היסטוריה של חקר מוצא האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מחקר מדעי פעיל בשאלת מוצא האדם החל רק בסוף המאה ה-19, עם החיפושים אחר מאובנים של אבות קדמונים של האדם. אך עוד קודם לכן העלו צ'ארלס דרווין ותומאס הקסלי את ההשערה, במסגרת תורת האבולוציה שמוצא האדם הוא מקופי אדם קדומים, ובאירופה התגלו מאובנים ראשונים של אדם ניאנדרטלי. במאה ה-20 התגלו מאובני האוסטרלופיתקנים ומינים קדומים של סוג האדם במזרח ודרום אפריקה, תגליות אשר ביססו את מוצאה האפריקני של משפחת האדם, ואת העלייה ההדרגתית שחלה בנפח המוח במשך שלושת מיליוני השנים האחרונות. בתחילת המאה ה-21, מיפוי הרצף של גנום האדם, השימפנזה והניאנדרטלים אפשרו תיארוך גנומי של האבות המשותפים הקדמונים שלהם.

המאה ה-18: אנטומיה משווה וסיווג האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיון עולם הטבע
שלד ה"פיגמי" של אדוארד טייסון, השימפנזה הראשון שתואר מדעית, מוצג במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון

במאה ה-17 ובראשית המאה ה-18, מדענים ו"פילוסופים של הטבע" באירופה בדרך-כלל האמינו כמובן מאליו בהיסטורית העולם הבריאתנית על פי פשט המקרא: העולם נברא לפני כששת-אלפי שנים, כאשר כל המינים נבראו בצורתם הנוכחית, ובראשם "נזר הבריאה" - האדם. חישובי הכרונולוגיה של העולם על פי המקרא היו עיסוק מדעי מכובד (אייזק ניוטון למשל הקדיש לו זמן רב). אבולוציה של בעלי חיים ואדם לא הייתה מוכרת אפילו כרעיון. הטבע מויין באופן היררכי בעיקר באמצעות המושג הפילוסופי-דתי של השרשרת הגדולה של ההוויה או "סולם הטבע: (לטינית: Scala Naturae) - מעין סולם ענקי שהעניק דרגה לכל יצירי הטבע, החל מאלוהים וכלה בברואיו הירודים ביותר, ובכללם גם דוממים כמו מחצבים וסלעים. האדם בדרך-כלל שובץ בסולם זה בין המלאכים ממעל ובעלי-החיים מתחת. כאשר תיאר הרופא והאנטומאי הבריטי אדוארד טייסון, לראשונה בתולדות המדע המערבי, שימפנזה מצוי צעיר שנלכד באנגולה, הוא שיבץ אותו בעמדת ביניים בשרשרת הגדולה של ההוויה, בין בעלי החיים לאדם.

במאה ה-18 פתח חוקר הטבע השוודי קארולוס לינאוס במבצע מיון טקסונומי של כל עולם החי והצומח למינים, סוגים, סדרות, מערכות, ממלכות וכיוצא בזה, על בסיס המורפולוגיה והאנטומיה שלהם. לינאוס עדיין לא שיער, ככל הידוע מכתביו, אפשרות של אבולוציה כלשהי. אך המיון שלו לא העניק דרגה שרירותית לכל יצור, אלא שייך אותו להיררכיה מקוננת שרמזה על צורה של עץ. יתר-על-כן, הוא סיווג את האדם לפי אותם עקרונות השוואתיים ששימשו אותו לסיווג שאר בעלי-החיים. ללינאוס הייתה הזדמנות לחקור מספר קופים. הוא מצא שהם דומים להפליא לבני-אדם, סיווג אותם לאותה סדרה וטבע בשבילה את השם המדעי "פרימטים", שפירושו בלטינית "ראשונים במעלה" בשל הכבוד שנפל בחלקם לכלול את נזר הבריאה. על פי שיטת השם הכפול שפיתח העניק לינאוס לאדם את השם המדעי "הומו ספיינס" (שם הסוג: "הומו"="אדם" בלטינית, שם המין: "ספיינס"="נבון" ביוונית).

למעשה לינאוס אף ביקש בתחילה לכלול את האדם באותו סוג Simia (מיוונית: קוף) ביחד עם הקופים, אך עקב התנגדות הכנסייה הלותרנית בשוודיה נאלץ להתפשר בסופו של דבר על סדרה בלבד (טקסון הביניים של משפחה עדיין לא נטבע באותה תקופה). במהדורה משנת 1735 של ספרו המונומנטלי Systema Naturae הוא קרא לה "אנתרופומורפה" (Anthropomorpha, מיוונית: "בעלי צורת אדם") ואף על כך ספג ביקורת. במכתב לאחד ממבקריו, יוהאן גאורג גמלין, כתב:

אין זה טוב בעיניך שסיווגתי את האדם עם האנתרופומורפה, אולי בשל המונח "בעלי צורת אדם". ואולם האדם לומד לדעת את עצמו. הבה לא נתקוטט על מילים. אין זה משנה לי באיזה שם נבחר. אך אני מבקש ממך ומכל העולם הבדל כלשהו המצדיק סוגים נפרדים לאדם ולקופים לפי העקרונות של מחקר הטבע. אני בהחלט אינני מכיר הבדל כזה. אילו רק סיפר לי מישהו על הבדל אחד ויחיד! אם הייתי קורא לאדם "קוף" או להיפך, הייתי מקים נגדי את כל התאולוגים. אולי זה מה שהייתי צריך לעשות מתוקף כללי התחום המדעי שלי.

במהדורה העשירית והחשובה מכולן של ספרו משנת 1758 שינה לינאוס את השם אנתרופומורפה ל"פרימטים". כיום נמצא פתרון פשרה - קופי האדם הגדולים משויכים לסוגים נפרדים בתוך אותה משפחה, ההומינידים, עם האדם.

למרות שבאופן כללי לא היסס לינאוס להגדיר מינים יחידים בסוגם, הוא לא סבר שספיינס חייב להיות מין יחיד בסוג הומו. במהדורה משנת 1758 של ספרו כלל לינאוס גם מיני אדם נוספים, כמו הומו סילבסטריס (Homo sylvestris כלומר "אדם היער", ככל הנראה בעקבות שמועות מעורפלות על אורנגאוטנים באי ג'אוה), הומו מונסטרוסוס (Homo monstrosous כלומר "האדם המפלצתי", בעקבות שמועות על אנשים גמדים וענקים מרחבי העולם) והומו פרוס (Homo ferus כלומר "אדם הפרא", בעקבות שמועות על ילדים שאומצו על ידי זאבים וחיות אחרות). ואולם למינים אלו לא נמצא ביסוס מדעי, ועד כמחצית המאה ה-19 נותר ספיינס כמין יחיד בסוג הומו. גם כיום הוא נחשב למין היחידי בסוג אשר לא נכחד ועדיין חי בימינו[1][2].

בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, כמה מדענים באירופה החלו להכיר בעדויות שונות לכך שתולדות כדור הארץ, תולדות החיים ותולדות האדם היו חייבים להמשך זמן רב בהרבה מכמה אלפי שנים. חוקר הטבע הסקוטי ג'יימס האטון נחשב על ידי רבים לאבי הגאולוגיה המודרנית. בשנת 1760 הוא גיבש את רעיונותיו לגבי הזמן הארוך מאוד שבו נוצרים סלעים לפי עקרון האחידות, אך פרסם את עבודת המחקר שלו "בנוגע למערכת הארץ, משך חייה, ויציבותה"[3] רק 25 שנים לאחר מכן, בפגישה של החברה המלכותית. האטון חלק על התומכים בתאוריות שונות של קטסטרופיזם - הגישה על פיה האסונות חריגים בממדיהם שהתרחשו בעבר הם אלו שעיצבו את פני כדור הארץ. קטסטרופיסטים כמו חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה הכירו בקיומם של מאובנים בסלעים, ואף מאובנים של יצורים ימיים באזורי יבשה. הם ניסו ליישב אותם עם סיפור המבול המקראי, אך גם קיוויה נאלץ להסיק, בחיבורו "על התאוריה של הארץ" משנת 1817, שהמבול היה רק האחרון בשורה של אסונות ענק.

בשנת 1797 גילה חוקר העתיקות האנגלי ג'ון פרר (John Frere) אבני יד וכלי אבן מסותתים אחרים באתר בהוקסני שבסאפוק, ביחד עם שלדים של בעלי-חיים גדולים ממינים שלא היו קיימים באנגליה בזמנו, עדות לעתיקותם (האתר מתוארך כיום לתקופה הפלאוליתית התחתונה לפני כ-400 אלף שנה). הוא תיאר את כלי האבן כ"כלי מלחמה שיוצרו ושימשו אנשים שלא הכירו מתכות... המצב בו נמצאו מפתה אותי לייחס אותם לתקופה עתיקה באמת, אולי עתיקה מן העולם הנוכחי". פרר פרסם את ממצאיו בשנת 1800, והם היו כה חדשניים לזמנו שהתעלמו מהם באופן כמעט מוחלט למשך כמאה שנה, עד אשר הארכאולוג והגאולוג ג'ון אוואנס הפנה אליהם תשומת לב בראשית המאה ה-20. בערך בשנת 1830 גילה הארכאולוג הצרפתי בושר דה פרתס (Jacques Boucher de Crèvecœur de Perthes) כלי אבן מסותתים בעמק הסום. בשנת 1846 הוא תיאר כמה מהם שנמצאו בסמיכות לעצמות של פיל וקרנף, בעלי חיים שנוכחותם בצרפת לא הייתה מתועדת בזמנים היסטוריים.

המאה ה-19: הופעת התאוריה הדרוויניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מפורסם מתוך מאמרו ההיסטורי של תומאס הקסלי "מקומו של האדם בטבע" משנת 1863. מימין לשמאל - שלד של אדם מודרני, גורילה, שימפנזה, אורנגאוטן וגיבון.
"שושלת היוחסין של האדם" מתוך ספרו של ארנסט הקל בשנת 1876 (מתורגם לאנגלית).

מבצע המיון של לינאוס ואנטומאים משווים אחרים חשף את הסדר ההיררכי השורר בכל עולם החי, ובתחילת המאה ה-19 החלו חוקרי טבע כמו ז'אן-בטיסט דה לאמארק להשתעשע ברעיון האבולוציה של המינים על-מנת להסביר סדר זה. בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דרווין את המהדורה הראשונה של ספרו "מוצא המינים", שהציע להסביר את ההיררכיה הנצפית באמצעות מנגנון של שונות וברירה טבעית. בספר זה בחר דרווין לא להתייחס כלל לסוגיה הטעונה של מוצא האדם, אבל סיווג האדם לסדרת הפרימטים היה ידוע לכל חוקר טבע באותו זמן וההשלכות היו ברורות. תומאס הקסלי היה פחות זהיר מדרווין, התפלמס עם ריצ'רד אוון והארכיבישוף וילברפורס, ופרסם מאמר היסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע". אולי בעקבות כך אזר דרווין אומץ וב-1871 פרסם את הספר "מוצא האדם". בספר זה חזה דרווין שיימצאו מאובני מעבר או "חוליות חסרות" המהוות צורות ביניים בין קופי-האדם לאדם. הוא אף טען שיש לחפש את שלבי המעבר ביבשת אפריקה. זאת בשל הערכתו שקופי האדם האפריקנים, השימפנזה והגורילה, דומים לאדם יותר מקופי האדם האסייתיים, הגיבון והאורנגאוטן, ואילו באירופה ואמריקה אין קופי-אדם כלל. בדומה לסיווג של לינאוס, תחזיות אלו הסתברו שנים רבות לאחר מכן כמדויקות.

הביולוג הגרמני ארנסט הקל היה התאורטיקן החשוב של אבולוציה של בעלי החיים ושל האדם במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1876 פרסם הקל תאוריה כללית להתפתחות האדם ושאר בעלי החיים מיצורים חד תאיים, שאותה סיכם בתרשים "אילן היוחסין של האדם". אף שהתאוריה של הקל בנויה על מודל העץ הדרוויניסטי, השפעת הרעיון הישן של "סולם הטבע" עדיין ניכרת בה: האדם הוצג כצמרת הגזע המרכזי של האילן, בעוד קבוצות אחרות שלא נחשבו כאבות האדם, כמו עופות או לוויתנאים, הוצגו כענפים צדדיים. הקל אמנם קבע ששלבים נוכחיים בעץ האבולוציוני אינם יכולים להיות זהים לשלבים עתיקים, למשל האדם איננו צאצא של קופי האדם הקיימים כיום, אלא של קופי אדם קדומים, שקרוב לוודאי היו שונים מהם. אך הוא סבר שקבוצות נוכחיות יכולות לייצג אבות קדמונים. אילן היוחסין שלו תיאר 22 קבוצות תאורטיות בגזע המרכזי מחד תאיים ועד האדם. השלב ה-20 יוצג על ידי "קופים דמויי-אדם", קופי האדם שחלקם חיים גם כיום, אך השלב ה-21, שלפי התאוריה של הקל היה "בני-אדם דמויי קופים" איננו מיוצג בעולם החי המודרני ולפיכך "חסר". תאוריה זו הוליכה לביטוי המפורסם "החולייה החסרה". הקל התייחס לבני שלב היפותטי זה כ"אלאלים" כלומר חסרי שפת דיבור, ואף נתן להם שם סוג מדעי בנוסח לינאוס: "פיתקנתרופוס" שהוא הלחם בסיסים של המילים היווניות "פיתקוס" (קוף אדם) ו"אנתרופוס" (אדם):

אף כי השלב הקודם כה דומה לאדם אמיתי שבקושי אנו נדרשים להניח שלב ביניים מקשר, אנו יכולים לראות את האדם הראשיתי (אלאלי) כחוליית ביניים זו. אנשים-קופים אלו, או "פיתקנתרופוסים" התקיימו בסבירות גבוהה לקראת סוף עידן השלישון. הם היו צאצאים של קופים דמויי-אדם, או קופי האדם, באמצעות התרגלות להליכה זקופה, ועל ידי ההתפתחות השונה של שני זוגות הגפיים. הידיים הקדמיות של קופי האדם הפכו לידיים הקדמיות של האדם, בעוד ידיהם האחוריות של קופי האדם הפכו לכפות רגליים להליכה. אם כי בני-אדם דמויי קופים אלו היו דומים לאדם האמיתי הרבה יותר מאבותיהם קופי האדם, לא רק בתצורה החיצונית של גופם, אלא גם בהתפתחותם השכלית הפנימית, ועדיין הם לא ניחנו במאפיין האמיתי והראשי של האדם, השפה האנושית המורכבת ממילים, ההתפתחות של מודעות והיצירה של רעיונות. ההוכחה הברורה שאדם קדמון כזה, האדם דמוי הקוף נטול כוח הדיבור, קדם לבני האדם המדברים, נובעת מן המחקר הבלשני ("האנטומיה ההשוואתית" של השפה), ובמיוחד מתולדות התפתחות השפה בכל ילד ("אונטוגנזה" לשונית) ובכל אומה ("פילוגנזה" לשונית).

ארנסט הקל 1876, ,תרגום מציטוט באנגלית אצל Langdon 2016, עמ' 18.

המאה ה-20: עדויות המאובנים למוצא האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאובנים המקוריים של "פיתקאנתרופוס ארקטוס" (כיום הומו ארקטוס) שהתגלו באי ג'אווה ב -1891, מונחים בכספת המקורית של אוז'ין דובואה, במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע בליידן. נראות כיפת גולגולת (למעלה מימין), עצם ירך (במרכז) ושן טוחנת (מתחתה).
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדם ניאנדרטלי, הומו ארקטוס

התחום המדעי העוסק בחקר מאובנים נקרא פלאונטולוגיה, והענף שלו המתרכז במאובני משפחת האדם נקרא פלאואנתרופולוגיה. בימיו של דרווין כבר התגלו באירופה כמה שלדים מאובנים של אדם ניאנדרטלי, אבל לא היה ברור אם הם מין נפרד מן האדם, בין השאר בשל מוחם הדומה בגודלו למוח אדם מודרני. החוקר הראשון אשר ערך חפירה מכוונת במטרה למצוא מאובנים המאששים את תאורית האבולוציה למוצא האדם היה הרופא והאנטומאי ההולנדי אוז'ין דובואה, אשר בשנת 1891 גילה מאובני הומו ארקטוס באי ג'אווה שבדרום מזרח אסיה. מאובנים אלו היו דוגמה מובהקת ראשונה של מאובני המעבר שחזה דרווין, משום שמוחם (הניתן למדידה על-פי הנפח הפנימי של חלל הגולגולת) קטן ממוח אדם אך גדול ממוח קופי-אדם.

ההתפתחויות החשובות ביותר בתחום זה במאה ה-20 היו גילוי מאובני האוסטרלופיתקנים ומינים קדומים של סוג האדם במזרח ודרום אפריקה, על ידי פלאואנתרופולוגים כריימונד דארט, רוברט ברום, משפחת ליקי, דונלד ג'והנסון וטים וייט. תגליות אלו ביססו את מוצאה האפריקני של משפחת האדם ואת העלייה ההדרגתית שחלה בנפח המוח במשך שלושת מיליוני השנים האחרונות. עד היום נתגלו בהערכה זהירה כמה אלפי מאובנים ממשפחת האדם, רובם שיניים, שברי עצם קטנים וכיוצא בזה, אך כמה מאות מתוכם מהוות גולגולות שלמות למדי, ואף מספר שלדים מושלמים כמעט לגמרי. ממצאים אלו מסווגים כיום לכ-10 עד 25 מינים נכחדים של הומינידים. סיבת ההבדל היא הסיווגים השונים של אותם מאובנים על פי טקסונומים "אחדנים" (lumpers) ו"פצלנים" (splitters). בין אם על פי הגישה האחדנית או הפצלנית, נראה כי קצב הגילוי של מיני הומינידים מאובנים הולך ומואץ עם השנים, קרוב לוודאי כתוצאה משיכלול שיטות החיפוש, ובעשרות השנים האחרונות הוא עומד על כשלושה עד שישה מינים חדשים בכל עשור, האחרון שבהם (אוסטרלופיתקוס סדיבה) באפריל 2010.


אוסטרלופיתקוס סדיבהארדיפיתקוס קדבההומו פלורסיינסיסהומו קפרננסיססהלאנתרופוס צ'אדנסיסהומו גאורגיקוסאורורין טוגננסיסקניאנתרופוס פלטיאופסאוסטרלופיתקוס גרהיהומו אנטקסוראוסטרלופיתקוס בהרלגזליאוסטרלופיתקוס אנמנסיסארדיפיתקוס רמידוסהומו רודולפנסיספראנתרופוס אתיופיקוסאוסטרלופיתקוס אפרנסיסהומו ארגסטרהומו הביליספראנתנופוס בויזאייפראנתנופוס רובוסטוסאוסטרלופיתקוס אפריקנוסהומו היידלברגנסיסהומו ארקטוסהאדם הניאנדרטליHominid Discovery Curve Heb 01.svg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
מיני הומינינים נכחדים על פי שנת הגדרת המין. נקודות כחולות מיצגות סיווג "פצלני" לפיו התגלו 24 מינים, והקו האדום מייצג סיווג "אחדני" קיצוני, לפיו אותם המאובנים נכללים בתשעה מינים בלבד. בין אם לפי סיווג פצלני או אחדני, נראה כי קצב גילוי המינים מאיץ. ההאצה זו רומזת שנותרו מיני הומינינים רבים שעדיין לא התגלו, שכן על פי כלל התפוקה השולית הפוחתת צפוי שקצב הגילוי יואט כאשר נותרים מעט מאוד מינים לגלותם. האטה כזו אכן נרשמת בקבוצות מאובנים המוכרות הרבה יותר ממשפחת האדם, כמו סוסיים בצפון אמריקה אשר מהם נתגלו כבר כ- 200 מינים נכחדים במשך כ-150 השנים האחרונות.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיארוך רדיומטרי

תחום מחקר שלם בגאולוגיה, טפונומיה, פותח להבנת הדרכים שבהן נוצרים, מצטברים ומשתמרים מאובנים. מאז סוף המאה ה-19, ידע גאולוגי ומיפוי שכבות וסדימנטים מסייע רבות לתיארוך תקופתם של מאובנים, הן באופן יחסי (כלומר מי מהם מאוחר מן האחר) והן באופן מוחלט (כלומר קביעת הגיל בשנים). מאז שנות השישים מתחוללת מהפכה בתחום זה תודות למספר שיטות פיזיקליות של תיארוך, מהן נפוצות כיום בעיקר שיטות רדיומטריות המתבססות על קצב ההתפרקות של איזוטופים רדיואקטיבים שונים, ושיטות פלאומגנטיות המתבססות על השינויים שחלו במהלך העידנים בכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. כיום משתדלים פלאואנתרופולוגים לתארך כל ממצא מאובן או ארכאולוגי במספר שיטות בלתי-תלויות על מנת לקבל תוצאות אמינות ככל האפשר. מתיארוכים אלו עולה שתהליך האבולוציה של האדם מקופי אדם קדומים התרחש בשבעה מיליוני השנים האחרונות לכל הפחות, במהלך התקופות הגאולוגיות של המיוקן, הפליוקן, הפלייסטוקן וההולוקן.

כלי אבן מסותת מן הראשונים שתוארו, כיום מסווג כאבן יד מן התעשייה האשלית. השרטוט על ידי ג'ון פרר משנת 1800.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעשייה אשלית

עדויות ארכאולוגיות למוצא האדם, בעיקר של כלי אבן מסותתים וכן של כלים מחומרים אחרים, כמו קרן ועצם, נפוצות הרבה יותר מאשר עדויות מאובנים. זאת משום שלכל אדם קדום היה שלד אחד בלבד שהתאבן והשתמר רק במקרים נדירים ביותר, אבל בימי חייו הוא ייצר בממוצע כלי-אבן רבים אשר עשויים להשתמר ללא קושי במשך מיליוני שנה. אבני היד המסותתות הראשונות תוארו על ידי החוקר האנגלי ג'ון פרר עוד בשנת 1800, והחל מסוף המאה ה-19 קיבלה הקהיליה המדעית את הדעה שכלים אלו יוצרו בחלקם על ידי בני אדם קדמונים. כיום מוכרות היטב מספר תרבויות של ייצור כלים מן התקופה שבמינוח הארכאולוגי נקראת תקופת האבן החל מן הפרימיטיביות ביותר בתקופה הפלאוליתית התחתונה, כמו התעשייה האולדובאית והתעשייה האשלית, וכלה במפותחות יותר כמו התרבות המוסטרית ותרבויות רבות של התקופה הפלאוליתית העליונה. כלי-האבן המסותתים הקדומים ביותר שהתגלו מתוארכים לגיל של כ- 2.6 מיליון שנה לפני זמננו.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסויים בלשניים בקופי אדם

במקביל למחקר פלאונטולוגי וארכאולוגי התפתח במאה ה-20 המחקר הפרימטולוגי של מיני קופים החיים כיום. החל משנות השישים חקרה ג'יין גודול שימפנזים בבית הגידול הטבעי שלהם ביער הגשם האפריקני, וגילתה אצלם צורות התנהגות אשר קודם לכן נחשבו ייחודיות לאדם מבין כל הפרימטים, כמו ציד משותף, שימוש בכלים שונים ואף ייצור פרימיטיבי של כלים. יכולות נוספות התגלו מאז אצל שימפנזים במקומות אחרים ואצל מספר מיני קופי אדם וקופים אחרים. מחקרים בקופי-אדם בשבייה גילו יכולות קוגניטיביות מתקדמות כגון שימוש בשפות סימבוליות, יכולות מתמטיות ואף זיהוי עצמי במראה, הנחשב על ידי חוקרים מסוימים כראייה למודעות עצמית. מחקרים אלו חיזקו את ההבנה כי הפער בין קופי האדם לאדם קטן בהרבה ממה שהיה נהוג לחשוב. באותה תקופה החלו אנתרופולוגים לחקור את התרבויות של ציידים לקטים ששרדו כיום במקומות נידחים בעולם. תחומי הפרימטולוגיה והאנתרופולוגיה מסייעים בין השאר להבנה טובה יותר של ממצאי המאובנים.

המאה ה-21: אבולוציה מולקולרית של משפחת האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פילוגנטיקה, ביואינפורמטיקה, פרויקט גנום האדם
סט הפלואידי של כרומוזומים באדם (בירוק) ובשימפנזה (באדום). הכרומוזומים זהים כמעט לחלוטין, אלא שכרומוזום 2 באדם נוצר מאיחוי של כרומוזומים 2A ו- 2B בשימפנזה. X ו- Y הם כרומוזומי המין ו- M מסמן את הדנ"א המיטוכונדריאלי.

בשנות החמישים התגלו הקוד הגנטי ומבנה מולקולת הדנ"א האחראית לתורשה של יצורים חיים, והחל משנות השבעים התאפשר מיפוי הרצף של גנים רבים, עד כדי מיפויו המלא של גנום האדם בתחילת המאה ה-21. בשנת 2005 פורסמה גם טיוטה מושלמת למדי של גנום השימפנזה[4], וכן מופו עד היום הגנומים של למעלה ממאה מינים אחרים. התגלית שמרבית המוטציות הן נייטרליות ומצטברות בקצב אחיד יחסית אפשרו להשתמש בהבדלים בין הגנומים כבשעון מולקולרי לתיארוך האב הקדמון המשותף של כל שני מינים. תגליות אלו הביאו למהפכה בחקר האבולוציה של האדם. על פי ההבדלים בין הגנומים שלהם השימפנזה קרוב למין האנושי הרבה יותר משהיה נהוג לחשוב - האב הקדמון המשותף שלהם התקיים לפני 4 עד 7 מיליון שנים בלבד, בניגוד להערכה של 20 עד 30 מיליון שנה שהייתה רווחת בתחילת המאה ה-20. רצפים גנומים שמופו מבני-אדם רבים ברחבי העולם הביאו גם למהפכה בחקר האבולוציה של המין האנושי המודרני. חקר דנ"א מיטוכונדריאלי הראה לראשונה שמוצא האנושות המודרנית הוא מאוכלוסיית בסיס קטנה שהתקיימה באפריקה לפני כ- 250 עד 90 אלף שנים בלבד, ומסקנה זו אושרה מאז במחקר בלתי-תלוי של כרומוזום Y ולאחרונה גם במחקר של כל שאר הגנום האנושי. בשיטות אלו ניתן אף לשחזר את מהלך ההגירה של המין האנושי המודרני מאפריקה ליבשות אחרות. מהפכה נוספת מתרחשת בשנים האחרונות עם פיתוח שיטות למיצוי דנ"א מעצמות מאובנות, אשר איפשרו מיפוי של הגנום הניאנדרטלי. על פי גנום זה חישבו לאחרונה מספר מחקרים שהאב הקדמון המשותף של האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני התקיים לפני 500 עד 700 אלף שנה.

מקורות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Langdon, John H. The Science of Human Evolution: Getting it Right. Springer, 2016.‏

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wood, B. A. (2009) “Where Does the Genus Homo Begin, and How Would We Know?”; in The First Humans - Origin and Early Evolution of the Genus Homo, (Eds: Grine,F. E. Fleagle, J. G. & Leakey, R. E.). Springer. p. 17-28. ISBN 978-1-4020-9979-3.
  2. ^ Rightmire, G. P. (2000) “Homo”; in the Encyclopedia of Human Evolution and Prehistory, 2nd Ed (Eds: Delson, E. Tattersal, I. Van Couvering J. A. & Brooks, A. S.). Garland Publishing, NY. pp. 657-668.
  3. ^ תקציר עבודת המחקר
  4. ^ The Chimpanzee Sequencing and Analysis Consortium (2005) "Initial sequence of the chimpanzee genome and comparison with the human genome" Nature. Vol. 437, pp. 69-87