עצמאות לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תולדות לבנון מקבלת העצמאות ועד תחילת מלחמת האזרחים השנייה המחישו את המתח הרב שנוצר עקב המפתח העדתי שנקבע על ידי הצרפתים. המתחים הרבים בין שלוש הקהילות העיקריות בלבנון, הנוצרים, המוסלמים והדרוזים, רק גברו עם כניסתה של קבוצה נוספת למשוואה - הפלסטינים, אשר התיישבו בדרום המדינה בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל. המתחים הרבים גאו בין הקבוצות וגרמו ליצירתן של מספר מיליציות, אשר ההתנגשויות ביניהן הביאו למלחמות אזרחים נוספות.

כינון המפתח העדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכיבוש המחודש של הלבנט כונן הגנרל הצרפתי ז'ורז' קאטרו בלבנון שלטון מדיני עצמאי-למחצה. אלפרד נקאש הוצב כנשיא וכנגדו כוננה ממשלה, אך מוסדות הייצוג הפרלמנטרים לא הוחזרו על כנם.

לאחר שנתיים, במרץ 1943, החליטו הצרפתים לערוך בחירות חדשות בלבנון, זאת על מנת להחזיר את החיים הפרלמנטרים בלבנון למסלולם. נקאש הוחלף ובמקומו מונה כנשיא ד"ר איוב ת'אבת לתקופת המעבר, עד לבחירות. התקנה בחוקה שקבעה כי שליש מצירי הפרלמנט נקבעים על ידי הנשיא בוטלה, ולכן נוצר צורך בחלוקה מחודשת של המושבים, כנהוג על פי מפתח עדתי.

הצרפתים מינו את ת'אבת לקבוע מחדש את המפתח העדתי, אך העדפתו הברורה של ת'אבת את הנוצרים גרמה לקולות מחאה רבים, אשר גרמו להתפטרותו. לבסוף הוחלט על ידי צרפת שמבין 55 צירי בית הנבחרים 30 יהיו נוצרים ו-25 יהיו לא נוצרים; הווה אומר, יחס של 5:6.

הנמקה לחלוקה זו עוגנה בתוצאות מפקד האוכלוסין של 1932, שקבעו כי הנוצרים הם בעלי רוב זעיר במדינה: 54.7%; ולעומתם קיים מיעוט גדול של 45.3% המורכב ממוסלמים ומדרוזים.

למעשה, מאז כינון המוסדות הפרלמנטריים מחדש בלבנון, ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נותר יחס של 5:6 בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) עד הסכם טאיף של 1989, שהפך את היחס לשווה בין העדות. מספר הצירים בפרלמנט הלבנוני היה תמיד כפולה של 11 (השינויים: 55, 77, 99, בהתאמה), כדי לקיים את התנאי של שמירת היחס. יחס זה נשמר עד 1989 גם בחלוקת התפקידים והמשרות בכל שאר רמות השלטון ומחלקותיו. גם בממשלה עצמה התקבע "מפתח עדתי" מקובל, אשר קבע כי משרות מסוימות יאוישו על ידי אנשים בני עדה מסוימת.

בחירות 1943 והאמנה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שנערכו באוגוסט-ספטמבר 1943, זכו נציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, על סמך אישור הפרלמנט, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. כצפוי, צרפת התנגדה חריפות לצעד זה, אך הדבר לא מנע מן הממשלה החדשה להודיע בנובמבר 1943 על שינוי סעיפי החוקה הכובלים.

באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. "האמנה" מעולם לא נוסחה סופית ורשמית (אך קיימות מספר טיוטות שנוסחו על ידי אישים לבנוניים שונים), אבל ברור לשני הצדדים כי רוחה תקפה. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כגבולות קבע של המדינה, ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת וזיקתם הרשמית המיוחדת אליה ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן, הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932.

"האמנה הלאומית" גרמה לכך שהעימות עם צרפת היה בלתי נמנע; ואכן, ב-11 בנובמבר 1943 בא-כוחה של צרפת בלבנון, גנרל ז'אן הלה, עצר את הנשיא, ראש הממשלה ושרים רבים. הצרפתים הודיעו כי כל השינויים החוקתיים בטלים ואף לא חוקיים. הצרפתים גם מינו מחדש את אמיל אדה, הנשיא לשעבר ותומכם, לנשיאות.

העימות הסתיים רק בהתערבות בריטניה, אשר הציבה אולטימטום לצרפת. צרפת, שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, לאחר שנכבשה על ידי גרמניה הנאצית, לא יכלה לעמוד למול בריטניה ונכנעה לדרישותיה. ב-22 בנובמבר 1943 ביטלה צרפת את הצו ושחררה את העצורים. יום זה מוכר בלבנון כיום העצמאות הרשמי של לבנון.

אמיל אדה, שהסכים לשתף פעולה עם הצרפתים, הוקע כבוגד ולא חזר לפעילות פוליטית עד מותו ב-1949.

הגירת השיעים והקמת המיליציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים הלבנונים) שישבו בדרום להגר לביירות, עיר הבירה. בשלב זה בתולדות לבנון העצמאית החלה לצמוח מאוד אוכלוסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המרונים, המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המרונים, אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, התחילו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי. לכן אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המרונית, הן בשל ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המרונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).

השנים שחלפו מהקמת מדינת לבנון העצמאית ועד למלחמת האזרחים, היו שנים של בחינה עצמית מחודשת עבור המרונים. חלק ממנהיגי המרונים, שאיבדו את יתרונם הדמוגרפי, הגיעו למסקנה כי עשו טעות היסטורית בדרישתם להקים את "לבנון הגדולה", מכיוון שעם כינונה התקרבה לקיצה ההגמוניה של עדת המרונים.

השינויים הדמוגרפיים בלטו לעין, ולמרות זאת לא היה להם ביטוי רשמי מיידי בחלוקת העוצמה. משום כך תנועות פוליטיות-חברתיות שונות קמו במהלך שנות הארבעים והחמישים בקרב השיעים, בקרב הדרוזים ובקרב המרונים. השיעים פעלו למען הכרה בעוצמתם הדמוגרפית; הדרוזים ניסו לבסס מחדש את מעמדם כ"מיעוט בכיר"; והמרונים ניסו למצוא לעצמם דרך לשמור על מעמדם ההגמוני ואף לחזקו, אף על פי שאיבדו את יתרונם הדמוגרפי. תנועות אלה היו מבוססות למעשה על מיליציות שקמו החל מאמצע שנות השלושים, אשר במרכזן ובהנהגתן עמדו משפחות נכבדי לבנון.

המיליציות באותה תקופה היו מבוססות על מפלגות פוליטיות וחברתיות. הן הוקמו על אף שכל העדות הסכימו לכאורה ב"אמנה הלאומית" על מספר הבנות בסיסיות לגבי אופי השלטון הלבנוני. בפועל, אף עדה לא "האמינה" כי בבוא עת מצוקה תגן המדינה עליה כמיטב יכולתה. חוסר האמון הבסיסי ב"אחר" הוביל ליצירת הארגונים הצבאיים למחצה של כל אחת מן מהעדות:

  • התנועה המרכזית של המרונים היא מפלגת הכתאיב (הפלנגות), אשר הוקמה עוד בשנת 1936, על ידי פּיֵר ג'ומייל כארגון צבאי למחצה.
  • המפלגה "המפלגה הסורית-לאומנית" - רוב רובה של המפלגה הייתה מורכבת מיוונים-אורתודוקסים אשר הרעיון בדבר סוריה מאוחדת וחילונית דיבר אל לבם.
  • "אל-נג'אדה" ("העוזרים") - ארגון שהתבסס בעיקר על תומכים סונים. הארגון הדגיש את הערביות והאסלאם.
  • ה"מפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" - מפלגת הדרוזים, שגם היא החזיקה בכוח צבאי.

הפליטים הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 התחוללה באזור לבנון מלחמת העצמאות של ישראל שהובילה להקמתה של מדינת ישראל. השתתפותה של לבנון הייתה מינורית יחסית והתרכזה באזור מלכיה וקדס (קדש נפתלי). בסוף המלחמה, בה הדפו הישראלים את הכוחות הלבנונים מא"י, חדרו הם לתוך שטח לבנון וכבשו מספר כפרים בדרומה. לאחר הסכמי שביתת הנשק ב-1949 הוחזרו כפרים אלה לשליטה לבנונית. כתוצאה מן המלחמה ברחו רבבות פלסטינים לתוך שטח לבנון. מחנות פליטים הוקמו כדי לשכן את הפליטים סמוך לערי החוף: ביירות, טריפולי, צור וצידון. המדינה הלבנונית, על כל עדותיה ומנהיגיה, אימצה, בדומה למדינות ערב האחרות, מדיניות של התעלמות מכוונת מצרכי הפליטים הפלסטינים במישור ההומניטרי: דיור, פרנסה, חינוך וכדומה. ההתעלמות נבעה משתי סיבות עיקריות: השימוש בפלסטינים ככלי לניגוח ישראל וחשש מהפרת האיזון העדתי העדין שבוסס רק חמש שנים קודם לכן.

לתהליך זה של הגירה לתוך תחומי לבנון לא הייתה השפעה מיידית על מהלך האירועים בלבנון עד שנת 1958, שנת "מלחמת האזרחים" הראשונה (למעשה, הרביעית במניין בדברי ימי לבנון), אך הפלסטינים שיחקו גורם מכריע לאחר מכן. ההגירה גרמה בעיות קשות בלבנון והסיבה ברורה: החל להתבסס מיעוט נוסף גדל והולך בתוך המדינה הלבנונית, בעל מאפיינים ייחודיים משלו. אף על פי שהסכנה לאחידות המדינה הלבנונית לא הייתה מיידית, חלק מהמדינאים שמו עין על "הבעיה הפלסטינית" שעוד תשוב ותעלה בהמשך.

הפוליטיקה הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה בולטת וקיצונית לחוסר הביטחון בחוסנה הפנימי של המדינה הלבנונית העצמאית והמשטר כבר בשנותיו הראשונות ניתן למצוא בניסיון ההפיכה של "המפלגה הסורית הלאומנית", שחזרה שנתיים לפני כן, בשנת 1949, לפעילות לגיטימית. ניסיון ההפיכה נכשל ומנהיג המפלגה, אנטון סעאדה, הוצא להורג, אך הוא היה רק סימן לעתיד לבוא. בספטמבר 1952 הצליח ניסיון שקט לבצע הפיכה: הנשיא הוחלף בנשיא חדש, כמיל שמעון.

בשנות החמישים החל מפנה נוסף, עת חלה התעוררות מחודשת בקרב הפלג הדרוזי הפרו-ערבי בהנהגת משפחת ג'ונבלאט (ששורשיה במשפחת מוקטאג'ים שמקורה בהר-הלבנון). בעקבות התעוררות כללית בקרב המדינות הערביות (לדוגמה: איחוד סוריה ומצרים לכדי מדינה אחת: קע"מ – קהילה ערבית מאוחדת) והשפעתו החזקה של הנאצריזם, גם בקרב הדרוזים בלבנון התבלטו הפן-ערביסטים. הנהיגם כמאל ג'ונבלאט, שהיה בן למשפחת נכבדים לבנונית, שבשנת 1949 הקים את "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית".

עם תחילת התבססות הפלסטינים בדרום לבנון צידד בהם ג'ונבלאט, ועם פרוץ "מלחמת האזרחים השנייה" (החמישית למניין) תמך בפלסטינים.

ג'ונבלאט היה בעל יומרה לשלוט בכלל לבנון ובכך הגיע לידי חיכוך עם הנשיא המרוני. המתיחות שנוצרה בין השניים הובילה לאחר מכן לפרוץ מלחמת האזרחים הראשונה.

בקיץ 1957 נחל המחנה השמאלני, הפרו-ערביסטי, תבוסה קשה בבחירות הפרלמנטריות. ג'ונבלאט טען כי הפסדו נבע ממעשה הונאה מצדו של שמעון. למרות התבוסה הקשה של המחנה הפרו-ערביסטי, הצליח ג'ונבלאט "לשרוד" מבחינה פוליטית, בניגוד לנכבדים רבים אשר הוצאו בהדרגה אל מחוץ לחיים הפוליטיים לאחר הבחירות ב-1957. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אף גברה השפעתו בקרב השמאל הלבנוני בכלל והדרוזים בפרט.

האופוזיציה "השמאלית" התארגנה והחלה לבקש דרכי-פעולה לא פרלמנטריות על מנת לפתור את המשבר בשורותיה. כוחות האופוזיציה "השמאלית" התארגנו בשנים 1957–1958 ב"חזית לאומית". בשורותיה היו מנהיגים מכל העדות, מעין פלורליזם שלא היה אופייני לתנועות בלבנון. "החזית הלאומית" סברה, בהתאם לרוח התקופה, כי יש לחבור לקע"מ, אך לא כל חבריה הסכימו לגבי אופן ורמת ההשתלבות. בראש החזית עמדו צאיב סלאם, עבדאללה אל-יאפי, רשיד כראמי (מוסלמים מעדות שונות) וכמאל ג'ונבלאט הדרוזי.

מלחמת האזרחים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – משבר לבנון (1958)

לאחר הקמת החזית נסב המאבק הפוליטי הרשמי סביב השאלה האם לשנות את החוקה ולאפשר לנשיא שמעון לכהן במשרתו לקדנציה נוספת. במהרה הידרדר הוויכוח הפוליטי לכדי מלחמת אזרחים של ממש, אשר פרצה באופן רשמי בשנת 1958. בראש המורדים התייצבה "החזית הלאומית" כמובילת המחנה הפן-נאצריסטי מול הפן-מערביים. תוך כדי כך התחלקו העדות השונות לפי עמדת הזרם המרכזי בתוכן.
כעדה, השיעים עמדו במאבק זה בצד, אך לא היה ספק כי ברצונם לשמור על הסטטוס-קוו בגלל חששם מהשתלטות סונית על לבנון.

הממשלה הלבנונית טענה כי מלחמת האזרחים היא, למעשה, ניסיון חיצוני של הנאצריזם להשתלטות על לבנון. בפועל סיפקה קע"מ נשק, כסף, אימון, מחסה וכוח אדם למורדים[1]. קע"מ, מצידה, הכחישה כל קשר להתפתחויות החמורות בלבנון. מנגד, סיפק המוסד (בסיוע המודיעין האיראני) משלוחים של נשק ישראלי בדרך האוויר לכוחותיו של שמעון[2].

נחת אמריקני בלבנון, 1958

במישור הבינלאומי, התומכת העיקרית בעמדתה של ממשלת לבנון הייתה ארצות הברית. לעומת זאת, ארגון האומות המאוחדות נקט עמדה חשדנית. לאחר שקובלנה רשמית שנשלחה לליגה הערבית כנגד הקע"מ לא נענתה, העבירה הממשלה הלבנונית קובלנה רשמית למועצת הביטחון של האו"ם. האו"ם שלח קבוצה בינלאומית של משקיפים ואילו ארצות הברית שלחה ביולי 1958 חיילים להגן על האזור, זאת במסגרת התורה המדינית של נשיאה, דווייט אייזנהאואר, למנוע בכל מחיר נפילת מדינה נוספת כלשהי בידי תנועות השמאל.

בדיעבד, משקיפי האו"ם לא הועילו לשוך המהומות, אך צבא ארצות הברית כן עזר להפסקת המרד, בעוד שהצבא הלבנוני עמד מנגד.

במשך ארבעת החודשים של מלחמת האזרחים נהגה הממשלה עצמה במורדים ב"כפפות משי". כאמור, הצבא מצדו לא נכנס מעולם אל עומק הקרבות ואפילו הגנתו על המוסדות הציבוריים הייתה חלשה. הצבא עצמו היה מורכב על פי המפתח העדתי והכנסתו לקרבות הייתה מרחיבה עוד יותר את הפילוג והקיטוב בחברה הלבנונית. מפקד הצבא, גנרל פואד שהאב (נצר לנכבדי לבנון), העדיף לשמור על נייטרליות בכוונה לשמור על שלמות הצבא הרב-עדתי כמסר להתעלותו מעל המחויבות לעדה כלשהי. שהאב, שחשש מהעמקת הקרע בין העדות השונות, הודיע כי אינו מוכן שהצבא יחרוג מגבולות החוק ואינו מוכן כי הצבא ישפוך דם של לבנונים.

חוסר המעורבות הצבאית יצרה את הצורך בהגנה מקומית/עדתית עצמית על היישובים. הארגונים הצבאיים למחצה שקמו החל משנות ה-30 מימשו עכשיו את יעדם בקרבות מלחמת האזרחים. בעוד ההגנה על האזרחים הפרו-מערביים (נוצרים ברובם) נעשתה על ידי "אל-כתאיב" (הפלנגות הנוצריות), בהגנה על המחנה שמנגד עמדה "המפלגה הסורית-לאומנית" עם ארגונה הצבאי למחצה.

מלחמת האזרחים הראשונה נסתיימה בהסדר פשרה שנתאפשר עם עזיבת הכוחות האמריקנים וסיומה הקרב של קדנציית הנשיאות של שמעון. עם שוך מלחמת האזרחים חלפה המרידה, אך באוויר נשאר המתח. בפועל, בבחירות החדשות זכו המורדים לשוב ולהיכנס לפרלמנט ואף שלטו בממשלה.

לאחר מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת האזרחים, בספטמבר 1958, נבחר שהאב, מפקד הצבא לשעבר, לנשיא, בעיקר בעזרת תמיכתם של המורדים. שהאב זכה לתמיכה מצד אנשים רבים ממחנה השמאל, שחשו כי "נייטרליותו" (המזויפת, מבחינתם) היא שמנעה את הפסקת המרד.

עם עלייתו לשלטון החל שהאב במימוש תוכנית לייצוב לבנון המתפוררת.
אוכלוסיית לבנון, שהורגלה לשלטון של "פוליטיקאים-נכבדים" החושבים על משרתם ומעמדם לפני טובת המדינה, הופתעה. לעיני האנשים הלך ונרקם מהפך בתהליך המחשבה והעשייה השלטונית. שלטונו של הנשיא שהאב היה אחד מן היציבים ביותר שידעה לבנון, בעיקר בזכות יד הברזל שנקט. שהאב נטה לבסס את החלטותיו על מידע מן השטח שנאסף על ידי מחלקת המודיעין של הצבא, "המשרד השני" (Deuxiéme Bureau). "המשרד השני" נטה גם להשפיע בפועל על האירועים. הוא נהג להפעיל כנופיות של מוסלמים צעירים שהוצאו אל מחוץ לחוק למטרותיו. כנופיות אלו נטלו בעתיד חלק פעיל במלחמת האזרחים השנייה. בעזרת "המשרד השני" כיוון שהאב את הבחירות ונטרל את היריבים הפוליטיים. במקביל, לאחר מלחמת האזרחים, גבר גם כוחה של מפלגת הכתאיב.

גנרל שהאב, בתפקידו כנשיא המדינה, עזר גם לפיתוח אזורי השיעים, שכמוהו, לא התערבו במלחמה. כך הצליח לשמור על נאמנותם למדינה הלבנונית המאוחדת.

כתוצאה מפעילותו זו של שהאב נפתחה בפני האזרחים השיעים הדרך לביירות. ההגירה, שהחלה עוד לפני מלחמת האזרחים, גברה, ושיעים רבים עברו להתגורר בביירות. המעבר לביירות הבהיר לבני העדה השיעית את הפער החברתי והאפליה בה היו נתונים, שהתבטאו בחוסר מעורבותם בשלטון ובהרחקתם ממוקדי הכוח והשליטה במשאבים.

יתר על כן, שאהב נתן את תשומת לבו לבעיה הפלסטינית. הפלסטינים נכללו תמיד בתוכניות הפיתוח שלו והוא אף הצהיר כי יש לו "מדיניות פלסטינית", העוסקת בבעיות הפלסטינים בלבנון.

השיעים ומוסא אל צאדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שנות ה-50 לשנות ה-70 התעצם בלבנון התהליך בו התעצמו הסיעות השונות, בעיקר אלו בעלות אופי עדתי מרכזי מובהק, שנתמכו על ידי מדינות שונות באזור. רק השיעים בלבנון נותרו, בתקופה הנידונה, חסרי "מדינת מגן". לכן פרישתו של שהאב מן הנשיאות הבליטה עוד יותר את מעמדם הנחות של השיעים, ובשנות השישים נמצאו בעמדת נחיתות חברתית ביחס לשאר העדות בכל פרמטר חברתי-פוליטי.

באמצע שנות השישים עלה קולו של מנהיג חדש בין השיעים, קולו של מוסא א-צדר. צאדר, אשר היה שיעי מאמין, חזה בדאגה במעבר של שיעים רבים לשמאל החילוני, ובתגובה יזם את הקמת "המועצה האיסלאמית השיעית העליונה". הצעד העצמאי הוכר באופן רשמי ב-1967 על ידי בית הנבחרים. שנה לאחר מכן, עם הקמתה בפועל של המועצה, נבחר צאדר לתפקיד היושב ראש ואימץ לעצמו את התואר הדתי "אימאם". בכך נטל למעשה לעצמו את כתר המנהיג השיעי העליון בלבנון.

בזכות מעמדו הדתי ויכולתו המדהימה להלהיב ולסחוף את שומעיו בנאומים הצליח צאדר להפוך בפועל למנהיג העדה השיעית בלבנון. הוא ארגן וניהל שביתות, הפגנות, עצומות ותהלוכות מחאה. עם התקדמותו בהנהגת העדה השיעית אימץ צאדר לעצמו אידאולוגיה חברתית-פטריוטית.

בבחירות לפרלמנט ב-1972 ניסה מחנה השמאל, אשר עד אז התבסס בעיקר על סונים, דרוזים ומעט נוצרים, לחזק את כוחו בעזרת תמיכתם של השיעים. השיעים היו כבר אז העדה הגדולה ביותר בלבנון, אך גם המקופחת ביותר מבחינת הקצאת משאבים.

התקפותיה של מדינת ישראל על לבנון כתגובה לפעילות אש"ף משטח לבנון היו בין המניעים[דרוש מקור] שהביאו שיעים רבים יותר להגר צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה, ביירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני ובמחנות דמויי מחנות פליטים. תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים.

בתחילת שנות השבעים חש צאדר במצב של בני עדתו, הנקרעים בין ההנהגה החילונית המסורתית – הנכבדים, לבין השפעת השמאל ובראשם הפלסטינים. צאדר החל לפעול בשני מישורים:

  • במישור הראשון: ייסוד "ארגון-על" פוליטי של השיעים (דבר שלא נעשה עד אז), ובאמצעותו חתר ליצירת "מפתח עדתי" חדש, לחלוקת העוצמה הפוליטית והחברתית בלבנון.
  • במישור השני: פעולה במישור הבינלאומי, איתור "מדינת מגן". בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ניסח צאדר הסכם עם חאפז אל-אסד, נשיא סוריה וראש מפלגת הבעת' השלטת. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וצאדר, מצדו, נתן הכשר דתי לעלווים בסוריה כי אלו הם "מוסלמים-שיעים" לכל דבר. הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית. ההסכם ההדדי בין השיעים בלבנון לבין צאדר יצר בעיה אצל הפלסטינים. הפלסטינים חששו מיצירת הנהגה פעילה של השיעים בלבנון, הנהגה אשר תמנע מהם לגייס את השיעים לשורותיהם.

במשך שנות ה-70, פעל צאדר במסגרת "תנועת המקופחים". זו התנועה אשר בשנת 1975, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלבנון המודרנית, שמשה בסיס להקמת תנועת "אמל" השיעית (أَمَل - ראשי תיבות בערבית של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" ובעברית: "תקווה")

התערערות השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו של שאהב מן הנשיאות בשנת 1964 התחיל בלבנון תהליך התערערות השלטון. אחיזת הברזל של שהאב בפוליטיקה ובעשייה הציבורית הלבנונית נשתחררה ותהליכים אשר בהמשך יובילו לפרוץ מלחמת האזרחים השנייה בלבנון התחילו להתרחש. כך, לדוגמה, התמקמות והתבססות הפלסטינים בדרום לבנון, באזור שנחשב באופן מסורתי לנחלתם של השיעים, הפכה אט-אט למוקד החיכוך, כך שכל נקודות התורפה של המשטר השאהביסטי באו לידי ביטוי בשטח.

בשנת 1964, החליטה ועידת פסגה כל-ערבית בקהיר על הקמת אש"ף - ארגון לשחרור פלסטין. תוצאות מלחמת ששת הימים היוו בעבור הארגון החדש הצדקה ליצירת בסיס פעולה איתן בלבנון. למעשה, מלחמת ששת-הימים מהווה נקודת מפנה בתולדות ההיסטוריה הלבנונית, שכן לאחריה הפעילות הפלסטינית בלבנון התחילה להתחזק. הפעילות הפלסטינית זכתה לתמיכה עצומה מצד הלובי הפרו-ערבי בכל העולם.

למרות שבבחירות שנערכו בשנת 1968 זכתה המפלגה המרונית המאוחדת (האנטי-ערבית) למספר רב של קולות, העוצמה הפלסטינית בלבנון הלכה והתחזקה. שנת 1969 הייתה רצופה בעימותים בין הצבא הלבנוני לבין הפלסטינים, שזכו לתמיכתו של כמאל ג'נבלאט, מנהיג הזרם הפרו-ערביסטי. כך נוצר מצב בו הנוצרים, בהנהגת המרונים, נעמדו אל מול המוסלמים והדרוזים. שבריריותה של המדינה הלבנונית בלט מאוד לעיני מנהיגי המדינות הערביות השכנות, בעיקר סוריה.

נציגיהן של מדינות ערב התערבו בפועל בנעשה בתוך לבנון. בלחצן נחתם "הסכם קהיר" ב-3 בנובמבר 1969, אשר אמור היה להרגיע את המתיחות הלבנונית-פלסטינית, אך בפועל הושגה מטרה הפוכה. ההסכם הביא להכרה ולתובנה מרונית כי, למעשה, בתוך מדינת לבנון מוקמת "מדינה נוספת", אשר נקראה לימים "פתחלנד" (על שם הארגון שעומד בבסיס אש"ף). המדינה הפנימית הזו הייתה מדינה פלסטינית שאיננה כפופה לשום מרות לבנונית.

תסכולם של המרונים בא לידי ביטוי בפעולות אלימות, אשר החמורה הראשונה שבהן אירעה במרץ 1970: היתקלות חמושה בין כוחות של הפלאנגות לבין כוחות של הפלסטינים בכפר בלבנון, סמוך לכביש ביירות-דמשק. העימות לא "שחרר" את הלחץ שהצטבר בין הנצים וחברי שתי הקבוצות פעלו להגברת כוחם העצמאי. הן הפלסטינים והן כוחות הפלנגות לא האמינו כי בכוחן של רשויות החוק להגן עליהן מפני עוינות הקבוצה השנייה.

בבחירות 1970 לנשיאות נבחר סולימאן פרנג'יה, ממשפחת נכבדים לבנונית. משטרו של פרנג'יה חיסל את צמרת "המשרד השני" מתקופת שהאב. כך איבד "המשרד השני" את כוחו הרב בניווט הנעשה בתוככי המדינה. התוצאה המידית מכך היא שבתקופת שלטונו של פרנג'יה חל גידול עצום בכמות הנשק המוברח לשטחי לבנון. גירוש הפלסטינים מירדן ב"ספטמבר השחור" הגדיל את אוכלוסיית הפלסטינים בלבנון לכדי 300,000 איש. כל אלה, בתוספת אישור פעילותה של המפלגה הקומוניסטית בלבנון ואישור מקביל לפעילותן מחדש של המפלגות הסורית-לאומיות השונות, הביא מיידית להקמתן של מליציות נוספות בעזרת התשתית הפלסטינית שהתבססה בלבנון עוד מ-1948.

לחצם הגובר של המרונים על הנשיא פראנג'יה להפעיל את הצבא כנגד הפלסטינים לא צלח מסיבות שונות. לקראת 1975, בעוד כל המליציות הלבנוניות (והפלסטיניות - מקרב הפלסטינים "המתארחים" על אדמת לבנון), מתחמשות עוד ועוד, מיליציות נוצריות שונות הכירו בפומבי בדרישה הפלסטינית למדינה פלסטינית עצמאית. כלומר, הם היו נכונים לוותר שטח ריבוני ובלבד שתשמר הדומיננטיות וההגמוניה הפוליטית-חברתית-כלכלית של הנוצרים בתוך המדינה. אולם, למרות התמיכה הערטילאית של העדות השונות בלבנון במדינה פלסטינית, לא סוכם עדיין מה יהיו ההסדרים עד להשגתה. מחד גיסא, המרונים, שרצו בעבר בהקמת מדינה לבנונית גדולה, לא רצו לוותר מיד על אדמתם למען השאיפה הפלסטינית; מאידך גיסא, הפלסטינים רצו בהגשמה מיידית של יעדם. הניגודים הללו הובילו להגברת המתח הרב שכבר שרר ממילא בדרום לבנון.

המתיחות והתסיסה הגיעו לכדי התפקעות "בועת השקט" הפוליטי-חברתי בראשית 1975. בצידון החל ויכוח, בעידוד הפלסטינים, בין המליציות המקומיות לבין הרשויות של המדינה על זכויות הדיג בחוף שבאזור. עד מהרה נורו היריות הראשונות ולא עבר זמן רב ופעולת התגמול הגיעה מצדה השני של הזירה. התוצאה הייתה "מלחמת האזרחים הלבנונית" השנייה בתולדות המדינה העצמאית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורן אביגיל ויעקב דוידוביץ, המזרח התיכון בעת החדשה – יחידות 3–4, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
  • קייס פירו, לבנון – אתגר השונות (ספר 5 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ג–2013, עמ' 17–170.
  • יהושע פורת, "האמנה הלאומית"; "משבר 1958"; בתוך: הלבנון במאות ה-י"ח–כ' – מקורות לסמינריון של י' פורת, ירושלים, האוניברסיטה העברית תש"ל
  • פרנק סטוקס, "מפלגת הכתאיב הלבנונית – בונה ומגינה של המדינה, ותחליף לה", בתוך: אהרן אמיר (עורך), לבנון: ארץ, עם, מלחמה, תל אביב 1979
  • יוסף אולמרט, "הפלסטינים בלבנון – תהליך התמוטטה של מדינה", בתוך: סקירה חודשית – ירחון לקציני צה"ל, מטכ"ל (יוני 1982)
  • מאיר זמיר, "החלוקה העדתית שורש מלחמת-האזרחים בלבנון", סקירה חודשית – ירחון לקציני צה"ל, גיליון מיוחד לחייל צה"ל בנושא לבנון, תל אביב (אוגוסט 1982)
  • אליעזר בארי, הקצונה והשלטון בעולם הערבי, מרחביה 1966

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Crisis in Lebanon, Middle East Institute, 1961, pages 185-186
  2. ^ יעקב כרוז, האיש בעל שני הכובעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002 (עמ' 119)