לדלג לתוכן

היסטוריה של סיישל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיאון ההיסטוריה של סיישל בוויקטוריה, סיישל, בניין בית המשפט העליון לשעבר

ההיסטוריה של סיישל החלה כבר במאה ה-7 מפני שהייתה ידועה ליורדי ים ערבים.[1] המידע הברור מתקבל בארמדה הפורטוגזית הרביעית להודו בראשותו של ואסקו דה גאמה במאה ה-15. ב-15 במרץ 1503, כותב הבקשות תומה לופס מתאר תצפית על אי מוגבה, שהוא כמעט בוודאות אחד מאיי הגרניט האי סילואט. הנחיתה המתועדת הראשונה על האי, הייתה של אנשי הספינה "אסנשן" של חברת הודו המזרחית הבריטית, שהגיעה לסיישל בינואר 1609. צרפת תבעה את האיים בשנת 1756. סיישל נותרה בלתי מיושבת עד שהמתיישבים הראשונים הגיעו על סיפון הספינה ת'למאק, שהגיעה ב-27 באוגוסט 1770. קפטן לבלאן לקור הנחית את המתיישבים הראשונים, שכללו 15 גברים לבנים, שמונה אפריקאים וחמישה הודים.[2] שפת הקריאולים הסיישלית התפתחה כאמצעי תקשורת בין המתיישבים השונים. הפריגטה הבריטית "אורפיאוס" בפיקודו של קפטן הנרי ניוקום הגיעה למאהה ב-16 במאי 1794. תנאי כניעה גובשו ולמחרת נכנעה סיישל לבריטניה. לאחר נפילת מאוריציוס לידי הכוחות הבריטיים, ב-23 באפריל 1811, הגיע למאהה קפטן פיליפ ביוור "מהניסוס" ותפס את סיישל כמושבה קבועה של בריטניה. סיישל הפכה לרפובליקה עצמאית בשנת 1976. משטר חד-מפלגתי הונהג במדינה בין השנים 1977 ל-1993. גם לאחר מכן בבחירות הדמוקרטיות לנשיאות, ניצחו מועמדים מאותה מפלגה.

היסטוריה טרום קולוניאלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה המוקדמת לפני הקולוניזציה האירופית של האי דה סשל או סיישל, אינה ידועה. אוסטרונזים מבורנאו, שהתיישבו בסופו של דבר במדגסקר, התעכבו כאן כנראה בסביבות 200-300 לספירה. ספנים ערבים, במסעות מסחר ברחבי האוקיינוס ההודי, פקדו את האיים, אך לא התיישבו בהם.

ערבים סחרו באגוזי קוקו דה מר היקרים מאוד, שנמצאו רק בסיישל, הרבה לפני שהאירופאים גילו את האיים בחיפושיהם אחר תבלינים. האגוזים הרקובים נסחפו ונמצאו באיים המלדיביים ובאינדונזיה.

עידן התגליות והקולוניזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במרץ 1503, וסקו דה גאמה, חצה את הודו למזרח אפריקה, ראה את מה שהיה כמעט בוודאות אי הסילואט ולמחרת את האי דסרושס . איי הגרניט החלו להופיע במפות פורטוגזיות בשם שבע האחיות.[3]

במרץ 1608, בהפלגה של צי מסחרי של חברת הודו המזרחית הבריטית להודו בהתקלם בסערה, צוות ה"אסנשן" ראה "יבשה גבוהה" בינואר 1609 ופנה לכיוונה. הם עגנו שם "כמו בבריכה". הם מצאו אי לא מיושב עם שפע של מים מתוקים, דגים, קוקוסים, ציפורים, צבים וצבי ענק והשתהו, כדי לחדש את מלאיהם. ה"אסנשן" הפליגה משם ודיווחה על מה שמצאה, אך הבריטים לא הגיבו בכל פעולה.

לקראת סוף המאה ה-17, הגיעו פיראטים מהאיים הקריביים לאוקיינוס ההודי והקימו בסיס במדגסקר, משם תקפו כלי שיט ששטו בין ים סוף והמפרץ הפרסי.

הצרפתים כבשו את איל דה פרנס(מאוריציוס) (אנ') ב-1715 שהייתה מושבה גדלה בחשיבותה. בשנת 1735 מונה ברטרנד-פרנסואה מאהה דה לה בורדונה כמנהל שתפקידו היה להגן על נתיב הים להודו, עבור צרפת. לה בורדונה, שהיה בעצמו מלח, גילה מעבר מהיר יותר ממאוריציוס להודו, לאחר שבשנת 1742, הוא שלח משלחת בפיקודו של לזאר פיקו, כדי שימפו את האיים מצפון-מזרח למדגסקר.

ב-21 בנובמבר 1742, עגנו הספינות "אליזבת" וה"צ'ארלס" מול מאהה באנס בויילו (אנ') ולא בביי לזאר, שמאוחר יותר נחשב בטעות כמקום העגינה של פיקו. הם מצאו ארץ שופעת שפיקו קרא לה איל ד'אבונדנס. המיפוי של פיקו היה גרוע, ולכן בשנת 1744 הוא נשלח חזרה ושינה את שמו של האי הראשי למאהה, לכבוד פטרונו מאהה דה לה בורדונה, ואת שם הקבוצה לאיי בורדונה. היו לו תוכניות ותקוות גדולות לגבי איי בורדונה, אך האיים נשכחו כאשר לה בורדונה הוחלף בשנת 1746.

השלטון הצרפתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ מלחמת שבע השנים בין בריטניה הגדולה לצרפת בשנת 1754 הזכיר לרשויות במאוריציוס את האיים. שתי ספינות בפיקודו של קורניי ניקולס מורפי, נשלחו לתבוע אותם. הוא שינה את שמו של האי הגדול ביותר לאי סשל לכבודו של ויקונט ז'אן מורו דה סשל, שר האוצר בתקופת שלטונו של לואי ה-15. שם זה שימש מאוחר יותר עבור קבוצת האיים, בעוד מאהה שימש עבור האי הגרניט הגדול ביותר. מורפי השתלט על האי עבור המלך הצרפתי וחברת הודו המזרחית הצרפתית ב-1 בנובמבר 1756.

בסוף מלחמת שבע השנים, צרפת איבדה את קנדה ומעמדה בהודו ירד מה שגרם לשקיעתה של חברת הודו המזרחית הצרפתית ואחיזתה במאוריציוס. איי סיישל ומאוריציוס, עברו לסמכות ממלכתית. מושל מאוריציוס, פייר פואברה (1719–1786), היה נחוש לשבור את המונופול ההולנדי על סחר התבלינים הרווחי. על ידי הפיכת מאהה למקום גידול לתבלינים.

בשנת 1768, ניקולא דופרנה ארגן משלחת מסחרית של ספינות לאסוף עצים וצבים מאיי סיישל. במהלך הזה הורחבה הריבונות הצרפתית, כך שתכסה את כל איי הגרניט.

בשנת 1769, גילו הנווטים רושון וגרנייה כי ניתן להשתמש בנתיב מהיר יותר להודו ובבטחה, דרך איי סיישל, וכך נקבע מיקומם האסטרטגי של האיים. בינתיים, פואבר השיג סוף סוף שתילים של אגוז מוסקט וציפורן, ו-10,000 זרעי אגוז מוסקט. ניסיונותיו להרבות אותם במאוריציוס ובבורבון שנקראו מאוחר יותר ראוניון, זכו בהצלחה מועטה, והוא חשב שוב על סיישל. זה נחשב למזל טוב כאשר ברייר דו בארה הגיע למאוריציוס באישור מלכותי לנהל התיישבות בסנט אן על חשבונו.

ב-12 באוגוסט 1770, 15 מתיישבים לבנים, שבעה עבדים, חמישה אינדיאנים ואישה שחורה אחת התיישבו בסנט אן. דו בארה נשאר במאוריציוס בחיפוש אחר מימון. לאחר דיווחים על הצלחה ראשונית, הוא התחנן לממשלה להגדלת התקציב אך פניותיו לעזרה למאוריציוס ולורסאי, נפלו על אוזניים ערלות. בייאושו, הוא נסע לסיישל כדי לנסות ולהציל את המצב, אך גם שם נכשל, עזב להודו ומת שם זמן קצר לאחר מכן.

מתיישבים צרפתים הביאו מספר רב של עבדים קריאוליים ממאוריציוס לאיי סיישל. אלה הפכו עם השנים לאבות האוכלוסייה הנוכחית.

בשנת 1771, שלח פייר פואברה את אנטואן גילו לסיישל, כדי להקים גן תבלינים. גילו עבד באנס רויאל, וטיפח צמחי אגוז מוסקט, ציפורן, קינמון ופלפל.

כאשר הבחינו בספינות בריטיות סביב איי סיישל, שלחו הרשויות הצרפתיים, חיל מצב בפיקודו של סגן דה רומנוויל. הם בנו את היישוב המלכותי Etablissement du Roi, באתר של ויקטוריה המודרנית. גילו היה אחראי על המתיישבים האזרחיים אך לא הייתה לו סמכות ממשית. מאוריציוס שלח כמחליף את ז'אן בפטיסט פילוג'ן דה מלאבואה שהיה אדם חזק יותר, ותפס את הפיקוד על היישוב בשנת 1788. הוא ניסח 30 צווים שהגנו על העצים והצבים.

הפריגטה הבריטית אורפיאוס בפיקודו של קפטן הנרי ניוקום הגיעה למאהה ב-16 במאי 1794, יחד עם הספינה הצנטוריון, הרזיסטנס ושני צידונים. קצין נשלח לחוף כדי לבקש אספקה ומים. קווינסי הציע כי בהיעדר אמצעים להתנגד לאויב, על המושבה להיכנע. גובשו תנאי כניעה ולמחרת נכנעה סיישל לבריטניה. הספינה צנטוריון חזרה לסיישל ארבע שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1798, והכניעה חודשה.

עידן קווינסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1790, בעקבות המהפכה הצרפתית, הקימו המתיישבים אספה קולוניאלית והחליטו כי ינהלו את המושבה בעצמם, בהתאם לחוקה שלהם. על פי החלטתם, אדמות בסיישל צריכות להינתן רק לילדי המתיישבים הקיימים, אשר רשאים להיפטר מתוצרת המושבה כרצונם, ולא כפי שהכתיבו מאוריציוס. הם חייבוו את ביטול העבדות משום שהאמינו כי ללא עבודה חופשית, המושבה לא תוכל לשרוד.

בול משנת 1969 לציון הכיבוש הבריטי בשנת 1794

ז'אן-בפטיסט קואו דה קווינסי (1748–1827) קיבל את הפיקוד על המושבה בשנת 1794. הוא היה אדם ערמומי, שהשתמש במיומנות ובתבונה כדי לנווט את סיישל בשנות המלחמה הצפויות. כאמור, בשנת 1794 הגיעו שלוש ספינות בריטיות בראשות הפריגטה "אורפיאוס" בפיקודו של הנרי ניוקום. קווינסי הציע כי בהיעדר אמצעים להתנגד לאויב, המושבה צריכה להיכנע. גובשו תנאי כניעה ולמחרת נכנעה סיישל לבריטניה.

הבריטים לא נדרשו למאמץ כדי להשתלט על איי סיישל. המתיישבים החליטו שאם לא יתוגברו בחיל מצב, לא ניתן לצפות מהם להגן על הדגל הצרפתי. לכן הם יישארו נייטרליים. תנאי הכניעה הנוחים של קווינסי חודשו שבע פעמים במהלך ביקורי ספינות בריטיות.

ב-11 ביולי 1801 הגיעה הפריגטה הצרפתית "שיפון" עם מטען של שבויים צרפתים שנשלחו לגלות על ידי נפוליאון. לאחר מכן הגיעה אה"מ "סיביל". קווינסי נאלץ לנסות להגן על ה"שיפון", אך לאחר קרב קצר, ה"שיפון" נכבשה. קפטן אדם מה"סיביל" רצה לדעת מדוע קווינסי התערב, בניגוד לתנאי הכניעה שלו. קווינסי הצליח להיחלץ מהקושי בדיבורים, ואף שכנע את אדם להסכים שספינות סיישל יניפו דגל הנושא את המילים "כניעת סיישל", מה שיאפשר להן לעבור את המצור הבריטי על מאוריציוס ללא הפרעה.

15 בספטמבר 1801 היה קרב ימי בלתי נשכח ליד היישוב. הספינה הבריטית "ויקטור" נפגעה קשות אך היא הצליחה לתמרן ואילו "לה פלש" הצרפתית, החלה לטבוע. במקום להיכנע, הקפטן שלה העלה אותה על שרטון והצית אותה, לפני שנטש את הספינה. המפקדים היריבים נפגשו על החוף לאחר מכן, והאנגלי בירך בחום את עמיתו הצרפתי על אומץ ליבו ומיומנותו במהלך הקרב.

הבריטים הידקו את המצור על המושבות הצרפתיות באוקיינוס ההודי. ראוניון נכנעה, ואחריה בדצמבר 1810 מאוריציוס. באפריל 1811, קפטן ביוור הגיע לסיישל על הסיפון "ניסוס" כדי להודיע כי תנאי כניעתו המועדפים של קווינסי יישארו בתוקף, אך סיישל חייבת לקבל את תנאי הכניעה של מאוריציוס. ביוור הותיר אחריו קצין ימי מלכותי, סגן ברתולומיאו סאליבן, כדי לפקח על המצב בסיישל.

השלטון הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליבן יכל לעשות מעט מאוד על מנת למנוע מהמתיישבים להמשיך לצייד פריגטות וסוחרי עבדים צרפתיים. בעלות על עבדים לא הייתה אז נגד החוק הבריטי, למרות שסחר בעבדים היה בלתי חוקי.

המנהל האזרחי הראשון מטעם הממשל הבריטי היה אדוארד מדג'. הוא ניהל סכסוך מר עם קווינסי, שנשאר כשופט שלום. בשנים שלאחר מכן, האיים הפכו לאזור נידח ששרר בשלווה. בעלי הקרקעות בסיישל נהנו מחיים נעימים, גם אם לא תמיד היה ניתן לסיים את החודש בגלל השינויים בשווקים של תוצרתם. הבריטים אפשרו לקיים את כל הנוהגים הצרפתיים המקובלים. התלונה הגדולה ביותר שהייתה למתיישבים על אדוניהם החדשים הייתה תלותה של המושבה במאוריציוס.

בשנת 1835 בוטלה העבדות לחלוטין. המטעים כבר היו בדעיכה, אדמותיהם היו בלתי פוריים, בגללמשנים של עיבוד, ללא השקעה בחידוש הפוריות. חלק מבעלי האדמות לקחו את עבדיהם ועזבו. לעבדים המשוחררים לא הייתה אדמה, ורובם השתלטו על האחוזות בהן טיפלו בשנות שיעבודם, והמושבה נכנסה לתקופה של קיפאון. לא היה יצוא ולא היה כסף לממן תשתיות חדשות.

המצב השתפר רק כאשר בעלי המטעים הבינו שהם יכולים לגדל קוקוסים בפחות עבודה וביותר רווח מאשר הגידולים המסורתיים של כותנה, סוכר, אורז ותירס. הבריטים התייחסו ברצינות לעמדתם נגד העבדות, והפעילו סיורים לאורך חוף מזרח אפריקה, ופשטו על סירות דאו ערביות שהובילו עבדים למזרח התיכון. עבדים ששוחררו מדרום לקו המשווה הובאו לסיישל והועברו לחניכה אצל בעלי מטעים. הם עבדו את האדמה בתמורה למנות מזון ושכר. במשך תקופה של שלוש עשרה שנים, החל משנת 1861, הובאו לסיישל כ-2,400 גברים, נשים וילדים.

העיירה, שנקראה ויקטוריה מאז 1841, החלה לצמוח. רישיונות שניתנו בשנת 1879 נותנים מושג מסוים על מגוון העסקים בעיר. היו בה בית מרקחת, שני מכירות פומביות, חמישה קמעונאים, ארבע חנויות משקאות, נוטריון, עורך דין, צורף ושען.

ב-12 באוקטובר 1862 התרחש אסון, כאשר גשם זלעפות ורוחות חזקות פגעו במאהה. מפולת של בוץ וסלעים מהגבעות, כיסתה את העיר. ההערכה היא שיותר מ-70 איש איבדו את חייהם.

דגל סיישל (1903–1961)

פקידים סיישליים רצו שהאיים יתארגנו כמושבה אוטונומית נפרדת בתוך האימפריה הבריטית, והרשויות במושבת האם, מאוריציוס, תמכו בהם. סר ארתור גורדון, מושל מאוריציוס, שלח עצומה בשמם ללונדון. סיישל לא הפכה למושבת כתר בפני עצמה עד 1903, כאשר המושל הראשון שלה, סר ארנסט ביקהאם סוויט-אסקוט, נכנס לתפקידו. בהתאם למעמדה החדש, המושבה רכשה גן בוטני ומגדל שעון בלב ויקטוריה. עם זאת, השפה והתרבות הצרפתית נותרו דומיננטיות.

הבריטים, כמו הצרפתים לפניהם, ראו בסיישל מקום שישמש לגלות אסירים פוליטיים בעייתיים. במהלך השנים, סיישל הפכה לבית לאסירים מזנזיבר, מצרים, קפריסין וארץ ישראל. הראשון בשורת הגולים היה הסולטן עבדאללה, סולטן בפרק, שכלל את ללה פנדאק לאם, ראש העיר לשעבר של פסיר סאלאק בפרק שהגיע בשנת 1875 לאחר מעורבותם ברצח תושב פרק הבריטי, ג'יי. וו. בירץ'. כמו רבים מהגולים שבאו אחריהם, הם השתלבו היטב בחיי סיישל וחיבבו באמת את האיים. בנו של הסולטן עבדאללה לקח איתו הביתה את אחת מהמנגינות הצרפתיות המקומיות שהיו פופולריות בקרב תושבי האי, "לה רוזלי", ושילב אותה בהמנון הלאומי של ארצו. עם מילים חדשות, הוא הפך מאוחר יותר לנגראקו, ההמנון הלאומי של מלזיה.

אולי המפורסם ביותר מבין האסירים הפוליטיים, היה הארכיבישוף מקריוס מקפריסין, שהגיע בשנת 1956. גם הוא התאהב בכלא שלו. "כאשר ספינתנו תעזוב את הנמל", כתב, "ניקח איתנו זיכרונות טובים ונעימים רבים מאיי סיישל... מי ייתן ואלוהים יברך את כולם".

מלחמת העולם הראשונה גרמה לקשיים גדולים באיים. ספינות לא יכלו להביא סחורות חיוניות, וגם לא לאסוף סחורות לייצוא. השכר ירד, המחירים זינקו ב-150 אחוז. רבים פנו לפשיעה ובתי הכלא התפוצצו. הצטרפות לכוח העבודה של סיישל, שהוקם לבקשת הגנרל סמאטס, נראתה כאפשרות מילוט טובה. עם זאת, זו לא הייתה אפשרות קלה. הכוח, שמנה 800 איש, נשלח למזרח אפריקה. לאחר חמישה חודשים בלבד, כל כך הרבה אנשים מתו מדיזנטריה, מלריה ובריברי, עד שהקורפוס נשלח הביתה. בסך הכל מתו 335 גברים.

בתום מלחמת העולם הראשונה, אוכלוסיית סיישל מנתה 24,000 איש והם חשו מוזנחים על ידי בריטניה הגדולה. התעורר תסיסה של אגודת המטעים שזה עתה הוקמה לשיתוף רב יותר בניהול ענייני סיישל. לאחר 1929, חוק הפיתוח הקולוניאלי הבטיח זרימת כספים ליברלית יותר, אך זו הייתה תקופה של שפל כלכלי. מחיר הקופרה ירד וכך גם השכר. עובדים עתרו לממשלה בנוגע לתנאי עבודתם הירודים ולנטל המס שנאלצו לשאת. המושל סר ארתור גרימבל יזם כמה רפורמות, ופטרו קבוצות בעלות הכנסה נמוכה ממיסוי. הוא היה להוט ליצור דיור לדוגמה ולחלק אדמות קטנות לחסרי אדמה. רבות מהרפורמות שלו לא אושרו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, והכל הוקפא.

אגודת המטעים פעלה למען בעלי הקרקעות הלבנים, אך עד 1937 לאלו שעבדו עבורם לא היה קול. ליגת העמים הצבעוניים הוקמה כדי לדרוש שכר מינימום, בית דין לשכר וטיפול רפואי חינם לכולם. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם תחנת מטוסים ימיים בסנט אן, כדי לפקח על הספנות האזורית. חיל מצב הוצב באיים וסוללה נבנתה בפוינט קונאן כדי להגן על הנמל. כ-2,000 גברים סיישלאים שירתו בפלוגות החלוצים במצרים, פלסטין ואיטליה.

המפלגה הפוליטית הראשונה בסיישל, איגוד משלמי המיסים, הוקמה בשנת 1939. מושל בריטי תיאר אותה כ"התגלמות כל כוח ריאקציונרי בסיישל", והיא דאגה להגן על האינטרסים של הפלנטוקרטיה. לאחר המלחמה, הם גם נהנו מזכות הבחירה, שהוגבלה לבעלי נכסים יודעי קרוא וכתוב שמספרם היה רק 2,000 מתוך אוכלוסייה של 36,000. בבחירות הראשונות, בשנת 1948, רוב הנבחרים למועצה המחוקקת היו, כצפוי, חברים באיגוד משלמי המיסים והשתילים.

בשנת 1958, הצרפתים קנו חזרה את איי גלורייז מאיי סיישל.

עצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגל סיישל (1961–1976)
דגל סיישל (1976–1977)
מושל המושבות של איי סיישל בודק את משמר הכבוד של המשטרה בשנת 1972
בית מדינת ויקטוריה בשנות ה-70

רק בשנת 1964 נוצרו תנועות פוליטיות חדשות. באותה שנה הוקמה מפלגת העם המאוחדת של סיישל (SPUP, לימים החזית הפרוגרסיבית של העם של סיישל, SPPF). בראשות פרנס-אלבר רנה, הם ניהלו קמפיין למען סוציאליזם ועצמאות מבריטניה. מפלגת העם הדמוקרטית של סיישל (SDP) של ג'יימס מנצ'ם המנוח, שנוסדה באותה שנה, לעומת זאת, ייצגה אנשי עסקים ובעלי מטעים ורצתה אינטגרציה הדוקה יותר עם בריטניה.

בחירות נערכו בשנת 1966, בהן ניצחה מפלגת ה-SDP.

במרץ 1970, נציגים קולוניאליים ופוליטיים של סיישל נפגשו בלונדון לוועידה חוקתית, כאשר המפלגה הדמוקרטית של סיישל (SDP) של ג'יימס מנצ'ם דגלה באינטגרציה הדוקה יותר עם בריטניה, ומפלגת העם המאוחדת של סיישל (SPUP) של צרפת-אלבר רנה דגלה בעצמאות. בחירות נוספות בנובמבר 1970 הביאו לתוקף חוקה חדשה, עם מנצ'ם כראש ממשלה. בחירות נוספות נערכו באפריל 1974, בהן שתי המפלגות הפוליטיות הגדולות ניהלו קמפיין לעצמאות. בעקבות בחירות אלו, משא ומתן עם הבריטים הוביל להסכם לפיו סיישל הפכה לרפובליקה עצמאית בתוך חבר העמים ב-29 ביוני 1976. בשנת 1970, סיישל קיבלה חוקה חדשה, זכות בחירה אוניברסלית למבוגרים ומועצה ממשלתית עם רוב נבחר. ממשל עצמי הוענק בשנת 1975 ועצמאות בשנת 1976, בתוך חבר העמים. בשנת 1975 הוקמה ממשלת קואליציה עם ג'יימס ר. מנצ'ם כנשיא וצרפת-אלבר רנה כראש ממשלה. סר ג'יימס מנצ'אם, שקיבל תואר אבירות זה עתה, הפך לנשיא הראשון של המדינה, ורנה כראש הממשלה. משא ומתן זה גם החזיר לסיישל את האיים אלדברה, פרקוואר ודה רוש, שהועברו מסיישל בנובמבר 1965 כדי להוות חלק מהטריטוריה הבריטית החדשה באוקיינוס ההודי (BIOT), עם קבלת העצמאות.

מדינה חד-מפלגתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנס אלברט רנה, נשיא סיישל (1977–2004)

ב-5 ביוני 1977, הפיכה כמעט ללא שפיכות דמים הביאה להדחתו של מנצ'ם בעודו בחו"ל ופרנס אלבר רנה הפך לנשיא. איי סיישל הפכו למדינה חד-מפלגתית בין השנים 1979 ל-1991, כאשר מפלגת SPUP הפכה לחזית העממית הפרוגרסיבית של סיישל (SPPF). רנה היה המועמד היחיד לנשיאות בבחירות ב-1979, ב-1984 וב -1989, בהן ניצח עם למעלה מ-90% מהקולות.[4]

בול דואר לציון יום השנה להפיכה של 1977, המכונה "יום השחרור"

בשנת 1981, חוותה המדינה ניסיון הפיכה כושל על ידי מייק הואר וצוות של שכירי חרב הנתמכים על ידי דרום אפריקה. הסופר ג'ון פרקינס טען כי זה היה חלק מפעולה חשאית להשבת הנשיא הפרו-אמריקאי לשעבר לתפקידו לנוכח חששות לגבי גישת ארצות הברית לבסיסים הצבאיים שלה בדייגו גרסיה.

ג'רארד הוארו, מהאופוזיציה הגולה, היה ראש תנועת ההתנגדות (MPR).[5] התנגדותו לדיקטטורה של רנה התבססה בלונדון והוא נרצח ב-29 בנובמבר 1985 על ידי חמוש לא מזוהה על מפתן דלת ביתו בלונדון. הוארו קבור בלונדון.

ה-SPPF הנהיג מספר רפורמות, כולל גישה אוניברסלית לחינוך ולבריאות, כמו גם רפורמות סביבתיות. במהלך תקופה זו, איי סיישל התפתחו במהירות, עד כדי כך שהפכה למדינה המפותחת ביותר באפריקה במדד הפיתוח האנושי. מצבם של אנשי הקריאולים הסיישליים, המהווים את רוב אוכלוסיית המדינה, השתפר משמעותית גם כן הודות למדיניות פנים שיישם הנשיא רנה שמטרתה שוויון גזעי. עם זאת, המיעוט הלבן (בעיקר צרפתי-סיישלי) עדיין מילא את רוב התפקידים החשובים (שרים ופרלמנטריים) בממשל המדינה ושלט בשורות הנהגת המפלגה.[6]

בשנת 1985, לאחר ההתנקשות בהוראו, קהילת סיישל הגולה הקימה תוכנית בשם SIROP (תוכנית החזרה והעברה בינלאומית של סיישל).

בפברואר 1992, קונרד גרסה, רואה חשבון מקומי, בעל קרקעות ותומך בדמוקרטיה רב-מפלגתית בסיישל, נעצר והואשם בבגידה בגין תכנון לכאורה להפיל את משטרו של הנשיא רנה, לכאורה בסיוע שכירי חרב זרים ומעורבות לכאורה של ה-CIA. גרסה נפטר בסיישל ביולי 1993 והותיר אחריו את אשתו סילביה, בנו נוויל ובנותיו נטשה ואיווט גרסה.

מספר סיישלנים נעקרו והוגלו על ידי הדיקטטורה. משפחת גרסה הייתה אחת מבעלי הקרקעות הבודדים ממוצא צרפתי ברובו שנותרו לאחר ההפיכה של 1977 – רובם הוחרמו אדמתם והוגלו. כל אדם שהתנגד בפומבי למשטר רנה היה חשוף לאיומים, הפחדה או גלות לאורך שנות ה-80. היעלמויות ומה שנראה כהרג ממניעים פוליטיים אכן התרחשו, אך אלה אינם מתועדים או מוכרים רשמית.[ <span title="This claim needs references to reliable sources. (March 2022)">משפחות</span> ] קוראות כעת להכרה רשמית באלימות ממניעים פוליטיים לאחר ההפיכה ב-1977.

דמוקרטיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגל סיישל מאז 1996

בעקבות פירוק ברית המועצות, בוועידה של החזית הפרוגרסיבית העממית של סיישל (SPPF) ב-4 בדצמבר 1991, הכריז הנשיא רנה על חזרה למערכת ממשל רב-מפלגתית לאחר כמעט 16 שנים של שלטון מפלגה אחת.[7] ב-27 בדצמבר 1991 תוקנה חוקת סיישל כדי לאפשר רישום של מפלגות פוליטיות. בין הגולים שחזרו לסיישל היה ג'יימס מנצ'אם, שחזר באפריל 1992 כדי להחיות את מפלגתו, המפלגה הדמוקרטית (DP). עד סוף אותו חודש, שמונה מפלגות פוליטיות נרשמו להתמודד בשלב הראשון של תהליך המעבר: בחירות לוועדה החוקתית, שהתקיימו בין 23 ל-26 ביולי 1992.

הוועדה החוקתית הורכבה מ-22 חברים נבחרים, 14 ממפלגת SPPF ו-8 ממפלגת DP. היא החלה את עבודתה ב-27 באוגוסט 1992, כאשר גם הנשיא רנה וגם מנצ'אם קראו לפיוס לאומי ולקונצנזוס על חוקה דמוקרטית חדשה. נוסח קונצנזוס הוסכם ב-7 במאי 1993, ומשאל עם לאישורו נערך בין 15 ל-18 ביוני. הטיוטה אושרה עם 73.9% מהבוחרים בעד ו-24.1% נגד.[8]

הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות לנשיאות ולמחוקקים שנערכו במסגרת החוקה החדשה נערכו בין 23 ל-26 ביולי 1993, והנשיא רנה זכה בניצחון מוחץ. שלוש קבוצות פוליטיות התמודדו בבחירות – SPPF,‏ DP והאופוזיציה המאוחדת (UO) – קואליציה של שלוש מפלגות פוליטיות קטנות יותר, כולל Parti Seselwa. שתי מפלגות אופוזיציה קטנות יותר נוספות תמכו ב-DP. כל המפלגות המשתתפות וקבוצות המשקיפים הבינלאומיות קיבלו את התוצאות כ"חופשיות והוגנות".

שלושה מועמדים התמודדו בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-20–22 במרץ 1998: פראנס-אלבר רנה ממפלגת ה-SPPF, ג'יימס מנצ'אם ממפלגת ה-DP, וואוול רמקלאוואן. הנשיא רנה ומפלגתו, מפלגת ה-SPPF, ניצחו ברוב מוחץ. הפופולריות של הנשיא בבחירות זינקה ל-66.6% בשנת 1998 מ-59.5% בשנת 1993, בעוד שה-SPPF גרפה 61.7% מכלל הקולות בבחירות לאספה הלאומית בשנת 1998, בהשוואה ל-56.5% בשנת 1993.

בשנת 1999 עבר מנצ'אם למפלגה הלאומית של סיישל (SNP) הליברלית-מרכזית, אשר התגלתה כמפלגת האופוזיציה העיקרית, והפסידה ל-SPPF בבחירות לפרלמנט בשנת 2002 עם 42% מהקולות. בשנת 2004, רנה העביר את הנשיאות לסגן הנשיא לשעבר וחברו הוותיק, ג'יימס מישל. מישל ניצח בבחירות לנשיאות בשנת 2006 מול מנהיג ה-SNP, רמקלאוואן, עם 53.5% מהקולות. סגן הנשיא לשעבר, דני פאורה, הושבע לנשיא ב-16 באוקטובר 2016, לאחר התפטרותו המפתיעה של ג'יימס מישל.[9]

ב-26 באוקטובר 2020, האופוזיציה תפסה את השלטון בסיישל בפעם הראשונה מאז 1977, לאחר ניצחונה בבחירות לנשיאות. הכומר האנגליקני וואוול רמקלאוואן ניצח את הנשיא דני פורה ברוב של 54.9% לעומת 43.5%.[10]

הבחירות לאספה הלאומית נערכו בין ה-22 ל-24 באוקטובר 2020. המפלגה הלאומית של סיישל, מפלגת סיישל לצדק חברתי ודמוקרטיה ומפלגת סיישל המאוחדת הקימו קואליציה, ליניון דמוקרטי ססלווה (LDS). LDS זכתה ב-25 מושבים ומפלגת השלטון לשעבר, סיישל המאוחדת (US) (לשעבר Parti Lepep, החזית הפרוגרסיבית העממית של סיישל) זכתה ב-10 מושבים מתוך 35 המושבים באספה הלאומית.[11] עם זאת, בבחירות הכלליות של סיישל בשנת 2025, סיישל המאוחדת זכתה ב-15 מתוך 26 מושבים בפרלמנט.[12]

באוקטובר 2025, ניצח פטריק הרמיני, יו"ר הפרלמנט לשעבר ומנהיג האופוזיציה הראשי, בסיבוב השני לנשיאות, מה שאומר שמפלגתו של הרמיני, איי סיישל המאוחדים, חזרה לשלטון.[13] ב-26 באוקטובר 2025, פטריק הרמיני הושבע כנשיא השישי של סיישל.[14]

באוקטובר 2025, ניצח פטריק הרמיני, יו"ר הפרלמנט לשעבר ומנהיג האופוזיציה הראשי, בסיבוב השני לנשיאות, מה שאומר שמפלגתו של הרמיני, איי סיישל המאוחדים (ארצות הברית), חזרה לשלטון.[15] ב-26 באוקטובר 2025, פטריק הרמיני הושבע כנשיא השישי של סיישל.[14]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של סיישל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Seychelles History | Timeline of the Seychelles | Seychelles Travel Guide, Seyvillas.com (באנגלית)
  2. ↑ admin, History of the Seychelles | Mauritius, Seychelles, Reunion: Holidays & Travel, ‏2014-02-13 (באנגלית)
  3. ↑ admin, EARLY PORTUGUESE IN THE SEYCHELLES, The Creole Melting Pot, ‏2025-01-04 (באנגלית)
  4. ↑ Poupko, Eliezer S. (25 ביוני 2017). "An exploratory study of constitutional design in three island states: Seychelles, Comoros, and Mauritius". Journal of Contemporary African Studies. 35 (3): 324–348. doi:10.1080/02589001.2017.1341624. ISSN 0258-9001.
  5. ↑ "AROUND THE WORLD; Exiled Seychelles Leader Is Shot Dead in London". The New York Times. 30 בנובמבר 1985. ארכיון מ-28 באוגוסט 2016.
  6. ↑ Country Reports on Human Rights Practices: Report Submitted to the Committee on Foreign Affairs, U.S. House of Representatives and Committee on Foreign Relations, U.S. Senate by the Department of State in Accordance with Sections 116(d) and 502B(b) of the Foreign Assistance Act of 1961, as Amended, Volumes 8–15. US Government Printing Office. 1997. ISBN 0160541905.
  7. ↑ "Seychelles – Return to a Multiparty System". countrystudies.us.
  8. ↑ "FAO.org". fao.org.
  9. ↑ "Danny Faure sworn in as new president".
  10. ↑ "Seychelles election: Wavel Ramkalawan in landmark win". BBC News. 25 באוקטובר 2020.
  11. ↑ "EISA Seychelles: 2020 National Assembly election results overview".
  12. ↑ "TRT Afrika - Seychelles opposition candidate wins presidential runoff, incumbent leader concedes defeat". www.trtafrika.com (באנגלית).
  13. ↑ "Seychelles presidential election: Opposition leader Patrick Herminie defeats Wavel Ramkalawan". www.bbc.com. 12 באוקטובר 2025.
  14. 1 2 "Patrick Herminie sworn in as Seychelles sixth president".
  15. ↑ "Seychelles presidential election: Opposition leader Patrick Herminie defeats Wavel Ramkalawan". www.bbc.com. 12 באוקטובר 2025.
היסטוריה של מדינות העולם
המזרח התיכון איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • הרשות הפלסטינית • טורקיה • ירדן • ישראל • כווית • לבנון • לוב • מצרים • מרוקו • סוריה • עומאן • ערב הסעודית • עיראק • קטר • תוניסיה • תימן
אסיה אוזבקיסטן • אינדונזיה • אפגניסטן • בהוטן • בנגלדש • ברוניי • הודו • הונג קונג • המלדיביים • הפיליפינים • טאיוואן • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • יפן • לאוס • מונגוליה • מזרח טימור • מיאנמר • מלזיה • מקאו • נפאל • סינגפור • סרי לנקה • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קירגיזסטן • קמבודיה • תאילנד
אירופה אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בוסניה והרצגובינה • בלארוס • בלגיה • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונטנגרו • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קוסובו • קפריסין • קרואטיה • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ
אפריקה אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בוטסואנה • בורונדי • בורקינה פאסו • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • ניגריה • ניז'ר • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיירה לאון • סיישל • סנגל • צ'אד • קומורו • הרפובליקה של קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה
אמריקה אורוגוואי • איי בהאמה • איי הבתולה של ארצות הברית • אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • אקוודור • ארגנטינה • ארצות הברית • בוליביה • בליז • ברבדוס • ברזיל • ג'מייקה • גואטמלה • גיאנה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • ונצואלה • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סורינאם • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קובה • קולומביה • קוסטה ריקה • קנדה
אוקיאניה אוסטרליה • איי מרשל • איי שלמה • ונואטו • טובאלו • טונגה • מיקרונזיה • נאורו • ניו זילנד • סמואה • פיג'י • פלאו • פפואה גינאה החדשה • קיריבטי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_סיישל&oldid=43517139"