היסטוריה של מערך ההגנה האווירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שורשיו של מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הישראלי בכוחות הנ"מ[א], שהוקמו תחת חיל התותחנים במהלך שנות ה-50, ותחת חיל האוויר בשנות ה-70. ב-2011 שינה המערך את שמו, סמליו וייעודו למערך ההגנה האווירית.

כוחות נ"מ עבריים לפני קום מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימון מקלעי נ"מ "לואיס" ליד חיפה, 20 ביולי 1941
צעדת לוחמי גדודי התותחנים של הבריגדה היהודית בתל אביב, 29 במרץ 1955
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה#התותחנים

ראשיתו של כוח נ"מ עברי היה במסגרת הצבא הבריטי ב-7 בספטמבר 1939, אז התגייסו 12 חיילים יהודים ליחידות ההגנה האנטי אווירית, על רקע קריאותיהם של ראשי היישוב העברי להתגייס לצבא הבריטי. היו אלו 12 החיילים הראשונים שהתנדבו לצבא הבריטי במסגרת המלחמה, שבוע ימים אחרי פריצתה. חיילים אלו היו לוחמי ארגון "ההגנה" שעברו הכשרה בסיסית בת 5 ימים בלבד בסרפנד[ב] ולאחר מכן הכשרה עצמית על תותחי ברדה מודל 35 שנלקחו כשלל מספינה איטלקית. בדצמבר גויסו 30 חיילים נוספים, וכולם אוגדו בסוללת הנ"מ העברית הראשונה, סוללת תותחני החוף, שהייתה כפופה לגדוד ה-14 של הארטילריה המלכותית ומשימתה הייתה הגנה על נמל חיפה כנגד תקיפות מטוסים של מדינות הציר. בכך השתתפו בהגנת העיר כנגד הפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה בקיץ 1940. עם הקמתה ב-1939 היו בידי הסוללה 7 תותחי חוף 6 אינץ' שהוצבו ב-3 אתרים באזור מפרץ חיפה. ב-1941 הפעילה 3 תותחים דו-קניים נוספים.[1] בין לוחמי הסוללה ומתנדביה היו יעקב מידד ואריה אליאב.[2]

בספטמבר 1941 הוקמה סוללה נוספת, הסוללה הארץ ישראלית הראשונה לתותחנות קלה נגד מטוסים, 81 מתנדביה אומנו בהפעלת תותחי 20 מ"מ איטלקיים ובמקלע כבד נ"מ "לואיס". סוללה זו הגנה על אזור חיפה והפילה במהלך המלחמה 3 מטוסי אויב. ב-1943, עם הדיפת הצבא הגרמני מאפריקה והסרת האיום הסמוך לארץ ישראל, צוידה הסוללה בתותחי בופורס 40 מ"מ ועברה לאימונים בפורט סעיד, ואחריהם למשימת הגנה על נמלי הים בקפריסין. ב-1944 צורפה הסוללה לבריגדה היהודית. מנתה בשיא גודלה 300 חיילים, ביניהם היה אברהם יפה.[2][1]

ב-1944 פורקו הסוללות והלוחמים הפכו לגרעין ההקמה של גדוד התותחנים העברי הראשון, גדוד תותחני שדה 200. ב-1944 לכלל הגדוד היו 18 תותחים מדגם ברדה. מפקדתו ישבה בבת גלים בחיפה, וסוללותיו היו פרוסות בתחנת הכוח בנהריים, נמל חיפה, בתי הזיקוק ובריכות הדלק בחיפה, מפעלי ים המלח ושדות תעופה ברחבי הארץ. ב-1942 נמסרו לכוחות אלו תותחי בופורס 40 מ"מ. באמצעות תותחים אלו השתתף הגדוד בלמעלה מ-40 התקפות אוויריות, מרביתן כנגד בתי הזיקוק והנמל בחיפה.[1] גדוד נ"מ ותותחנים זה היווה את הבסיס להקמתו של גדוד 200, גדוד התותחנים של הבריגדה היהודית, שנשלח להילחם בחזית האיטלקית. עד סוף המלחמה הוקמו 3 גדודי נ"מ: גדוד 200, גדוד 201 וגדוד 202. גדודים אלו, עם חזרתם לארץ ישראל ב-1943, היוו את הבסיס שעליו הוקם חיל התותחנים בצה"ל, שגם הוא בראשיתו הפעיל תותחי נ"מ, מסוג תותחי היספנו-סוויזה HS.404‏ 20 מ"מ (אנ').[1] הגדודים פורקו ב-6 באוגוסט 1946 עם פרוק החי"ל.[2]

1948–1950: כוחות האנטי-אוויר במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח 20 מ"מ בשימוש קרקעי, אום כתף, 1948

במהלך מלחמת העצמאות, במקביל להפצצות אוויריות של חילות האויב, הוברחו לארץ משווייץ 24 תותחי הנ"מ הראשונים, תותחי נ"מ דואלי מתוצרת "היספנו־סוויזה" TCM בקוטר 20 מ"מ שיועדו להצבה הן במטוסים לטובת תקיפות קרקעיות והן על הקרקע כתותחי נ"מ וכתותחי תקיפה קרקעיים,[3] בין היתר בוצע שימוש בתותחים אלו במבצע לכיבוש יפו להרעשה ארטלירית על אזור גבעת הפילבוקס לפני מתקפה של חטיבת גבעתי,[4] ובמבצע לכיבוש הנגב.[5] התותחים הגיעו בספינה כשהם מוסתרים בין שקי תפוחי אדמה.[6]

המטוס המצרי בחוף תל אביב, 15 במאי 1948

במהלך המלחמה הוקם בית הספר לנ"מ הראשון בהרצליה, תחת מסווה של מפעל. מדריכי בית הספר היו בוגרי סוללות הנ"מ וגדוד 200 העברי, שלחמו במלחמת העולם השנייה ככוחות נ"מ ותותחנים. ההכשרה ערכה 5 ימים בלבד ובוגריה נשלחו להשתתף בקרבות בעמק הירדן.[6] במקביל, הוקם גדוד הנ"מ הישראלי הראשון, גדוד 411 שנקרא "א"א 1", כלומר אנטי-אוויר 1, במאי 1948, מפקדו הראשון היה שלום חרמון. בנוסף התקיים קורס קציני נ"מ הראשון שהסתיים ביוני 1949.[7][8]

חיל האוויר המצרי היה החזק מבין חילות האוויר של צבאות ערב. הוא כלל מספר ניכר של מטוסי קרב מדגם ספיטפייר ומספר מטוסי תובלה DC-3 דקוטה שהוסבו למפציצים ובהם נעשה שימוש לתקיפות אוויריות ברחבי הארץ, כולל בתל אביב ובשדה דב. בהפפצה ראשונה כזו, ביום שבת, ה-15 במאי 1948, תקפו בחמישה גלים מטוסי ספיטפייר מצריים את העיר ואת שדה התעופה. מטוסים ישראלים נפגעו על הקרקע. 2 מטוסים נפגעו מאש נ"מ מן הקרקע ואחד מהם ביצע נחיתת אונס בחוף הים ליד הרצליה, הטייס, שהיה בנו של ראש עיריית קהיר, נלקח בשבי. הייתה זו הפלת המטוס הראשונה בהיסטוריה של צה"ל, ובוצעה על ידי כוחות נ"מ שהוצבו בשדה דב.[8][9] ב-18 במאי, יום שלישי, נערכה המתקפה האווירית הקשה ביותר על תל אביב, במסגרתה התקיפו 4 מטוסי ספיטפייר בשלוש גיחות את העיר. בגיחה הראשונה הופצצה התחנה המרכזית שהייתה הומת אדם, בהפצצה נפצעו מאות ונהרגו 41 אזרחים. אחד המטוסים המצרים נפגע מא"ש נ"מ ונפל ליד נס ציונה, וטייסו נלקח בשבי.[10] ההפצצה האחרונה לפני כניסת ההפוגה הראשונה פגעה ב-9 ביוני, הפעם השליכו המטוסים המצרים את פצצותיהם מגובה רב מחשש מאש הנ"מ הישראלית.[דרוש מקור] במהלך הפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב נהרגו כ-150 אנשים ונפצעו מאות, ייורטו 3 מטוסי אויב.[11]

יירוטים נוספים בוצעו במסגרת הלחימה על ידי כוחות קרקעיים אחרים, חמושים בתותחים ומקלעים קלים. בלילה שבין ה-4 ל-5 בינואר יירט כוח של חטיבת גולני מטוס מצרי ברפיח במסגרת מבצע חורב.[דרוש מקור]

1950–1971: הפולמוס סביב אחריות המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר המלחמה, הוחלט להקים פיקוד נ"מ עצמאי, שנקרא "פיקוד א"א", אנטי-אוויר. הרמטכ"ל, רא"ל יגאל ידין, פנה לטייס אל"ם בוריס סניור והטיל עליו את המשימה להקים את פיקוד הנ"מ העצמאי כחיל מקצועי תחת המטכ"ל, במצב זה שהה במשך שנה בלבד, אז הוכפף לחיל התותחנים.[7][8]

הקמת פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל העטלף הלבן על רקע שחור, שהיה בשימוש על ידי פיקוד הנ"מ עד מעברו לחיל האוויר

ב-10 בינואר 1950 הוכפפו כוחות הנ"מ תחת חיל התותחנים והוקם פיקוד הנ"מ.[7][12] סוללות תותחי הנ"מ פוזרו ביחידות חיל האוויר השונות. ב־1951 אורגנו 2 גדודים שמילאו את המשימה בכל המדינה, גדוד 881 היה אחראי על צפון הארץ, וגדוד 882 על מרכזה ודרומה.[8] מפקדת הפיקוד ישבה בבסיס חיל התותחנים ברמלה.[13] משימתו העיקרית של הפיקוד הייתה הגנה על שדות תעופה, וביניהם בסיסי חיל האוויר, ועל יחידות הבקרה, בנוסף להגנה על כוחות השדה בחטיבות המרחביות.[14]

ב-1953 הוקם גדוד רביעי שהפעיל תותחי 3.7 אינץ מונחי מכ"ם ובמהלך שנות השישים קלט חיל התותחנים מערכת של תותחי נ"מ מדגם בופורס L-70 קליבר 40 מ"מ מונחי מכ"ם.[6] באותה תקופה הפעיל הפיקוד את המכ"ם הגרמני סופרפלדרמאוס (אנ'), שמשמעות שמו "עטלף על" בגרמנית.[ג] מכ"ם זה היה המכ"ם הראשון שהופעל בצה"ל, ועל שמו נקבע סמלו של הפיקוד.[15]

במלחמת סיני נפרסו כוחות הפיקוד סביב אתרים אסטרטגיים ברחבי המדינה וליוו את הכוחות שנכנסו לחצי האי סיני.[13]

הקמת מערך הנ"מ בחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-60 התפתח הפולמוס סביב שייכותו של פיקוד הנ"מ לחיל התותחנים. חיל האוויר, שחשש מתאונות כתוצאה מחוסר שליטה על יחידות הנ"מ הפזורות בשטחיו, סבר כי הפיקוד צריך להיות תחת פיקודו. כאשר סוכמה עסקה לרכישת טילי "הוק" אמריקניים ב-1963. מפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן, טען כי המערכת צריכה להיקלט בחיל האוויר משום שרק המערך הטכני של חיל האוויר מסוגל לקלוט את המערכת ולענות על הצרכים הטכניים המורכבים של הפעלתה. בנוסף, הייתה התנגדות בחיל האוויר למערך טילי אוויר שיסכנו את מטוסיו שיהיה בידי חיל התותחנים. המערכת נקלטה בחיל האוויר ב-1965 והייתה הצעד הראשון במעברו של הפיקוד לחיל האוויר.[6] באותה תקופה התקיימו זה לצד זה פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים ומפקדת הנ"מ בחיל האוויר.[16]

אימוץ מערכת ה-MIM-23 הוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי "הוק" על טריילר במצעד צה"ל בתל אביב ב-1965, טילי ההוק הגיעו לישראל רק 6 שבועות לפני המצעד[13]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – MIM-23 הוק#הפעלת ה'הוק' בחיל האוויר הישראלי

ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון פנתה לארצות הברית בבקשה לקנות טילי נ"מ עקב התעצמות חילות האוויר של ארצות ערב כבר ב-1961, הבקשה נדחתה. בפנייתו בשנית ב-27 בספטמבר 1962 אישר הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ג'ון קנדי את מכירתה של מערכת טילי הנ"מ MIM-23 הוק לישראל.[17] בקליטת מערכת הטילים היו מעוניינים גם חיל התותחנים וגם חיל האוויר.[13]

המערכת נועדה לספק מענה למשימת הגנה על אתרים אסטרטגיים כגון הכור בדימונה ובסיסי חיל האוויר, שעד לקליטתה התכוון חיל האוויר לבצע באמצעות תותחי 40 מ"מ בלבד. שתי המערכות ביחד נתנו מענה מתאים למשימה. משלחת קציני צה"ל בראשות אל"ם משה תמיר, אז מפקד פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים, יצאה בינואר 1963 לבסיס בית הספר לנ"מ של צבא גרמניה המערבית אליו נשלחו סוללות הטילים האמריקאיות לבחון אותם ולבחון את אפשרות קליטת תותחי ה-L-70 המתקדמים.[14] במקביל, נשלחה משלחת קצינים נוספת מחיל האוויר ומחיל התותחנים להשתלמות בת 18 חודשים בפורט בליס (אנ'), טקסס, ארצות הברית בה למדו כיצד להפעיל את המערכת.[17] העסקה נעשתה בחשאי הן מטעמי סודיות והן בגלל רגישות היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.[13][16]

המערכת נקלטה בחיל האוויר במרץ 1965. במסגרת קליטתה של המערכת הוקם בחיל האוויר הישראלי מערך הקטק"א, קצין טילי קרקע אוויר, והיחידות בפיקודו כונו "יחידות טילי נ"מ" או בקיצור "יטנ"מ". הוקמה יטנ"מ 138 שתפקידה היה לסייע בהכשרות טכנאים בבית הספר הטכני של חיל האוויר ב-15 בפברואר 1965,[17] בנוסף ל-2 סוללות שהיו בכוננות לפרוס מבצעית בצפון הארץ. בידי חיל האוויר היו סך הכל 5 סוללות הוק, סוללה אחת הוצבה בכור בדימונה, ו-2 הסוללות הנותרות הוקצו לגדוד 136, שהוצב בנמל תעופה בן-גוריון והיה אחראי על הגנת דרום הארץ.[13][18]

במסגרת השירות בחיל האוויר ביצעה מערכת ההוק מספר יירוטים היסטוריים, ראשונים מסוגם בעולם.[19]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האווירית במלחמת ששת הימים

עקב הצלחתו של מבצע מוקד של חיל האוויר, שפתח את המלחמה, מרבית הלוחמה האווירית במלחמה הייתה בתקיפה וביירוט קדמי בשטח מדינות האויב. למרות זאת, הצליחו חילות האוויר של מצרים, סוריה ועיראק לבצע מספר חדירות לשטח ישראל שנענו על ידי כוחות הנ"מ.[18][20]

פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד הנ"מ
תותח בופורס L-70 שהשתתף ביירוט מטוס הטופולוב
תותח בופורס L-70 שהשתתף ביירוט מטוס הטופולוב
שייכות חיילית תג חיל התותחנים.svg חיל התותחנים
מפקדים אלוף-משנה אל"ם משה תמיר
גזרת פעילות כלל הגזרות
קרבות תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל
אמל"ח עיקרי תותחי בופורס L-70

יום הראשון ללחימה, ה-5 ביוני 1967, בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג 17 סוריים לתקיפת מטרות בישראל. המטוסים הסורים הצליחו לפגוע במפקדה צבאית הסמוכה לכפר החורש, במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם נבלמו בקרבות אוויר ובאש סוללת נ"מ שהייתה במגידו הופלו שלושה מהם וההתקפה נהדפה.[18]

בשעה 6:00 ב-6 ביוני 1967, יומה השני של המלחמה, חדר מטוס טופולוב עיראקי להפצצה בצפון ישראל והפציץ את נתניה, צור משה, מנחת מגידו ואת שדה התעופה הצבאי רמת דוד. אף כי המטוס נקלט על ידי מערכות המכ"ם הישראליות, סברו כי הוא אחד מהמטוסים הישראלים ששבו מתקיפת שדות התעופה של מדינות ערב במסגרת מבצע מוקד.[21] זמן קצר אחרי הפצצת נתניה נצפה המטוס טס מעל ג'נין לכוון בסיס רמת דוד, מיידית פתחו סוללות הנ"מ שבשדה באש על הטופולב שנפגע מאש תותח נ"מ ישראלי מדגם בופורס L-70. המטוס נפגע גם מטיל ששוגר ממטוס מיראז' ישראלי. כתוצאה מהפגיעות צלל הטופולב, הזדקר בגובה מטרים בודדים מעל לחורשה כשהוא גודע את גזעי העצים, התרומם מעט והתרסק על מחנה עמוס שליד העיר עפולה. בהתרסקות המטוס נהרגו 14 חיילי מילואים שישנו באותו הזמן באוהלים בשטח הבסיס, עשרות חיילים נוספים נפצעו ונזק נגרם למבנים.[22]

מערך הנ"מ בחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הנ"מ
שייכות חיילית Israeli Air Force - Coat of arms.svg חיל האוויר
מפקדים אלוף-משנה (אוויר) אל"ם אריה גור
גזרת פעילות כלל הגזרות
אמל"ח עיקרי MIM-23 הוק
תותחי 40 מ"מ
סד"כ 5 סוללות MIM-23 הוק

מערכת ההוק החדשה, שנקלטה בחיל פחות משנתיים לפני פרוץ המלחמה, הייתה בשלב של צבירת חימוש טילים, שהגיעו בשמישות ירודה מארצות הברית. מפעל חימוש שנערך בחודשים שקדמו למלחמה הביא לידי סד"כ של 80 טילי הוק.[18]

ביום הראשון למלחמה, 5 ביוני 1967, בוצע הירי הקרבי הראשון והפלה ראשונה של טיל הוק בעולם, מטוס אוראגן ישראלי פגוע טס לכוון הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הטייס הפגוע, יורם הרפז ככל הנראה חזר מתקיפה בירדן, התנגש במעופו בקווי חשמל והתחשמל.[13] בהתקרבו לקריה למחקר גרעיני לא הזדהה והופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הקריה למחקר גרעיני.[17][19]

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר כיבוש חצי האי סיני נשלחו סוללות מגדוד 136 ו-138 לפרוס בסמוך לצירי תנועה ולתעלת סואץ ולהגן כנגד מטוסי אויב המאיימים על מוצבי צה"ל. במהלך מלחמת ההתשה השתתף מערך הנ"מ ופיקוד הנ"מ במאמצים ליירט מטוסי אויב שחדרו למעופי תקיפה.[13] ב-21 במאי 1969 חדר מטוס מיג 21 סורי לשטח ישראל ויורט על ידי סוללת הוק של חיל האוויר. הייתה זו הפלה מבצעית של מטוס אויב ראשונה בעולם של מערכת זו.[17] ב-21 ביולי 1969, במסגרת פעולת חיל האוויר שכונתה קרבות טקסס ואריזונה, הופלו 2 מטוסי חיל האוויר המצרי על ידי אש תותחי נ"מ.[23] ב-11 בספטמבר 1969, במהלך יום קרב אווירי שהתחולל לכל אורך אותו היום, יירטו כוחות הנ"מ 3 מטוסי אויב, אחד מהם על ידי סוללת הוק.[24]

סך הכל, יירטו כוחות הנ"מ 15 מטוסי אויב מצרים במלחמת ההתשה,[6] 13 מתוכן על ידי סוללות ההוק של חיל האוויר, שהוכיח את יעילות המערכת.[17]

העברת פיקוד הנ"מ לחיל האוויר ואיחוד המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זחל"ם TCM 20mm 'חצרים' משוריין עם צריח תותחי נ"מ מהסוג שיוצר במהלך מלחמת ההתשה

במהלך מלחמת ההתשה, במסגרת מתקפה אווירית מוצלחת של חיל האוויר המצרי כנגד המעוזים בקו בר-לב, נחשפה נקודת התורפה בהגננת הנ"מ על הכוחות הקרקעיים. טילי ההוק לא הספיקו ליירט את המטוסים שהתקיפו בגיחה קצרה ונמוכה, ותותחי ה-40 מ"מ שהופעלו על ידי מערך הנ"מ בחיל האוויר היו ממוקמים בסמוך לבסיסי חיל האוויר, ורחוק מדי מכדי לתת מענה למעוזים האחרים. התותחים הנייחים שהיו בידי פיקוד הנ"מ של חיל התותחנים לא הצליחו לספק מענה מתאים לאיום זה. ביוזמה בעת מלחמה, הרכיב מערך הנ"מ בחיל האוויר תותחי 20 מ"מ שהורדו ממטוסי אורגן ישנים על משוריינים שהיו בבסיסי חיל האוויר ומהם הקים את סוללת תותחי הנ"מ המתנייעים הראשונה בצה"ל. בוויכוח שפרץ על הפיקוד המתאים לסוללה הזו בין חיל התותחנים לחיל האוויר פסק הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר-לב, על העברתו של כל כוחות הנ"מ לפיקודו של חיל האוויר.[14][16]

בפברואר 1971 פורסמה פקודת הרמטכ"ל והוקמה מפקדת נ"מ מקצועית בחיל האוויר שריכזה תחתיה את כלל כוחות הנ"מ בצה"ל, שבראשה עמד אל"ם משה תמיר.[6]

1971–2011: מערך הנ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום כיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הנ"מ
משגר טילי הוק בסוללה בסיני, 1973
משגר טילי הוק בסוללה בסיני, 1973
שייכות חיילית Israeli Air Force - Coat of arms.svg חיל האוויר
מפקדים אלוף-משנה (אוויר) אל"ם מאיר שריב
גזרת פעילות רמת הגולן, תעלת סואץ
אמל"ח עיקרי MIM-23 הוק
תותחי בופורס 40 מ"מ
תותחי היספנו-סוויזה 20 מ"מ (אנ')
סד"כ 7 סוללות MIM-23 הוק, תותחים רבים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים

בשונה ממלחמות קודמות, המערך הטס בחיל האוויר נחל תבוסות ראשוניות במהלך מלחמת יום כיפור ואבידות רבות בתחילתה. הסיבות המשוערות לכך הן חוסר מוכנות החיל עקב ההפתעה בפריצת המלחמה והחלטות שגויות של הדרג המדיני-ביטחוני שגרם למטוסי חיל האוויר לפעול באזורים ללא עליונות אווירית בשטח האויב ובשטח ישראל לאורך רוב המלחמה. כתוצאה מכך, השפעת סוללות הנ"מ על הלוחמה האווירית הייתה משמעותית יותר ממלחמות קודמות, ויש שטוענים כי הייתה מכרעת ביכולת צה"ל לנצח במלחמה.[17][25] כך למשל, ב-3 הימים הראשונים ללחימה בסיני יירט מערך הנ"מ שליש מכלל המטוסים המצרים שהופלו בזירה, ביניהם בין 60 ל-80 מטוסים ומסוקי קרב ו-5 טילים מצריים.[8][16]

לפני המלחמה התנהלו מספר קרבות אווירים בשתי הזירות, בהם השתתפו סוללות הנ"מ. ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני המלחמה בוצע ירי טיל הוק כנגד מטוס מיג 17 מצרי שהגיח לטיסת צילום מעבר לתעלת סואץ. בעקבות האירוע הוגברה כוננות בכלל סוללות הנ"מ בסיני.[8] לכל אורך הלחימה הפילו כוחות הנ"מ 177 כלי טיס בימי המלחמה, ביניהם 5 טילים מצריים,[16] את רובם המכריע באמצעות תותחים.[26]

זירת רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 13:50 התקבל דיווח במטה חיל האוויר על המראות מטוסים ראשונות באותו יום. טרם זוהו מטוסים במתאר תקיפה. סוללת ההוק היחידה בכוננות, ביריה, חיפשה מיוזמתה בערוץ נחל בלבנון המוביל ליב"א בהר מירון ממנו נצפו בעבר מטוסים המנסים להתחמק מגילוי מכ"ם. בשעה 13:51 זוהתה נעילה על זוג מטוסים מהירים מסוג מיג 17 הטסים בגובה נמוך, מתאר תקיפה. ב-13:52 ניתנה לסוללה הרשאת אש חופשית. כנגד המטוסים שוגרו שני טילים, והמטוסים יורטו מעל לבנון, 18 ק"מ מהסוללה. לאחר היירוט נצפו מטוסים נוספים הטסים באותו ערוץ נחל ונסוגו בחזרה לסוריה בעקבות היירוט.[27] היה זה המטוס הראשון שייורט במלחמה.[8]

ב-13:55, נפתחה המלחמה ברמת הגולן בתקיפה אווירית כבדה הכללה 80 מטוסים תקיפה סורים, מתוך יורטו 4 על ידי כוחות הנ"מ.[27] סוללות הנ"מ הותקפו על ידי מטוסים והפגזות ארטילריה וספגו אבידות, ואף הושפעו מלוחמה אלקטרונית שהופעלה על ידי מטוס ל"א סובייטי.[8]

זירת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מזירת רמת הגולן, לא התקבל דיווח על המראות מטוסים במצרים, ולא הועבר עדכון על התקיפה ברמת הגולן לכוחות בתעלת סואץ. בפתיחת המלחמה היו פרוסות 4 סוללות הוק בחצי האי. 2 באזור תעלת סואץ, אבו סמרה והג'ידי, וסוללות נוספות בראס סודר ובשארם א-שייח'.[28]

ב-13:55 גילתה הסוללה באבו סמרה לראשונה מבנה מטוסי מיג 17 הטס לכיוונה. מרכז השליטה ויחידות הבקרה עדיין לא נכנסו לכוננות גבוהה ולא הכירו את נוכחות המטוסים. כשחצו המטוסים את תעלת סואץ ניתן לסוללה אישור ירי, ששיגרה נגדם 2 טילים ויירטה אותם. מיד לאחר מכן הופצצה הסוללה על ידי מטוסים שטסו במתאר נמוך ולא התגלו במכ"ם. בהתקפה נפגע מועדון הסוללה שהיה ריק בגלל יום כיפור.[29] עם פתיחת המלחמה הותקפו מרבית הסוללות בידי ארטילריה ומטוסים. חלק מהסוללות הצליחו ליירט את המטוסים הראשונים שהגיעו לתקוף אותן, ואחרי כישלון התקפת הנגד של מטוסי חיל האוויר ניתנה אש חופשית לסוללות הנ"מ, שהחלו ליירט כמות רבה של מטוסי אויב.[8]

עם הקמת הגשרים מעל תעלת סואץ התלוו סוללות תותחי ההיספנו סוויזה המתנייעות לכוחות המתמרנים כדי למנוע הפצצת הגשרים בידי מטוסי האויב. תקיפה מסוג זה סוכלה כשמטוס מצרי יורט על ידי אחת הסוללות.[8]

1972–1982 לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה, במסגרת הרכבת האווירית, החליטה ארצות הברית לספק לישראל מערכות נ"מ שונות, ביניהם טילי הכתף FIM-43 רד-איי, נגמ"שי ה-M163 VADS, שזכו לכינוי הישראלי "חובט" וסוללות טילי ה־MIM-72 צ'פרל שזכו לכינוי הישראלי "דרקון". ב-1975 נמסר לישראל גרסה ניידת של מערכת ההוק.[30][31]

משלחת חיילי גדוד 946 של המערך נשלחה לארצות הברית ללמוד להפעיל את מערכת ״דרקון״ בתחילת אוקטובר, מספר ימים לאחר פריצת המלחמה. הסוללות הראשונות הגיעו לנמל חיפה בנובמבר 1973. בעקבות חדירות של מטוסים סורים לשטח המובלעת הסורית ורמת הגולן הוחלט להציב מערכת זו לשטח המובלעת. ב-10 במאי 1974, חדרה רביעיית מטוסי מיג-17 סורים למרחב האווירי, הצליחה להתחמק מהסוללה הראשונה עקב תקלה באחד הטילים, וייורטה על ידי הסוללה השנייה. יירוט זה היה היירוט המבצעי הראשון של מערכת זו, ונכון ל-2021, היחיד.[30]

ב-16 באפריל 1981 הפיל צוות תותחני וולקן כדור פורח ובו שני מחבלים שחדרו מלבנון.[16]

1982–1985 מבצע "שלום הגליל" ומלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הנ"מ
נגמ"ש "מחבט"
נגמש מחבט מהסוג שהיה בשימוש במלחמת לבנון הראשונה
שייכות חיילית Israeli Air Force - Coat of arms.svg חיל האוויר
מפקדים תת-אלוף (אוויר) תא"ל מאיר שריב
קרבות מבצע גוזל, קרב ג'זין, המצור על ביירות
אמל"ח עיקרי MIM-23 הוק
תותחי היספנו-סוויזה 20 מ"מ מתנייע (אנ')
MIM-72 צ'פרל
M163 VADS
FIM-43 רד-איי
טנק מרכבה ישראלי וזלח"מ נ"מ (משמאל) במהלך קרב ג'זין, 8 ביוני 1982
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה

במהלך מלחמת לבנון הראשונה מרבית כוחות הנ"מ המתנייעים שהו בשטח לבנון אך לקחו פעילות בעיקר בלחימה קרקעית. מערכת ה-M163 VADS "חובט", שמורכבת מתותח מסוג וולקן M61 גילתה יכולות קרקעיות טובות בעיקר כנגד כוחות רגליים בלוחמה בשטח בנוי, וזכתה לכינוי "הסינדרלה של שלום הגליל".[8][16]

עם זאת, כמות הפלות המטוסים באותה מלחמה הייתה קטנה ביותר, זאת עקב הצלחתו של מבצע ערצב 19, שהעניק עליונות אווירית לחיל האוויר הישראלי בלבנון. מציאות זו הובילה להחלטה לשינוי משימת כוחות הנ"מ לסיוע קרקעי לכוחות המתנייעים.[32] למעט יירוט מיג-25 במבצע גוזל, היו יירוטים בודדים בלבד.

אחד היירוטים הללו היה ב-10 ביוני 1982, היום החמישי למלחמה, כאשר גדוד נ"מ שלחם סמוך לביירות זיהה ויירוט מטוס מיג-21 סורי שהתקיף את כוחות צה"ל שלחמו בקרב מול המחבלים. היה זה היירוט הראשון של תותחי הוולקן מאז כניסתם לשירות בצה"ל.[32] יירוט נוסף אירע למחרת, ב־11 ביוני, כשכוח מילואים של לוחמי נ"מ יירט מיג-23 סורי באמצעות טיל FIM-43 רד-איי.[33] היה זה היירוט הראשון בעולם באמצעות טיל זה. לאחר ההפלה צוותו כוחות נ"מ למרבית הכוחות המתנייעים בלבנון.[34]

מבצע גוזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע גוזל

באותה תקופה מטוס המיג-25 היה חוד החנית הטכנולוגית בתחום התעופה, והיה המטוס המהיר ובעל גובה המעוף הגבוה ביותר בעולם.[35] במהלך המלחמה חדר פעמים רבות מטוס מיג-25 סורי למרחב האווירי של דרום לבנון בגובה טיסה של כ-70 אלף רגל ובמהירות של 2.5 מאך. ניסיונות ליירוטו באמצעות מטוסי קרב לא צלחו.[36]

במטה חיל האוויר הוחלט לנסות להפילו באמצעות מערכת ההוק לאחר התקנת שדרוגים חומרתיים במערכת האמריקאית, ולשם כך נוהל מבצע חשאי שזכה לכינוי "מבצע גוזל". סוללת הוק נפרסה בפסגתו הגבוהה של ג'בל בארוכ כדי לשפר את סיכויי היירוט.[37] ב-12 באוגוסט הופיע המטוס לראשונה לאחר פריסת הסוללה אך מכ"ם ההוק, מסוג HPI,[ד] לא הצליח לנעול עליו. ב-31 באוגוסט, סמוך לשעה 7:25 בבוקר, שוב נצפה המיג-25 טס בגיחת צילום. באמצעות השיפורים שהוכנסו למערכת הצליחו לנעול על המטוס ושיגרו שני טילי הוק לעברו. המיג נפגע והחל לאבד גובה, זוג מטוסי F-15 מטייסת 106 שהמתינו מראש לפגיעה, שיגרו לעברו טילי אוויר-אוויר נוספים. המטוס נפל ליד ג'וניה מצפון לביירות.[35]

יירוט המטוס היה היירוט הראשון בעולם של מטוס המיג-25 בפרופיל טיסה של צילום, ויירוט ראשון של המטוס על ידי מערכת נ"מ קרקעית.[35] לאחר ההפלה נמנעו הסורים מביצוע גיחות צילום נוספות באמצעות המיג-25 באזור זה עד סוף המלחמה.[37]

1982–2004 מבצעים ופעולות קרקעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעילותן של מערכות הנ"מ המתנייעות בלוחמה קרקעית נוצלה במהלך המערכה ברצועת הביטחון למשימות אלו, במקביל למשימות יירוט מטוסי אויב, כולל מל"טים, ויירוט מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל ולמוצבי צה"ל באמצעות כדורים פורחים וגלשנים. למשימה זו מוקמו כוחות נ"מ במוצבים שונים, ביניהם מוצב ברוש ומוצב שרייפה. במקרים שונים השתתפו כוחות הנ"מ בפעולות קרקעיות יזומות וחיסלו מחבלים רבים.[16]

אחד המוצבים המרכזיים של המערך היה מוצב חממה שעליו פיקדה סוללת נ"מ החל מ-1987, לאחר אירוע ליל הגלשונים. אירוע החדירה באמצעות גלשון שהוביל למותם של 6 חיילי צה"ל הגביר את הצורך בהגנה כנגד חדירת מחבלים מהאוויר. המוצב ננטש עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון ב-24 במאי 2000.[דרוש מקור]

במהלך תקופה זו התעצמו כוחות הנ"מ המתנייעים במערך, עם קליטת טילי הכתף FIM-92 סטינגר ב-1991, שהחליפו את טילי הרד-איי המיושנים וזכו לכינוי הישראלי "ברקן",[38] וקליטת מערכת ה"מחבט" ב-1998, גרסה משודרגת ובפיתוח ישראלי של ה-M163 VADS שכלל משגר טילי סטינגר בנוסף לתותח הוולקן. שתי מערכות אלו והגדודים שהפעילו אותם השתתפו אף הם בפעילויות קרקעיות.[16][39]

כוחות הנ"מ המתנייעים המשיכו לבצע פעילות קרקעית ברצועת עזה ובגדה המערבית במהלך כל תקופה זו, ובין היתר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הנסיגה מרצועת הביטחון ומבצע חומת מגן.[8] שימוש מרכזי שנעשה במערכות הנ"מ המתנייעות היה שיתוק אש עוינת וטיהור גגות מצלפי אויב באמצעות תותחי הוולקן של ה"חובט" וה"מחבט".[39]

קליטת לוחמות במערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות בג"ץ אליס מילר שקבע כי כל התפקידים בצה"ל יפתחו לנשים החל מערך הנ"מ לקבל לשורותיו גם נשים ובכך הפך למערך הלחימה השני בצה"ל, לאחר קורס טיס, ששילב בתוכו נשים. במהלך 1996 נקלטו, במסגרת ניסוי שילוב הלוחמות הראשון, צוותי מערכת "רמית" ובו לוחמות ראשונות.[30] לאחר מכן, באוגוסט 1998, נפתח מחזור הגיוס הראשון ששילב בקרבו נשים לוחמות באופן מלא. מערכת הרמית הייתה אחת הראשונות לשלב בהן נשים, ובמקביל התאפשר גיוס לוחמות למערכת ההוק. למערכות הפטריוט, כיפת ברזל, חץ וקלע דוד, עם קליטתן, התאפשר גיוס לוחמות באופן מלא.[40]

מלחמת המפרץ ואיום הטק"ק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעת טיל סקאד בבית מגורים בתל אביב, 19 בינואר 1991
שיגור טילי פטריוט כנגד טילי סקאד עיראקיים, שדה דב, 12 בפברואר 1991
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במלחמת המפרץ

בשלהי שנות ה-80 החלו להתעניין בישראל ברכישת מערכת ה-MIM-104 פטריוט כמערכת טילי נ"מ מתקדמת, שתחליף את מערכת ההוק, וכמענה לאיום הסקאדים הסורי והעיראקי שהתפתח באותן שנים. בתחילת מבצע סופה במדבר, שקדם למלחמת המפרץ, עם פלישת צבא עיראק לכווית החליט נשיא ארצות הברית, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, להעניק במתנה שתי סוללות פטריוט לישראל. משלחת לוחמים וטכנאים נשלחה לארצות הברית לקלוט את המערכת בהכשרה קצרה שקוצרה עוד עם קבלת ההחלטה להחזיר את החיילים והסוללות לארץ במטרה לתת מענה לטילי הסקאד ששוגרו לעבר המדינה.[8] סוללות הפטריוט הישראליות פרסו בשטח ישראל על בסיס גרעין הפעלה זה ובמקביל להן פרסו סוללות פטריוט אמריקאיות כדי לסייע בהגנה כנגד הטילים. במסגרת המלחמה שוגרו כנגד ישראל 39 טילי סקאד מסוג אל-חוסיין עיראקיים ששוגרו ב-19 מטחים שונים החל מהלילה בין 17 ל-18 בינואר 1991.[41]

הצלחתה של מערכת הפטריוט כנגד הטילים הייתה חלקית בלבד. מרבית טילי האל-חוסיין היו מתפרקים לפני הפגיעה בקרקע, והקשו על תהליך היירוט,[8] בעוד שחלק מהיירוטים של המערכת הובילו להסטת הטילים בלבד ולא גרמו להשמדתם.[42] בתל אביב מוקמה סוללה צפונית בשטח החולי ליד שדה דב, וסוללה דרומית ליד תחנת הרכבת תל אביב דרום.[דרוש מקור] לאחר המלחמה פרסם משרד החוץ את הנזקים שגרמו טילי הסקאד העיראקיים שנפלו באזורי גוש דן, חיפה, מערב השומרון ודימונה. נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו־50 מכוניות.[41]

מלחמה זו שינתה את התפיסה במערכת הביטחון ובמדינת ישראל כנגד איום הטק"ק והמענה המתאים לו, שאז לא היה קיים בידי ישראל. ב-1993 התקבלה החלטה עקרונית בצה"ל לעבור מהגנת נ"מ באמצעות תותחים סטטיסטיים להגנה באמצעות טילים מונחים מדויקים. בעקבות החלטה זו החלו להיסגר בהדרגה כוחות הנ"מ המתנייעים.[16] ה"חובט" ב-1997,[דרוש מקור] ה"דרקון" באוקטובר 2003,[30] ה"מחבט" ב-2006[דרוש מקור] וה"ברקן" ב-2012.[דרוש מקור] ובנוסף, החלה האצה בתהליך פיתוח מערכת החץ הישראלית. במהלך שנות ה-80, במסגרת התפתחות איום טילי הקרקע-קרקע ברחבי העולם ותחת תוכנית סטאר וורס של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, החל פיתוח מערכת החץ בישראל. עיכובים בתהליך גרמו לזניחתו, אולם השפעות המלחמה הובילו להאצה משמעותית. במרץ 2000 סוללת חץ הראשונה הוכרזה כמבצעית.[16]

מלחמת לבנון השנייה ואיום הרקטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעת קטיושה במרכז רפואי בני ציון בחיפה, 12 באוגוסט 2006, ביום האחרון למלחמה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העורף במלחמת לבנון השנייה

במהלך מלחמת לבנון השנייה, במקביל לפעילותו הקרקעית של צה"ל בשטח לבנון, שיגר ארגון חזבאללה 3,970 רקטות מסוגים שונים לעבר יישובים ובסיסים בצפון ישראל. מעבר לרקטות הגראד הקצרות, שוגרו גם רקטות 220 מ"מ ורקטות 302 מ"מ לטווח של 100 ק"מ. מרבית הרקטות פגעו ביישובי הצפון, כאשר רבע מהרקטות ששוגרו (1,012 רקטות) פגעו באזור קריית שמונה. בין 5–25 רקטות שוגרו דרומה עד לפתח תקווה. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף, בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. נפצעו כ-2,000. מד"א טיפל בלמעלה מ-1,000 מקרים.[43]

פיתוח כיפת ברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסת סוללת כיפת ברזל הראשונה באשקלון, 10 באפריל 2011
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיפת ברזל

למערכות יירוט הטילים שהיו בשימוש על ידי מערך הנ"מ באותה תקופה, MIM-104 פטריוט ומערכת החץ, לא הייתה יכולה מענה כנגד כמות גדולה כזו של רקטות קצרות טווח. איום הרקטות היה מוכר למערכת הביטחון בישראל, עקב שיגורים לאורך שנים רבות של רקטות קצרות לעבר יישובי הצפון. ניסיונות לרכוש ולפתח מערכות יירוט קודמות נעשה על ידי מערכת הביטחון, כאשר שתי האופציות המרכזיות שנידונו היו גרסה מתקדמת של הפטריוט האמריקאי, PAC3, ומערכת הנאוטילוס. במערכת הביטחון נוצר פולמוס סביב סוג המענה המתאים לאיום, באמצעות טילים יקרים, כגון הפטריוט האמריקאי, מערכת לייזר, כגון הנאוטילוס, או תותחים.[44] ב-1996 נחתמה עסקת פיתוח למערכת הלייזר על ידי שר הביטחון, שמעון פרס. עקב עלות פיתוח גבוהה ללא תוצאות הוקפא הפרויקט ב-2004.[45] ב-3 באוגוסט 2005 הוחלט ברפאל על תוכנית הפיתוח "כיפת ברזל" שמטרתה הייתה חקירת יכולת יירוט של רקטות.[46][47]

בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוחלט במערכת הביטחון להאיץ את תהליך הפיתוח של מענה לאיום הרקטות. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, ב־24 באוגוסט 2006 הורה שר הביטחון, עמיר פרץ על הפשרת פיתוח מערכת הלייזר, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-27 באוגוסט 2006, אישר את הליך הפיתוח של מערכת כיפת ברזל ואפריל 2007 נחתם הסכם ההצטיידות מול "רפאל". עד 2007 המשיכו גורמים במערכת הביטחון, ביניהם שר הביטחון אהוד ברק, לצודד בטכנולוגית לייזר כמענה לאיום.[47] במהלך 2009 החל מערך הנ"מ בהקמת צוותי הקליטה למערכת, וב-11 באוקטובר 2009 הוחלט להסב את אחד מאחרוני גדודי ה"ברקן", גדוד 947, לגדוד כיפת ברזל הראשון.[48]

בתחילת 2011 הוצבו הסוללות הראשונות בעקבות הסלמה שהייתה באזור הדרום, כאשר ב-27 במרץ 2011 מוקמה סוללה בבאר שבע[49] וב-4 באפריל מוקמה סוללה באשקלון, זאת אף על פי שהמערכת עדיין לא הוכרזה מבצעית. ב-7 באפריל 2011 הצליחה המערכת ליירט לראשונה רקטת "גראד" שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון.[50] ב-20 באוגוסט 2011 יירטה המערכת 9 "גראדים" מתוך מטח של 11 רקטות שנורה לעבר באר שבע ויישובי הדרום. שתי הרקטות הנותרות התפוצצו בעיר (אחת מהן גרמה להרוג אחד)[51] ב-31 באוגוסט הוצבה סוללה שלישית ליד אשדוד.[46]

2011–הווה: מערך ההגנה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליכים שאירעו בתחילת המאה ה-21, עקב שינויי סדרי העדיפויות הלאומיים ותהליכים שאירעו בקרב מדינות האויב, שינו את הנסיבות שהגדירו את משימת מערך הנ"מ. במהלך 2010 התקיים במערך תהליך בחינה ארגוני, שכונה "מעצבים את העתיד", שאפיין את עיקרי השינויים שהשפיעו על המערך: שינוי באיום האווירי עצמו, עקב רצון האויב להתחמק מהצורך להתמודד עם מטוסי חיל האוויר להם עליונות טכנולוגית ואנושית על ידי קליטת כמויות גדולות של רקטתו וטילים, שינוי בסדר העדיפיויות הלאומי, שהתבטא בהוספת רגל "הגנה" רביעית לתפיסת הביטחון הלאומי התלת-רגלית, שהוביל בין היתר לפיתוח מערכות ההגנה כגון כיפת ברזל, שינוי מהותי בסביבת הפעולה של לוחם הנ"מ עם המעבר מגדודים טקטיים ניידים למערכות טק"א נייחות ואסטרטגיות והתעצמות שיתוף הפעולה האסטרטגי עם צבא ארצות הברית בתחום ההגנה מפני טילים.[12]

משימת המערך הוגדרה כבעלת 5 מרכיבים: הגנת שמי המדינה מפני כלי טיס עוינים, הגנה כנגד טרור אווירי, גילוי להתרעה, יירוט טילים ורקטות ותמיכה בשיתוף הפעולה עם צבא ארצות הברית. למשימת ההגנה מפני טילים עצמה הוגדרו חמישה מרכיבים: התקפה, התרעה, הגנה פסיבית, הגנה אקטיבית והרתעה תחת תפיסת ההגנה הרב שכבתית.[12]

שינוי נוסף שהתקיים היה במבנה המערך וסמליו, שמו שונה למערך ההגנה האווירית וסמלו שונה בהתאם לתוצאות סקר אינטרנטי שנערך, הכנפות והאגדים המרחביים פורקו ובמקומם הוקמו כנפות משימתיות, כנף הגנת שמיים 168 וכנף הגנה אקטיבית 167, כאשר כל כנף פרוסה ארצית למשימה אחת. כלל השינויים הללו חלו ב-11 בינואר 2011, התאריך נבחר בגלל מראהו הסמלי: 11.1.11.[12]

עם שינוי מיקוד ייעודו של המערך, עלתה שוב שאלת שיוכו החיילי, כשגורמים במטה הכללי החלו טוענים שיש להכפיף את המערך למפקדת זרוע היבשה כחיל עצמאי. בדיון שנערך בראשות הרמטכ"ל רא"ל שאול מופז טענו מפקדי חיל האוויר שוב ליתרונות חיל האוויר הטכנולוגיים בהפעלת המערך, והוחלט להשאיר את המערך תחת פיקוד חיל האוויר בניגוד לעמדתו של מפקד המערך, תא"ל יאיר דורי ומפקד זרוע היבשה, האלוף יצחק עברי סוקניק.[16]

יירוטי רקטות ששוגרו מעזה לפני מבצע "עמוד ענן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווחי שיגור רקטות מרצועת עזה

במהלך התקופה בין מבצע "עופרת יצוקה" למבצע "עמוד ענן" נשארה גזרת עזה מתוחה, ומלווה באירועי אלימות, ירי נק"ל, ירי רקטות ופיגועים. פריסת סוללות כיפת ברזל ב-2011 הצליחה לצמצם את הנזק הנגרם בעקבות שיגורי הרקטות.

ב־18 באוגוסט 2011 הייתה הסלמה מול חמאס ברצועת עזה וסיני שאירעה בעקבות פיגוע באוטובוס אגד בכביש 12 והתאפיינה בירי על אוטובוסים ושיגור רקטות על יישובים, אשר חלקן ייורטו על ידי כיפת ברזל וחלק נפלו בשטחים פתוחים. בתגובה תקף חיל האוויר ברצועת עזה. משך ההסלמה היה שבוע, ובמהלכה שוגרו עשרות רקטות לעבר יישובי הדרום וגרמו ל-3 הרוגים ועשרות פצועים. חלק מהרקטות ייורטו על ידי 2 סוללות כיפת ברזל שהיו פרוסות.[52][53][54][55][56]

בהסלמה נוספת, שכונתה בצה"ל "מבצע הד חוזר", שיגרו מחבלים פלסטינים כ-300 רקטות,[57] חלקן הגדול רקטות גראד. באזורים שבהם פעלה מערכת "כיפת ברזל", הצליחה המערכת ליירט 56 מתוך 73 הרקטות.[58] היה זה סבב הלחימה הנרחב ביותר מאז מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009. בסבב הלחימה נפגע אדם אחד בלבד בצד הישראלי.

בבוקר של 18 ביוני 2012, ביצעו מחבלים מהג'יהאד העולמי פיגוע טרור משולב בגבול ישראל-מצרים. בשעות הצהריים נכנס כוח צה"ל לרצועת עזה וחיל האוויר הישראלי חיסל חוליית צלפים של הג'יהאד האסלאמי. למחרת, החלו המחבלים הפלסטינים להפגיז את חבל אשכול ושער הנגב ברקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה. בירי לקח חלק באופן גלוי גם חמאס, שנמנע מלקחת חלק ישיר בירי בסבבים הקודמים. הפלסטינים ירו בין 18 ביוני עד ל-23 ביוני למעלה מ-150 רקטות, חלקן ייורטו על ידי כיפת ברזל, לראשונה מעל נתיבות ושדרות. בהסלמה זו הפעיל המערך 4 סוללות כיפת ברזל.[59]

מבצע עמוד ענן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך ההגנ"א
שיגור מיירט כיפת ברזל כנגד רקטה בהמלך המבצע
שיגור מיירט כיפת ברזל כנגד רקטה במהלך המבצע, 17 בנובמבר 2012
שייכות חיילית Israeli Air Force - Coat of arms.svg חיל האוויר
מפקדים תת-אלוף (אוויר) תא"ל דורון גביש
גזרת פעילות עוטף עזה
אמל"ח עיקרי כיפת ברזל
סד"כ 5 סוללות כיפת ברזל[60]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן היה סבב לחימה בן שבוע ימים (החל ב-14 בנובמבר 2012 והסתיים ב-21 בנובמבר 2012) שהתחיל עם חיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה 1,506 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז ובהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית, ונוהל בעיקר על ידי חיל האוויר ובו הופעלה כיפת ברזל עם 5 סוללות בדרום הארץ. השוואת המבצע למבצע עופרת יצוקה שקדם לו, ובו כן התקיימה כניסה קרקעית לרצועת עזה, המחיש את החשיבות האסטרטגית של מערכות הגנה אווירית בכלל וכיפת ברזל בפרט.[61]

לפי דובר צה"ל, עד היום השמיני נורו על ישראל 1,506 רקטות, 431 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל, 58 מהן נחתו בשטח בנוי (לפי משטרת ישראל 109 רקטות נחתו בשטח בנוי); במהלך המבצע נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים ישראלים, כתוצאה מפגיעת רקטות. אזרח נוסף שנדרס בעת שרץ למרחב מוגן בקריית מלאכי ונפצע קשה, נפטר מפצעיו כשנה וחצי לאחר המבצע.[62][63] התפלגות מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל לפי ימים:

50
100
150
200
250
300
350
400
14 בנובמבר (75)
15 בנובמבר (316)
16 בנובמבר (228)
17 בנובמבר (237)
18 בנובמבר (156)
19 בנובמבר (143)
20 בנובמבר (221)
21 בנובמבר (130)

להצגת מספר השיגורים החודשי עימדו עם סמן העכבר על העמודה המבוקשת

הלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע עמוד ענן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע עמוד ענן, מבצע שובו אחים

בעקבות מבצע עמוד ענן חוותה גזרת הדרום רגיעה יחסית לתקופה של שנה, שהייתה השנה בה שוגרו מספר הרקטות הנמוכה ביותר למעלה מעשור, שבסופה החלו להתגבר מתקפות הרקטות עד למבצע צוק איתן. מרבית הרקטות ששוגרו נפלו בשטחים פתוחים, וחלק מאלו שכוונו ליישובים ייורטו על ידי כיפת ברזל. ב-12 במרץ 2014 שוגרו מעל 100 רקטות על ידי הג'יהאד האסלמאי,[64] מתוכן יורטו 3 רקטות על ידי כיפת ברזל.[65] למחרת נורו רקטות נוספות שיורטו על ידי כיפת ברזל.[דרוש מקור]

מפעל עולה באש בשדרות בעקבות פגיעת רקטה, 28 ביוני 2014

במסגרת מבצע שובו אחים שהחל ב-12 ביוני 2014 בעקבות חטיפת שלושת הנערים החלו פעילי טרור לשגר רקטות מרצועת עזה אל עבר ישראל בקצב הולך וגובר. במהלך השבועיים הראשונים למבצע, מה-13 ביוני ועד 29 ביוני ירו המחבלים רקטות מדי יום מטחים אל עבר יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון ובסך הכל מעל ל-30 רקטות, 24 מתוכן נפלו בשטח ישראל, 7 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל. אחת הרקטות פגעה במפעל והציתה שרפה שהחריבה אותו לחלוטין.[66]

ב-29 ביוני ביצע צה"ל סיכול ממוקד בחוליית חמאס בחאן יוניס שהייתה בשלב ההכנות האחרונות לשיגור רקטות והרג לפחות מחבל אחד. בתגובה' ב-30 ביוני ירו הפלסטינים מטח כבד של 16 רקטות לעבר ישראל. מערכת כיפת ברזל יירטה 2 רקטות גראד מעל נתיבות.[67] גם ב-1 ביולי נמשך ירי הרקטות כאשר נורו לעבר עוטף עזה 22 רקטות קסאם וגראד.[דרוש מקור]

ב-2 ביולי, בעקבות רצח מוחמד אבו ח'דיר, החמיר הירי לעבר הדרום. טווח הטילים גדל והגיע שוב לאשקלון, לאחר שבימים שקדמו לתקרית ספגו את הרקטות בעיקר יישובי עוטף עזה. המחבלים פתחו בהפגזה מסיבית באמצעות מרגמות על יישובי המועצה האזורית אשכול, נזק נגרם ללול תרנגולות ושרפה קטנה פרצה כתוצאה מהירי. בערב נשמעה אזעקת צבע אדום באשקלון ובישובים מסביב, כיפת ברזל פעלה ויירטה רקטה אחת ו-2 נוספות נפלו בשטחים פתוחים. זמן קצר לאחר מכן נורה שוב מטח לעבר הנגב, כיפת ברזל יירטה רקטה אחת מעל נתיבות והשאר נפלו בשטחים פתוחים.[68] ב-2 ביולי נפלו בסך הכל כ-25 רקטות בשטח ישראל ועוד מספר רב של פצצות מרגמה. למחרת נמשך הירי הכבד אל עבר ישראל. מטח רקטות נורה לעבר שדרות. רקטה אחת פגעה בבית וגרמה לנזק[69] ולראשונה בסבב זה נורו רקטות לעבר אופקים. ב-3 ביולי נפלו בסך הכל 55 רקטות ופצצות מרגמה בשטח ישראל. זהו היום עם מספר הנפילות הגבוה ביותר בהסלמה.[דרוש מקור] ב-4 ביולי ירו הפלסטינים 26 רקטות לעבר ישראל. גם ב-5 ביולי נמשך ירי הרקטות, בעיקר על יישובי חבל אשכול אך גם על אופקים. לראשונה מאז מבצע עמוד ענן ירו המחבלים רקטות על באר שבע, שאחת מהן יורטה על ידי כיפת ברזל והשאר פגעו בשטחים פתוחים.[70] ירי הרקטות נמשך גם ב-6 ביולי וב-7 ביולי נורו עשרות רקטות לעבר יישובי השפלה, ובהם אשדוד, רחובות, נתיבות, אופקים ואשקלון. 12 מהרקטות יורטו על ידי "כיפת ברזל".[71]

התפלגות מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל לפי חודשים:[72]

10
20
30
40
50
60
70
דצמבר 2012
ינואר 2013
פבר' 2013
מרץ 2013
אפריל 2013
מאי 2013
יוני 2013
יולי 2013
אוג' 2013
ספט' 2013
אוק' 2013
נוב' 2013
דצמבר 2013
ינואר 2014
פבר' 2014
מרץ 2014
אפריל 2014
מאי 2014
יוני 2014
  •   רקטות
  •   פצצות מרגמה

להצגת מספר השיגורים החודשי עימדו עם סמן העכבר על העמודה המבוקשת

מתחילת מבצע שובו אחים ביהודה ושומרון נורו לעבר ישראל מאות רקטות מרצועת עזה מבאר שבע במזרח ועד רחובות בצפון. בתגובה לכך, ב-8 ביולי פתח צה"ל במבצע צבאי בשם "צוק איתן" בגזרת עזה.

מבצע צוק איתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך ההגנ"א
שיגור מיירט כיפת ברזל כנגד רקטה בהמלך המבצע
יירוט רקטה ששוגרה לעבר אשדוד, 8 ביולי 2014
שייכות חיילית Israeli Air Force - Coat of arms.svg חיל האוויר
מפקדים תת-אלוף (אוויר) תא"ל שחר שוחט
גזרת פעילות ישראל, ובמיוחד יישובי עוטף עזה, כולל אשקלון, אשדוד, יבנה, אופקים, נתיבות, ובאר שבע ורצועת היישובים בטווח 160 ק"מ (השרון, נפת פתח תקווה, גוש דן, ירושלים, חיפה, עכו ובית שאן)
אמל"ח עיקרי כיפת ברזל, MIM-104 פטריוט
סד"כ 7-9 סוללות כיפת ברזל (קליטת 2 סוללות במהלך הלחימה)
סוללות MIM-104 פטריוט
מפת שיגורים מרצועת עזה במהלך המבצע
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע צוק איתן

בתחילת מבצע צוק איתן הפעיל מערך ההגנה האווירית 7 סוללות כיפת ברזל. תקיפות הרקטות במבצע החלו ב-8 ביולי בו נורו כ-160 רקטות, מתוכן ייורטו 29.[73] בבוקר נורו מטחי רקטות לעבר יישובי הנגב והשפלה, שחלקן יורטו על ידי כיפת ברזל. בערב ירה הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני רקטה (כנראה מדגם פג'ר 5 או M-75) לעבר גוש דן שיורטה על ידי כיפת ברזל.[74][75] לראשונה שוגרה רקטה מסוג R-160 מרצועת עזה ונשמעה אזעקה באזור השרון, בין השאר נתניה וכפר יונה.[76] בשל ירי הרקטות הגובר, הורה פיקוד העורף לפתוח את כל המקלטים בשרון, בגוש דן ובאזור ירושלים.[77] ב-9 ביולי שוגרו כ-130 רקטות, מתוכן כ-60 יורטו על ידי כיפת ברזל והשאר נפלו בשטחים פתוחים.[78] בשעות אחר-הצהריים ירה חמאס רקטות R-160 ארוכות טווח לזכרון יעקב ולחוף הכרמל, לראשונה בתולדות הסכסוך עם חמאס.[79] הירי המשיך באופן רציף לאחר מכן, כאשר רקטות רבות מיורטות על ידי סוללות כיפת ברזל. ב-10 ביולי נשמעו אזעקות לראשונה במצפה רמון, ערד וירושלים,[80][81] וב-11 ביולי, נורו ויורטו לראשונה רקטות לעבר גוש דן על ידי סוללת כיפת ברזל שמינית שנקלטה והופעלה לראשונה באותו יום.[82]

ב-12 ביולי בסביבות השעה שמונה בערב הודיע חמאס שבשעה 21:00 בערב הוא עומד לשגר רקטות מסוג J80 לעבר ישראל שיאתגרו את מערכת כיפת ברזל. בהמשך שידרו בטלוויזיה של חמאס שעון הרץ לאחור וסופר את הזמן שנותר, אך כיפת ברזל יירטה את שלוש הרקטות שנורו והיתר נפלו בשטחים פתוחים. לא היו נפגעים ונזק קל בלבד נגרם מרסיסים.[83] למחרת ירו הפלסטינים 4 רקטות אל עבר גוש דן, השפלה ואשדוד.[84] נער באשקלון נפצע קשה מפגיעת רקטה.[85] אחר הצהריים ירה חמאס מטח רקטות, מדגמי פג'ר 5, M-75 ו-R-160, אל כל חלקי הארץ, לרבות אשקלון, גוש דן והשרון.[86] חמאס טען שירה רקטת R-160 לעבר חיפה.[87] בסך הכל ירו הפלסטינים למעלה מ-100 רקטות ביום זה.

בבוקר 14 ביולי ייורט כלי טיס בלתי מאויש ששלח חמאס מעל אשדוד באמצעות טיל פטריוט, היה זה יירוט ראשון מסוגו בעולם.[88] ב-15 ביולי בוצע ניסיון לכונן הפסקת אש על ידי מצרים שהופר בירי רקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלמאי. מאז הפסקת האש החד-צדדית שיגרו הפלסטינים למעלה מ-90 רקטות אל עבר עוטף עזה, שדרות, אשקלון, אשדוד וגוש דן. בראשון לציון שבר רקטה שיורטה פגע בבית ספר וגרם לנזק רב.[89] בלילה שיגרו הפלסטינים רקטות אל אזור בית שמש ועוטף ירושלים. לראשונה נשמעה אזעקה באזור בקעת הירדן. לפנות ערב נהרג אזרח ישראלי מירי פצמ"ר לאזור מעבר ארז, זהו ההרוג הישראלי הראשון במבצע.[90]

ירי הרקטות המשיך ברציפות עד לכניסה הקרקעית ב-17 ביולי, באותו יום הגביר חמאס את קצב השיגורים משמעותית וירה למעלה מ-60 רקטות תוך 4 שעות, כולל מטחים על אשקלון ואשדוד. כיפת ברזל יירטה 12 רקטות במטח אחד.[91] באותו ערב יירט מערך ההגנה האווירית כלי טיס בלתי מאויש נוסף ששיגר חמאס, גם יירוט זה נעשה על ידי טיל פטריוט.[91]

על אף הכניסה הקרקעית, המשיך ירי הרקטות ב-18 ביולי ובימים לאחר מכן. ב-18 ביולי נורו מטחי נורו לעבר דרום ישראל, לרבות אשקלון, אשדוד ובאר שבע. בשעות הערב נורה מטח אל גוש דן והשרון, ונמשך הירי אל הדרום. רקטה אחת נפלה בחצר בית בגן יבנה, גרמה נזק רב לבית ולבית כנסת סמוך. ב-22 ביולי, בעקבות נפילת רקטה ביהוד סמוך לנמל התעופה בן-גוריון, הודיעו עשרות חברות תעופה אמריקניות ואירופאיות על הפסקת טיסותיהן לישראל וממנה.[92] שינוי מדיניות היירוט של רקטות לאזור נתב"ג הביא לחידוש הטיסות.[93] יום למחרת ייורט רקטות שכוונו לשדה התעופה.[דרוש מקור]

ב-26 ביולי החלה הפסקת האש החד-צדדית הראשונה, שהופרה על ידי חמאס בירי לעבר אשדוד ואשקלון, כיפת ברזל יירטה רקטה אחת.[94] גם למחרת הופרה הפסקת אש דומה על ידי ירי רקטה לפתח תקווה שנפלה.[95] לאחר מכן החל הליך של משא ומתן להפסקת אש שהופר מספר פעמים על ידי שיגורי רקטות, שלב שנגמר ב-26 באוגוסט 2014, היום ה-50 למבצע.[96][97]

במהלך המבצע הוקמו 2 סוללות כיפת ברזל, ובסופו הפעיל מערך ההגנה האווירית סה"כ 9 סוללות.[דרוש מקור] נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל - 735 מהן יורטו על ידי כיפת ברזל, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,641 מהן נפלו בתוך ישראל.[98] להלן מספר הרקטות ופצצות המרגמה ששוגרו לעבר ישראל בכל יום:[99]

52
148
129
195
135
124
141
112
150
107
153
121
112
126
154
97
115
64
87
27
74
66
79
141
136
64
96
119
96
19
0
0
65
32
49
0
0
6
3
0
0
0
0
50
176
108
155
109
145
121
182
50
100
150
200
7.7
8.7
9.7
10.7
11.7
12.7
13.7
14.7
15.7
16.7
17.7
18.7
19.7
20.7
21.7
22.7
23.7
24.7
25.7
26.7
27.7
28.7
29.7
30.7
31.7
1.8
2.8
3.8
4.8
5.8
6.8
7.8
8.8
9.8
10.8
11.8
12.8
13.8
14.8
15.8
16.8
17.8
18.8
19.8
20.8
21.8
22.8
23.8
24.8
25.8
26.8

2014–2018 מעורבות במלחמת האזרחים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במלחמת האזרחים בסוריה

ב-23 בספטמבר 2014 רשם המערך הפלת בכורה עולמית עבור הפטריוט כאשר סוללת פטריוט ישראלית הפילה מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-24 מעל רמת הגולן, לאחר שזה חדר לשטח האווירי של ישראל. היה זה יירוט ראשון של מטוס סורי מאז שנת 1985. בנוסף יירטה המערת 3 כטב"מים שחדרו מסוריה, באפריל ונובמבר 2017 ובפברואר 2018.[100] ב-24 ביולי 2018 יורט מטוס נוסף שחדר לשטח האווירי של ישראל, מסוג סוחוי Su-24 על ידי סוללת MIM-104 פטריוט ויורטו מספר רקטות על ידי כיפת ברזל, אירוע שסימן את השלב המרכזי במלחמת האזרחית הסורית מבחינת ישראל.[101]

2018–הווה מב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה

פעילות אווירית של חיל האוויר דווחה בתקשורת החל מתקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק ב-2013,[102] אשר במסגרת חלק מהעימותים שוגרו רקטות לעבר ישראל שזלגו או נפלו בשטחים פתוחים. ב-17 בספטמבר 2016 רשמה כיפת ברזל יירוט ראשון בגזרת רמת הגולן כאשר יירטה ירי תלול מסלול מסוריה. לא ברור אם האיום שיורט היה פצצת מרגמה או רקטה ארטילרית. כשעתיים לאחר היירוט, בוצע יירוט נוסף.[103] התגובה הישראלית למרבית פעילויות אלו הייתה עמימות לגבי מוערבות צה"ל. עמימות זו הופרה לאחר יירוט טיל S-200 בידי טיל חץ 2 ישראלי, במסגרת תקיפת חיל האוויר בסוריה ב-17 במרץ 2017.[104][105] במהלך 2018 בוצעה הסלמה של הסכסוך עם מעורבות איראנית ישירה, בין היתר בחדירת כטב"מ איראני במהלך חודש פברואר ובשיאה ב-10 במאי בשעה 00:10 שיגר כוח קודס האיראני 20 רקטות ארטילריות אל עבר רמת הגולן, 4 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל והשאר נפלו בשטחים בסוריה.[106][107]

בבוקר 20 בינואר 2019 טענה סוריה שסיכלה תקיפת אווירית של צה"ל בדרום המדינה. בצהריים שוגר טיל משטח סוריה לעבר צפון רמת הגולן ואזור החרמון אך הטיל יורט על ידי כיפת ברזל.[108] למחרת, ישראל הטילה אחריות על איראן על שיגור הטיל, ונחשף שמדובר בטיל קרקע-קרקע כבד לטווח 250 ק"מ עם ראש נפץ של 200 ק"ג. ב-19 בנובמבר באותה שנה שוגרו מאזור דמשק 4 רקטות לעבר ישראל (רמת הגולן ואצבע הגליל) והן יורטו על ידי כיפת ברזל.[109]

מפקדי המערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי פיקוד הנ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה אירועים מיוחדים
אלוף-משנה (אוויר) אל"ם בוריס סניור 1950 - 1952 הקמת פיקוד הנ"מ[110]
אלוף-משנה אל"ם משה תמיר 1968 – 1970 מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה, מעבר הפיקוד לחיל האוויר

מפקדי המערך בחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה אירועים מיוחדים
אלוף-משנה (אוויר) אל"ם אריה גור
(כקצין טילי קרקע אוויר ראשי)
1965 – 1970 מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
קליטת מערכת ה-MIM-23 הוק
אלוף-משנה (אוויר) אל"ם משה תמיר 1970 – 1972
אלוף-משנה (אוויר) אל"ם מאיר שריב 1972 – 1977 מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
קליטת מערכות ה-MIM-72 צ'פרל ו-M61 וולקן
תת-אלוף (אוויר) תא"ל רוניה לפיד 1977 – 1982 מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תת-אלוף (אוויר) תא"ל מאיר שריב 1982 – 1984 מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תת-אלוף (אוויר) תא"ל איתן יריב 1984 – 1988
תת-אלוף (אוויר) תא"ל אורי רם 1988 – 1991 הפצצות הסקאדים במלחמת המפרץ
תת-אלוף (אוויר) תא"ל יצחק בירן 1991 – 1994 קליטת מערכת MIM-104 פטריוט
תת-אלוף (אוויר) תא"ל גלעד רמות 1994 – 1998 שילוב נשים שהודחו מקורס טיס וניסוי קליטת נשים כלוחמות
תת-אלוף (אוויר) תא"ל אריה פישביין 1998 – 2000 סיום ניסוי קליטת נשים ושילוב מלא של נשים בתפקידי המערך, קליטת מערכת החץ
תת-אלוף (אוויר) תא"ל יאיר דורי 2000 – 2003
תת-אלוף (אוויר) תא"ל אילן ביטון 2003 – 2006 מלחמת לבנון השנייה  מלחמת לבנון השנייה
תת-אלוף (אוויר) תא"ל דניאל מילוא 2006 – 2009
תת-אלוף (אוויר) תא"ל דורון גביש 2009 – 2012 שינוי שם המערך למערך ההגנה האווירית, קליטת מערכת כיפת ברזל, מבצע עמוד ענן
תת-אלוף (אוויר) תא"ל שחר שוחט 2012 – 2015 מבצע צוק איתן  מבצע צוק איתן
תת-אלוף (אוויר) תא"ל צביקה חיימוביץ' 2015 – 2018 קליטת מערכת קלע דוד
תת-אלוף (אוויר) תא"ל רן כוכב 2018 – 2021
תת-אלוף (אוויר) תא"ל גלעד בירן 2021 – הווה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 אלישע שרייבמן, ימים של ראשית חיל התותחנים, בספריית בית התותחן
  2. ^ 1 2 3 היחידות העבריות בצבא הבריטי, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  3. ^ אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמת העצמאות (3 כרכים), הוצאת משרד הביטחון, 2004
  4. ^ חולון במלחמת העצמאות באתר עיריית חולון
  5. ^ ארדון כהן, מיכאל (מיקי) כהן, עמוס מנדלסון, חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, מהדורה שנייה (ראשונה: 2011), הוצאה עצמית
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 מערך הנ"מ, מרקיע לשחקים, לקוח מאתר חיל האוויר
  7. ^ 1 2 3 אגודת ותיקי נ"מ - כנס לציון 30 שנה לנ"מ 15 למאי 1948-1978, בספריית בית התותחן
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 קובץ וידאו מערך הנ"מ של חיל האוויר, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 34:03), 24 באוגוסט 2014
  9. ^ ליאור שליין, להפלה אבות רבים נ"מ, מאמר מבטאון חיל האוויר, באתר ספריית בית התותחן
  10. ^ התקפת־טרור מן האוויר על אנשים שחיכו לאוטובוס בת"א, הצופה, 19 במאי 1948
  11. ^ המידע נלקח מהאתר לזכר אזרחים נפגעי פעולות איבה של המוסד לביטוח לאומי.
  12. ^ 1 2 3 4 דורון גביש, ‏מערך ההגנה האווירית מכוח טקטי למערך אסטרטגי לאומי, מערכות 2011
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 קובץ וידאו אל"מ במיל' אריה גור, "הקמת מערך טילי קרקע אויר בישראל", ראיון באתר יוטיוב (אורך: 1:40:14), 14 בפברואר 2019
  14. ^ 1 2 3 יעקב חלפון וחגי קובי, לא תמיד לבשו כחול, מאמר על עברו של פיקוד הנ"מ, בספריית בית התותחן
  15. ^ קליה בן–עמרם ועדן בר–נוי, לא על הסמל לבדו, בטאון חיל האוויר, יוני 2009
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 אמנון ברזילי, השמים של הנ"מ גבוהים יותר, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2011
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 קובץ וידאו הוק - מאז ועד היום, סרטון באתר יוטיוב
  18. ^ 1 2 3 4 קובץ וידאו מערך ההגנה האוירית במלחמת ששת הימים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 10:50), 27 בספטמבר 2017
  19. ^ 1 2 נועם גוטמן, ‏מאז ועד הוק, באתר חיל האוויר הישראלי, ביטאון חיל האוויר, גיליון 162, אפריל 2005
  20. ^ דני שלום, כרעם ביום בהיר - מבצע מוקד, 2002
  21. ^ דף לזכר ויולט דיין, באתר לזכר חללי פעולות האיבה
  22. ^ ניצן סדן, כך הצליח מפציץ עיראקי לתקוף את נתניה במלחמת ששת הימים, באתר כלכליסט, 6 ביוני 2020
  23. ^ שמשון עופר, חיל האוויר תקף והשמיד ביצורים וסוללות טילים ותותחים בצפון התעלה, דבר, 21 ביולי 1969
  24. ^ דויד מושיוב, 11 מטוסים מצריים הופלו באזור התעלה, דבר, 12 בספטמבר 1969, באתר הספרייה הלאומית.
  25. ^ מיכל דניאלי, בדריכות שיא: הכירו את מערך ההגנה האווירית, מאקו, 1 ביולי 2011
  26. ^ צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך שלישי - חיל האוויר. יהודה שיף (עורך) ע' 149
  27. ^ 1 2 קובץ וידאו התקיפה האווירית שפתחה את מלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 19:04), חלק 1, יוסף ברגר, 1 בינואר 2019
  28. ^ קובץ וידאו התקיפה האווירית שפתחה את מלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 26:31), חלק 2, יוסף ברגר, 29 במרץ 2019
  29. ^ קובץ וידאו התקיפה האווירית שפתחה את מלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 26:31), חלק 9 א', יוסף ברגר, 16 באוקטובר 2020
  30. ^ 1 2 3 4 קובץ וידאו זהו סיפורו של גדוד נ"מ 946, בביצוע אורך:4:04, סרטון באתר יוטיוב
  31. ^ קובץ וידאו סרט מורשת יחידה 139, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:48)
  32. ^ 1 2 שיר אהרון ברם, פעילות וולקנית, באתר בטאון חיל האוויר, ‏31 באוגוסט 2012
  33. ^ מיכל ויסברוד, ‏בקול "רם", באתר חיל האוויר הישראלי
  34. ^ מוריה דיאמנט, ‏פעם אחת, באתר חיל האוויר הישראלי
  35. ^ 1 2 3 קובץ וידאו ״חשיפה: הפלת מיג-25 סורי בשמי לבנון״ כתבת מבט שני על המבצע, 1983, סרטון באתר יוטיוב
  36. ^ ״70 שנות הגנה אווירית מאז ועד היום...״, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, יוני 2018ה עמ׳ 74-77.
  37. ^ 1 2 הפלת מיג 25 בתוכנית ה-PODCAST "עושים היסטוריה" Feb 2015
  38. ^ קובץ וידאו העשור השלישי בגדוד 946- סגירת הגדוד, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:13)
  39. ^ 1 2 יעל פוקס, ‏מכפילי הכוח: 16 שנים למבצע "חומת מגן", באתר חיל האוויר הישראלי, 29 במרץ 2018
  40. ^ נעה כפרי, ‏עלייה משמעותית בביקוש לשירות כלוחמות נ"מ, באתר חיל האוויר הישראלי, אוקטובר 2008
  41. ^ 1 2 (1991) The Gulf War, באתר משרד החוץ (באנגלית)
  42. ^ WAR IN THE GULF: Missiles; 'Just Bad Luck' in Tel Aviv: Patriot Bumped Scud Off Path, NY Times, January 24, 1991
  43. ^ יריב פלג, מלחמת לבנון השנייה, אתר Mako,‏ 12 בספטמבר 2013
  44. ^ חנן גרינברג, הצצה ראשונה למערכת הפטריוט שישראל תקבל, באתר ynet, 24 באוקטובר 2007
  45. ^ אמנון ברזילי, נפילת הנאוטילוס: האם הייתה יכולה להיות לנו היום מערכת מבצעית יעילה להשמדת קטיושות?, אתר גלובס, 19 ביולי 2006
  46. ^ 1 2 שיפור ההגנה: סוללה שמינית של כיפת ברזל, באתר ynet, 11 ביולי 2014
  47. ^ 1 2 אקונומיסט, אורה קורן, קרבות אוויר: מי ישלוט בשוק יירוט הטילים - הלייזר או כיפת הברזל?, באתר TheMarker‏, 20 בנובמבר 2012
  48. ^ גל גולדשטיין, ‏גדוד כיפת ברזל ראשון, באתר חיל האוויר הישראלי, 11 באוקטובר 2009
  49. ^ מיכל ויסברוד, ‏"פריסה ראשונה", באתר חיל האוויר הישראלי, 27 במרץ 2011
  50. ^ יניר יגנה, ברק רביד, אנשיל פפר, יירוט מבצעי ראשון למערכת כיפת ברזל, באתר הארץ, 7 באפריל 2011
  51. ^ אילנה קוריאל, מתקפת רקטות על באר-שבע: גראד פגע בתיכון, באתר ynet, 12 באוגוסט 2011
  52. ^ אילנה קוריאל וטובה דדון, 11 פצועים במתקפת רקטות על יישובי הדרום, באתר ynet, 20 באוגוסט 2011
  53. ^ הרוג ופצועה אנוש במטח על באר שבע, באתר ynet, 20 באוגוסט 2011
  54. ^ תינוק וילד נפצעו קל באופקים, פגיעה ישירה בב"ש, באתר ynet, 20 באוגוסט, 2011
  55. ^ עוזי ברוך וניר הר זהב, הריצה למקלט הסתיימה במוות, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2011
  56. ^ שמוליק חדד ויאיר אלטמן, נפגע כשתפס מחסה מרקטה לאשקלון, ומת מפצעיו, באתר ynet, 4 בספטמבר 2011
  57. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, לקחי ההסלמה בדרום: כיפת ברזל העניקה לדרג המדיני הישג חשוב, אך מוגבל, באתר הארץ, 14 במרץ 2012
  58. ^ יואב זיתון, 85% הצלחה לכיפת ברזל: "לא מערכת הרמטית", באתר ynet, 12 במרץ 2012
  59. ^ חנן גרינברג, מגינת הדרום: היירוט המאה של "כיפת ברזל", nrg מעריב, 24 ביוני 2012
  60. ^ גילי כהן (עיתונאית)חודשיים מוקדם מהצפוי, סוללה חמישית ומשופרת של כיפת ברזל נפרסה בגוש דן, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2012
  61. ^ הכרעה או התראה למול חמאס, באתר יוטיוב
  62. ^ פורסם: 17.06.14 , 20:03, מת מפצעיו גבר שנפצע במבצע "עמוד ענן", באתר ynet, 17 ביוני 2014
  63. ^ היסטוריה של טרור, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 21 בנובמבר 2012, 2:32
  64. ^ בתגובה לירי הרקטות מעזה: תקיפה נרחבת ברחבי הרצועה, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 12 במרץ 2014
  65. ^ מתקפה על הדרום: עשרות רקטות נורו מעזה, חדשות 2 ב-mako,‏ 12 בדצמבר 2014
  66. ^ יואב זיתון ומתן צורי, תגובה לרקטות - חיל האוויר תקף ברצועת עזה, באתר ynet, 29 ביוני 2014.
  67. ^ חיל האוויר הפציץ 34 מטרות בעזה, חדשות 2 (mako),‏ 1 ביולי 2014
  68. ^ ישי קרוב, הסלמה בדרום. רקטות ופצ"מרים לעבר ישראל, באתר ערוץ 7, 2 ביולי 2014
  69. ^ אלמוג בוקר, המתח בדרום: רקטה פגעה בבית בשדרות, צה"ל תקף בעזה בלילה, באתר של "רשת 13", 3 ביולי 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  70. ^ הסלמה חמורה: רקטה נורתה אל באר שבע, באתר ynet, 5 ביולי 2014
  71. ^ יואב זיתון, מתן צורי ואליאור לוי, מטחים כבדים לעבר הדרום: מקלטים ציבוריים נפתחו, באתר ynet, 7 ביולי 2014
  72. ^ דו"חות חודשיים באתר שירות הביטחון הכללי
  73. ^ שבתי בנדט‏, כ-150 רקטות נורו במהלך היממה האחרונה לעבר ישראל (מבזק), באתר וואלה!‏, 9 ביולי 2014
  74. ^ רקטה שנורתה לתל אביב יורטה מעל ראשל"צ, באתר ynet, 8 ביולי 2014
  75. ^ לראשונה זה שנתיים: רקטות על גוש דן, באתר וואלה!‏, 8 ביולי 2014
  76. ^ ישראל תחת מתקפת רקטות: אזעקות במרכז ובדרום, באתר וואלה!, 8 ביולי 2014
  77. ^ שבתי בנדט ושלומי גבאי‏, פיקוד העורף: לפתוח מקלטים בירושלים, בשרון ובגוש דן (מבזק), באתר וואלה!‏, 8 ביולי 2014
  78. ^ הלילה: מטח של 30 רקטות ליישובי הדרום, באתר ynet, 9 ביולי 2014
  79. ^ מבזק, ארגון חמאס נטל אחריות לירי לעבר זכרון יעקב, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2014
    מבזק, שתי רקטות התפוצצו במועצת חוף הכרמל, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2014
  80. ^ ידיעה בוואלה, 10 ביולי 2014.
  81. ^ יירוטים בירושלים, פגיעה ישירה בשער הנגב, באתר ynet, 10 ביולי 2014
  82. ^ שיפור ההגנה: סוללה שמינית של כיפת ברזל, באתר ynet, 11 ביולי 2014
  83. ^ אחרי האיום בתקיפה: יירוט מעל שמי גוש דן
  84. ^ ידיעה ב-mako-חדשות 2, 13 ביולי 2014.
  85. ^ יוחאי עופר ויונתן אוריך, מטח רקטות לאשקלון: בן 16 נפצע קשה, באתר nrg‏, 13 ביולי 2014
  86. ^ מטח רקטות נורה אל שטח ישראל, רשת ב', 13 ביולי 2014.
  87. ^ מתקפה מעזה: מגוש דן עד חיפה, mako-חדשות 2, 13 ביולי 2014.
  88. ^ אמיר בוחבוט ויניר יגנה‏, חיל האוויר יירט מזל"ט שחדר לישראל מהרצועה, באתר וואלה!‏, 14 ביולי 2014.
  89. ^ קובץ וידאו שברי רקטה נפלו על גג בית ספר בראשון לציון, הרס במקום. תיעוד, mako-חדשות 2, 15 ביולי 2014.
  90. ^ יוחאי עופר, לראשונה מאז תחילת המבצע: ישראלי הרוג מירי פצמ"ר, באתר nrg‏, 15 ביולי 2014
  91. ^ 1 2 12 רקטות יורטו במטח אחד; צה"ל יירט מזל"ט נוסף של חמאס, באתר כלכליסט, 17 ביולי 2014
  92. ^ איתי בלומנטל, הלל פוסק, מורן אזולאי ואטילה שומפלבי, בשל האיום הרקטי: חברות תעופה זרות מבטלות הטיסות לישראל, באתר ynet, 23 ביולי 2014
    רינה רוזנברג, הרשימה המלאה // כל חברות התעופה שביטלו את הטיסות לישראל וממנה, באתר TheMarker‏, 23 ביולי 2014
  93. ^ אמיר אורןהרקטה ביהוד שהביאה לאיסור הטיסה: החלטה שגויה של חיל האוויר שלא ליירט, באתר הארץ, 26 ביולי 2014
  94. ^ אמיר תיבון‏, ירי לעבר השפלה; חמאס: "אין הפסקת אש", באתר וואלה!‏, 26 ביולי 2014
  95. ^ אזעקות באזור השרון: פתח תקווה והוד השרון, באתר ynet, 27 ביולי 2014
  96. ^ יואב זיתון ומתן צורי, בית באשקלון נפגע, ילדים נפצעו קל; יירוט בגוש דן, באתר ynet, 26 באוגוסט 2014
  97. ^ כשעה לפני הפסקת האש: שני הרוגים ופצוע קשה מפגיעת פצמ"ר באשכול, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2014
  98. ^ חדשות 2, ‏מסכמים 50 ימי לחימה במספרים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏26 באוגוסט 2014‏
  99. ^ Protective Edge Stats - Israel-Gaza war 2014, Google Docs (באנגלית), כמה ירו מאז תחילת המבצע הקרקעי תמונה באתר ynet
  100. ^ היסטוריה של הפלות: מלחמת האזרחים בסוריה השיבה את מלחמות האוויר, באתר מעריב אונליין, 24 ביולי 2018
  101. ^ אבי יששכרוף‏, חדירת המטוס בצפון: כשפרפורי הגסיסה של המלחמה בסוריה מגיעים לישראל, באתר וואלה!‏, 24 ביולי 2018
  102. ^ "Turkey condemns Israeli air strikes in Syria". Reuters. 7 במאי 2013. בדיקה אחרונה ב-30 באפריל 2018. 
  103. ^ יואב זיתון ואחיה ראב"ד, כיפת ברזל הופעלה פעמיים וסיכלה ירי אל רמת הגולן, באתר ynet, 17 בספטמבר 2016
  104. ^ אמיר בוחבוט‏, חיל האוויר תקף בסוריה; טיל נ"מ יורט בידי "החץ" באזור ירושלים, באתר וואלה!‏, 17 במרץ 2017
  105. ^ Israel’s Arrow scores first operational hit — but against what?, Defense News, 17.3.2017
  106. ^ גבול הצפון: "כיפת ברזל" יירטה מספר שיגורים לעבר קו המוצבים הקדמי ברמת הגולן, באתר צה"ל, 10 במאי 2018.
  107. ^ אמיר בוחבוט ואלי אשכנזי‏, כוח איראני שיגר 20 רקטות לגולן; צה"ל תקף עשרות מטרות בסוריה, באתר וואלה!‏, 10 במאי 2018
  108. ^ מעריב אונליין, ‏כיפת ברזל יירטה שיגור טיל שכוון לצפון רמת הגולן, באתר מעריב אונליין, 20 בינואר 2019
  109. ^ ואב זיתון ודניאל סלאמה, צה"ל: חיל האוויר תקף עשרות יעדים בסוריה, באתר ynet, 20 בנובמבר 2019.
  110. ^ גיל שני, הלך לעולמו בוריס סניור, מראשוני חיל–האוויר, אתר בטאון חיל האוויר, 25 באפריל 2004

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נ"מ - נגד מטוסים.
  2. ^ שמו הבריטי של הבסיס שלימים יקרא צריפין.
  3. ^ בכתב לועזי: Superfledermaus, מילולית: עטלף על.
  4. ^ High Power Illuminator, מכ"ם נעילה בעל אונה צרה וארוכה, "אונת עיפרון".