היסטוריה של סומליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת סומליה

סומליהסומלית: Soomaaliya, בערבית: الصومال), או בשמה המלא הרפובליקה הפדרלית של סומליה, היא מדינה הממוקמת בקרן אפריקה.

לאורך ההיסטוריה ארוכת השנים שלה, סומליה שימשה כתחנת מעבר חשובה למסחר עם חלקים נרחבים של העולם העתיק,[1][2] ועל פי רוב החוקרים,[3] קיימת סבירות גבוהה שבשטחה התקיימה בעבר ארץ פונט האגדית[4][5]

במהלך ימי הביניים, מספר אימפריות סומליות חזקות שלטו בנתיבי הסחר האזוריים, ביניהן סולטנות עג'וראן, סולטנות עאדל, סולטנות ורסנגאלי, סולטנות גלדי וסולטנות מג'ירטן.

בסוף המאה ה-19, באמצעות רצף של הסכמים עם ממלכות אלו, הבריטים והאיטלקים השיגו שליטה על חלקים של החוף הסומלי, והקימו את סומלילנד הבריטית וסומלילנד האיטלקית.[6][7] בעומק השטח הסומלי, הממלכה הדרווישית, בהנהגתו של מוחמד עבדאללה חסן, הביסה בהצלחה את כוחות האימפריה הבריטית ארבע פעמים, ואילצה אותם לסגת לאזור החוף,[8] אבל בסופו של דבר, הממלכה הובסה בשנת 1920 על ידי הבריטים, שהסתייעו בכוחם האווירי העדיף.[9] במקביל, איטליה הפשיסטית השיגה שליטה מלאה על צפון מזרח, מרכז וחלקים מדרום סומליה בעקבות מערכה צבאית מוצלחת כנגד סולטנות מג'ירטן וסולטנות הוביוהכיבוש האיטלקי בשטחי סומליה נמשך עד 1941, כאשר שטח הכיבוש האיטלקי נפל לידי בריטניה במסגרת מלחמת העולם השנייה.

בעקבות הניצחון הבריטי על איטליה, מערב סומליה נותרה בגדר שטח חסות בריטי, בעוד שצפון מזרח, מרכז ודרום סומליה הפכו לאזור מנדט בחסות האו"ם ב-1 באפריל 1950, תוך הבטחה למתן עצמאות לאחר 10 שנים. ב-1 ביולי 1960, שני האזורים התאחדו כמתוכנן, מה שהוביל להקמתה של רפובליקה סומלית עצמאית בשליטה אזרחית. במועד זה, האספה הלאומית הסומלית, בראשותו של חאג'י בשיר אסמאעיל יוסוף, אישרה את חוק האיחוד של הקולוניות הבריטיות והאיטלקיות לשעבר, לצורך הקמת הרפובליקה של סומליה.[10]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות סלע מהתקופה הנאוליתית  המתארת גמל.

סומליה הייתה מיושבת לפחות מאז התקופה הפלאוליתית, במהלכה תרבויות דויאן והארגיסאן פרחו באזור.[11] העדות הקדומה ביותר לקיום טקסי קבורה בקרן אפריקה נמצאה בבית קברות בסומליה, ומתוארכת לראשית המאה ה-4 לפנה"ס.[12] בשנת 1909 התגלה גם השימוש שנעשה באבנים באתר ג'אלו (Jalelo) שבצפון סומליה, כאשר הדבר המחיש את הדמיון בהתפתחות הציוויליזציות במהלך התקופה הפלאוליתית בין המזרח והמערב.[13]

על פי בלשנים, אוכלוסיות דוברי שפות אפרו-אסיאתיות הגיעו לראשונה לאזור במהלך התקופה הנאוליתית, כאשר מוצאם המשוער היה מעמק הנילוס[14] או מהמזרח הקרוב.[15] חוקרים אחרים סבורים שהקבוצה האפרו-אסיאתית התפתחה בקרן אפריקה עצמה, כאשר במרוצת השנים דוברי השפה נדדו למקומות נוספים.[16]

מתחם לאס ג'ל (Laas Geel) בפאתי הרגייסה שבצפון מערב סומליה מתוארך לסביבות שנת 3,000 לפנה"ס, וכולל יצירות אמנות סלע המתארות חיות בר ופרות מעוטרות.[17]ציורי מערות נמצאו באזור דהאמבלין (Dhambalin) הצפוני, אשר כוללים את אחד מהתיאורים הידועים הקדומים ביותר של צייד על סוס. אמנות הסלע באזור מתאפיינת בסגנון אתיופי-ערבי ייחודי, המתוארך לסביבות השנים 3,000-1,000 לפנה"ס.[18][19] בנוסף, בין העיירות לאס חורי (Las Khorey) ואל איו (El Ayo) שבצפון סומליה נמצא קארינהגן (Karinhegane), אתר ארכאולוגי הכולל ציורי מערות רבים של בעלי חיים אמתיים ומיתיים. לכל ציור יש כתובת מתחתיו, אשר לפי אומדן משוערך, מקורם בסביבות המאה ה-5 לפנה"ס.

היסטוריה עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ פונט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארץ פונט

פירמידות עתיקות, אחוזות קבר, הרים הרוסות וקירות אבן שנמצאו בסומליה מהווים כולם עדות לתרבות עתיקה ומתוחכמת ששגשגה בעבר בחצי האי הסומלי.[20][21] ממצאי חפירות ארכאולוגיות ומחקרים שנערכו בסומליה מדגימים כי תרבות זו קיימה קשרי מסחר ענפים עם מצרים העתיקה ועם יוון המיקנית החל מהאלף השני לפנה"ס. ממצאים אלו תומכים בהשערה לפיה סומליה, או השטחים הסמוכים אליה, היו בעבר מקום מושבה של ארץ פונט. תושבי ארץ פונט נהגו לסחור במור, תבלינים, זהב, שנהב, בקר קצר קרניים, לבונה ועוד, עם המצרים הקדמונים, הפיניקים, הבבלים, ההודים, הסינים והרומאים דרך נמלי מסחר מפותחים. משלחת מצרית עתיקה שנשלחה לארץ פונט על ידי מלכת מצרים מהשושלת ה-18, המלכה חתשפסות, תועדה על גבי תבליטי המקדש בדיר אל-בחרי, בתקופת שלטונם בארץ פונט של המלך פארהו והמלכה אטי.

היסטוריה ימית עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך המשי משתרעת מדרום אירופה דרך ערב הסעודית, סומליה, מצרים, פרס, הודו וג'אווה, עד שהיא מגיעה לסין.

תושבי סומליה העתיקה בייתו את הגמל בשלב מסוים בין האלף השלישי והשני לפנה"ס. משם המגמה התפשטה למצרים העתיקה וליתר צפון אפריקה.[22] במהלך התקופה הקלאסית, ערי המדינה השונות בסומליה הקימו נתיבי מסחר משגשגים עם סוחרים תושבי פיניקיה, מצרים התלמיית, יוון, האימפריה הפרתית, שיבא, הממלכה הנבטית והאימפריה הרומית. במהלך תקופה זו הם השתמשו בכלי שיט סומלי עתיק המכונה בדן (beden) לצורך העברת מטענים.

לאחר הכיבוש הרומי של הממלכה הנבטית, הרומאים הציבו נוכחות של צי ימי במצרי עדן על מנת להפחית את אירועי שוד הים. בתקופה זו, סוחרים סומלים וערבים אסרו על הספינות ההודיות לסחור בערי הנמל החופשיות של חצי האי ערב,[23] על מנת להגן על האינטרסים של הסוחרים הסומלים והערבים, ולהבטיח את רווחיהם מהמסחר בקו ים סוףהים התיכון.[24] עם זאת, סוחרים הודים המשיכו לסחור בערי הנמל של סומליה, מסחר אשר התנהל בצורה חופשית, ללא הפרעות מצד הרומאים.[25]

במשך מאות שנים, הסוחרים ההודים הביאו כמויות גדולות של קינמון מסרי לנקה ומאינדונזיה לסומליה ולחצי האי ערב. נטען כי עובדה זו הייתה הסוד השמור ביותר בקרב הסוחרים הסומלים והערבים במסגרת המסחר שלהם עם העולם הרומאי והיווני, שכן הרומאים והיוונים האמינו שהמקור של הקינמון עצמו היה באזור סומליה, אבל במציאות, המוצר המבוקש הובא לסומליה על גבי ספינות הודיות.[26] באמצעות הסכמים משותפים בין סוחרים סומלים לבין סוחרי המפרץ הערבי, קינמון מתוצרת הודית/סינית שווק במחירים גבוהים בהרבה לצפון אפריקה, המזרח הקרוב ואירופה, מה שהפך את הסחר בקינמון לתחום רווחי מאוד, במיוחד עבור הסוחרים הסומלים ששיגרו כמויות גדולות לאורך נתיבי הים והיבשה הקדומים.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבותיה של סולטנות עאדל. זילה, סומליה.

האסלאם הגיע לראשונה לחופי צפון סומליה מחצי האי ערב זמן קצר לאחר ההיג'רה[27][27][27]. בסוף המאה ה-9 לספירה, אחמד אל-יעקובי כתב כי במהלך תקופה זו, המוסלמים חיו לאורך החלק הצפוני של החוף הסומלי

סולטנות מוגדישו הוקמה במהלך המאה ה-10 לספירה על ידי פח'ר א-דין. לאחר פטירתו, יורשיו תפסו את מקומו, כאשר בהדרגה סולטנות מוגדישו יצרה קשרים הדוקים עם סולטנות עג'וראן.[28] במשך שנים רבות, מוגדישו הייתה העיר הבולטת ביותר במה שכונה בילאד אל-ברבר (בערבית: بلاد البربر; "ארץ הברברים"; המונח הערבי בימי הביניים לחוף הסומלי[29][30][31][32]). בעקבות ביקורו במוגדישו, ההיסטוריון הסורי יאקות אל-חמווי כתב כי העיר מאוכלסת על ידי "ברברים", אבותיהם של הסומלים המודרניים.[33][34]

סולטנות ורסנגאלי הייתה ממלכה ששלטה בחלק הצפוני-מזרחי, וגם בחלקים מסוימים של דרום-מזרח סומליה. היא הייתה אחת מהסולטנויות הגדולות בשטחן שהוקמו אי פעם בשטח סומליה, ובשיא כוחה כללה את אזור סנאאג, כמו גם חלקים ממחוז בארי שבצפון מזרח הארץ, שטח שלאורך ההיסטוריה כונה מאח'ר או חוף מאח'ר. הסולטנות נוסדה בסוף המאה ה-13 בצפון סומליה על ידי קבוצה של סומלים מהענף הוורסנגאלי של שבט הדארוד, ונשלטה על ידי צאצאיו של גראד עבדולאהי.[35]

סולטנות יפאט הייתה סולטנות במערבה של שאווה, אשר שכנה לחוף ים סוף. יפאט מוזכרת לראשונה במאה ה-13, כאשר בשנת 1285 סולטנות יפאט המוסלמית, בהנהגת הסולטאן עומר וולאשמה (או בנו עלי, לפי מקור אחר), כבשה את ממלכת שאווה הנוצרית.

כיבוש שאווה הצית יריבות מרה של כ-50 שנה בין האימפריה האתיופית, בהנהגת השושלת הסולומונית הנוצרית, ובין סולטנות יפאט המוסלמית, יריבות אשר גררה מספר מלחמות הרסניות בין השתיים. הלחימה המתמשכת בין שתי האימפריות הסתיימה בשנת 1332, בתקופת שלטונו של עמדה ציון הראשון, קיסר אתיופיה (1344-1314), כאשר האימפריה האתיופית כבשה את מלוא שטחה של סולטנות יפאט, וסיפחה אותה כמחוז באימפריה האתיופית.

מסגד פח'ר א-דין מהמאה ה-13. המסגד נבנה על ידי פח'ר א-דין, הסולטן הראשון של סולטנות מוגדישו.

במהלך שנת 1403 או 1415 (תחת שלטון הקיסר דווית הראשון, או הקיסר יסחק הראשון, בהתאמה), השושלת הסולומונית פתחה במתקפה גם כנגד סולטנות עאדל המוסלמית, אשר סייעה לסולטנות יפאט במלחמות כנגדה. הקיסר הסולומוני בסופו של דבר הצליח ללכוד את המלך סעאד א-דין השני מקרב שושלת וולאשמה, והוציא אותו להורג. לאחר המלחמה, המלך המנצח חיבר שיר המפאר את ניצחונו, שמכיל את התיעוד הכתוב הראשון של המילה "סומלי". משפחתו של סעאד א-דין השני זכתה למקלט בטוח בחצרו של מלך תימן, שם התארגנו בניו של המלך לשעבר ותכננו את נקמתם בסולומונים.

הבן הבכור, סבר א-דין, בנה עיר בירה חדשה ממזרח לזילה, בשם דקר, והחל להתייחס לעצמו כסולטן החדש של עאדל. הוא המשיך את המלחמה נגד האימפריה האתיופית. אף שצבאו של א-דין היה קטן יותר מהצבא הסולומוני, ולאחר שורה ארוכה של קרבות, שבחלקם ניצח ובחלקם נחל תבוסה, א-דין הצליח בסופו של דבר לגרש את הצבא הסולומוני משטח סולטנות עאדל. א-דין מת מוות טבעי, אך המלחמה לא הסתיימה עם מותו, שכן אחיו מנצור א-דין המשיך בלחימה והוביל פלישה לשטחם של הסולומונים. בסופו של דבר, על פי אל-מקריזי, בשנת 1413 הסולטן מנצור הצליח להביס את הצבא הסולומוני, והרג את הקיסר האתיופי תוודרוס הראשון. לאחר מכן מנצור המשיך להתקדם להרי מוקה, שם נתקל בכוח צבאי שמנה כ-30,000 חיילים סולומונים. חיילי הסולטנות הקיפו את החיילים הסולומונים והטילו עליהם מצור שנמשך חודשיים, שהסתיים רק עם ההכרזה על הפסקת אש, על פי תנאיו של הסולטן מנצור א-דין.

מגדל אלמנרה, מוגדישו.

בהמשך הלחימה, כוחות הסולטנות עמדו בפני משבר בשעה שהסולטן מנצור ואחיו מוחמד נתפסו באחד הקרבות על ידי הכוחות הסולומונים. מנצור הוחלף בשלטון באופן מיידי על ידי האח הצעיר של המשפחה, ג'מאל א-דין השני. כסולטן, ג'מאל ארגן מחדש את הצבא, והביס את הצבא הסולומוני בייל, יידיה וג'אז'ה. הקיסר יסחק הראשון הגיב על ידי איסוף צבא גדול ופלישה לערים יידיה וג'אז'ה, אבל הפלישה נהדפה על ידי חייליו של ג'מאל.

לקט מטבעות במוגדישו מתקופת סולטנות מוגדישו.

בעקבות הצלחה זו, ג'מאל הוביל מתקפה מוצלחת נוספת נגד הכוחות הסולומונים, והנחיל להם אבדות כבדות, באמצעות מה שהיה על פי הדיווחים הכוח הצבאי הגדול ביותר שסולטנות עאדל גייסה אי פעם. כתוצאה מכך, הקיסר יסחק נאלץ לסגת לכיוון הנילוס הכחול במהלך חמשת החודשים הבאים, בשעה שכוחותיו של ג'מאל א-דין רדפו אחריו, תוך ביזה נרחבת, אף שבתקופה זו לא התפתח עימות ישיר בין שני הכוחות.

לאחר שחזר לביתו, שלח ג'מאל את אחיו אחמד עם הלוחם הנוצרי ותיק הקרבות חארב ג'אוש לתקוף בהצלחה את מחוז דאוארו. למרות הפסדי העבר נגד ג'מאל, הקיסר יסחק עדיין הוביל את כוחותיו כנגד הצבא העאדלי. בתקופה זו הסולטאן ג'מאל המשיך להתקדם הלאה לכיוון מרכז חבש. עם זאת, ולאחר ששמע על תוכניתו של יסחק לשלוח כוחות צבא גדולים על מנת לתקוף שלושה אזורים שונים של עאדל (כולל הבירה), ג'מאל חזר לעאדל, שם נלחם בכוחות סולומון בהרג'אי, כאשר לדברי אל-מקריזי, הקיסר יסחק עצמו נהרג בקרב.

לאחר מותו של יריבו העיקרי, הסולטאן הצעיר ג'מאל א-דין השני התגלה כמי שהתעלה על אחיו ואבותיו בזירת המלחמה, והפך לשליט המוצלח ביותר של סולטנות עאדל עד אז. עם זאת, כעבור שנים ספורות בלבד ג'מאל נרצח על ידי חברים, או בני דודים לא נאמנים, בסביבות שנת 1432 או 1433, והוחלף על ידי אחיו באדלאי בן סעד א-דין.

הסולטאן באדלאי המשיך את מסעות המלחמה של אחיו הצעיר, והוביל מספר משלחות מוצלחות כנגד האימפריה האתיופית. הוא השתלט מחדש על ממלכת באלי והחל בהכנות למתקפה עדאלית גדולה לכיוון הרמה האתיופית. באדלאי הצליח לאסוף מימון כספי למלחמה הצבאית כנגד הנוצרים מצד ממלכות מוסלמיות סובבות, ביניהן גם ממלכת מוגדישו. עם זאת, תוכניות שאפתניות אלו עלו בתוהו כאשר באדלאי מת במהלך הפלישה לדאוארו. הוא הוחלף על ידי בנו, מוחמד אבן באדלאי, ששלח שליחים לסולטן הממלוכי במצרים לצורך קבלת תמיכה וכלי נשק למלחמה המתמשכת כנגד האימפריה האתיופית. עם זאת, בסופו של דבר הסולטן מוחמד והשליט הסולומוני באדה מריאם הסכימו על הפסקת אש, ובמהלך העשורים הבאים, שתי המדינות למודות המלחמה נהנו מתקופה חסרת תקדים של שלום ויציבות.

ראשית התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת עיל, סומליה.

הסולטן מוחמד הוחלף על ידי בנו, שמס א-דין, בעוד שהקיסר הסולומוני באדה מריאם הוחלף על ידי בנו אסכנדר בשנת 1478. במהלך תקופה זו, לחימה פרצה שוב בין שתי המדינות, והקיסר אסכנדר הוביל פלישה לדקר, שם הוא נעצר על ידי צבא עאדלי גדול, אשר השמיד כמעט לחלוטין את הצבא הסולומוני. היקף הניצחון של העאדלים היה כה גדול, שלכל אורך יתרת שלטונו של אסכנדר, הוא נמנע מלהנהיג פלישות נוספות כאלו. סולטנות עאדל, לעומת זאת, המשיכה לפשוט על שטחי האימפריה הנוצרית ללא הפוגה תחת הנהגתו של גנרל מחפוז, המנהיג של הצבא העאדלי, אשר נהג להוביל מדי שנה פלישות לשטח הנוצרי. בסופו של דבר, הקיסר אסכנדר הוחלף על ידי הקיסר נהואד בשנת 1494, שניסה להגן על הנוצרים מפני התקפותיו של גנרל מחפוז, אבל גם הוא נהרג בשדה הקרב על ידי כוחות הצבא העאדלי בשנת 1507.

במהלך המאה ה-16, כוחותיה של סולטנות עאדל נערכו מחדש, וסביב שנת 1527, תחת מנהיגותו הכריזמטית של האימאם אחמד אבן איברהים אל-גאזי, פלשו לאתיופיה. הצבא העאדלי, בסיוע של נשק ותמיכה עות'מאנית, צעד לתוך אתיופיה, וגרר נזק ניכר לחלקה ההררי של המדינה. מספר רב של כנסיות היסטוריות, כתבי יד והתיישבויות נבזזו ונשרפו במהלך המתקפות הצבאיות.[36] הודות לסיוע העות'מאני, כוחות עאדל עשו שימוש תדיר בנשק חם, בו עדיין נעשה שימוש נדיר בלבד באתיופיה. הדבר העניק לכוחות עאדל יתרון בשדה הקרב, ואפשר להם לכבוש למעלה ממחצית שטח אתיופיה, עד לטיגריי (Tigray) בצפון. בשלב זה, כיבוש כל שטחה של אתיופיה נמנע רק הודות להגעתה המתוזמנת של משלחת פורטוגלית בהנהגת כריסטובאו דה גאמה, בנו של הנווט המפורסם ואסקו דה גאמה.[37]

השימוש החלוצי של אחמד אבן איברהים אל-גאזי בתותחים שסופקו על ידי העות'מאנים, בלט במהלך מלחמת אתיופיה-אדאל.[38]

הפורטוגלים הגיעו לראשונה לאזור בראשית המאה ה-16, בחיפוש אחר הכומר-המלך האגדי הכומר יוחנן. משלחת דיפלומטית שנשלחה מטעם פורטוגל לאתיופיה, בראשות רודריגו דה לימה, לא הובילה לשיפור היחסים המרוחקים בין שתי המדינות. עם זאת, הפורטוגלים החליטו להיענות לתחנוני האתיופים לעזרה, ושלחו משלחת צבאית לעזרת חבריהם הנוצרים. צי פורטוגלי תחת פיקודו של אשטבאו דה גאמה, בנו השני של ואסקו דה גאמה, נשלח מהודו הפורטוגלית והגיע למאסאווה בפברואר 1541. שם, דה גאמה פגש שליח מטעם הקיסר האתיופי, שהפציר בו לשלוח סיוע דחוף כנגד הפולשים המוסלמים. בחודש יולי 1541, כוח של 400 מוסקטרים, תחת פיקודו של כריסטובאו דה גאמה, אחיו הצעיר של אשטבאו, צעד לתוך פנים הארץ, והצטרף לחיילים האתיופים במאבק כנגד כוחותיה של סולטנות עאדל, אותם הוביל אל-גאזי בעצמו. בתחילה, הכוח המשולב זכה להצלחות כנגד הכוח המוסלמי, אבל לאחר מכן הכוח המשולב הובס במהלך קרב וופלה (28 באוגוסט 1542), וכריסטובאו נתפס והוצא להורג ב-21 בפברואר 1543. ֿ

חרף התבוסה, בהמשך עלה בידי כוח פורטוגלי-אתיופי משותף להביס את הצבא המוסלמי במסגרת קרב ויינה דגה, כאשר במהלך הקרב, אל-גאזי עצמו נהרג על ידי רובאי פורטוגלי. הדבר הוביל לסופן של 14 שנות מלחמת אתיופיה-אדאל, אשר הוכרעה בשלב זה לטובת הנוצרים.

העיר באראווה שבסומליה הייתה מרכז מסחרי חשוב בימי הביניים.

במהלך עידן עג'וראן, הסולטנויות השונות של מרכה, מוגדישו, באראווה והובאיו פרחו מבחינה מסחרית וכלכלית, והניבו רווחים כספיים ניכרים ממסחר עם ספינות שהפליגו מערב הסעודית, הודו, ונציה,[39] פרס, מצרים, פורטוגל, ואף סין. ואסקו דה גאמה, שביקר במוגדישו במאה ה-15, ציין כי מדובר בעיר רחבה עם בתים גדולים של ארבע או חמש קומות, עם ארמונות רבים במרכזה ומסגדים עם צריחי מסגדים גליליים.[40] במאה ה-16, דווארטה ברבוסה (Duarte Barbosa) ציין כי ספינות רבות מממלכת קמבהאט בהודו הפליגו למוגדישו עם בגדים ותבלינים, ובתמורה קיבלו זהב, שעווה ושנהב. ברבוסה ציין גם את השפע של הבשר, החיטה, השעורה, הסוסים והפירות בשוקי החוף, ואת העושר הניכר של סוחרי העיר.[41]

דגם של ספינה מוגדישית מימי הביניים.

מוגדישו, בה פעל מרכז משגשג של תעשיית אריגה הידוע בשם toob benadir (התוצרים יועדו לשווקים במצרים וסוריה),[42] יחד עם מרכה ובאראווה, גם שימשה כתחנת מעבר לסוחרים סוואהילים ממומבסה ומלינדי, ולסחר בזהב מקילווה.[43] סוחרים יהודים מהורמוז הביאו  טקסטיל ופירות מהודו לחופי סומליה תמורת תבואה ועצים,[44] יחסי מסחר מוסדו גם עם מלאקה במאה ה-15.[45] כאשר המסחר התמקד בעיקרו בבדים, ענבר אפור ופורצלן.[46] ג'ירפות, זברות, וקטורת הועברו לשושלת מינג בסין, אשר התייחסה לסוחרים הסומלים כגורמי המפתח במסחר שבין אסיה ואפריקה,[47] תהליך שאף הוביל להשפעה של השפה הסומלית על השפה הסינית. סוחרים הינדים מסורט וסוחרים דרום מזרח אפריקאים מפאטה, שביקשו לעקוף הן את המצור הפורטוגלי והן את הפיקוח העומאני, עשו שימוש בנמלים הסומלים של מרכה ובאראווה (אשר היו מחוץ לטווח השגתם של הפורטוגלים והעות'מאנים) וכך יכלו לנהל את הסחר שלהם בבטחה וללא הפרעות.[48]

בשנת 1660, האימפריה הפורטוגלית במומבסה נכנעה לכוח משותף סומלי-עומאני.[49]

המלחמות הסומליות-פורטוגליות במזרח אפריקה במאה ה-16 החלו כתוצאה מהדאגה הגוברת של הפורטוגלים מהקשר ומשיתוף הפעולה שבין הסומלים ובין העות׳מאנים. הפורטוגלים שלחו כוח חלוץ צבאי למסע כנגד מוגדישו אשר הסתיים בכישלון, אך המריץ את שיתוף הפעולה הסומלי-עות׳מאני כנגד הפורטוגלים באוקיינוס ההודי,[50] שהגיע לשיאו בסביבות שנת 1580, כאשר הצי הסומלי החל לתקוף מושבות פורטוגליות לכל אורך מזרח אפריקה.[51] שיתוף הפעולה הסומלי-עות'מאני הצליח להוביל לסילוק הפורטוגלים ממספר ערים חשובות במזרח אפריקה, כגון פטה, מומבסה וקילווה קיסיוואני. עם זאת, המושל הפורטוגלי שלח בתגובה שליחים להודו וביקש תגבורת פורטוגלית, בקשה שנענתה בחיוב עם משלוח צי רחב, אשר הציב בשלב זה את הסומלים תחת מגננה. הצי הפורטוגלי הצליח להשתלט מחדש על מרבית השטחים שאיבד, אבל נמנע מלתקוף ישירות את מוגדישו.[52]

במהלך העת החדשה המוקדמת, סולטנויות עאדל ועג'וראן פינו את הדרך ליורשותיהן, שהחלו לשגשג בסומליה. אלה היו סולטנות ורסנגאלי, שושלת בארי וסולטנות גלדי. הן המשיכו את המסורת של בניית טירות ותחזוק רשתות סחר משגשגות, כפי שעשו האימפריות הסומליות שקדמו להן.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים סומלים תוקפים אונייה של חיל הים הבריטי.

הסולטן יוסוף מחמוד אבראהים, הסולטן השלישי משושלת גוברון, התחיל את תור הזהב של סולטנות גלדי. הצבא שלו ניצח במהלך הג'יהאד של ברדרה, אשר השיב את היציבות באזור, וחידש את הסחר בשנהב במזרח אפריקה. הסולטן גם קיבל מתנות ושמר על קשרים עם השליטים של ממלכות שכנות ורחוקות, כגון עומאן, ויטולנד ותימן. בנו של הסולטן אבראהים, אחמד יוסוף, ירש אותו והפך במרוצת השנים לאחת מהדמויות החשובות ביותר במאה ה-19 במזרח אפריקה. במהלך כהונתו, אחמד יוסוף נחשב למלך החזק ביותר במזרח אפריקה. הוא הצליח לאסוף כ-20 אלף חיילים סומלים מאומנים, איתם פלש לאי זנזיבר ליד טנזניה וכבש אותו. מעמדו של הסולטן יוסוף הוכר באותה תקופה גם על ידי המלך העומאני, ממקום מושבו בעיר החוף של לאמו.[53]

בסוף המאה ה-19, ולאחר ועידת ברלין, מדינות אירופה החלו במגמת קולוניאליזציה מוגברת בשטחי אפריקה (המרוץ לאפריקה), מגמה אשר היוותה מקור השראה למנהיג הדרווישי מוחמד עבדאללה חסן לגיוס תמיכה בכל רחבי קרן אפריקה, ולהתחיל באחד מהמאבקים האנטי-קולוניאליים הגדולים שיבשת אפריקה ראתה. בכמה משיריו ומנאומיו, חסן התעקש שהבריטים "הרסו את הדת שלנו והפכו את ילדינו לילדיהם", ושהנוצרים האתיופים, בשיתוף פעולה עם הבריטים, היו נחושים להכחיד את החופש הפוליטי והדתי ממנו נהנתה האומה הסומלית. במהרה הוא הפך ל"סמל החופש הפוליטי והדתי של ארצו, והחובה להגן עליה מפני הפולשים הנוצרים." חסן הכריז גם על פתווה רשמית, לפיה כל סומלי שלא תומך באחדותה של סומליה, ולא יסכין להילחם תחת הנהגתו, ייחשב כופר.

לטובת המאבק בפולשים הנוצרים, חסן השיג נשק מן האימפריה העות'מאנית, סודאן, ומעוד מדינות מוסלמיות שהזדהו עם מטרתו, ומינה שרים ויועצים לניהול תחומים ומגזרים שונים של סומליה. התנועה של חסן אורגנה הלכה למעשה באופן צבאי, כאשר המדינה הדרווישית התאפיינה מראשיתה בהיררכיה נוקשה ובשלטון ריכוזי.

הרטוריקה הארסית של חסן כנגד הפולשים הנוצרים לא נותרה בגדר מילים בלבד; הוא ביצע את מתקפתו הראשונה כנגד הבריטים באמצעות 1,500 תומכים סומלים, שצוידו ב-20 רובים בלבד, על חיל מצב בריטי שהוצב באזור.

חסן המשיך והוביל ארבע מתקפות צבאיות נוספות כנגד הבריטים, אך ללא הצלחה ממשית. שלטונו התאפיין בעוינות עמוקה כנגד הבריטים מחד, וקשרים דיפלומטיים ידידותיים מול האימפריה העות'מאנית והגרמנית מאידך.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920, ולאחר שהאימפריה הבריטית קיבלה החלטה לפעול כנגד מוחמד עבדאללה חסן, המדינה הדרווישית התמוטטה לאחר הפגזות אוויריות בריטיות אינטנסיביות, ושטחי המדינה הדרווישית לשעבר הפכו לפרוטקטורט. במקביל, עלייתה של האידאולוגיה הפשיסטית באיטליה בתחילת 1920 בישרה על שינוי מגמה ביחס לאסטרטגיית ההתפשטות האיטלקית בשטחי אפריקה, כאשר צפון-מזרח סומליה החלה להיכלל בתוך גבולותיה של איטליה הגדולה, בהתאם לתוכנית האידאולוגית של איטליה הפשיסטית. עם הגעתו של המושל האיטלקי צ'זארה מריה דה וקי לסומליה ב-15 בדצמבר 1923, נכנסה התוכנית הפשיסטית לפועל. איטליה אמנם זכתה לגישה לאזורים אלו תחת חסותם של הסכמים קודמים, אבל לא נהנתה משלטון ישיר באזור. לממשלה האיטלקית הפאשיסטית היה בתחילה שלטון ישיר רק על מחוז בנאדיר, מצב אותו השלטון הפשיסטי התכוון לשנות.

בעקבות תבוסתה של המדינה הדרווישית, ב-10 ביולי 1925 מוסוליני נתן  אור ירוק למושל דה וקי להתחיל בהשתלטות הצבאית על האזור הצפון-מזרחי של סומליה.

טלה, עיר הבירה של המדינה הדרווישית.

תוכנית הפעולה של המושל הייתה לפרק מנשקם את הכוחות המקומיים, לצורך ביסוס הכיבוש האיטלקי בשטחים החדשים. אבל לפני שהתוכנית יכלה להתבצע, הוא נדרש להציב מספר מספיק של חיילים איטלקים באזור. בשלב זה, המושל החליט להקים מחדש את כוח השיטור הסומלי הישן, Corpo Zaptié, הפעם ככוח שיטור קולוניאליסטי.

כהכנה לפלישה, מפקד הכוח אטורה קורונארו קיבל פקודה באפריל 1924 לבצע משימת סיור בשטחים מיועדים לפלישה. התברר שעל אף מעורבות איטלקית של 40 שנה באזור, הידע האיטלקי לגבי הגאוגרפיה באזור היה דל ולא מספק. מסיבה זו, כוח הסיור הצטרף במסווה לסקר גאולוגי איטלקי שהיה מתוכנן באזור ללא קשר לתוכניות הפלישה.

ב-1 באוקטובר, הפלישה יצאה לפועל בהצלחה, ושטחים אלו סופחו לאימפריה האיטלקית. 

מרכז העיר מוגדישו בשנת 1936.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
מפת סומלילנד האיטלקית.

ב-9 במאי 1936, מוסוליני הכריז על הקמתה של האימפריה האיטלקית, תחת השם מזרח אפריקה האיטלקית, אשר נוצרה על ידי איחוד שטחי הכיבוש האיטלקים באתיופיה, אריתריאה וסומלילנד האיטלקית. בתקופה זו, האיטלקים השקיעו באופן ניכר בתשתיות חדשות באזור, כדוגמת "הכביש האימפריאלי" בין אדיס אבבה ובין מוגדישו.

במהלך קיומה של סומלילנד האיטלקית, חיילים סומלים רבים שגויסו בשטחי הכיבוש האיטלקים לחמו לצד איטליה במסגרת מה שמכונה Regio קורפו Truppe Coloniali. במהלך מלחמת העולם השנייה, כוחות אלו היו מעורבים במספר מהקרבות העיקריים של הצבא האיטלקי באפריקה. ב-1941, בסומלילנד האיטלקית ובאתיופיה היו מוצבים 2,186 Zaptié ועוד 500 מגויסים תחת הדרכה רשמית.[54]

במחצית הראשונה של 1940, כ-22,000 איטלקים התגוררו בסומליה. בתקופה זו, המושבה הייתה אחת מהמפותחות ביותר במזרח אפריקה מבחינת רמת החיים של המתיישבים ושל הסומלים שהתגוררו בה, בעיקר באזורים העירוניים. יותר מ-10,000 איטלקים חיו במוגדישו, הבירה המנהלית של מזרח אפריקה האיטלקית, ומבנים חדשים הוקמו בה בהתבסס על אדריכלות איטלקית מסורתית[55]

במחצית השנייה של 1940, חיילים איטלקים פלשו לסומלילנד הבריטית[56] וסילקו משם את הבריטים. האיטלקים גם כבשו חלקים ממזרח אפריקה הבריטית ליד הגבול עם ג'ובלנד, סביב הערים מוייל ובונה.[57]

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, בריטניה השיגה שליטה מחודשת על סומלילנד הבריטית, וכבשה את סומלילנד האיטלקית, כאשר השליטה הבריטית בשני האזורים התנהלה על בסיס ממשל צבאי. בנובמבר 1945, במהלך ועידת פוטסדאם, האו"ם שב והעניק לאיטליה מנדט על סומלילנד האיטלקית, אבל זאת תחת השגחה צמודה, ובתנאי - שהוצע לראשונה על ידי ליגת הנוער הסומלית (SYL) וארגונים פוליטיים אחרים בהתהוות - שלסומליה תינתן עצמאות בתוך עשר שנים.[58] במקביל, סומלילנד הבריטית נותרה שטח חסות של בריטניה עד 1960.[59]

מאחר שבשלב זה, איטליה שלטה בטריטוריה תחת מנדט של האו"ם ובפיקוחו, הסומלים שהתגוררו בסומלילנד האיטלקית זכו בהזדמנות לצבור בהדרגה ניסיון פוליטי בשלטון עצמי. זאת בניגוד למצב בסומלילנד הבריטית, אשר הייתה אמנם אמורה להשתלב בסומליה המאוחדת בעתיד, אך לתושביה לא ניתנה ההזדמנות להתנסות בממשל עצמי. חרף ניסיונם של פקידים בריטים, במהלך שנות ה-50, לנקוט ביוזמות שונות במטרה להדביק את הפער בין שני האזורים, הפער בין סומלילנד הבריטית וסומלילנד האיטלקית בכל הנוגע לפיתוח כלכלי ופוליטי עתיד לגרור קשיים משמעותיים במועד בו שני החלקים ישולבו.[60] כמו כן, בריטניה העניקה לאתיופיה את השלטון על חבל הארץ הצפוני, זאת על אף היותו מיושב כמעט באופן בלעדי על ידי סומלים,[61] ותוך התעלמות ממשאל עם שנערך באזור ושהביע חד משמעית את הרצון של אוכלוסיית האזור להצטרף לרפובליקה הסומלית המאוחדת.[62]

שדרה במוגדישו בשנת 1963.

במהלך שנת 1958, זמן קצר בטרם מתן העצמאות הרשמית לסומליה בשנת 1960, נערך משעל עם בג'יבוטי השכנה (שנקראה אז סומלילנד הצרפתית), על מנת לתת לתושביה אפשרות להחליט האם להצטרף לרפובליקה הסומלית החדשה, או להישאר תחת שלטון צרפתי. משאל העם הכריע לטובת המשך השליטה הצרפתית באזור, בעיקר בשל התגייסותם הגורפת של בני הקבוצה האתנית ״עפאר״, כמו גם אירופאים שהתגוררו בשטח. לאחר משאל העם עלו טענות רבות בדבר זיוף הבחירות, בין היתר בשל גירושם של אלפי סומלים מביתם על ידי הצרפתים בטרם פתיחת הקלפיות.[63] בסופו של דבר, ג'יבוטי קיבלה את עצמאותה מצרפת רק בשנת 1977, וחסן גולד אפטידון, תושב סומלי אשר ניהל בשנת 1958 קמפיין לטובת הישארות תחת שלטון צרפת, הפך בסופו של דבר לנשיאה הראשון של ג'יבוטי העצמאית (בין השנים 1977–1991).

הדגל של ליגת הנוער הסומלית (SYL), המפלגה הפוליטית הראשונה בסומליה.

ב-1 ביולי 1960, שתי הטריטוריות הסומליות התאחדו כמתוכנן לצורך יצירתה של הרפובליקה הסומלית המאוחדת, אשר גבולותיה נקבעו בפועל על ידי איטליה ובריטניה.[64][65] הממשלה הוקמה על ידי עבדאללה עיסא מוחמד ומוחמד חאג 'אבראהים איע'אל, יחד עם אישים סומלים אחרים שלקחו חלק בממשל המקומי המוגבל שהתקיים טרם לכן. ב-20 ביולי 1961 ובמסגרת משעל עם שזכה להשתתפות עממית גורפת, העם בסומליה אשרר את חוקת המדינה החדשה, אשר נכתבה בשנת 1960.[66]

בשנת 1967 מוחמד חאג 'אבראהים איע'אל נבחר כראש הממשלה. בעתיד, הוא יכהן גם כנשיא סומלילנד, אזור בצפון מערב סומליה הטוען לממשל אוטונומי.

ב-15 באוקטובר 1969, בעת ביקור בעיר הצפונית לאס אנוד, נשיא סומליה דאז עבדירשיד עלי שרמארק נורה למוות על ידי אחד משומרי הראש שלו. ההתנקשות בחיי הנשיא הייתה השלב הראשון במסגרת הפיכה צבאית שנערכה ב-21 באוקטובר 1969 (יום לאחר הלווייתו), במסגרתה הצבא הסומלי תפס את השלטון מבלי להיתקל בהתנגדות ממשית — ההפיכה הסתיימה למעשה ללא שפיכות דמים. ההפיכה הובלה על ידי מייג'ור גנרל מוחמד סיאד ברי, אשר פיקד על הצבא הסומלי דאז.[67]

הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה המהפכנית העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן אלוף סלאח גברייר קדייה, "אבי המהפכה", שהפיל את השלטון האזרחי במדינה.

לצד ברי, המועצה המהפכנית העליונה (SRC), שתפסה את השלטון בסומליה לאחר ההתנקשות בנשיא שרמארק בשנת 1969, הובלה על ידי סגן-אלוף סלאח גברייר קדייה, ומפקד המשטרה ג'אמע קורשל. קדייה החזיק באופן רשמי בתואר "אבי המהפכה," וברי הפך זמן קצר לאחר מכן לראש המועצה המהפכנית העליונה.[68] זמן קצר לאחר ההפיכה, המועצה המהפכנית שינתה את שם המדינה לרפובליקה הדמוקרטית הסומלית,[69][70] פיזרה את הפרלמנט ואת בית המשפט העליון, וביטלה את החוקה.[71]

המשטר הצבאי החדש הכריז על עבודות ציבוריות בקנה מידה רחב, וכן הוביל בהצלחה קמפיין  להעלאת שיעורי האוריינות ברחבי המדינה. במקביל להלאמה של התעשייה וכלל הקרקעות בסומליה, מדיניות החוץ של המשטר החדש שמה דגש על קשריה המסורתיים והדתיים של סומליה עם העולם הערבי, מה שהוביל בסופו של דבר להצטרפות סומליה לליגה הערבית בשנת 1974.[72] באותה שנה, ברי שימש גם כיו"ר ארגון אחדות אפריקה, קודמו של האיחוד האפריקאי.[73]

ביולי 1976, המועצה המהפכנית העליונה התפרקה, ובמקומה הוקמה המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית הסומלית (SRSP). בשלב זה, המשטר הצבאי בסומליה פינה את מקומו לממשל טוטליטרי חד מפלגתי, בדומה למדינות רבות בגוש הסובייטי, שהתבסס על סוציאליזם מחד, ועל עקרונות השריעה האסלאמית מאידך. הקמת המפלגה הייתה ניסיון לשלב בין האידאולוגיה הסוציאליסטית הרשמית של המדינה ובין דת המדינה - האסלאם, על ידי התאמת עקרונות המרקסיזם לעקרונות השריעה ולאקלים התרבותי והחברתי הסומלי. המפלגה שמה דגש על עקרונות אסלאמיים של קידמה חברתית, שוויון וצדק, אשר לטענת הממשלה השתלבו ישירות עם עקרונות הליבה של הסוציאליזם, תוך שימת דגש על עצמאות, עממיות, פופולריות, ניהול מרכזי, ובעלות על אמצעי הייצור. אף שלהלכה, המפלגה הסוציאליסטית אפשרה השקעות פרטיות בקנה מידה מוגבל, המדיניות הכללית של הממשל הייתה ברוח עקרונות הקומוניזם.

מלחמת אוגדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אוגדן
מפה של חבל אוגדן.

ביולי 1977, פרצה מלחמת אוגדן לאחר שממשלתו של ברי ביקשה לספח את מחוז אוגדן, המיושב ברובו על ידי סומלים, לתוך סומליה הגדולה. במהלך השבוע הראשון של הסכסוך, כוחות צבא סומלים השתלטו על חלקיה הדרומיים והמרכזיים של אוגדן.[74] לאורך מרבית המלחמה, צבא סומליה השיג רצף ניצחונות מול הצבא האתיופי, מה שהוביל לנסיגתו ההדרגתית עד למחוז סידאמו. עד לחודש ספטמבר 1977, הצבא הסומלי השיג שליטה על כ-90% משטח אוגדן, כבש ערים אסטרטגיות כגון ג'יג'יגה, והטיל לחץ כבד על דירה דאווה, תוך איום על נתיב הרכבת מהעיר לכיוון ג'יבוטי. לאחר שהכוח הסומלי הטיל מצור על הרר, כוח התערבות סובייטי מאסיבי וחסר תקדים, בהיקף של כ-20,000 חיילים קובנים וכמה אלפי מומחים סובייטים, נחלצו לעזרתו של משטר הדרג הקומוניסטי של אתיופיה, מה שהטה את הכף נגד הכוחות הסומלים. עד לסוף שנת 1978, החיילים הסומלים נהדפו מחוץ לגבולות אוגדן.

התמיכה המשמעותית לה זכה המשטר האתיופי מצד ברית המועצות גרמה למשטר הסומלי לחפש בני ברית אחרים. בסופו של דבר, הסומלים פנו לארצות הברית, יריבתה הגדולה של ברית המועצות במלחמה הקרה, אשר ניהלה קשרים לא ישירים עם המשטר הסומלי מזה זמן מה. בסופו של דבר, קשרי הידידות המוקדמים של המשטר הסומלי עם ברית המועצות, ולאחר מכן השותפות עם ארצות הברית, איפשרו לסומליה לבנות ולתחזק את הכוח הצבאי הגדול ביותר באפריקה.[75]

ניצני המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1979, חוקה חדשה הוכרזה בסומליה, וכמו כן התקיימו במדינה בחירות לאספה הלאומית של סומליה. עם זאת, המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית בראשות ברי המשיכה לשלוט במדינה ללא עוררין. באוקטובר 1980, בעקבות מחאה הולכת וגוברת מצד הציבור הסומלי נגד השלטון במדינה, המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית פורקה, ובמקומה הוקמה מחדש המועצה המהפכנית העליונה, במה שהיה בפועל השבת הממשל הצבאי במדינה.

במאי 1986, הנשיא ברי נפגע בתאונת דרכים ליד מוגדישו, כאשר המכונית בה נסע התנגשה בחלקו האחורי של אוטובוס כתוצאה מגשם כבד.[76] ברי סבל מפגיעת ראש, צלעות שבורות, והלם, והועבר לטיפול בבית חולים בסעודיה לתקופה של חודש.[77][78] במהלך תקופה זו, לוטננט גנרל מוחמד עלי סמטאר, סגן הנשיא, שימש דה-פקטו כראש המדינה למשך מספר חודשים.

על אף שברי הצליח להתאושש בצורה מספקת על מנת להציג פעם נוספת את מועמדותו כמועמד יחיד בבחירות לנשיאות סומליה שהתקיימו ב-23 בדצמבר 1986, לתקופת כהונה נוספת של 7 שנים, הבריאות הרופפת שלו וגילו המתקדם הובילו לספקולציות לגבי מי יירש אותו בשלטון. מועמדים אפשריים שנלקחו בחשבון כללו את החתן שלו, גנרל אחמד סולימאן עבדיל, שהיה באותו זמן שר הפנים, וכן את סגן הנשיא, הגנרל סמטאר.

במהלך תקופה זו, משטרו של ברי הפך פחות ופחות פופולרי בקרב הציבור הסומלי, ככל שיותר סומלים התרעמו על החיים תחת דיקטטורה צבאית. המשטר ספג מהלומה נוספת במהלך שנות ה-80, בשעה שהמלחמה הקרה התקרבה לסיומה, ומעמדה האסטרטגי של סומליה בעיני שתי מעצמות העל איבד מחשיבותו. במקביל, הממשלה הפכה ליותר ויותר טוטליטרית, והפגינה נכונות הולכת וגוברת להשתמש בכוח לצורך השגת מטרותיה. 

במהלך תקופה זו, ההתנגדות העממית כלפי המשטר הצבאי במדינה הובילה להקמת מספר רב של תנועות התנגדות, שנתמכו על ידי ממשלת אתיופיה, התפתחות שהובילה בסופו של דבר למלחמת האזרחים הסומלית. בין קבוצות ההתנגדות שצמחו בתקופה זו ניתן למנות את חזית הישועה הדמוקרטית הסומלית (SSDF), הקונגרס הסומלי המאוחד (USC), התנועה הסומלית הלאומית (SNM), והתנועה הסומלית הפטריוטית (SPM).

מלחמת האזרחים הסומלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק של צבא ארה״ב מרחף מעל מוגדישו זמן קצר לפני הקרב במוגדישו בשנת 1993.

בעקבות ההתדרדרות המתמשכת במצב הפוליטי במדינה, וחוסר הנחת ההולך וגובר של אזרחי סומליה ביחס למשטר הצבאי, משטרו החד-מפלגתי ארוך השנים של ברי קרס בסופו של דבר בשנת 1991. הצבא הלאומי הסומלי התפרק מיוזמתו זמן קצר לאחר מכן, מה שהוביל לעליית כוחן של המליציות החמושות, שהשתלטו על חלק הארי של המדינה, תוך מאבקים בלתי פוסקים ביניהן, כאשר תושבי המדינה נלכדו פעמים רבות בתווך.

בעקבות התדרדרות המצב בסומליה, החלטה מס׳ 794 של מועצת הביטחון של האו״ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992. ההחלטה אישרה את הקמתה של קואליציה של כוחות השלום של האומות המאוחדות, בהנהגת ארצות הברית, מה שהוביל להקמתו של כוח המשימה המאוחד (UNITAF). כוח המשימה נדרש לפעול לצורך ייצוב השטח ומתן אפשרות לקיום פעולות הומניטריות. הכוח נחת בסומליה בשנת 1993, והחל במבצע של שנתיים, אשר מטרתו הייתה לספק סיוע הומניטרי, בעיקר בדרום המדינה.

מבחינת מספר מיליציות אשר תפסו את השלטון במדינה לאחר התמוטטות משטרו של ברה, נוכחותם של חיילי האו"ם נתפסה כאיום על ההגמוניה שלהן בשטח. כתוצאה מכך, התקיימו מספר קרבות מקומיים, בעיקר במוגדישו, בין כוחות מיליציה חמושים וכוחות שמירת שלום של האו״ם. הקרב המפורסם מבין אלו היה הקרב על מוגדישו, ניסיון כושל של חיילי צבא ארצות הברית לעצור מקורבים למנהיג אחת המיליציות במדינה, מוחמד פרח איידיד. בעקבות ההתדרדרות המתמשכת במצב הביטחוני, חיילי האו"ם בסופו של דבר נסוגו לחלוטין מן המדינה ב-3 במרץ 1995, מה שהוביל לעלייה משמעותית במספר ההרוגים והפצועים בהתנגשויות בין המיליציות השונות.

היסטוריה עדכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות סומליה בפריז, צרפת.

ממשלת המעבר הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה ארוכה של חוסר יציבות, בשנת 2000 עבד אל-קסים סלד חסן נבחר כנשיא החדש של ממשלת המעבר הלאומית (TNG), ממשל ביניים שנוצר במטרה להוביל את סומליה בדרך להקמת הממשל הרפובליקני השלישי בהיסטוריה של המדינה. 

ב-10 באוקטובר 2004, בדיון שנערך במסגרת פרלמנט המעבר הפדרלי (TFP), עבדאללה יוסוף אחמד נבחר כנשיא של ממשלת המעבר הפדרלית (TFG), גוף מנהלי פדרלי זמני אותו הוא סייע להקים מוקדם יותר באותה שנה,[79] לאחר שקיבל 189 קולות של חברי הפרלמנט.[80][81] אחמד הושבע מספר ימים לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 2004.

איחוד בתי הדין האסלאמיים וההתערבות האתיופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל הקרב של אל-שבאב, ארגון מיליטנטי אסלאמי המנהל מאבק כנגד הממשלה הפדרלית.

ב-2006, איחוד בתי הדין האסלאמיים (ICH), ארגון אסלאמי פונדמנטליסטי, השתלט על חלק ניכר מדרום המדינה, ומיד הכריז על הפיכת השריעה לחוק המדינה. בתגובה, ממשלת המעבר הפדרלית ביקשה לחדש את סמכותה באזור, ובסיוע מצד חיילים אתיופים, ובגיבוי האיחוד האפריקאי ותמיכה אווירית על ידי ארצות הברית, הממשלה הצליחה לגרש את הארגון מהשטחים שכבש, ולשקם את שלטונה באזור.[82]

ב-8 בינואר 2007, נשיא ומייסד ממשלת המעבר הפדרלית, עבדאללה יוסוף אחמד, לשעבר קולונל בצבא הסומלי וגיבור מלחמה מעוטר, נכנסו למוגדישו בפעם הראשונה מאז שנבחר לתפקידו. הממשלה עברה לאחר מכן למושבה החדש במתחם וילה סומליה בעיר הבירה, במקום משכנה הזמני הקודם בבאידוא. התפתחות זו סימנה את הפעם הראשונה מאז נפילת משטרו של ברי ב-1991, שהממשלה המרכזית הסומלית שלטה ביותר ממחצית שטחה של סומליה רבתי.[83]

בעקבות תבוסתו לכוחות הממשלה, ארגון בתי הדין האסלאמיים התפצל למספר פלגים שונים. במקביל, מספר ארגונים קיצוניים, כולל א-שבאב, נערכו מחדש כדי להמשיך את המאבק כנגד ממשלת המעבר, ונגד נוכחותו של הצבא האתיופי בסומליה. במהלך השנים 2007 ו-2008, א-שבאב השיג מספר ניצחונות צבאיים, והצליח להשיג שליטה על ערי מפתח ונמלים במרכז ובדרום סומליה. בסוף 2008, אל-שבאב הצליח לכבוש את באידוא, אבל מוגדישו נותרה בידי הממשלה. בחודש ינואר 2009, א-שבאב ושאר המיליציות הצליחו לכפות על החיילים האתיופים בשטח סומליה לסגת, מה שהותיר בשטח רק את כוח הסיוע מטעם ארגון אחדות אפריקה, כוח צבאי לא מאומן ומצויד בצורה דלה, לצדה של ממשלת המעבר.[84]

בשל היעדר מימון, אמברגו נשק שהקשה על הקמתו מחדש של כוח ביטחון לאומי, ואדישות כללית מצד הקהילה הבינלאומית, הנשיא יוסוף נאלץ לפרוס אלפי חיילים מפונטלנד ועד למוגדישו לצורך ניהול המאבק כנגד המורדים בחלק הדרומי של המדינה. ממשלת האזור האוטונומי של פונטלנד נדרשה לסייע במימון פעילות זו, מה שהוריד את גובה הסכום שהממשלה המקומית יכלה להשקיע בכוחות הביטחון של פונטלנד עצמה, והדבר הותיר את השטח חשוף לארגוני טרור ולפעילותם של שודדי ים.[85][86]

ב-29 בדצמבר 2008, עבדאללה יוסוף אחמד הכריז בפני הפרלמנט בבאידוא על התפטרותו ממשרת נשיא סומליה. בנאומו, ששודר ברדיו הארצי, יוסוף הביע צער על שלא הצליח לסיים את הלחימה במדינה, שנמשכה מזה שבע עשרה שנה, בהתאם למנדט שניתן לממשלתו.[87] הוא גם הפנה אצבע מאשימה כלפי הקהילה הבינלאומית על חוסר נכונותה לתמוך בממשלה הפדרלית, ואמר כי יו"ר הפרלמנט ימלא את מקומו בתפקיד, כתלות באישורה של ממשלת המעבר הפדרלית.[88]

ממשלת הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד עבדאללה מוחמד, נשיא סומליה הנוכחי (2017)

על מנת לחזק את שליטתה בדרום סומליה, הממשלה הפדרלית כרתה בחודש יוני 2008 ברית עם "החזית לשחרור מחדש של סומליה", מיליציה סונית שנחשבה מתונה יחסית. בתוך חודשים אחדים, ולאחר התפטרותו של הנשיא הקודם, נבחר נשיא חדש, שריף אחמד, מקרב אנשי ״החזית״, ועומר עבדיראשיד עלי שרמקה, בנו של הנשיא הנרצח עבדיראשיד עלי שרמרקה, נבחר כראש הממשלה החדש של המדינה.

בעזרתו של כוח צבאי מצומצם מטעם האיגוד האפריקני, כוחות הממשלה הפדרלית פתחו במתקפה רחבה כנגד המורדים במהלך פברואר 2009, במטרה להשיג שליטה מלאה על מחציתה הדרומית של הארץ. כדי לחזק את שליטתו בדרום סומליה, כרת הממשל המרכזי ברית עם "איחוד בתי הדין האסלאמיים" וחלקים נוספים של הברית לשחרור מחודש של סומליה.[89] כמו כן, א-שבאב. וחזב אל-אסלאם, שתי קבוצות המורדים האסלאמיות המרכזיות, הסתכסכו בינן לבין עצמן באמצע 2009.[90]

בחודש מרץ 2009, בניסיון לפייס את המורדים האסלאמיים, הודיעה ממשלת סומליה כי היא תכפיף מחדש את מערכת המשפט במדינה לחוקי השריעה.[91]  אולם העימות המזוין בדרום המדינה ובמרכז המשיך, ובתוך מספר חודשים, ממשלת סומליה, ששלטה בסוף 2008 בכ-70% משטחי דרום-מרכז סומליה, איבדה שליטה על מעל ל-80% מהשטחים המצוים בסכסוך לידי מורדים אסלאמיים.

ב-14 באוקטובר 2010 מונה מוחמד עבדאללה מוחמד לראש ממשלתה החדש של סומליה במקומו של עומר עבדירשיד עלי שארמארק. מוחמד צמצם את גודלה של ממשלת סומליה ל-18 שרים בלבד, לעומת ממשלה בת 39 שרים בעת כהונת קודמו בתפקיד. שר האוצר ושר המסחר והתעשייה היו היחידים מן הממשלה הקודמת אשר המשיכו בתפקידם הממשלתי.[92]

שר החוץ של סומליה מוחמד עבדאללה עומר בפגישה עם מנהלת תוכנית הפיתוח של האו"ם הלן קלארק במטה האו"ם בניו-יורק.

במהלך 50 ימיה הראשונים, ממשלתו החדשה של מוחמד העבירה תשלום לחיילי הממשלה, ויזמה רישום ביומטרי מלא עבור החברים בכוחות הביטחון, בתוך פרק זמן של ארבעה חודשים. הממשלה גם מינתה ועדת חוקה מיוחדת, שכללה עורכי דין, אנשי דת, ומומחים בתחום התרבות הסומלית מכל רחבי המדינה, לצורך ניסוח חוקה חדשה למדינה.

בנוסף, משלחות פדרליות נשלחו לצורך פתרון סכסוכים שונים במספר אזורים במדינה. לדברי ראש הממשלה, ובמטרה להרחיב את השקיפות, שרי הקבינט נדרשו להצהיר על הנכסים העומדים לרשותם, ולחתום על הצהרת קוד אתי.[93]

במטרה לנטר מקרוב יותר את פעילותם של נבחרי הציבור, ולהילחם בשחיתות במדינה, הממשלה הקימה גם ועדת אנטי-שחיתות חדשה, עם הסמכות לנהל חקירות רשמיות. כמו כן, נאסר על חברי הממשלה לנסוע לנסיעות לא הכרחיות לחו"ל, וכל הנסיעות מטעם חברי הממשלה דרשו כעת את הסכמתו של ראש הממשלה.[94]

בגזרת המלחמה, הממשלה החדשה הצליחה להשיג שליטה על כ-60% מבירת המדינה מוגדישו, היכן שכ-80% מהאוכלוסייה בעיר מתגוררת.

ב-19 ביוני 2011, מוחמד עבדאללה מוחמד התפטר מתפקידו כראש הממשלה של סומליה.[95] עבדואלי מוחמד עלי, השר לתכנון ולשיתוף פעולה בין-לאומי לשעבר, מונה לאחר מכן כראש הממשלה החדש.[96]

ב-8 בפברואר 2017, חברי הפרלמנט הסומלי בחרו בראש הממשלה לשעבר, מוחמד עבדאללה מוחמד, לתפקיד נשיא סומליה.[97] ב-23 בפברואר 2017, הנשיא מוחמד מינה עובד הומניטרי ואיש עסקים לשעבר, חסן ח'יר, לתפקיד ראש הממשלה החדש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של סומליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Kenrick, Phoenicia, (B. Fellowes: 1855), p. 199.
  2. ^ Jeanne Rose, John Hulburd, The aromatherapy book: applications & inhalations, (North Atlantic Books: 1992), p. 94.
  3. ^ Charnan, Simon (1990). Explorers of the Ancient World. Childrens Press. עמ' 26. ISBN 0-516-03053-1. 
  4. ^ Christine El Mahdy, Egypt : 3000 Years of Civilization Brought to Life, (Raincoast Books: 2005), p.297.
  5. ^ Stefan Goodwin, Africa's legacies of urbanization: unfolding saga of a continent, (Lexington Books: 2006), p. 48.
  6. ^ Laitin 1977, p. 8.
  7. ^ Issa-Salwe, Abdisalam M. (1996). The Collapse of the Somali State: The Impact of the Colonial Legacy. London: Haan Associates. עמ' 34–35. ISBN 187420991X. 
  8. ^ Kevin Shillington, Encyclopedia of African history‎, (CRC Press: 2005), p. 1406.
  9. ^ Samatar, Said Sheikh (1982). Oral Poetry and Somali Nationalism. Cambridge University Press. עמ' 131 & 135. ISBN 0-521-23833-1. 
  10. ^ Greystone Press Staff, The Illustrated Library of The World and Its Peoples: Africa, North and East, (Greystone Press: 1967), p. 338.
  11. ^ Peter Robertshaw (1990). A History of African Archaeology. J. Currey. עמ' 105. ISBN 978-0-435-08041-9. 
  12. ^ S. A. Brandt (1988). "Early Holocene Mortuary Practices and Hunter-Gatherer Adaptations in Southern Somalia". World Archaeology 20 (1): 40–56. JSTOR 124524. PMID 16470993. doi:10.1080/00438243.1988.9980055. 
  13. ^ H.W. Seton-Karr (1909). "Prehistoric Implements From Somaliland" 9 (106). Man. עמ' 182–183. בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2011. 
  14. ^ Zarins, Juris (1990), "Early Pastoral Nomadism and the Settlement of Lower Mesopotamia", (Bulletin of the American Schools of Oriental Research)
  15. ^ Diamond J, Bellwood P (2003) Farmers and Their Languages: The First Expansions SCIENCE 300, doi:10.1126/science.1078208
  16. ^ Blench, R. (2006). Archaeology, Language, and the African Past. Rowman Altamira. עמ' 143–144. ISBN 0759104662. בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2014. 
  17. ^ Bakano, Otto (24 באפריל 2011). "Grotto galleries show early Somali life". AFP. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2013. 
  18. ^ Mire, Sada (2008). "The Discovery of Dhambalin Rock Art Site, Somaliland". African Archaeological Review 25: 153–168. doi:10.1007/s10437-008-9032-2. אורכב מ-המקור ב-27 June 2013. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2013. 
  19. ^ Alberge, Dalya (17 בספטמבר 2010). "UK archaeologist finds cave paintings at 100 new African sites". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2013. 
  20. ^ Njoku, Raphael Chijioke (2013). The History of Somalia. ABC-CLIO. עמ' 29–31. ISBN 0313378576. 
  21. ^ Dalal, Roshen (2011). The Illustrated Timeline of the History of the World. The Rosen Publishing Group. עמ' 131. ISBN 1448847974. 
  22. ^ Near Eastern archaeology: a reader – By Suzanne Richard p. 120
  23. ^ Eric Herbert Warmington, The Commerce Between the Roman Empire and India, p. 54.
  24. ^ Eric Herbert Warmington, The Commerce Between the Roman Empire and India, p. 229.
  25. ^ Eric Herbert Warmington, The Commerce Between the Roman Empire and India, p. 187.
  26. ^ Eric Herbert Warmington, The Commerce Between the Roman Empire and India, pp. 185–186.
  27. ^ Briggs, Phillip (2012). Somaliland. Bradt Travel Guides. עמ' 7. ISBN 1841623717. 
  28. ^ Lewis, I. M. (1965). The Modern History of Somaliland: From Nation to State. F.A. Praeger. עמ' 37. 
  29. ^ M. Elfasi, Ivan Hrbek "Africa from the Seventh to the Eleventh Century", "General history of Africa". Retrieved 31 December 2015
  30. ^ Sanjay Subrahmanyam, The Career and Legend of Vasco Da Gama, (Cambridge University Press: 1998), p. 121.
  31. ^ J. D. Fage, Roland Oliver, Roland Anthony Oliver, The Cambridge History of Africa, (Cambridge University Press: 1977), p. 190.
  32. ^ en:George Wynn Brereton Huntingford, Agatharchides, The Periplus of the Erythraean Sea: With Some Extracts from Agatharkhidēs "On the Erythraean Sea", (Hakluyt Society: 1980), p. 83.
  33. ^ Fage, J. D.; Oliver, Roland Anthony (1986). The Cambridge History of Africa 7. Cambridge University Press. עמ' 30. ISBN 978-0-521-22505-2. 
  34. ^ Lewis, I. M. (1988). A Modern History of Somalia: Nation and State in the Horn of Africa. Westview Press. עמ' 20. ISBN 978-0-8133-7402-4. 
  35. ^ Warsangeli Sultanate
  36. ^ p. 90 - The Ethiopians: a history By Richard Pankhurst
  37. ^ p. 222 - The Portuguese Pioneers By Edgar Prestage
  38. ^ Jeremy Black, Cambridge illustrated atlas, warfare: Renaissance to revolution, 1492-1792, (Cambridge University Press: 1996), p.9.
  39. ^ Journal of African History p. 50 by John Donnelly Fage and Roland Anthony Oliver
  40. ^ Da Gama's First Voyage p. 88
  41. ^ East Africa and its Invaders p. 38
  42. ^ Gujarat and the Trade of East Africa p. 35
  43. ^ The return of Cosmopolitan Capital:Globalization, the State and War p. 22
  44. ^ The Arabian Seas: The Indian Ocean World of the Seventeenth Century By R. J. Barendse
  45. ^ Gujarat and the Trade of East Africa p. 30
  46. ^ Chinese Porcelain Marks from Coastal Sites in Kenya: aspects of trade in the Indian Ocean, XIV-XIX centuries. Oxford: British Archaeological Reports, 1978 p. 2
  47. ^ East Africa and its Invaders p. 37
  48. ^ Gujarat and the Trade of East Africa p. 45
  49. ^ Tanzania notes and records: the journal of the Tanzania Society p. 76
  50. ^ The Portuguese period in East Africa - Page 112
  51. ^ Portuguese rule and Spanish crown in South Africa, 1581-1640 - Page 25
  52. ^ Four centuries of Swahili verse: a literary history and anthology - Page 11
  53. ^ Sudan Notes and Records - Page 147
  54. ^ "Non tutti sanno che... Zaptié" (in Italian)
  55. ^ Article with photos on a 2005 visit to 'Villaggio Duca degli Abruzzi' and areas of former Italian Somaliland (in italian)
  56. ^ Mussolini Unleashed, 1939-1941: Politics and Strategy in Fascist Italy's Last War. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2014. 
  57. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2 August 2009. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2009.  The first map shows the Italian occupied areas around Moyale/Buna
  58. ^ Kwame Anthony Appiah; Henry Louis Gates (26 בנובמבר 2003). Africana: the encyclopedia of the African and African American experience : the concise desk reference. Running Press. עמ' 1749. ISBN 978-0-7624-1642-4. בדיקה אחרונה ב-15 בדצמבר 2011. 
  59. ^ Paolo Tripodi (1999). The colonial legacy in Somalia: Rome and Mogadishu : from colonial administration to Operation Restore Hope. Macmillan Press. עמ' 68. ISBN 978-0-312-22393-9. בדיקה אחרונה ב-15 בדצמבר 2011. 
  60. ^ Helen Chapin Metz, ed. Somalia: A Country Study. Washington: GPO for the Library of Congress, 1992. countrystudies.us
  61. ^ Francis Vallat, First report on succession of states in respect of treaties: International Law Commission twenty-sixth session 6 May 26 July 1974, (United Nations: 1974), p. 20
  62. ^ Laitin, p. 75
  63. ^ Kevin Shillington, Encyclopedia of African history, (CRC Press: 2005), p. 360.
  64. ^ "The dawn of the Somali nation-state in 1960". Buluugleey.com. אורכב מ-המקור ב-16 January 2009. בדיקה אחרונה ב-25 בפברואר 2009. 
  65. ^ "The making of a Somalia state". Strategypage.com. 9 באוגוסט 2006. בדיקה אחרונה ב-25 בפברואר 2009. 
  66. ^ Greystone Press Staff, The Illustrated Library of The World and Its Peoples: Africa, North and East, (Greystone Press: 1967), p. 338
  67. ^ Moshe Y. Sachs, Worldmark Encyclopedia of the Nations, Volume 2, (Worldmark Press: 1988), p. 290.
  68. ^ Adam, Hussein Mohamed; Richard Ford (1997). Mending rips in the sky: options for Somali communities in the 21st century. Red Sea Press. עמ' 226. ISBN 1-56902-073-6. 
  69. ^ J. D. Fage, Roland Anthony Oliver, The Cambridge history of Africa, Volume 8, (Cambridge University Press: 1985), p. 478.
  70. ^ The Encyclopedia Americana: complete in thirty volumes. Skin to Sumac, Volume 25, (Grolier: 1995), p. 214.
  71. ^ Peter John de la Fosse Wiles, The New Communist Third World: an essay in political economy, (Taylor & Francis: 1982), p. 279 ISBN 0-7099-2709-6.
  72. ^ Benjamin Frankel, The Cold War, 1945–1991: Leaders and other important figures in the Soviet Union, Eastern Europe, China, and the Third World, (Gale Research: 1992), p. 306 ISBN 0-8103-8928-2.
  73. ^ Oihe Yang, Africa South of the Sahara 2001, 30th Ed., (Taylor and Francis: 2000), p. 1025 ISBN 1-85743-078-6.
  74. ^ Ahmed III, Abdul. "History of Somali Military Personnel". THOAPI. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2012. 
  75. ^ Oliver Ramsbotham, Tom Woodhouse, Encyclopedia of international peacekeeping operations, (ABC-CLIO: 1999), p. 222 ISBN 0-87436-892-8.
  76. ^ World of Information (Firm), Africa review, (World of Information: 1987), p.213.
  77. ^ Arthur S. Banks, Thomas C. Muller, William Overstreet, Political Handbook of the World 2008, (CQ Press: 2008), p.1198.
  78. ^ National Academy of Sciences (U.S.). Committee on Human Rights, Institute of Medicine (U.S.). Committee on Health and Human Rights, Scientists and human rights in Somalia: report of a delegation, (National Academies: 1988), p.9.
  79. ^ Somali PM optimistic about rebuilding country
  80. ^ Somalia MPs elect new president
  81. ^ Rulers - Somalia - October 2004
  82. ^ "Ethiopian Invasion of Somalia". Globalpolicy.org. 14 באוגוסט 2007. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2010. 
  83. ^ Online, Garowe (12 בינואר 2011). "Somalia President, Parliament Speaker dispute over TFG term". Garoweonline.com. אורכב מ-המקור ב-14 May 2011. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2011. 
  84. ^ United Nations High Commissioner for Refugees (1 במאי 2009). "USCIRF Annual Report 2009 – The Commission's Watch List: Somalia". Unhcr.org. אורכב מ-המקור ב-10 May 2011. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2010. 
  85. ^ "Somalia: Guide to Puntland Election 2009". Garoweonline.com. 25 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-14 May 2011. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2011. 
  86. ^ "Opening Annual General Assembly Debate, Secretary-General Urges Member States to Press in Tackling Poverty, Terrorism, Human Rights Abuses, Conflicts". Unis.unvienna.org. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2011. 
  87. ^ "Somalia's president quits office", BBC News, 29 December 2008.
  88. ^ "Somali President Yusuf resigns", Reuters (FT.com), 29 December 2008.
  89. ^ Kamaal says: (22 במאי 2010). "UN boss urges support for Somalia ahead of Istanbul summit". Horseedmedia.net. אורכב מ-המקור ב-19 June 2010. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2010. 
  90. ^ "Islamists break Somali port truce". BBC News. 21 באוקטובר 2009. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2010. 
  91. ^ Shariah in Somaliaen:Arab News
  92. ^ "Somali-American is new prime minister in Somalia". Foxnews.com. 1 בפברואר 2010. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2010. 
  93. ^ "Security Council Meeting on Somalia". Somaliweyn.org. אורכב מ-המקור ב-5 January 2014. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2011. 
  94. ^ "Somali PM: Anyone in gov't who commits corruption will be brought to justice". Allheadlinenews.com. 4 בינואר 2011. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2011. 
  95. ^ Somalia: PM Mohamed Abdullahi Farmajo resigns. Bbc.co.uk (2011-06-19). Retrieved 15 December 2011.
  96. ^ Gettleman, Jeffrey (23 ביוני 2011). "Harvard-Educated Technocrat Chosen as Somalia Premier". New York Times. בדיקה אחרונה ב-23 ביוני 2011. 
  97. ^ "Somalia's Mohamed Abdullahi Farmajo chosen as president". BBC News (באנגלית). 8 בפברואר 2017. בדיקה אחרונה ב-23 בפברואר 2017.