היסטוריה של קולומביה הבריטית
ההיסטוריה של קולומביה הבריטית, הפרובינציה המערבית ביותר של קנדה, מתחילה בהתיישבות האינדיאנית באזור לאחר תום עידן הקרח האחרון, וממשיכה בראשית הקולוניזציה האירופאית באזור אשר כללה בתחילה משלחות מחקר ולבסוף גם התיישבות קבע. במהלך המאה ה-19 הפך אזור קולומביה הבריטית באופן סופי לחלק בלתי נפרד מהאימפריה הבריטית, ובהמשך עם עצמאותה של קנדה כמדינה עצמאית, הפכה קולומביה הבריטית לפרובינציה קנדית. במהלך המאה ה-20 ועוד קודם לכן, עברה קולומביה הבריטית מודרניזציה ותיעוש מואצים, וכיום אזור זה מהווה את אחד המקומות המבוססים והעשירים ביותר בעולם.
לפני בוא האירופים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים הראשונים בקולומביה הבריטית היו בני האינואיט. מתיישבים אלו, אשר דיברו יותר משלושים שפות שונות, קבעו את מקום מושבם בקולומביה הבריטית בעיקר בשל משאבי הטבע הרבים שבאזור. לאחר עידן הקרח האחרון לפני כ-10,000 שנה, הם החלו ליישב את אזורי החוף והעמקים הפנימיים של קולומביה הבריטית. מרבית תושבי האזור התגוררו בדרך כלל בכפרים עצמאיים אשר כללו אוכלוסייה של בין 200 ל-1,000 תושבים בקירוב, כאשר תושבי כפרים אלו מקיימים אורח חיים מסורתי ומתבססים בעיקר על ציד ולקט. בעוד תושבי העמקים הפנימיים הגיעו לרמות פיתוח נמוכות יחסית ואלו כללו בעיקר קבוצות נוודים, תושבי אזורי החוף הגיעו לא פעם לרמות פיתוח מתקדמות יחסית. תושבי החוף הפסיפי של קולומביה הבריטית הקימו כפרי דייגים רבים ופיתחו טכניקות דיג מתקדמות. דוגמה מפורסמת להתיישבות בני החוף של קולומביה הבריטית זה הכפר נינסטינטס שבאי היידה השוכן במערב קולומביה הבריטית, כפר המפורסם בעמודי הטוטם המרשימים שלו.[1][2]
קולוניזציה אירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר והתיישבות מוקדמת (המאה ה-18)[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירופאים הראשונים שביקרו בקולומביה הבריטית היו מגלי ארצות ומשלחות מחקר אשר פקדו את יבשת אמריקה לאחר גילויה, בשלהי המאה ה-15. בתחילה היו אלו ספנים ספרדים אשר הפליגו לאורך החוף המערבי של יבשת צפון אמריקה תחת כתר האימפריה הספרדית. עם זאת, עד המאה ה-17 נעדרה קולומביה הבריטית מביקורים תכופים של משלחות מחקר אירופאיות, בעיקר בשל ריחוקו של האזור מהמרכזים האירופאים של צפון אמריקה וכן בשל בידודו הטופוגרפי מעבר להרי הרוקי.[1]
חשיבות רבה במיוחד נודעה למסעו של הנווט הספרדי יליד מקסיקו חואן חוסה פרז הרננדז אשר הפליג בשנת 1774 צפונה מאזור נאיאריט שבדרום, כאשר משימתו אותה קיבל מהכתר הספרדי הייתה להגיע עד לקו האורך 60 צפון, על מנת לאסוף מידע אודות ההתיישבות הרוסית באלסקה. לבסוף, הגיעה משלחתו של הרננדז עד לקו אורך 55 צפון, ושם החלה המשלחת במיפוי של החופים והאיים שלאורך דרום מערב קולומביה הבריטית. בהמשך אותו המסע, היה הרננדז לאירופאי הראשון אשר יניח את כף רגלו על האי ונקובר.[3][4] בשנים שלאחר מסעו של חואן חוסה פרז הרננדז לאורך חופיה הצפון מערביים של צפון אמריקה, שיחזרו את מסללו כמה משלחות מחקר ספרדיות נוספות, כאשר כארבע שנים מאוחר יותר, ערך הצי הבריטי המלכותי בראשות הקפטן ג'יימס קוק מסע במסלול זה גם כן. מטרת מסעו של קוק הייתה לאתר את המעבר הצפון-מערבי. בהגיעה של המשלחת הבריטית לאי ויקטוריה, היא קיימה סחר עם בני האינואיט שבמקום, ולקחה עימה סחורות מקומיות לרבות פרוות ייחודיות של לוטרת הים. הסחורות שאספה משלחתו של קוק הגיעו בסוף מסעם לבריטניה, דבר אשר הביא ביקוש רב לפרוות מעין אלו. עקב כך, בשנים הבאות הדבר הוביל לנהירה של סוחרים בריטים לחוף קולומביה הבריטית, וכך החלו להתמסד קשרי מסחר בין האוכלוסיות הילידיות של קולומביה הבריטית לסוחרים האירופים.[1][5]
לאחר שמשלחות מחקר ומגלי ארצות רבים יותר יותר החלו תרים לאורך חופיה המערביים של קולומביה הבריטית, ובמקביל ידעו תושבי האזור פריחה כלכלית כתוצאה מהמסחר עם האירופאים, הפך האזור לידוע ברחבי העולם. במהלך המאה ה-18, החלו ניצנים ראשונים של התיישבות אירופאית באזור אשר כללה רכש קרקעות מהילידים והקמתן של תחנות סחר לאורך החופים. כל זאת, כאשר עיקר ההתיישבות באזור מבוצעת על ידי ספרדים מחד ובריטים מאידך. הדבר הביא מפעם לפעם לחיכוכים בין האוכלוסייה האירופאית לזו הילידית, אך עם זאת, השקט ושיתוף הפעולה נשמר יחסית עד למאה ה-19.[1] בה בעת התרבו התנגשויות בין בריטים לספרדים, כאשר האזור הופך עד מהרה לשטח מריבה בין שתי האימפריות. המתחים הגיעו לשיאם במסגרת משבר נוטקה בשנת 1789, משבר דיפלומטי אשר כמעט והביא למלחמה בין בריטניה לספרד. לבסוף, נפתר המשבר באמצעים דיפלומטיים, ובסיומו של משבר זה הסיגה ספרד את תביעותיה המסחריות והטריטוריאליות בקולומביה הבריטית,[6] ובכך נפתח השער לבריטיזציה מלאה של האזור.[7]
התיישבות מאוחרת (המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת שלהי המאה ה-18, דרומית מזרחית לקולומביה הבריטית השתרעה לה כבר ארצות הברית של אמריקה כמדינת ענק וממזרח לקולומביה הבריטית במרחק מה מפריד השתרעו המושבות הבריטיות של קנדה, אשר היו באותן השנים עדיין נאמנים לכתר הבריטי. שני אזורים מדיניים אלו, קלטו במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 מהגרים רבים, אשר חלקים מהם ומהמהגרים הוותיקים, החלו מחפשים שטחים מערביים יותר להתיישב בהם, כל זאת, כאשר מקדימים את המתיישבים משלחות מחקר אשר ממפות את היבשת. לפיכך, ידעה באותן השנים קולומביה הבריטית משלחות מחקר חדשות אשר החלו לחקור לראשונה את האזורים הפנימיים של קולומביה הבריטית (עד אז נחקרו בעיקר על ידי משלחות ימיות אזורי החוף בלבד). במקביל, אפשר היה לראות לראשונה מתיישבים המגיעים ממזרח, מעברו המזרחי של הרי הרוקי.[1] בראשית המאה ה-19 החלו לפעול ברחבי קולומביה הבריטית חברות מסחריות גדולות רבות אשר שינו את האזור מן הקצה אל הקצה והאיצו את פיתוחו המסחרי. בין השאר אפשר לציין את חברת מפרץ הדסון (Hudson's Bay Company) אשר הקימה בשנת 1843 את העיר ויקטוריה כתחנת מסחר אזורית ראשית/.[8][9] חברה חשובה נוספת היית חברת הפרוות האמריקנית (American Fur Company) בראשות ג'ון ג'ייקוב אסטור, חברה אשר קנתה לעצמה את המונופול על הסחר בפרווה בארצות הברית וקנדה.[10] החברות המסחריות הללו, האיצו את הקולוניזציה של קולומביה הבריטית, והביאו להמשך ההתיישבות האירופאית באזור.
לקראת אמצע המאה ה-19, הפכה כבר קולומביה הבריטית לחלק בלתי נפרד מהמושבות הבריטיות של קנדה, כאשר במקביל מדרום הגיעה ההגירה האמריקנית מערבה עד לחוף האוקיינוס השקט. הדבר הביא לשורה של התנגשויות גבול בין בריטים לאמריקנים, כאשר שתי המדינות מעלות תביעות טריטוריאליות שונות בנוגע לשליטה בחוף המרכזי-מערבי של צפון אמריקה. המתחים נפתרו לבסוף בשנת 1846 עם חתימתה של אמנת אורגון, אשר קבעה את הגבול בין שטחי שלטונה של האימפריה הבריטית בקנדה לבין ארצות הברית על בסיס קו האורך 49.[11][12]
שנת 1858 בישרה תקופה חדשה לקולומביה הבריטית, כאשר באותה השנה נמצא לראשונה זהב לאורך גדות נהר התומפסון בחלק הדרומי האזור. תגליות זהב נוספות באזור הכניסה אותו עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהבהלה לזהב אשר שטפה באותה התקופה את צפון אמריקה. בן לילה קמה מסביב לעיר ויקטוריה עיר אוהלים אותה פקדו מהגרים מכל צפון אמריקה, מהגרים אשר שאפו להתמקצע בחיפוש זהב. מרבית המהגרים הגיעו בקווי שיט מסן פרנסיסקו שבמרכז קליפורניה. מספר המהגרים אשר הגיעו לקולומביה הבריטית בשנת 1858 לבדה מוערך בכעשרת אלפים איש.[1]
באותה התקופה מיסדה בריטניה סופית את שליטתה באזור, כאשר היא מחלקת אותו לשתי מושבות שונות - מושבת האי ונקובר (Colony of Vancouver Island; הוקמה בשנת 1848), אשר כללה את האי הגדול ונקובר המצוי ממערב לחופי קולומביה הבריטית; ושאר השטח אוגד במסגרת מושבת קולומביה הבריטית (Colony of British Columbia; הוקמה בשנת 1858). כל מושבה אורגנה תחת מוסדות שלטוניים ולכל אחת מהן מונה מושל מקומי. בעוד בשנים אלו חוותה מושבת קולומביה הבריטית פיתוח מהיר, מושבת האי ונקובר סבלה משפל כלכלי מתמשך. בתקופה זו עמד בראשות מושבת האי ונקובר המושל המפורסם ארתור אדוארד קנדי, אשר יש שהאשימו אותו במצבה הכלכלי הקשה של המושבה. על מנת לפתור חוסר איזון זה, בין מצבן הכלכלי של שתי המושבות, החליטה האימפריה הבריטית בשנת 1866 על איחוד שתי המושבות תחת מושבת קולומביה הבריטית, כאשר הבירה המקומית נקבעה בעיר ויקטוריה. כמושבה מאוחדת ידעה קולומביה הבריטית המשך פריחה, כאשר מצב עניינים זה נמשך עוד כארבע שנים, עד שבשנת 1871 הצטרפה המושבה לקנדה, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה במסגרת פרובינציית קולומביה הבריטית.
כחלק מקנדה (המאה ה-20 ואילך)[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הצטרפותה של קולומביה הבריטית לאיחוד הקנדי התנו תושבי הפרובינציה בבניית קו רכבת אשר ייקשר אותה למרכזים העירוניים המזרחיים של המדינה - טורונטו, מונטריאול ואוטווה. בשנת 1881 החלה ממשלת קנדה בעבודות הבנייה של פרויקט הנדסי גדול ממדים - הרכבת הקנדית-פסיפית (Canadian Pacific Railway), רכבת אשר תחילתה בקוויבק סיטי במזרח, חוצה את המישורים הגדולים והרי הרוקי וסופה בוונקובר שלחופי האוקיינוס השקט במערב. לבניית הרכבת עמדה חשיבות רבה, היות שהיא חיברה תחבורתית את קולומביה הבריטית לשאר יבשת צפון אמריקה, ואפשרה זרימה של מהגרים נוספים לפרובינציה. עם זאת, ההשתלבות של קולומביה הבריטית בקנדה לא הייתה קלה, והפרובינציה החדשה סבלה באותן השנים מחוב ציבורי גדול. הפרובינציה התקשתה לייצב את מצבה הכלכלי, דבר אותו צלחה רק בתחילת המאה ה-20 אז הרכבת הקנדית-פסיפית נכנסה לפעילות מלאה ונמל ונקובר הפך למוצא הימי המערבי הראשי של קנדה. בנוסף, בתקופה זו החל לראשונה פיתוח משמעותי של משאבי הטבע של קולומביה הבריטית - החל פיתוח של משקים חקלאיים רבים ברחבי הפרובינציה, פיתוח של תעשיית כריית המחצבים בדרום מזרח באזור קוטוניי, וכן פיתוח של תעשיית חטיבת העצים ביערות קולומביה הבריטית. בשנת 1901 אוכלוסיית העיר ונקובר הגיעה ל-27,000 תושבים, ובכך עקפה את אוכלוסיית העיר ויקטוריה. מאז, ונקובר היא העיר הגדולה והחשובה ביותר בקולומביה הבריטית.[1]
בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ידעה קולומביה הבריטית צמיחה כלכלית מתמשכת, אשר כללה גם גידול חד באוכלוסייה המקומית. בעוד בשנת 1891 אוכלוסיית קולומביה הבריטית עמדה על 98,173 איש, בשנת 1921 נתון זה עמד כבר על למעלה מחצי מיליון בני אדם - 524,582 תושבים. המקור המשמעותי ביותר לגידול באוכלוסייה באותה התקופה היה ההגירה לפרובינציה, אשר נבעה ממקורות שונים. בעוד רוב המהגרים היו אירופאים משאר קנדה, מאירופה ומארצות הברית; חלק גודל והולך היה מהגרים ממוצא אסייתי, אשר המיקום המערבי של קולומביה הבריטית תרם לעובדה זאת. כך, אחוז הלבנים בקולומביה הבריטית נכון לשנת 2011 עומד על 67% בלבד כאשר בוונקובר הנתון הזה עומד על 46%. לצד ההשתלבות המהירה יחסית של המהגרים האירופאים ממזרח, המהגרים האסייתים ממערב סבלו בדרך כלל מקשיי הסתגלות משמעותיים, אשר נבעו בין השאר כתוצאה מהפליה ממסדית וממתיחויות ומאבקים שונים על רגע גזעי. לצד תהליכים אלו, השגשוג שקולומביה הבריטית כמו גם בקנדה כולה, שגשוג אשר הפרובינציה הזו נהנתה ממנו במשך העשורים הראשונים של המאה ה-20, הגיע לקיצו בשנת 1929, אז פרץ השפל הגדול אשר הכניס את האזור לתקופה של משבר כלכלי מתמשך, אשר הגיע לסיומו רק בשנת 1939.
כבר בתחילת מלחמת העולם השנייה (1939) למרות המרחק הרב של קנדה מאירופה, קנדה נמנעה מלהישאר מחוץ למעגל הלחימה והכריזה מלחמה על גרמניה ועל לחימה לצד בריטניה. המרחק של קולומביה הבריטית ממוקדי הלחימה לא הגביל את ההשפעה של המלחמה על אזור זה. במהלך המלחמה 50.47% מתושבי קולומביה הבריטית בין הגילאים 18-45 גויסו למלחמה - האחוז הגבוה ביותר מקרב הפרובינציות השונות של קנדה,[13] דבר אשר השפיע על הפרובינציה באופן נרחב. בנוסף, עם הצטרפותה של קנדה בשנת 1941 למלחמה נגד יפן, ממשלת קנדה החלה לנקוט בצעדים שנויים במחלוקת, אשר במסגרתם הובלה כל האוכלוסייה ממוצא יפני בקנדה למחנות מעצר. הדבר נעשה בעיקר בקולומביה הבריטית, עקב ריבוי האוכלוסייה ממוצא יפני אשר התגוררו בפרובינציה זו.[14] אירוע בודד וייחודי אירע ב-20 ביוני 1942, אז ירו צוללות יפניות מספר פגזים לעבר החוף המערבי של האי ונקובר - באירוע לא דווח על נפגעים.[15]
לאחר מלחמת העולם השנייה חזרה קולומביה הבריטית לצמיחה כלכלית אשר מתקיימת למעשה עד ימינו אנו. עם תמ"ג לנפש של 47,579 דולר (נכון לשנת 2011), קולומביה הבריטית נחשבת לאחד המקומות העשירים והמשגשגים ביותר בעולם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Barman, Jean. The West Beyond the West: A History of British Columbia U. of Toronto Press, 1991. 430pp
- Carlson, Roy L. and Bona, Luke Dalla, eds. Early Human Occupation in British Columbia. Vancouver: U. of British Columbia Press, 1996. 261 pp.
- Carty, R. K., ed. Politics, Policy, and Government in British Columbia. Vancouver: U. of British Columbia Press, 1996. 381 pp.
- Francis, Daniel, ed. Encyclopedia of British Columbia. Madeira Park, B.C.: Harbour, 2000. 806 pp.
- Griffin, Harold. Radical Roots: The Shaping of British Columbia. Vancouver: Commonwealth Fund, 1999.
- Hak, Gordon. Turning Trees into Dollars: The British Columbia Coastal Lumber Industry, 1858-1913. U. of Toronto Press, 2000. 239 pp.
- Harris, Cole. The Resettlement of British Columbia: Essays on Colonialism and Geographical Change. Vancouver: U. of British Columbia Press, 1997. 314 pp.
- Hayes, Derek. Historical Atlas of British Columbia and the Pacific Northwest: Maps of Exploration. Vancouver: Cavendish, 1999. 208 pp.
- Johnston, Hugh, ed. The Pacific Province: A History of British Columbia. Vancouver: Douglas & McIntyre, 1996. 352 pp.
- McGillivray, Brett. Geography of British Columbia: People and Landscapes in Transition. Vancouver: U. of British Columbia Press, 2000. 235pp
- Muckle, Robert J. The First Nations of British Columbia. Vancouver: U. of British Columbia Press, 1998. 146pp.
- Norris, John. Strangers Entertained: A History of Ethnic Groups in British Columbia. Vancouver: Evergreen Press, 1971. 254 pp.
- Ormsby, Margaret A. British Columbia: A History (Macmillan, 1958) online edition
- Recksten, Terry. The Illustrated History of British Columbia. Vancouver: Douglas & McIntyre, 2001. 280 pp.
- Woodcock, George. British Columbia: A History of the Province. Vancouver: Douglas & McIntyre, 1990. 288 pp.
- Whitcomb, Dr. Ed. A Short History of British Columbia. Ottawa. From Sea To Sea Enterprises. 2006. 71 pp.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ההיסטוריה של קולומביה הבריטית בתמונות - היסטוריה חזותית של קולומביה הבריטית החל משנת 1542 ועד ימינו. מתוך אוספי הספרייה הדיגיטלית של אוניברסיטת קולומביה הבריטית
- עיתונות היסטורית של קולומביה הבריטית - מאגר מקוון של מהדורות העיתון Times Colonist בין דצמבר 1858 ועד יוני 1910, עיתון היוצא מוויקטוריה שבקולומביה הבריטית
- קולומביה הבריטית באתר האנציקלופדיה הקנדית, פסקת "History"
- שפות האומות הראשונות של קולומביה הבריטית - אתר המכיל מידע אודות השפות של האומות הראשונות של קולומביה הבריטית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 הערך קולומביה הבריטית באתר האנציקלופדיה הקנדית, פסקת "History". נכתב על ידי ג'יי לואיס רובינסון, 11/18/10
- ^ "First Nations – People of the Northwest Coast". B.C. Archives. 1999. Retrieved April 11, 2010.
- ^ Centro de Investigación Científica y de Educación Superior de Ensenada
- ^ Nootka Sound Service LTD's website
- ^ "Resolution Cove". BC Geographical Names.
- ^ הערך מחלוקת נוטקה סאונד באתר האנציקלופדיה הקנדית. נכתב על ידי בארי מ. גאף, 02/07/06
- ^ Pethick, Derek (1980). The Nootka Connection: Europe and the Northwest Coast 1790-1795. Vancouver: Douglas & McIntyre. p. 18. ISBN 0-88894-279-6.
- ^ Our History: Timelines: Early Stores
- ^ The Fur Trade
- ^ Ingham, John M. (1983). Biographical dictionary of American business leaders. Westport, Conn: Greenwood Press. pp. 26–27. ISBN 0-313-23907-X.
- ^ הערך אמנת אורגון באתר האנציקלופדיה הקנדית. נכתב על ידי נ. ל. ניקולסון, 02/07/06
- ^ אמנת אורגון, ויקיטקסט האנגלי
- ^ Canada in World War II - Facts and Information
- ^ Suigan, Pamela (2004). "Memories of Internment: Narrating Japanese Canadian Women's Life Stories". The Canadian Journal of Sociology (3): 360.
- ^ Rowlett, Russ. "Lighthouses of British Columbia". The Lighthouse Directory. University of North Carolina at Chapel Hill. Retrieved July 24, 2008.