו לעבוד במכרות, במטעים, בסבלות ובעבודות ציבוריות אחרות כחלק מהמס שהושת עליהם. בנוסף, ציפו מהם לשרת בצבא והם היו נתונים למערכת חוקים נפרדת, ה- indigénat[2].

במלחמת העולם השנייה נשלטה חוף השנהב על ידי משטר וישי עד 1943, כאשר נציגי ממשלתו הגולה של שרל דה גול השתלטו על מערב אפריקה הצרפתית כולה. ועידה שנערכה ב-1944 בברזוויל, אספת הבוחרים הראשונה של הרפובליקה הרביעית והכרת הטובה של צרפת לנאמנות המושבות במהלך המלחמה הובילה לרפורמות ממשלתיות מרחיקות לכת במערב אפריקה ב-1946, במסגרתן ניתנה אזרחות צרפתית לכל הנתינים הצרפתים, הזכות להתארגנות פוליטית ומגוון צורות של עבודות כפייה בוטלו. נקודות מפנה ביחסים עם צרפת הייתה ב-1956 עם פרסום "חוק הרפורמה שמעבר לים", אשר העביר מספר סמכויות מפריז לממשלות טריטוריאליות במערב אפריקה הצרפתית ובנוסף הוסרו הגבלות שונות על הצבעה בבחירות שגרמו לחוסר שוויון.

עד 1958 נשלטה חוף השנהב על ידי מושלים שמונו על ידי הממשלה בפריז, אשר השתמשו במערכת אדמיניסטרטיבית ישירה וריכוזית, שנתנה רק מעט ביטוי לתושבי חוף השנהב מבחינת קביעת מדיניות. בנוסף, אימץ השלטון הקולוניאלי מדיניות של הפרד ומשול ויישם את רעיונות ההטמעה רק בקרב העילית המשכילה המקומית שעבדה עבור מנגנון המערכת השלטונית. השלטונות דאגו גם לשמר את הסטטוס קוו מבחינת שביעות רצונה של העילית המקומית, על מנת למנוע רגשות אנטי-צרפתיים. למעשה, על אף שהתנגדו לעקרונות ההתאחדות, האמינו חלק משכבת המשכילים המקומית שדרך ההטמעה יוכלו להשיג שוויון מלא עם הצרפתים ולא באמצעות קבלת עצמאות מלאה, שינוי אשר יוכל להפסיק את היתרונות הכלכליים העצומים בהיותם בריבונות צרפתית. אך לאחר שדוקטרינת ההטמעה יושמה במלואה, לפחות עקרונית, באמצעות הרפורמות שלאחר המלחמה, סברו מנהיגי חוף השנהב שהעליונות הצרפתית נותרה בעינה והאפליה ואי השוויון יסתיימו רק בעצמאות.

עצמאות תחת שלטונו של הופואה-בואני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1958 הפכה חוף השנהב לרפובליקה אוטונומית במסגרת הקהילייה הצרפתית כתוצאה ממשאל עם שהפך את כל מושבות הפדרציה של מערב אפריקה הצרפתית לחברות בקהילה (למעט גינאה, שהצביעה נגד המהלך). ב-11 ביולי 1960 הסכימה צרפת להעניק עצמאות מלאה לחוף השנהב, אשר הפכה למדינה ב-7 באוגוסט אותה שנה, תוך שהיא מאפשרת לתקופת חברותה בקהילייה לפקוע. העיר אביג'אן, אשר שמשה כמרכז המסחר הגדול, הוכרזה כבירת חוף השנהב.

ההיסטוריה הפוליטית בת זמננו של חוף השנהב קשורה בצורה הדוקה לקריירה של פליקס הופואה-בואני, נשיא הרפובליקה ומנהיג המפלגה הדמוקרטית של חוף השנהב (Parti Démocratique de la Côte d'Ivoire, או PDCI) מהכרזת העצמאות ועד למותו ב-7 בדצמבר 1993. הופואה-בואני נמנה עם מייסדיה של האספה האפריקנית הדמוקרטית (Rassemblement Démocratique Africain), התנועה הפוליטית שהוקמה בתקופה שקדמה למתן העצמאות, אשר הקיפה את כל מושבות מערב אפריקה הצרפתית, מלבד מאוריטניה.

הופואה-בואני נכנס לראשונה לחיים הפוליטיים ב-1944, כמייסדה של תנועת Syndicat Agricole Africain, אשר הצליחה להביא לשיפור בתנאי העבודה של החקלאים האפריקנים ויצרה את הגרעין ל-PDCI. לאחר מלחמת העולם השנייה, נבחר ברוב זעום לאספה המכוננת הראשונה. בעודו מייצג את חוף השנהב באספה הלאומית בין השנים 1946 ל-1959, הוקדשה רוב עשייתו ליצירת ארגון פוליטי אפריקני בין-טריטוריאלי והמשך מגמת השיפור בתנאי עובדים. לאחר תקופה כהונה בת שלוש-עשרה שנה באספה הלאומית, מתוכן כמעט שלוש שנים כשר בממשלת צרפת, הפך הופואה-בואני ב-1 במאי 1959 לראש הממשלה הראשון של חוף השנהב, ובנובמבר 1960 נבחר כנשיאה הראשון[3].

במאי 1959 חיזק הופואה-בואני את מעמדו כדמות דומיננטית בפוליטיקה של מערב אפריקה כאשר הוביל את חוף השנהב, בצוותא עם ניז'ר, וולטה עילית, ודהומיי ליצירת קונסיי דה ל'ונטונט, ארגון אזורי המקדם פיתוח כלכלי. לשיטתו, הייתה הדרך לסולידריות אפריקנית באמצעות שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי הדרגתי, תוך הכרה באי התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אפריקניות אחרות.

הופואה-בואני היה שמרן יותר בצורה משמעותית בהשוואה למנהיגים אפריקנים אחרים בתקופה הפוסט-קולוניאלית, שמר על קשרים הדוקים עם מדינות המערב ודחה עמדות שמאליות ואנטי-מערביות בהשקפתן של מנהיגים רבים באותה תקופה, מה שתרם ליציבות הכלכלית והפוליטית של חוף השנהב, לפחות בתחילת תקופת שלטונו. הופואה-בואני שלט אמנם בדרכים לא דמוקרטיות, אך היה מנהיג אהוב ונערץ על העם והוביל את המדינה גם בתקופות של אבטלה ומיתון עמוקים. במהלך שלטונו הוא דיכא שתי מרידות, אך תקופתו התאפיינה בשקט פנימי תוך שמירה על איזון והבנה בין הזרמים הדתיים והאתניים השונים.

באוקטובר 1990 נערכו בפעם הראשונה בחירות רב-מפלגתיות לנשיאות והופואה-בואני זכה באופן ברור.

לאחר הופואה-בואני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופואה-בואני מת ב-7 בדצמבר 1993 ואת מקומו ירש נשיא הפרלמנט אנרי קונאן-בדייה, שערך בחירות בשנת 1995 וזכה ברוב של 95%. קונאן-בדייה לא הצליח לשמור על הקו השקט והמפויס של קודמו, וגם ניצחונו המכריע בבחירות עורר תמיהות. ב-24 בדצמבר 1999 נערכה הפיכה צבאית על ידי קבוצת גנרלים בראשות רובר גֵאִי, וקונאן-בדייה נמלט מהמדינה לפריז.

על רקע ההידרדרות במצב הכלכלי במדינה הודיעה החונטה הצבאית על החזרת הדמוקרטיה ועל עריכת בחירות בשנת 2000, אם כי מול גאי ניצב מועמד אחד בלבד, לוראן גבאגבו, בעוד שאר המועמדים נפסלו. מערכת הבחירות שהחלה ב-22 באוקטובר הייתה סוערת ולוותה במהומות והתפרעויות שגבו את חייהם של עשרות, ובסופן ניצח גבאגבו. גאי סירב לקבל את תוצאות הבחירות ורק לאחר הפגנות ויתר על השלטון, וגבאגבו הושבע כנשיא ב-26 באוקטובר 2000.

חוק שיזמה הממשלה בראשות גבאגבו ואושרה באמצעות משאל עם זמן קצר לפני הבחירות, קבע כי שני הוריו של מועמד לנשיאות חייבים להיות ילידי חוף השנהב, מה שאפקטיבית מנע את זכותו של המועמד אלאסן ואטארה להתמודד. ואטארה ייצג את הצפון המוסלמי, ובעיקר את המהגרים העניים ממאלי ומבורקינה פאסו שעבדו במטעי הקפה והקקאו.

מלחמת האזרחים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2001 הזמין גבאגבו את קונאן-בדייה (ששב מצרפת למדינה), ואטארה וגאי לפסגת פיוס אשר נערכה בימוסוקרו, במטרה להביא לרגיעה במתיחות הפנימית ולהשיב את האיזון והשקט, אך ניסיונות אלו נכשלו כאשר בספטמבר אותה שנה פרשו נאמני גאי מממשלתו של גבאגבו ומהומות חדשות פרצו, שהחריפו לקרבות ירי. גאי עצמו נהרג יחד עם אשתו ונאמנים נוספים במהלך קרבות הרחוב ב-19 בספטמבר 2002, ולטענת תומכיו נרצח בביתו בידי אנשיו של גבאגבו[4]. תאריך זה סימן את תחילתה של מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב. כוחות צבא מורדים, שרבים מאנשיהם השתייכו במוצאם לצפון המוסלמי, תקפו בו-זמנית ערים גדולות ברחבי המדינה, כבשו תוך זמן קצר את כל אזור צפון חוף השנהב והפכו את העיר בואקה לבסיסם הראשי. אנשי הצבא שנותרו נאמנים לממשלה הצליחו להחזיק בדרום ולמנוע את השתלטות המורדים על אבידג'אן. כוחות צבא צרפת שהיו מוצבים במדינה סייעו לכוחות הממשלה לעצור את התקדמות המורדים דרומה ב-22 בספטמבר, ושלחו כוחות לצפון למשימות חילוץ אזרחים זרים. ב-17 באוקטובר הושגה הפסקת אש והצדדים היריבים, התנועה הפטריוטית של חוף השנהב (Mouvement patriotique de Côte d'Ivoire, או MPCI) (שהפכה מאוחר יותר לכוחות החדשים של חוף השנהב (Forces Nouvelles de Côte d'Ivoire, או FNCI) בראשות גיום סורו והממשלה בראשותו של גבאגבו, החלו במשא ומתן.

ב-28 בנובמבר כבשו שתי קבוצות מורדים חדשות, התנועה האיווארית הפופולרית של המערב הגדול (Mouvement populaire ivoirien du Grand Ouest או MPIGO) והתנועה לשלום ולצדק (Mouvement pour la justice et la paix, או MJP‏), את העיירות מאן ודאנאנה שבמערב המדינה וצרפת ניהלה מולן משא ומתן ויצאה במקביל למבצע חילוץ של אזרחים זרים מהאזור, במהלכו נפצעו מספר חיילים צרפתים ונהרגו כ-30 מורדים. מאוחר יותר הפכו קבוצות אלה לחלק מקואליציה בראשות ה-MPCI.

משא ומתן והפסקת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-15 ל-26 בינואר 2003 נפגשו הצדדים בצרפת כדי לדון על החזרת השלום למדינה וחתמו על הסכם פשרה, לפיו נותר גבאגבו נשיא חוף השנהב ויריביו הוכנסו לממשלת אחדות וקיבלו לידיהם את משרדי ההגנה והפנים. 4,000 חיילים צרפתיים וכוחות נוספים ממדינות מערב אפריקה השכנות החברות בקהילייה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (Economic Community of West African States, או ECOWAS) הוצבו בתווך, תוך יצירת אזור חיץ בין הצדדים. המפלגות היריבות (לאחר שכוחות המורדים איחדו את ארגוניהם השונים לקואליציה תחת ה-FNCI) הסכימו לעבוד בשיתוף פעולה ולעצב את מחדש את הזהות הלאומית, הזכאות לאזרחות, וחוקי החזקה על הקרקע, אשר משקיפים רבים סברו כי האחרונה הייתה בין הגורמים לפרוץ הסכסוך.

ב-27 בפברואר 2004 אישר האו"ם את הקמתו של ONUCI (‏United Nations Operation in Côte d'Ivoire) כחלק מכוח שמירת השלום בחוף השנהב, וזאת בנוסף לכוחות צבא צרפת ו-ECOWAS. חוסר השקט הפוליטי נמשך לאורך שנת 2004, על אף חתימה של הצדדים על "הצהרת סיום הלחימה", שהכירה בגבאגבו כנשיא וכללה התחייבות לביצוע ההסכם שנחתם בינואר 2003 בצרפת, לפירוק ארגוני המורדים מנשקם ושילובם מחדש בצבא חוף השנהב. התחייבות זו לא בוצעה והצדדים נכנסו למבוי סתום פוליטי שנמשך עד נובמבר 2004. במהלך כל תקופה זו נותרה המדינה מחולקת בין המורדים שהשתייכו לקבוצות אתניות מוסלמיות ששלטו בצפון והפכו את בואקה לבירתם לבין כוחות הממשלה ששלטו בדרום בו היה רוב נוצרי.

המשך הלחימה ומעורבות צרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בנובמבר 2004 תקף חיל האוויר של חוף השנהב את בואקה שבצפון המדינה. ב-6 בחודש הפציץ מטוס תקיפה מדגם סוחוי SU-25 בסיס בו שהו כוחות צרפתיים סמוך לבואקה. תשעה חיילים צרפתיים ועובד סיוע אמריקני של האו"ם נהרגו ו-31 איש נפצעו. בתגובה ביצעו חיילים צרפתים תקיפה יבשתית על שדה התעופה בימוסוקרו והשמידו בו זוג מטוסי סוחוי SU-25 ושלושה מסוקי קרב, ושני מסוקים נוספים של צבא חוף השנהב הופלו מעל אבידג'אן. הצרפתים השתלטו במהירות על שדה התעופה של אבידג'אן והטיסו אליו תגבורות. כתוצאה מכך החלו מהומות אנטי-צרפתיות בעידוד הממשלה באבידג'אן ובימוסוקרו, ומאות אזרחים זרים, רובם צרפתים, פונו. מספר לא ידוע של מפגינים נהרגו בעימותים עם החיילים הצרפתיים. עד ה-8 בנובמבר עזבו רוב האזרחים הזרים שחולצו את המדינה.

סיום העימות (2005-2007)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-3 ל-5 באפריל 2005 נפגשו נציגי המפלגות היריבות בפרטוריה, תחת חסותו של נשיא דרום אפריקה, תאבו מבקי. בין החלטות הסכם פרטוריה הייתה ההכרזה על סיום הלחימה באופן סופי ומיידי בכל רחבי חוף השנהב. כוחות המורדים החלו להסיג כלי נשק כבדים מקו החזית החל מה-21 באפריל[5]. תאריך הבחירות לנשיאות חוף השנהב נקבע ל-30 באוקטובר 2005, אך המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי אנאן, הכריז בספטמבר כי לא ניתן יהיה לעמוד ביעד.

העפלתה ב-2006 של נבחרת חוף השנהב בכדורגל לגביע העולם בכדורגל סייעה בהבטחת הפסקת האש בין הצדדים ושכנעה את גבאגבו לפתוח מחדש בשיחות שלום. בנוסף, סייעה הנבחרת בהפחתת המתח כאשר ערכה משחק בבירת המורדים בבואקה באירוע שהפגיש בפעם הראשונה בין שני הצבאות והסתיים בשלום[6]. מועד הבחירות נדחה בשנה, ובסוף 2006 נדחה פעם נוספת לאוקטובר 2007.

ב-4 במרץ 2007 נחתם הסכם שלום בין כוחות הממשלה לכוחות החדשים (FNCI) בואגאדוגו שבבורקינה פאסו, וגיום סורו מונה כראש ממשלה ונכנס לתפקידו בתחילת אפריל. ב-16 באפריל פורק אזור החיץ בטקס בנוכחות גאבגבו וסורו וחיילים מכוחות הממשלה והכוחות החדשים השתתפו במצעד צבאי משותף בפעם הראשונה. הנשיא גאבגבו הכריז כי המלחמה הסתיימה.

בנובמבר 2010 התקיימו בחירות במדינה בהן ניצח אלאסן ואטארה את הנשיא המכהן גבאגבו, אך האחרון סירב לפנות את כסאו על אף הלחץ הבינלאומי עליו לעשות כן. אואטרה זוכה לתמיכת מיליציית המורדים המוסלמים השולטים מצפון לקווי הפסקת האש, בעוד גבאגבו שולט בדרום הנוצרי העשיר, בו מרוכזת את עיקר הפעילות הכלכלית של חוף השנהב - הכוללת נתח של שליש מייצאו הקקאו העולמי. על רקע המשבר אירעו במדינה אירועים אלימים, שהביאו לחששות במערב מפני פרוץ מלחמת אזרחים בעלת אופי אתני[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Cote d'Ivoire Pre-European Period from the Library of Congress Country Study of Cote d'Ivoire". Geographic.org
  2. ^ מערכת חוקים שנוצרה עבור ילידים במושבות צרפת השונות, אשר הנציחה את מעמדם הנחות לעומת אזרחי צרפת
  3. ^ לאחר כניסת החוקה החדשה לתוקף, שכללה את ביטול תפקיד ראש הממשלה והפיכת הנשיא לראש הרשות המבצעת במדינה, בדומה לנשיא ארצות הברית
  4. ^ "Guéï, Robert 1941–2002". encyclopedia.com. 2008
  5. ^ "Withdrawal of heavy weapons begins in Côte d'Ivoire, UN mission says". UN News Service Section. 21 April 2005
  6. ^ Austin, Merrill. "Best Feet Forward". Vanity Fair.com
  7. ^ AFP, המשבר בחוף השנהב: השגרירות בפריז "נכבשה", באתר ynet, 27 בדצמבר 2010