היסטוריה של טביליסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריה של טביליסי מתוארכת אחורה לסוף המאה ה-5. במשך 1,500 שנה שעברו מאז הייתה טביליסי לא רק בירת גאורגיה אלא גם מרכז תרבותי, פוליטי וכלכלי של כל הקווקז. כיוון שהייתה ממוקמת על הצטלבות דרכי מסחר ראשיות היוותה טביליסי מטרה לכובשים חיצוניים ונכבשה על ידם במהלך ההיסטוריה לפחות עשרים פעמים[1]. משנת 1991 היא בירת גאורגיה העצמאית.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוק מטחי ופסל גורגסלי, מייסד העיר על פי האגדה

הגרסה הנפוצה ביותר של סיפור עם עתיק מספרת כי שטחה הנוכחי של העיר היה מכוסה יערות, והמלך וחטנג, המכונה "בעל ראש הזאב", הלך לצוד פסיונים יחד עם חבריו, באזור שהיה מכוסה ביערות, עם בז (בגרסאות אחרות מופיע כנץ או כעוף דורס אחר). במהלך הציד, הבז הכה בפסיון בעודו עף באוויר, והשניים נפלו לתוך מעיין חם ומתו. כאשר הגיעו הציידים היו שתי הציפורים מבושלות. המלך וחטנג התלהב כל כך מן המעיינות החמים עד כי שכח את אובדן הבז, והחליט לגדוע את היער ולבנות עיר באותו המקום. המילה "תבּילי" (თბილი) פירושה בגאורגית "חמים", ומכאן "תבּיליסי" - "מקום חמים". עד היום ישנם שם מעיינות גופרית חמים הנובעים מהאדמה. רובע בתי המרחץ של טביליסי, אבאנותובני, נמצא באזור זה.

על פי הממצאים הארכאולוגיים התקיימה התיישבות באזור טביליסי כבר במילניום הרביעי לפנה"ס. האזכור הראשון לעיר בכתובים מופיע במחציתה השנייה של המאה ה-4, כאשר נבנתה במקום מצודה בתקופת שלטונו של המלך ואראז-בקור. לקראת סוף המאה ה-4 נפלה המצודה בידי הפרסים ולאחר מכן, באמצע המאה ה-5, בידי מלך ממלכת איבריה, וחטנג גורגסלי, ששלט בה עד סוף המאה ה-5. ייסוד העיר נזקף בעיקר לזכותו של גורגסלי, שהיה האחראי בפועל לחידושה ולבנייתה של העיר, אך היא לא נוסדה על ידיו. העיר שנבנתה בידי גורגסלי מכסה את סביבות צוק מטחי וסביבות אבאנותובני (רובע בתי המרחצאות של טביליסי - רובע היסטורי).

טביליסי הופכת לעיר בירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך דאצ'י, מלך ממלכת איבריה (נקרא גם דאצ'י הראשון אוּגָ'רמֶלי), שהיה יורשו של וחטנג גורגסלי, העביר את בירת ממלכתו ממצחתה לטביליסי בהתאם לצוואתו של אביו. טביליסי שימשה איפוא כבירת הממלכה המזרחית של גאורגיה, ולא הייתה בירתה של כל גאורגיה. בתקופת שלטונו סיים דאצ'י את בניית החומה המקיפה של המצודה שסימנה את גבולות העיר. החל מהמאה ה-6 החלה טביליסי לצמוח במהירות עקב מיקומה האסטרטגי; העיר שכנה על מסלולי מסחר ומסלולי טיול (המטיילים של אותה תקופה היו גם הגאוגרפים וההיסטוריונים של אותה תקופה) בין אירופה ואסיה.

טביליסי תחת שלטון זר - תחילת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אמירות טביליסי

מיקומה האסטרטגי של טביליסי, במרכז הקווקז על הדרך בין אירופה לבין אסיה, הפך אותה למטרה עבור הכוחות הגדולים של האזור באותן השנים, בהם: ביזנטים, הערבים והסלג'וקים. התפתחותה התרבותית של העיר הייתה תלויה לפיכך, במידה רבה, במי שהיה בשלטון באותה תקופה. למרות זאת, טביליסי וכל מזרח גאורגיה, הצליחו לשמור על מידה מסוימת של עצמאות מפני הכובשים. השליטה הזרה על העיר החלה במחצית השנייה של המאה ה-6 והתמשכה עד המאה ה-10.

מסגד ליד רובע אבאנותובני

בשנים 570–580 השתלטו האימפריה הסאסאנית על העיר, ושלטו בה כעשור. בשנת 627 נבזזה טביליסי בידי צבאות הביזנטים ובאביב 629 בידי הכוזרים[2] במהלך המלחמה הפרסית-טורקית (627–629). בשנת 645, הופיעו לראשונה הערבים בגאורגיה. אבל עדיין עד לשנת 735 הם לא הצליחו לייצב את שלטונם. באותה שנה (או בין 735–738), ח'ליף האימפריה המוסלמית מאומאי, מרואן השני (مروان بن محمد بن مروان بن الحكم), כבש את טביליסי וחלק גדול מהשטחים השכנים, מידי ממלכת איבריה (כארתלי), וייסד אמירות ערבית, שהייתה תחת חסותו של ח'ליף בגדד או לעיתים הואלי (ولي) של ארמניה (Armīniya).

במהלך התקופה הערבית, טביליסי, שנקראה "אל-תפליס", גדלה למרכז המסחר בין העולם המוסלמי לבין צפון אירופה. מעבר לזה, היא תיפקדה כמוצב חוץ מפתח והיוותה חוצץ בהתמודדות כנגד הביזנטים והשליטה הכוזרית. במרוצת הזמן הפכה טביליסי מוסלמית בעיקרה, אבל ההשפעה האיסלמית נתחמה לעיר עצמה כאשר הסביבה נשארה נוצרית. טביליסי הייתה עיר גדולה עם חומה כפולה ובה 3 שערים. היא שכנה על שני צידי נהר הקורה, ושני חלקיה היו מחוברים בגשר של סירות.

השלטון הערבי בטביליסי הביא סדר מסוים שלא היה קיים לפני כן. בין היתר הכניסו הערבים מודרניזציה במערכת המשפט. בשנת 764 נבזזה טביליסי שוב בידי הכוזרים. בשנת 853 שיגר הח'ליף אל-מותאווכל (المتوكل على الله جعفر بن المعتصم) משלחת ענישה לדיכוי המרד שיזם האמיר של טביליסי, אסחאק בן איסמעיל. המשלחת בראשות בוגה אל-כביר אל-שרעבי (הידוע גם בשם "בוגה הטורקי"[3]) שרפה את טביליסי עד אפר וערפה את ראשו של אסחאק בן איסמעיל. בכך הוא חיסל את הסיכוי של העיר להפוך למרכז של מדינה אסלאמית עצמאית בקווקז. העבאסים בחרו לא לשקם את העיר, וכך ירד מעמדה של העיר יחד עם מעמדם של המוסלמים בקווקז. עד שנת 1050 סולק לחלוטין השלטון המוסלמי מטביליסי. ניסיונות של הגאורגים לכבוש את העיר באותה תקופה עלו בתוהו. בשנת 1068 נבזזה העיר פעם נוספת בידי הסלג'וקים בראשות אלפ ארסלאן.

טביליסי - בירת הממלכה הגאורגית המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנויות לממכר כדי יין, טביליסי, סוף המאה ה-19

בשנת 1122, לאחר קרבות קשים נגד הסלג'וקים ובהשתתפותם של לפחות 60,000 חיילים גאורגים נגד כ-300,000 טורקים-סלג'וקים, הצליחו חייליו של דוד הבנאי (1089–1125), מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת, לכבוש את טביליסי. לאחר שהקרב על טביליסי הסתיים, העביר דוד את מושבו מכותאיסי לטביליסי, והפך אותה לבירת ממלכתו. מהמאות ה-12 וה-13 הפכה טביליסי לעיר דומיננטית באזור, נהנתה משגשוג כלכלי עם חיי מסחר מפותחים וכוח עבודה מיומן, וממערכת סוציאלית מבוססת היטב. עד סוף המאה ה-12 נאמד מספר תושבי טביליסי בכ-80,000 איש. העיר הפכה למרכז ספרותי ותרבותי לא רק עבור גאורגיה אלא גם עבור העולם הנאור הגדול יותר. בתקופת שלטונה של תמר, מלכת גאורגיה, עבד שותא רוסתוולי בטביליסי כאשר חיבר את האפוס הלאומי הגאורגי "עוטה עור הנמר"[4]. תקופה זו מצוינת לעיתים קרובות כ"תור הזהב של גאורגיה"[5] או "תקופת הרנסאנס הגאורגי"[6]

השליטה המונגולית וחוסר היציבות שלאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טביליסי העתיקה, שנות ה-70 של המאה ה-19

תור הזהב של טביליסי ארך לא יותר ממאה שנה. בשנת 1236, פלשו המונגולים לגאורגיה, לאחר שתי הקרבות שנערכו במישור קורה דרומית לטביליסי, קרב קורה הראשון, בפברואר 1221, וקרב קורה השני בסתיו של אותה שנה, נסללה דרכם של המונגולים לכיוון טביליסי. לשליטת האימפריה המונגולית קדם מאבק הרסני עם ג'לאל א-דין מינגבורנו (جلال الدين منكبرتي), שאה שהיה פליט החווארזם, שביקש מהגאורגים, בראשות רוסודן, בשנת 1225 לתמוך בו במלחמתו במונגולים. משלא נמלאה בקשתו, הרס והחריב את גאורגיה. בתקופת השלטון המונגולי שימרה הממלכה עצמה מידה של עצמאות למחצה ולא איבדה את מעמדה כממלכה. יחד עם זאת, הייתה טביליסי, בירת הוילאיאט (ولاية) של גורג'יסטן (פרובינציית גורג'יסטן), שכללה את גאורגיה וכל דרום הקווקז, מושפעת במידה רבה מהמונגולים במאה שבאה לאחר מכן, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית. בשנות ה-20 של המאה ה-14 גורשו המונגולים מגאורגיה בכוח, וטביליסי שבה והייתה לבירתה של ממלכה גאורגית עצמאית. בשנת 1366 התפרץ בעיר המוות השחור.

מסוף המאה ה-14 ועד סוף המאה ה-18 הייתה טביליסי תחת שליטה זרה ואף נשרפה לאפר מספר פעמים. ב-21 בנובמבר 1386 נכבשה ונבזזה על ידי טימור לנג ומספר פעמים נוספות במהלך הפלישות הטימוריות לגאורגיה. בשנת 1444 נכבשה העיר ונבזזה על ידי מוזפאר אלדין ג'יהאן שאה (Muzaffar al-Din Cihan Şah), השאה של תבריז ומנהיג הקראקויונלו[7]. בשנים 1477–1478 נכבשה טביליסי על ידי אוזון האסן, סולטאן האק קויונלו[8]. בשנת 1522 נכבשה טביליסי בידי האימפריה הספווית, אולם שוחררה מאוחר יותר על ידי דוד העשירי מלך ממלכת כארתלי. בתקופת שלטונו נבנו מחדש ושוקמו חלקים רבים של העיר. החל מהמאות ה-17 וה-18 הפכה טביליסי שוב למטרה נחשקת על ידי עות'מאנים והפרסים הקאג'ארים. ארקלה השני, מלך ממלכת כארתלי-קאחתי, ניסה מספר פעמים ואף הצליח לשחרר את טביליסי מידי הפרסים, שהיו בראשות אע'א מוחמד ח'אן קג'אר (אנ'), אולם בסופו של דבר, למרות הברית שכרת ארקלה עם הרוסים, נשרפה העיר לאפר בשנת 1795 בתום קרב עקוב מדם. תוצאת הקרב הובילה להרס מוחלט של טביליסי, ורבים מתושביה נהרגו בקרבות רחוב. אלפי פליטים נמלטו למחוזות אחרים של המדינה.

בשנת 1709 הודפס בטביליסי הספר המודפס הראשון בגאורגיה שנדפס על ידי וחטנג השישי, הואלי של כארתלי (נמצא כיום בספריית הפרלמנט הלאומית של גאורגיה).

במסגרת מאבקה של יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, במוסלמים של צפון הקווקז, שלחה הקיסרית, בשנת 1769, כוח של 400 איש דרך מעבר דריאל לטביליסי ממבצרה החדש במוזדוק שבצפון אוסטיה, המבצר שבנייתו בשנת 1762 עורר את המאבק הרוסי בקברדינים בין השנים 1765–1779 ומאוחר יותר המאבק כנגד העות'מאנים בשנים 1768–1774[9].

תחת שליטת האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורו של הצאר אלכסנדר השלישי בארמון הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז בטביליסי, 29 בספטמבר 1888

בשנת 1801, לאחר שמלך כארתלי-קאחתי הצטרף לאימפריה הרוסית, הפכה טביליסי למרכז המנהלתי של פלך טביליסי ולבירת מלכות המשנה של הקווקז. מתקופה זו החלה טביליסי להתפתח פוליטית וכלכלית. מבנים חדשים, רובם בסגנון אירופאי, החלו להופיע בעיר. כבישים חדשים ומסילת ברזל חדשה קישרו את טביליסי לערים האחרות של רוסיה, ולערים אחרות בעבר הקווקז, כמו בתומי, פותי, באקו וירוואן. עד שנות ה-50 של המאה ה-19 הפכה טביליסי שוב לעיר מסחר ראשית ולמרכז תרבותי של כל עבר הקווקז. הייתה זו העיר המועדפת על ידי איליה צ'בצ'בדזה, אקקי צרתלי, יעקב גוגבשווילי ואלכסנדר גריבוידוב וכן על ידי מדינאים, משוררים, ואמנים אחרים, אשר פעלו בטביליסי.

בין המבקרים הרבים בטביליסי, שהביעו ביצירותיהם את החיבה שרחשו לה, היו אלכסנדר פושקין, לב טולסטוי, מיכאיל לרמונטוב, משפחת רומנוב ואחרים. משפחת רומנוב ייסדה בטביליסי את מושבה הטרנס-קווקזי ברחוב גולובאני (כיום שדרות רוסתוולי).

העיתון איבריה (איבּריה) שיצא לאור על ידי איליה צ'בצ'בדזה בתקופת הפעילות הפוליטית שלו. העיתון התמקד בתנועה הלאומית לשחרור גאורגיה של סוף המאה ה-19

בשנת 1819 יצא לאור העיתון המודפס הראשון בטביליסי, "סָכַּרתווֶלוֹס גאזֶתי". שנה לאחר מכן שונה שמו ל"כּארתוּלי גאזֶתי" ובשנת 1828 יצא לאור העיתון "טפיליסיס אוצק'באני". בין השנים 1852–1875 ראה אור הז'ורנל, "ציסקארי" ובין השנים 1866–1885 העיתון "דרוֹאֶבָּה" ("זמנים"). בשנת 1877 הוציא איליה צ'בצ'בדה לאור את הז'ורנל "איבריה" שהפך משנת 1886 לעיתון. בשנת 1966 יצאה לאור "האנציקלופדיה הגאורגית סובייטית".

במהלך המאה ה-19 מילאה טביליסי, על הגיוון התרבותי שבה, תפקיד חשוב מבחינה פוליטית, כלכלית, ותרבותית לא רק עבור גאורגיה אלא עבור כל הקווקז. טביליסי השתנתה לגמרי, נבנו בה מונומנטים אדריכליים שונים, והיא קיבלה תכונות של עיר בינלאומית, בד בבד עם פולקלור עירוני, עגה מקומית ותרבות ייחודית שנקראה "טבּיליסוּרי" (מילולית: "השייך לטביליסי"). בסוף המאה ה-19, בשנת 1897, היה הרכב אוכלוסיית טביליסי: 38.1% ארמנים, 26.3% גאורגים ו-24.8% רוסים[10].

פסל מיכאיל סיומונביץ' וורונצוב, הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז בשנים 1844–1854, בגשר מיכאילובסקי

בתקופה זו נבנו כיכר החירות (1829), פארק מושטאידי שבשנת 1935 נבנתה בה רכבת הילדים הגדולה בעולם, התיאטרון האימפריאלי, ספריית הפרלמנט הלאומית של גאורגיה (1846), מוזיאון סימון ג'נשיה (1856), הקונקה[11] של טביליסי (1883) שעל בסיסו הוקמה מאוחר יותר בתקופת השלטון הסובייטי בגאורגיה החשמלית של טביליסי, פנתאון דידובה, הפוניקולר של טביליסי (1905), הקונסרבטוריון הממלכתי של טביליסי (בשנת 1917 לאחר מהפכת פברואר בתקופת ממשלת המעבר הרוסית).

בשלהי שלטון האימפריה הרוסית בגאורגיה הייתה טביליסי מרכז חשוב להתפתחותה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. אישים בולטים במפלגה פעלו בטביליסי ובכללם סטלין שהפך מאוחר יותר לשליט ברית המועצות. בטביליסי גם התרחש שוד הבנק של טיפליס, שוד שנבעה ממניעים פוליטיים בשנת 1907, בטביליסי גאורגיה, והייתה האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה הבולשביקית ובדרכה של מפלגת הפועלים הרוסית הסוציאל-דמוקרטית (РСДРП)[12]. סכום הכסף שנשדד, כמיליון רובל על פי ההערכה, הניע את גלגלי המהפכה הבולשביקית ומימן את פעולותיה שנים רבות לאחר מכן.

עצמאות 1918 - 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, ב-26 במאי 1918, בארמון הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז
מנהיגי האינטרנציונל השני מבקרים בטביליסי, 1918
הצבא האדום בטביליסי, 25 בפברואר 1921

לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917 הפכה טביליסי לבירת מדינה טרנס-קווקזית זמנית שנוסדה באביב 1918, הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז. המדינה לא החזיקה מעמד זמן רב, וב-26 במאי 1918 הכריזה גאורגיה, בארמון הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, על עצמאותה בנפרד והקמתה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה. יומיים לאחר מכן הכריזו ארמניה ואזרבייג'ן על עצמאותן באותו המקום בטביליסי, ועל הקמתן של הרפובליקות המוקדמות של ארמניה ואזרבייג'ן. מ-26 במאי 1918 הפכה טביליסי לבירתה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה עד 25 בפברואר 1921. בתקופה זו, במשך השנים 1918–1919, שכנה בטביליסי מפקדה צבאית גרמנית ולאחר מכן מפקדה צבאית בריטית.

תחת השלטון הגאורגי הפכה טביליסי לעיר האוניברסיטאית הראשונה בקווקז, לאחר שהוקמה בה, ב-8 בפברואר 1918, האוניברסיטה הממלכתית של טביליסי. היה בכך משום הגשמת חלומם הישן של הגאורגים, שכן נאסר עליהם להקימה בתקופת האימפריה[13].

הכרזת העצמאות הגאורגית הביאה לשינויים רדיקליים בקהילה היהודית בגאורגיה, והיהודים קיבלו שוויון זכויות מלא במדינה. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות וחופש ההתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים. באותה שנה, 1918 הצליח דוד באזוב לייסד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי. בית ספר שהיה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים, והלימודים בו התקיימו בשיטת עברית בעברית, שיטה שהופעלה קודם לכן על ידי אברהם חוולס, בשנת 1906 בצחינוואלי.

ב-10 ביוני 1918 הגיע כוח גרמני מחיל המשלוח הגרמני לקווקז לטביליסי, שנת יומיים לפני כן בנמל פותי שלחופי הים השחור, והצטרף למצעד הצבאי הגאורגי-גרמני שנערך בשדרות רוסתוולי. תוך זמן קצר הצטרפה המשלחת הגרמנית לשבויי המלחמה לשעבר הגרמנים מרוסיה, ולמתיישבים שהועברו מווירטמברג,[14] והתיישבו בגאורגיה באמצע המאה ה-19.

ב-15 בפברואר 1921 פלשו הסובייטים לגאורגיה, ויומיים לאחר מכן, ב-17 בפברואר, הגיע הצבא האדום לטביליסי מכיוון דרום-מערב, וכבש תחילה את העיירה קוג'ורי והתקדם וכבש את כפר טבחמלה. ביומיים לאחר מכן, 18 - 20 בפברואר עברה השליטה בעיר מיד ליד. ב-20 בפברואר נסוגו הכוחות הגאורגיים והרוסים הידקו את המצור על טביליסי. ב-23 בפברואר שיקם הצבא האדום את גשר מסילת הברזל שפוצץ עם נסיגת הגאורגים והגיעה תגבורת של טנקים, שכבשו בסופו של דבר, ב-25 בפברואר, הושלם כיבושה של העיר, והכריזו על שלטון סובייטי.

תחת השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבושה של גאורגיה בידי הסובייטים ועד שנת 1936 הפכה טביליסי לבירתה של הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז, רפובליקה שכללה את מדינות עבר הקווקז, ואחריה הייתה לבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. בתקופת השלטון הסובייטי גדלה אוכלוסיית טביליסי משמעותית, העיר הפכה למתועשת, זכתה לחשיבות פוליטית וחברתית והייתה למרכז תרבותי בברית המועצות. בשנת 1980 נערך בה פסטיבל הרוק הראשון בברית המועצות.

מצבת הנצחה לטבח טביליסי 1956 בשדרות רוסתוולי

ב-9 במרץ 1956, טבח הצבא האדום במפגינים גאורגים שהפגינו בטביליסי כנגד הדה-לגיטימציה של סטלין והפגיעה בגאווה הלאומית הגאורגית, שנבעו בעקבות נאומו מכה הגלים של המנהיג הסובייטי החדש, ניקיטה חרושצ'וב, הוקיע חרושצ'וב את הדיקטטור סטלין (יליד גאורגיה) כעריץ ברוטלי. השלטונות המקומיים שאיבדו שליטה העבירו את השליטה לידי הצבא שטבח במפגינים. היד הקשה הביא לשקט יחסי, ובמשך 20 השנה הבאות לא נרשמו עימותים דומים. כמו כן הטילו השלטונות הסובייטים איסור פרסום האירוע.

ב-14 באפריל 1978 יצאו תושבי גאורגיה להפגנות בטביליסי, בתגובה לניסיון של אנשי המפלגה הקומוניסטית לשנות את הסטטוס החוקתי של השפה הגאורגית המקומית. פעולות המחאה איימו להגיע לכדי התנגשות אלמלא התערבותו של המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית, אדוארד שוורדנדזה. הוא ניהל משא ומתן עם השלטון במוסקבה והצליח להשיג אישור להשארת הסטטוס של השפה הגאורגית. הוויתור הלא שיגרתי נטרל מצד אחד כעס עממי בטביליסי אולם עורר מתיחות כנגד אבחזיה אסס"ר (1931–1991) מצד שני. כאשר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית באבחזיה מחו כנגד "הכניעה ללאומנות הגאורגית" ותבעו כי האוטונומיה שלהם תועבר לשליטת הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. התביעה נדחתה בעיקרה אולם נעשו מספר ויתורים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. מ-14 באפריל 1990 נקבע מועד זה כיום חג לשפה הגאורגית.

פסטיבל הרוק של טביליסי היה אירוע מוזיקלי שהתקיים בטביליסי במשך כשבוע בין 8 במרץ ל-16 במרץ 1980. האירוע היה פסטיבל הרוק הרשמי הראשון בברית המועצות, ונחשב לעיתים קרובות כנקודת מפנה בהיסטוריה הסובייטית ושל מוזיקת הרוק הרוסי.

ב-9 באפריל 1989, נהרגו בטביליסי 20 נשים ומאות נפצעו בהפגנות שפוזרו באלימות על ידי הצבא האדום, בטרגדיה של 9 באפריל. המחאה הגאורגית שהחלה בדרישה להעניש את הבדלנים האבחזים שהכריזו על עצמאותם באספת ליחני, ולהחזיר את עצמאות גאורגיה. השלטונות הסובייטים המקומיים איבדו שליטה על המצב בבירה וביקשו את עזרת הצבא הסובייטי, שפיזר ביד קשה ובאלימות אשר גרמו ל-20 הרוגים ומאות פצועים, על ידי שימוש באלות ובגז רעיל. למרות ניסיונות של המעורבים בטרגדיה להתנער מאחריות קבעה ועדה פרלמנטרית רוסית כי יש להעמיד לדין את ראשי הצבא שהביאו למות אזרחים. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, הצביעו הגאורגים על עצמאות גאורגיה, ותאריך הטרגדיה, 9 באפריל, נקבע כיום כינון הרפובליקה.

עצמאות גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון איבריה בחזית התמונה מצד שמאל; אוכלס בפליטים ממלחמת אבחזיה, והפך לסמל הטיהור האתני של גאורגים מאבחזיה

עם התפרקות ברית המועצות עברה על העיר תקופה של חוסר יציבות ומבוכה שהגיעו לכדי מלחמת אזרחים. לאחר הכרזת העצמאות של גאורגיה. בסתיו 1991 הגיעה פעילות האופוזיציה כנגד נשיאה הראשון של גאורגיה, זוויאד גמסחורדיה, לכלל מהומות אלימות. ב-2 בספטמבר 1991 דיכאה המשטרה הפגנה גדולה של האופוזיציה בטביליסי, וזאת תוך שימוש בכוח רב. מספר פעילים מרכזיים באופוזיציה נעצרו, עיתוני אופוזיציה נסגרו, והמשטרה פשטה על משרדי תנועות האופוזיציה. המשמר הלאומי הגאורגי, שהיה הכוח הפארא-צבאי העיקרי במדינה, התפצל לשני פלגים, בעד הנשיא גמסחורדי, ונגדו. מיליציית המחדריוני בהנהגת ג'אבא יוסליאני תמכה אף היא במתנגדים לנשיא.

עד מהרה הפכו ההפגנות לפעילות צבאית גלויה כמעט. במשך שלושת החודשים הבאים עסקו הצדדים בהכנות לעימות מזוין, בהתבצרות ובהנחת בריקדות. ההרוגים הראשונים בעימות נהרגו בטביליסי ב-22 בספטמבר וב-24 בספטמבר הוכרז על מצב חרום בטביליסי. עד לסוף אוקטובר נעצרה רוב המנהיגות של מפלגת האופוזיציה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובראשם מנהיגם גאורגי צ'נטוריה. בפרברי טביליסי התבצרה קבוצה של אנשי המשמר הלאומי, בפיקודו של תנגיז קיטובאני. עד לסוף דצמבר החריף העימות, ואנשי האופוזיציה טענו כי פעולות גמסחורדיה לא הותירו להם כל אפשרות למשא ומתן ליישוב הסכסוך בדרכי שלום.

ב-20 בדצמבר 1991, החלו תומכי קיטובאני את המתקפה האחרונה כנגד גמסחורדיה. יוסליאני שוחרר ממעצר, ובראש המחדריוני הוביל הסתערות על הבריקדות במרכז טביליסי. ב-22 בדצמבר תפסו המורדים מספר בנייני ממשלה, והתקיפו את בניין הפרלמנט הגאורגי בו התבצר גמסחורדיה. בה בעת דיכאו המורדים ניסיונות למחאה עממית בעד גמסחורדיה. המורדים ירו אל מפגינים שהתקהלו בתמיכה בנשיא, והרגו אחדים מהם.

גמסחורדיה נמלט מטביליסי ב-6 בינואר 1992, בתחילה לארמניה ולאחר מכן לצ'צ'ניה שם הקים ממשלה גאורגית גולה שתיפקדה במהלך השנה וחצי שלאחר מכן, וזכתה להכרה בינלאומית מסוימת. לאחר מספר ימי לחימה, בהם נפגעו בצורה חמורה שדרות רוסתוולי, השדרה המרכזית בטביליסי, ו-113 אנשים נהרגו, יכלו המורדים להכריז על ניצחונם. תומכי הנשיא המודח המשיכו במאבק מחוץ לטביליסי. המלחמה באבחזיה ותוצאותיה הביאו לגל של פליטים שהגיעו ברובם לטביליסי.

מפגינים מול בנין נשיאות גאורגיה בטביליסי;
מהפכת הוורדים, 2003

בתקופת שלטונו של אדוארד שוורדנדזה (1993–2003) היו הפשע והשחיתות נפוצים כמקודם, ופשו בקרב הדרגים הבכירים ביותר בחברה. חלקים רבים בחברה התרוששו כתוצאה מאבטלה שהביאה לקריסה כלכלית של העיר. מצב זה הביא להפגנות סוערות בנובמבר 2003, לאחר שהשחיתות הגיעה לשיאה בבחירות לנשיאות גאורגיה, שנערכו ב-2 בנובמבר של אותה שנה, וזויפו בידי הממשלה המכהנת של שוורדנדזה. כ-100,000 איש שיצאו לשדרות רוסתוולי בטביליסי, יחד עם הפגנות דומות ביתר ערי גאורגיה, הביאו להפיכה ללא שפיכות דמים במהפכת הוורדים. ממשלת שוודנדזה גובתה על ידי אסלן אבשידזה, מנהיג חצי-בדלני של המחוז האוטונומי אג'ריה, ששלח אלפים מתומכיו להפגנות פרו-ממשלתיות כמשקל נגדי להפגנות בטביליסי. ההפגנות הסוערות גרמו להתפטרותו של שוורדנדזה ולבחירות חדשות בהן נבחר מיכאיל סאקשווילי לנשיא.

מאז 2003 גברה היציבות במידה ניכרת. הממשלה החדשה בראשות מיכאיל סאקשווילי הקטינה את השחיתות במידה ניכרת, ושיפרה את הכלכלה בגאורגיה בכלל ובטביליסי בפרט.

המלחמה הרוסית-גאורגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע בדרום אוסטיה, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה פלשה רוסיה לגאורגיה, הדפה את הכוחות הגאורגיים בדרום אוסטיה וכבשה עמק קודורי שבאבחזיה, השטח היחיד בצפון-מזרח אבחזיה שהיה בשליטת גאורגיה. משם המשיכה וכבשה את העיר גורי וחלקים נוספים בתוככי גאורגיה. קודם לפלישה הפציצו מטוסים רוסיים מטרות בכל רחבי גאורגיה.

במהלך הפלישה תקפו מטוסים רוסיים יעדים שונים בטביליסי, ביניהם שדה תעופה צבאי סמוך לנמל התעופה הבינלאומי של טביליסי[15]. הניסיון הרוסי להפלת ממשלת סאקשווילי הביא, ב-12 באוגוסט, להפגנת ענק בתמיכה לנשיא בכיכר החירות מול בנין הפרלמנט של גאורגיה [16] ולהגעתם של נשיאי פולין, אוקראינה, ליטא ואסטוניה כמפגן תמיכה לצד סאאקשווילי[17]. זרם הפליטים הגאורגים מדרום אוסטיה וגורי הגיע ברובו לטביליסי והוקמו בה מחנות פליטים[18].

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של טביליסי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד מרשל לאנג (1957), שנותיה האחרונות של המונרכיה הגאורגית, 1658 - 1832, עמ' 227 - 230, (באנגלית)
  2. ^ ארתור קסלר (1999), השבט השלושה-עשר: ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה, עמ' 46
  3. ^ Bogha al-Khabir בוויקיפדיה הקטלנית
  4. ^ על פי גרסה אחרת עזב רוסתוולי את גאורגיה בשל אהבתו לתמר, מלכת גאורגיה, אהבה שלא יכול לממש, ובחר להתבודד במנזר המצלבה בירושלים, שם גם כתב את האפוס.
  5. ^ תור הזהב של גאורגיה, באתר המילון של הביוגרפיה הלאומית של גאורגיה (באנגלית)
  6. ^ גאורגיה באתר www.investingeorgia.info (באנגלית)
  7. ^ קראקויונלו (Karakoyunlu) (קראקויונלולאר (אלה המכונים) הכבשים השחורות) - פדרציה טורקמנית של שבטי אוע'וז
  8. ^ אק קויונלו (Akkoyunlu) (אקויונלולאר - "(אלה המכונים) הכבשים הלבנות") - פדרציה טורקמנית של שבטי אוע'וז ששלטה במזרח טורקיה, ארמניה, אזרבייג'ן, צפון עיראק של היום ומערב איראן.
  9. ^ ג'ון דונלופ (1998), העימות הרוסי צ'צ'ני: שורשים של בדלנות, עמ' 7 - 8, ISBN 0521636191 (באנגלית)
  10. ^ על פי המילון האנציקלופדי אפרון וברוקהאוס.
  11. ^ קונקה (Конка) - היא חשמלית המונעת על ידי סוסים, והיה נפוץ בתקופה שלפני המצאת מנוע קיטור.
  12. ^ מפלגת הפועלים הרוסית הסוציאל-דמוקרטית (Демократи́ческая Рабо́чая Па́ртия-РСДРП) - מפלגה סוציאליסטית מהפכנית רוסית שנוסדה בשנת 1898 במינסק שאיחדה בתוכה מספר ארגוני מהפכה.
  13. ^ דייוויד מרשל לנג (1962), ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה הסובייטית, עמ' 211 (באנגלית)
  14. ^ וירטמברג - מחוז ואתר היסטורי בחלקה הדרום מערבי של גרמניה
  15. ^ סוכנויות הידיעות, גאורגיה: רוסיה תקפה שדה תעופה בטביליסי, באתר ynet,‏ 10 באוגוסט 2008
  16. ^ צור שיזף, הפגנת ענק בגאורגיה: רוסיה, עזבי אותנו בשקט, טביליסי, באתר ynet,‏ 12 באוגוסט 2008
  17. ^ עדי שורץ, האימפריה מכה שנית, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2008
  18. ^ אנשיל פפר, מחנות הפליטים המוסתרים של טביליסי, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2008
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_טביליסי&oldid=37202517"