היסטוריה של פתח תקווה
פתח תקווה (בניקוד: פֶּתַח תִּקְוָה), המכונה "אֵם הַמּוֹשָׁבוֹת", היא עיר במחוז המרכז, והחמישית מבחינת גודל אוכלוסייתה במדינת ישראל. היא הייתה המושבה הראשונה במרכז הארץ. היא נוסדה כמושבה ב-1878, והוכרזה כעיר בשנת 1937.
ייסוד פתח תקווה – תרל"ח (1878)
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדמת פתח תקווה נקנתה בכ"ט בתמוז ה'תרל"ח, 30 ביולי 1878 והמייסדים עלו לקרקע בז' במרחשוון ה'תרל"ט,[1] כמושבה חקלאית. היא הייתה המושבה הראשונה במרכז הארץ. המושבה "גיא אוני" (ראש פינה) הקדימה אותה והוקמה עוד מספר שבועות לפני הקמת פתח תקווה, אולם מאחר שהידיעות על הקמת "גיא אוני" הגיעו באיחור ומתיישבי אומלבס היו בעלי קשרים רבים יותר,[2] קיבלה פתח תקווה את הכינוי "אם המושבות".[3]
מייסדי המושבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב עקיבה יוסף שלזינגר שעלה לארץ מהונגריה התקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי "היישוב הישן", אולם לאחר עלייתו החל לחפש דרך שונה לקיום היישוב ודרש לצאת לעבודה ולחקלאות. יחד עם תלמידיו באי בית מדרשו, ביניהם ר' יואל משה סלומון, הקים את החברה וההסתדרות "חברת מחזירי עטרה ליושנה" (כונתה בספרו גם בשם "כולל העברים"), אשר עיקרה היה כינון חברה יצרנית ודינמית המבססת את חייה על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. יחד עם דוד גוטמן ויהושע שטמפפר ניסה לרכוש אדמות בסביבות חברון ללא הצלחה. לאחר שגם ניסיונות לרכישת אדמות בסביבות יריחו לא צלחו, החליטו לרכוש אדמה באזור השפלה. יחד עם הרב יואל משה סלומון רכש את האדמות שעליהן נבנתה פתח תקווה, פיצלו אותן למאה חלקות ומכרו אותם ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. למייסדים הצטרפו אלעזר ראב[4] שהיה שותף לגוטמן בהקמת אגודת "גאולת הארץ" בתרל"ו (יחד עם יוסף טריוויש ואברהם הורוביץ) ובנו יהודה ראב. הרב שלזינגר שימש גם כרבם הראשון של המייסדים במקום.
אומלבס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אומלבס
המתיישבים הראשונים, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן, אלעזר ראב ובנו יהודה ראב ומיכל לייב כץ (זיינגר), הקימו את יישובם על שטח אדמה שהם קנו מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אוּמְלָבָּס, אשר גרו ביפו. הכפר עצמו היה כמעט ריק מאריסים, אשר רובם מתו או עזבו את הכפר בשל מחלת המלריה.[5] האדמה נרשמה על שם דוד גוטמן, נתין אוסטרי, והסכם המכירה נחתם אצל הקונסול האוסטרי ביפו, וזאת על מנת להימנע ממצב של אי מימוש העסקה, כפי שקרה לקבוצה בניסיון הרכישה הקודם של אדמות ליד יריחו. וכך ביום ז' בחשוון ה'תרל"ט – 3 בנובמבר 1878 – יצאו לפתח תקווה לעבודה: אלעזר ראב ובנו, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון.
ר' יהושע השיל יואל בסאן, איש אשכולות, היה מן הקונים הראשונים של האדמות ולמהנדס המושבה. הוא גם ניסח את שטר ההתקשרות. חיים אמזלג, סגן הקונסול של בריטניה ביפו, היה מעורב ברכישת אדמותיה של פתח תקווה. מידת המעורבות שלו איננה ברורה:
- אחיינו יוסף נבון כתב, כי בשנת 1876 פנו אליו מייסדיה העתידים של פתח תקווה וביקשו את עזרתו בחיפושיהם אחר קרקע. אחרי ניסיונותיהם הכושלים של אנשים אלה לקנות אדמה בסביבות חברון ויריחו נפגש נבון עם דודו ועדכן אותו. חיים אמר, שאפשר לרכוש קרקע בסביבות יפו. אחר-כך שלח מברק אל בעל האדמה אנטואן בישארה טיאן, בעל אחוזה נוצרי מיפו, ומישש את הדופק, והלה ענה בחיוב. חיים ויוסף ביקרו בשטח, אבל טיאן דרש יותר מדי תמורתו.
- המתיישבים תיארו את ההתפתחות בצורה שונה. בקיץ 1878 יצאו מירושלים דוד גוטמן, יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ואחרים מן העדה האשכנזית בירושלים במגמה לבדוק את אדמות מלבס שבסביבת יפו. בהגיעם לשם ביקשו מחיים אמזלאג לפנות אל בעל הקרקע טיאן, במגמה לארגן פגישה ביניהם ולסייר בשטח. אמזלאג נענה ברצון. אך בינתיים, ב־30 ביולי 1878, נרכש שטח אדמה קרוב בן 3,375 דונאמים טורקיים (כ־3,044 דונאמים מטריים) מאפנדי נוצרי ביפו, סלים קצאר. בשנה שלאחר־מכן הגיעו המתיישבים לידי הסכם גם עם טיאן וקנו ממנו 10,000 דונאמים טורקיים (9,193 דונאמים מטריים) מאדמתו בתשלומים לשיעורין. אחדות מקרקעות אלו נרשמו על שמו של אמזלאג".[6]
הבאר הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שנתגלה כי מקור המים בו השתמשו הפלחים הערבים מזוהם מפגרי בקר אשר הושלכו למימי הירקון, החליטו שלושת המייסדים כי המשימה הראשונה שלהם תהיה לחפור באר מים חדשה.[7] יהודה ראב נשכר לחפור באר, ובעומק 24 מטרים נתגלו מים. עם בניית הבאר תושבי הכפרים הערבים מסביב החלו להשתמש בה לצד החלוצים. הערבים כינו את הבאר "ביר–שוע" וייעצו שהמים הראשונים יינתנו לנשים כסגולה לפריון.
החריש הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודה ראב מוזכר בתור "פותח תלם ראשון" באדמת פתח תקווה. האגרונום דוד רגנר, שבא מהונגריה לנהל את עבודת האדמה החליט להזמין מארץ מוצאו מחרשות, מהסוג המקובל באירופה. כמו כן, הביא שוורים מסוריה "גדולים וכבירי כח". לאחר הגשם הראשון, אליעזר ראב ובנו יצאו לעבודה בשדות, יחד עם 12 פלחים ערבים. תבואת השדות הצליחה והערבים שיבחו את העבודה ואמרו: "אל יהוד אשטר מן אל אלמאן" – כלומר – היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים, תושבי מושבות הטמפלרים. מראה השדות הירוקים לעומת השדות היבשים מסביב גרם לכך שהשכנים התבטאו "אל ברכה ענד אל יהוד" – דהיינו הברכה שרויה אצל היהודים.
טוביה סלומון הסביר גם את הרקע לתופעה. הכפריים, בעלי הניסיון[8] לא זורעים מיד אחרי הגשם הראשון, אם הוא הקדים שלא כרגיל. הם קוראים לו "גשם נפל", כאילו אישה הרה מפילה את ולדה. הם מחכים לגשם השני. כי תופעה מקובלת בארץ היא, שלעיתים נוצר פער זמנים בין הגשם הראשון לבין בוא שאר גשמי החורף. ואם זורעים מיד אחרי הגשם הראשון, השתילים נובלים עד שמגיעים הגשמים הנוספים. אבל כך לא קרה באותה שנה בפתח תקווה. האגרונום היהודי קבע: "לא הערבים יהיו מורינו לעבודה, כי אם בינתנו תהיה משמשת דוגמה להם".
חג הפסח הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתום השנה הראשונה הסתבר כי היבול עלה יפה. המתיישבים החליטו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה ופאה. את התרומות והמעשרות הפרישו כדין, העמיסו אותם על 30 גמלים והעלו אותם לירושלים. טוביה סלומון (בנו של רבי יואל משה סלומון) מספר כי "היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים". וקהל של המונים באו לראות כיצד יהודים מביאים את יבול אדמתם ומעשרותיהם לירושלים לראשונה מאז חורבן הבית השני. באחד הבתים בשכונת מאה שערים התקיימה סעודת מצווה. וכל הספקות בקשר לטבל ודמאי התבטלו שכן נתקיימו הפעם כל המצוות התלויות בארץ. בפסח ה'תרל"ט, (7 באפריל 1879), חגגו מייסדי פתח־תקווה את ליל הסדר בביתו של דוד גוטמן, כאשר הבית התרוקן מכל התבואה שנאספה בחורף. כך מביא אברהם יערי בספרו "זכרונות ארץ ישראל" דברים מפי טוביה סלומון[9]:
חגגו בבית שנתרוקן מכל התבואות ששמו בו בתחילת חודשי החורף. אותו הבית הגדול שבו ערכו את הסדר, היה מואר וערוך שולחנות וכיסאות וכל הכלים הדרושים לכבוד החג. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין עם כל בני משפחת אשתו, שהוא גדלם וחנכם, ויתר חבריו ובני משפחותיהם, האבות והבנים, הקטנים והגדולים, עוטרים לו מסביב, ודמות לו כראש-שבט מוקף המון יוצאי חלציו, שדאגת כולם עליו. פניו האציליים מביעים קורת-רוח מרובה על שקיים סוף סוף את נדרו אשר נדר לה', להיות האחד מהראשונים ביישוב החקלאי בארץ הקודש. פתח ר' דוד גוטמן ואמר:
הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה ולסול המסילה להבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הצפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה והסולל לפנינו דרך הקודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא. נשמת ישראל סבא תשוב, תעל, תתלבש בקדושה ובטהרה כימי קדם קדמתה, ושוב פעם נזכה להקים לנו נביאים וקדושי עליון לגאולתנו ולגאולת העולם.
התיישבות הירקונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה סמילנסקי מספר כי בשנת תר"ם, שנה לאחר ייסוד המושבה, נחלקו חלוצי פתח תקווה לשני "מעמדות" : "האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור "רמתים" והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו "ירקונים" – והמקום נקרא "מעמקים".הם בנו בתים מבוץ וקיוו לעבד את האדמה ולהתפרנס גם מדייג. ”אבל לא לעולם חוסן העפר. בבוא ימות הגשמים ונחלחלו רגבי העפר משטף המים, נפלו כרעו תחתם הבתים והחומות (גדרות) גם האווי המקולקל הבא ממקום האגם והרפש, החל להחלותם ואחדים גם מתו ויטרדו ממקום מושבותם ויברחו מן השדות ויבואו וישובו העירה” (עיתון המגיד, 21/06/1882, עמוד 197).[10]
בתחילת ימיה של פתח תקווה, השלטון הטורקי לא אישר הקמת בתים, וכל הבתים שהוקמו בשלהי המאה ה־19 הוקמו על סמך אישורים שניתנו להקמת רפתות.
המושבה ננטשה ב-1880 עקב מגפת המלריה.
חידוש היישוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת המושבה יהוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיבוד הנחלאות בפתח תקווה התחדש בפרוס תרמ"ג (1883). המתיישבים הראשונים בשילוב חדשים, 'חברת ביאליסטוק', שינסו מותניהם במאמץ מחודש לתקוע יתד באדמת פתח תקווה והפעם, כלקח מפרק ההתיישבות הראשון, העדיפו לקבוע את יישובם במקום בעל אקלים נוח יותר שאין לקדחת שליטה עליו. בני פתח תקווה יסדו את המושבה יהוד, דרומה מהמיקום הישן, בקרבת הכפר הערבי יהודייה – היום יהוד ומדי יום נדדו לעיבוד הנחלאות בפתח תקווה ובערב שבו ליהודית.[11] שם התיישב הרב מרדכי גימפל יפה שהיה מגדולי הרבנים בזמנו. בין מחדשי היישוב נעדר אלעזר ראב, שכבר היה זקן מדי מכדי להשתתף בעבודה חקלאית, אך במקומו הגיע בנו השני משה שמואל, שהצטרף לאחיו יהודה ולשאר מחדשי היישוב.
בשנת תרמ"ו (1885/1886) חזרו רוב המתיישבים לפתח תקווה. במושבה שנבנתה מחדש הבניינים נבנו ביתר יסודיות: מאבני כורכר מסותתות וגגות רעפים. למרות איסור השלטונות הטורקיים על היהודים לבנות בתים מחוץ לערים, הערימו החלוצים על השלטונות, אך אלה ניסו להרוס את הבניינים. הודות להתערבות הקונסול הגרמני וגורמים אחרים, ניצלו הבניינים הקיימים מהרס, אך הבנייה נפסקה. בשנת 1886 נפתח מלון רבינוביץ.
הבתים הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתרמ"ז (1887) בנה הרב אריה ליב פרומקין את הבית הראשון במושבה מאבני כורכר. את המרפסות בנה מעץ ואת החצר הקיף בחומה. בעקבותיו בנה זרח ברנט בניין אבן, ודוד גוטמן בנה בניין איתן. שאר הבניינים – של יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – נבנו בשיטה הבגדדית, היינו: שלד מעץ ממולא טיט ופירורי אבן מבחוץ מצופה לוחות עץ, ובפנים טיח, חימר וקש. הגגות מרעפי מרסיי. הרפתות נבנו מלבני טיט עם קש. סיבת הבנייה מחומרי גלם אלה היא מחסור במחצבות אבן בסביבה הקרובה ועלות גבוהה של הובלה ממחצבות רחוקות. אנשי פתח־תקווה, שרובם היו אנשי עמל, בחרו להסתפק בבניינים ארעיים שאינם עולים הרבה ובניינם אינו נמשך זמן רב.[12]
שומרי המושבה בראשיתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – השומרים הראשונים של פתח תקווה, ההתקפה על פתח תקווה (1886)
זרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה מספר על ההתנפלות הראשונה המאורגנת על מושבה יהודית, שהייתה ב-1 במרץ 1886. תושבי המושבה לא היו מוכנים שערביי היישובים השכנים יבואו למושבה ועוד מעט "יהיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשיסה". המושבה החליטה כי היא זקוקה לשומרים נאמנים. בתולדות פתח תקווה רשומים שישה שומרים, כאשר האחרון שבהם היה אברהם שפירא. הם הביאו ביטחון למושבה ונתנו דוגמה לשאר המושבות כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.
תכנון המושבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התכנון הראשוני של המושבה היה מבוסס על השיטה לפיה תוכננה בניית מושבות הצ'רקסים בגליל. שתי שורות של בתים, שהיוו חומה כלפי חוץ. כאשר המשקים בפנים החומה ובמרכז בניני הציבור.
אשר לחלוקת המגרשים, פה הייתה מקובלת שיטתו של המודד חיים משה סלור. הוא חילק את הקרקע לעשרה חלקים שווים, כמספר שבטי ישראל (בלי אפרים ומנשה). כל חלק כזה חילק שוב לעשר חלקות ובסה"כ – 100 חלקות. כל המגרשים היו בעלי חזית שווה. כך נתקבלו חזיתות צרות ברוחב 5–15 מ' ומיגרש מלבני ארוך. בתוך המגרש פנימה צופפו כל המבנים הדרושים למשק החקלאי: דיור, רפת, מזווה, מחסן לכלי עבודה ולול. סלור, שמעולם לא למד הנדסה או תכנון, תכנן כך את המושבה החקלאית הראשונה בארץ־ישראל. מכיוון שהיה דתי מאוד, וכדי להימנע מסמלים של עבודה זרה, הוא תכנן את הרחובות כך שהצמתים לא ייצרו צלב. עד היום ניתן לראות רחובות שבצמתיהם יש הסטה של אחד מהרחובות החוצים, או פגישה בזווית ניכרת.
רחובה הראשון של פתח תקווה היה רחוב חובבי-ציון והשני רחוב פינסקר. במפת המושבה מ-1892 מסומנים הרחובות: רוטשילד, נחלת צבי, מונטיפיורי, ברון הירש, גוטמן ושטמפפר.
שיקום המושבה נעשה בכספי חובבי ציון שחולקו בין המתיישבים על ידי נציג חובבי ציון היפואי אברהם מויאל ולכן שני רחובותיה הראשונים של המושבה נקראו "חובבי ציון" ו"פינסקר" (על שם מנהיג חובבי ציון פינסקר, הוא שהחליט על התמיכה הכספית למתפנים מיהוד ולכן זכה ברחוב על שמו). סביב מרכז היישוב נבנו בתי מרבית המייסדים.[13]
עד שנת 1934 היו בפתח תקווה 11 רחובות. שמות הרחובות אושרו. ב-1935 נוספו ארבעה רחובות נוספים. וב-1937 עם הפיכת פתח תקווה לעיר, אושרו עוד 14 רחובות. ב-1948 היו בעיר 47 רחובות.[14]
הברון רוטשילד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1887 ביקר הברון רוטשילד בפתח תקווה והסכים לקחת את המושבה תחת חסותו. 28 משפחות הסכימו לעבור לחסותו של הברון. הם מסרו לו את נחלותיהם ונכנסו לעבוד במשק הכללי של פקידות הברון תוך קבלת משכורת קבועה. הברון תרם לייבוש הביצות ולנטיעת עצי אקליפטוס וגידולים חקלאיים שונים. הברון סיפק לאיכרים סוסים וכלים חקלאיים. שאר המשפחות לא הסכימו לעבור לחסות הברון והמשיכו לקבל תמיכה מסוימת מחובבי ציון.
לאות הוקרה לתרומתו של הברון למושבה, הוקמה בשנת 1947 אנדרטה בצורת שער המכונה שער הברון בכניסה המערבית לפתח תקווה.
הגעת הפועלים לפתח תקווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושבה פתח־תקווה הייתה אבן שואבת לאנשי העלייה השנייה – פועלים בעיקר. האיכרים נעזרו בפועלים לצורך עיבוד השדות והמטעים, ביניהם ההדרים אשר באותה עת החלו לטעת במושבה, אבל העדיפו פועלים ערביים. המצב הביא למאבק על כיבוש העבודה, והחל משנת 1905 הגיעו למושבה למעלה ממאה איש, שעבורם העבודה לא הייתה רק אמצעי פרנסה אלא דרך להגשמת האידאולוגיה הציונית. בנוסף, היו התנגשויות עם איכרי המושבה שומרי המסורת, שכן רוב הפועלים לא נהגו בהתאם.
בפורים תרס"ה (1905) הוקמה אגודת הפועלים שנקראה הפועל הצעיר. השם ניתן על ידי זלמן גיסין, מאיכרי פתח תקווה, שהיה בין המייסדים. תוכנית האגודה נתבססה על כיבוש מקצועות העבודה "העלאת מצבו הטבעי והתרבותי של הפועל העברי בארץ־ישראל", ייסוד קופות מילווה, מטבחי פועלים, חנויות קואופרטיביות, חוות התיישבות וכן הפצת הלשון והתרבות העברית.
בשנת תרע"א (1911) נפתח בפתח־תקווה מועדון הפועלים הראשון בארץ. בנשף הפתיחה השתתפו רבים מצעירי המושבה. המועדון היה למרכז הרוחני של ציבור הפועלים, אך גם האיכרים בני המושבה ביקרו בו (מבנה מועדון הפועלים עמד שנים במקום בו עומד היום בית ההסתדרות, ברחוב ההסתדרות).
בתרע"א (1911) התקיימה בפתח תקווה הוועידה השנייה של "פועלי יהודה", בה הונח יסוד לקופת חולים. באותה שנה נפתח חדר־חולים לעולים מתימן, שעלו ארצה שנה קודם לכן והתחלואה הרבה הפילה בהם חללים רבים. שנתיים אחר־כך, בתרע"ג, הושלם בניין השכונה הראשונה בארץ לעולי תימן – זוהי "מחנה יהודה", אחת השכונות הוותיקות בפתח־תקווה.
בתרע"א (1911) הוקמה חברת ההשקאה "פלשתינה",[15] מפעל שאיבה מרכזי שספק מים לפרדסים שבסביבת המושבה. בית המשאבה מבטון ניצב על גדות הירקון, סמוך לכפר הבפטיסטים. חברת השקיה נוספת הקים עקיבא ליברכט.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות לפתח־תקווה. לא רק שהיו קשיים בייצור החקלאי: משבר כלכלי קשה בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול, מכת ארבה שניחתה על השדות, גזירות של השלטון הטורקי ורדיפה של עסקני הציבור, אלא שתושבי המושבה התבקשו לקלוט את פליטי תל אביב ויפו שגורשו מבתיהם.
פרעות תרפ"א
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודש מאי 1921 החלו פרעות ביהודי יפו, בהן נרצח בין היתר הסופר יוסף חיים ברנר. ימים אחדים לאחר מכן (ב־5 במאי), תקפו ערביי הכפרים יהודייה, פג'ה, ראס אל־עין ואחרים את המושבה. על הגנתה הופקדו אברהם שפירא וסגנו אבשלום גיסין. בוועד הביטחון היה גם עקיבא ליברכט.
בפרעות נהרגו ארבעה מתושבי פתח־תקווה ובהם גיסין וזאב אורלוב, על שמם רחובות מרכזיים בפתח־תקווה של היום. לזכרם הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בניין העירייה. אנדרטה נוספת לזכרם ממוקמת בגן הסמוך לבית "יד לבנים".
מועצה מקומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הפרעות ועקב התרחבותה של המושבה בעקבות העלייה, קיבלה פתח־תקווה מהשלטון הבריטי מעמד של מועצה מקומית ב־1921. בשנת 1926 הוקמה בפתח־תקווה קבוצת מנורה בהנהגת גרשון שץ, שהיוותה את ההתארגנות הראשונה של תנועת בית"ר בארץ ישראל.
בשנת 1922 נפתחה תחנת הרכבת הראשונה בפתח־תקווה.[16]
בשנת 1934 ביקשה הסוכנות היהודית שפתח־תקווה תהיה לעיר, אך ההצעה נתקלה בהתנגדות נציגי חקלאי פתח־תקווה מהגוש האזרחי, ובראשם משה סמילנסקי, נשיא התאחדות האיכרים, אשר חששו שההפיכה לעיר תסכן את פתח־תקווה ואת כלל המושבות. מנגד, חמשת נציגי הפועלים, שלמה יצחק שטמפפר ונציג החרדים מונק תמכו בהחלטה, אך הם נותרו במיעוט.[17] בסופו של דבר, קיבלה פתח־תקווה מעמד של עיר ב־1937, כשלוש שנים לאחר תל אביב, ובכך הייתה ליישוב העברי השני שקיבל מעמד זה. ראש העירייה הראשון היה שלמה שטמפפר, בנו של מייסד המושבה.
לפתח־תקווה מקום חשוב בהיסטוריה של התפתחות היישוב היהודי, בשמשה מקום מעבר לעולים, במיוחד אלה בני העלייה השנייה, שהגיעו אליה וממנה התפזרו לכל רחבי הארץ. אנשי תנועת העבודה ראו בפתח־תקווה את מרכזם, ובה נוסדו תנועות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה". במלחמת העצמאות סבלה פתח־תקווה מהתקפותיהם של פורעים ערבים מכפר קאסם והשומרון.
לאחר המלחמה סופחו לעיר אדמות הכפר פג'ה. חלק מתושבי הכפר עזבוהו בגלל התקפת האצ"ל ב־17 בפברואר, והיתר עזבו לאחר שההגנה הוציאה להם צו גירוש, במאי 1948. בתיו נמחו ביוני אותה שנה על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהמלצת יוסף ויץ, ולאחר שאדמותיו הוכרזו נכסי נפקדים, סופחו לעיר.
לאחר קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי קום המדינה התפתחה העיר בעיקר בשל סיפוחן של שכונות שצורפו לתחום השיפוט שלה (קריית מטלון, כפר אברהם ושטחי קיבוץ גבעת השלושה לאחר שעבר למיקום חדש), ובניית שכונות חדשות על אדמות שצורפו לשטח העיר (כמו מעברת עמישב וקרית אלון). כמו כן סופחו אליה אזורי התעשייה קריית אריה וסגולה ורמת סיב. אוכלוסיית העיר הוכפלה מ-23,000 תושבים ב-1951 ל-50,000 ב-1956.[18] בשנות ה-60 של המאה ה-20 העיר הפכה לעיר תעשייה, לא אחת על חשבון השטחים הפתוחים והפרדסים ההיסטוריים, שהיו בתחום העיר, ונעקרו כולם במשך השנים, למעט רצועת הפרדסים סביב בית העלמין ירקון ששרדה ועל פי התכנון תהפוך לפארק מטרופוליני לאורך הירקון.[19]
בשנת 1962 אוחדה המושבה כפר גנים עם העיר[20]
ב־1971 נורו על העיר רקטות קטיושה מאזור דיר בלוט,[21] וגרמו להרג ארבע אזרחיות.[22]
בשנת 1984, לאחר בחירתו לקדנציה שנייה כראש העיר, החליט ראש העיר, דב תבורי, לפתוח את קולנוע היכל בשבת. הדבר הביא לעימות בין דתיים לחילוניים בפתח־תקווה ולהפגנות רבות מאוד של הציבור הדתי, בהנהגת רב העיר, הרב ברוך שמעון סלומון, נגד פתיחת הקולנוע בשבת, במשך כשנתיים.[23]
במהלך שנות ה־90 של המאה ה־20 התיישבו בעיר קרוב ל־40,000 עולים חדשים ממדינות ברית המועצות[24]
בין השנים 1995 ל-2008 גדלה אוכלוסיית העיר מ-151,000 תושבים ל-194,000 תושבים, תוספת של כ-3,300 תושבים בכל שנה בממוצע, בעקבות הקמת שכונת אם המושבות בצפון העיר, הרחבת שכונת הדר גנים-עמישב במזרח העיר והקמת שכונת כפר גנים ג' בדרום העיר שיצרה רצף בנוי בין פתח תקווה לקריית אונו.[25] הגידול באוכלוסיית העיר נמשך גם בעשור השני של המאה ה-21, בסוף 2017 הייתה אוכלוסיית העיר כ-240,000 נפש ובסוף 2023 כ-280,000. על פי תוכנית המתאר של פתח תקווה יאפשרו עתודות הקרקע את גידול האוכלוסייה עד 300,000 תושבים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דרכה של המושבה, באתר "פתח תקווה אם המושבות".
- ^ ראו: זאב וילנאי, בראשית היה "גיא-אוני", דבר, 3 במאי 1962
- ^ ראו: יהושע קניאל, הוויכוח בין פתח-תקווה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית, קתדרה 9, תשרי, תשל"ט, אוקטובר 1978
- ^ דוד תדהר (עורך), "אליעזר ראב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 55
- ^ Marom, Roy, A Short History of Mulabbis (Petah Tikva, Israel), Palestine Exploration Quarterly 152 (2), עמ' 134–145 doi: 10.1080/00310328.2019.1621734
- ^ מקור: רות קרק ויוסף גלס תרומתו של חיים אמזלאג לקהילה היהודית
- ^ המקום שבו הייתה הבאר היה שטח ציבורי שהיה לגן. היום (2008) השטח הוא כיכר ציבורית. על מקום הבאר ניצבת מזרקת מי שתייה ציבורית מודרנית. ברצפת האבן חקוקה כתובת לציון האתר. מקור: רן אהרונסון עמ' 86
- ^ גם בימינו נוהגים כך
- ^ לפי "מחניים", גיליון פ'
- ^ אי וב', ונשיב לשואלינו דבר (המשך מגיליון 22), באתר www.nli.org.il, 21/06/1882
- ^ מרדכי נאור, המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל, סטימצקי, 2019, עמ' 81
- ^ עד היום ניתן למצוא בתי טיט וקש בחצרות האחוריות במרכז העיר – ברחוב פינסקר, ברחוב חובבי ציון 17 (שם גר ראש העירייה הראשון יהושע שטמפפר) וברחוב גוטמן.
- ^ הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, מגן המייסדים לכיכר המייסדים, באתר הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, 2019-02-21
- ^ מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה | מרכז העיר, באתר petah-tikva.rishonim.org.il
- ^ האג"ח המוניציפלי העברי הראשון – "ועד מושבת פתח תקווה"
- ^ פתח-תקווה: הרכבת, דואר היום, 12 באפריל 1922
- ^ מיהו הרוב בפתח תקווה שמרד בהנהלת הסוכנות, דבר, 8 בדצמבר 1934
- ^ זכריה הורדי, ההסתדרות ושלוחותיה, על המשמר, 13 בינואר 1956
- ^ צפריר רינת, שומרים את הירקון ירוק, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2010
- ^ ישעיהו אביעם, כפר־גנים מתמזגת היום עם פתח־תקוה – אחרי 33 שנות קיום, מעריב, 29 במרץ 1962.
- ^ טל לוי, לין, מתקפת קטיושות על פתח תקווה – היום לפני 38 שנים, באתר הארץ, 7 ביולי 2009
- ^ ארבע התפוצצויות אדירות זעזעו את פתח תקוה, מעריב, 8 ביולי 1971
- ^ בוקי נאה, בחוץ שאגו הדתיים – ובאולם היה סרט, מעריב, 26 בפברואר 1984; המשך
- ^ נתונים סטטיסטים, באתר עיריית פתח תקווה
- ^ גיא ליברמן, רשימת קריאה, באתר TheMarker, 19 ביוני 2009