היסטריה נשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיסוי אגן במים כטיפול להיסטריה נשית
שלבים של התקף היסטריה גדול - תצלומים מתוך "האיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר", 1878

היסטריה נשית היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה ברפואה בעולם המערבי ואיננה מוכרת עוד בעולם הרפואה. היסטריה נשית הייתה אבחנה נפוצה בתקופה הוויקטוריאנית לקשת רחבה של תסמינים כולל עילפון, עצבנות, חוסר שינה, אגירת נוזלים, תחושת כבדות בבטן, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, חוסר תיאבון או אובדן ליבידו, ונטייה "לגרום לצרות".[1]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למצוא את שורשי ההיסטוריה של ההיסטריה עוד בימי קדם, והיא תוארה על ידי חכמי יוון, הפילוסוף אפלטון והרופא היפוקרטס (שאף טבע את המונח), ואף קודם לכן תועדה בפפירוסים מצריים. בדיאלוג מאת אפלטון קיים תיאור של הרחם הנודד בגופה של אישה וחונק אותה כאשר הוא מגיע אל החזה וגורם שם למחלה. תאוריה זו היא מקור השם "היסטריה", הנגזר מהמילה היוונית לרחם, היסטרה (hystera). היפוקרטס סבר כי המרפא להיסטריה היא על ידי קיום יחסי מין עם כמה שיותר גברים.

קלאודיוס גלנוס, מן הבולטים ברופאים במאה השנייה, כתב כי היסטריה היא מחלה הנגרמת ממחסור בפעילות מינית בנשים שלהן תשוקה מינית רבה: היסטריה מתרחשת בשכיחות גבוהה אצל בתולות, נזירות, אלמנות ורק לעיתים אצל נשים נשואות. המרפא להיסטריה בימי הביניים לנשים נשואות היה בקיום יחסי מין, ולנשים שאינן נשואות המרפא נמצא בנישואים, או כמפלט אחרון, עיסוי על ידי נשים מיילדות.

התקופה הוויקטוריאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת לוויברטור משנת 1910

בשנת 1859 הושמעה טענה רפואית כי כרבע מכל הנשים סובלות מהיסטריה. טענה זו מתקבלת על הדעת כיוון שנמצא מי שכתב 75 עמודים על סיווג כל התסמינים האפשריים של היסטריה ובסופה של הרשימה ציין כי היא איננה מלאה.[2] כמעט ולא היה תסמין שלא היה יכול להתאים להיסטריה. רופאים רבים שיערו כי המתחים הנילווים לחיים בעידן המודרני גורמים לנשים תרבותיות להיות פגיעות יותר למחלות עצבים ולמחלות הפוגעות בתפקוד איברי המין.[3] בארצות הברית, יש שראו בשכיחותן של תופעות אלה אצל נשים הוכחה כי המדינה היא חלק מהעולם המערבי הנאור, ורופא אמריקאי אחד אף אמר לנוכח שכיחות התופעה, כי זהו אות לכך שהמדינה מתקדמת לרמתה של אירופה.

רייצ'ל פ. מיינס, מחברת הספר "הטכנולוגיה של אורגזמה: 'היסטריה', הוויברטור והסיפוק המיני הנשי", כתבה כי מקרי היסטריה היוו מקור הכנסה נאה לרופאים, כיוון שחולות אלה לא היו בסכנת מוות אולם דרשו טיפול מתמיד. החיסרון הבולט בטיפולים אלה היה שרופאים התקשו ללמוד את המיומנויות של השגת "פארוקסיזם היסטרי" בעיסוי, ולעיתים נדרשה עבודה של שעות להשגת התוצאה הרצויה. מנגד, הפניית האישה למיילדת לצורך הטיפול, גרמה לרופא להפסד הכנסה.

הפתרון נמצא בדרך של המצאת מכשירי עיסוי, אשר קיצרו את תהליך הטיפול משעות לדקות, ובכך ביטלו את הצורך בהפניה למיילדות. כבר בתחילת המאה ה-19 היו מתקני עיסוי במים בעיר באת' באנגליה, ובאמצע המאה ה-19 מתקנים אלה נפוצו בכל אירופה ובארצות הברית, והיוו בסיס לפיתוח אתרי מרחצאות רבים. בשנת 1869 פותח הוויברטור הראשון בידי הפיזיקאי האמריקאי ג'ורג' טיילור. הוא עבד על קיטור, שימש רופאים, ונועד להפעלה לפרקי זמן קצובים. בשנת 1873 פותח הוויברטור האלקטרו-מכני הראשון, שהופעל בבית חולים פסיכיאטרי בצרפת לצורך טיפול בהיסטריה.

בעוד שרופאי אותה תקופה הכירו בכך שמקור ההפרעה ההיסטרית הוא בחוסר סיפוק מיני, הם לא היו מודעים, או התעלמו במכוון, מהמטרה של מכשירי הטיפול בהשגת הסיפוק המיני. למעשה, פיתוח המכשיר ספקולום, המשמש לבדיקה חזותית של הנרתיק וצוואר הרחם, לווה במחלוקת גדולה הרבה יותר מהשימוש הרפואי בוויברטור, ייתכן והדבר נבע מהאופי הפאלי-חודרני של הספקולום.

דף מקטלוג סירס משנת 1918. תחת הכותרת "עזרים שכל אישה מעריכה" מופיע ויברטור נייד

עם תחילת המאה העשרים החלה רשת החשמל להגיע לבתי צרכנים פרטיים ועמה שלל מכשירי חשמל ובהם ויברטור. העובדה כי הוויברטור איפשר לאישה לקבל טיפול פרטי בביתה, הפכה את המכשיר לנפוץ. הוויברטור היה אחד מהמכשירים החשמליים הראשונים שנמכרו לצרכנים פרטיים, הרבה לפני מכשירים חשמליים חיוניים אחרים המוכרים לנו היום. ניתן היה לקנות ויברטור ביתי תשע שנים בטרם ניתן היה לקנות שואב אבק, ועשר שנים בטרם נמכר לצרכנים מגהץ חשמלי. בתמונה ניתן לראות בקטלוג המכירות של חברת סירס האמריקאית משנת 1918, ובו מכשירי חשמל ביתיים, בהם ויברטור נייד עם שלושה התקנים שונים והכיתוב "שימושי מאוד ומספק לשימוש ביתי".

טיפולים נוספים מקובלים להיסטריה נשית היו מתן דיאטה במזונות עשירים בברזל, כגון כבד בקלה, וכן התעמלות באוויר הפתוח, אמבטיות במים קרים, מקלחות קרות ושחייה בים.[4]

יחסו של הממסד הרפואי בסוף המאה ה-19 לתופעת ה"היסטריה", וכן תהליך המצאתו של הוויברטור הראשון, מתוארים בסרט הקולנוע הבריטי היסטריה(אנ') משנת 2011, בו מככבים רופרט אוורט, פליסיטי ג'ונס, מגי ג'ילנהול וג'ונתן פרייס.

תאוריות ויקטוריאניות על היסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת טענה היסטורית כי הנושא המרכזי של המאה ה-19 בעולם הוויקטוריאני הוא הקונפליקט שבין מין כאמצעי רבייה ומין כביטוי להתנהגות ארוטית.[5] אף על פי שלסמל הבולט ביותר של אותה תקופה, המלכה ויקטוריה, הייתה משפחה גדולה, שיעורי הילודה הכלליים הלכו ופחתו במהלך המאה ה-19. יחד עם הירידה בשיעורי הלידה, קיום יחסי מין למטרת רבייה איבד מחשיבותו. חלק ניכר מן הספרות הרפואית והספרות העוסקת בייעוץ נישואים, של אותה תקופה, מתאר את האישה חסרת התשוקה כאישה אידיאלית. האשה האידיאלית תקיים יחסי מין אך ורק כאמצעי רבייה, זאת כיוון שהפעילות המינית לא משכה אותה בשום אופן אחר. אידיאל זה השפיע על המבנה החברתי בדרכים רבות ואף סיפק את הבסיס לטיפולים נגד השימוש באמצעי מניעה. אולם, באותה עת הדבר גרם לתופעה של חוסר סיפוק מיני אצל נשים רבות והעלה את הדרישה לטיפול בהיסטריה.

היעלמות ההיסטריה כאבחנה רפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר עבודות התיזה שנכתבו בידי פסיכיאטרים צרפתיים בנושא היסטריה

במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ירד באופן חד מספר המקרים של אבחנת היסטריה נשית, והיא אינה מוכרת עוד בספרות הרפואית בימינו. להיעלמות ההיסטריה כאבחנה רפואית קיימות סיבות רבות: חוקרים רפואיים רבים טוענים כי ירידת שכיחותה של התופעה היא עקב ההבנה שגברה בקרב הציבור הרחב באשר לפסיכולוגיה של הפרעות קונברסיביות כגון היסטריה, לכן התנהגויות כאלה אינן יוצרות עוד את התגובה הרצויה בחברה.[6] היו שטענו כי ההיסטריה הנשית לא נעלמה, אלא שרופאים מסווגים אותה באופן שונה בימינו. בעבר, מגוון רחב ביותר של תסמינים יוחסו להיסטריה, והשימוש במושג היה למעשה "מושג סל" לתיאור שלל תופעות בלתי מוגדרות. עם השתכללות אמצעי האבחון, יותר ויותר מהתופעות הללו קיבלו אבחנות שונות ומדויקות יותר, עד שלא נותר כל תסמין ייחודי המזוהה עם היסטריה. כך למשל, רבות מן הנשים שהיו מאובחנות כהיסטריות, סווגו מחדש על ידי פרויד כנאורוזות של חרדה עודפת.

בימינו ביטויים שונים של היסטריה הם חלק ממחלות נפש אחרות, כגון סכיזופרניה והתקפי חרדה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כריסטופר בולאס, "היסטריה", הוצאת תולעת ספרים, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rachel P. Maines (1999). The Technology of Orgasm: "Hysteria," the Vibrator, and Women's Sexual Satisfaction. Baltimore: The Johns Hopkins University Press. ISBN 0-8018-6646-4.
  2. ^ Laura Briggs (2000). "The Race of Hysteria: "Overcivilization" and the "Savage" Woman in Late Nineteenth-Century Obsterics and Gynecology". American Quarterly 52: 246-73.
  3. ^ Regina M. Morantz and Sue Zschoche (1980). "Professionalism, Feminism, and Gender Roles: A Comparative Study of Nineteenth-Century Medical Therapeutics". The Journal of American History 67: 568-88.
  4. ^ B. Frank Scholl, Library of Health. American Health Society 1916. pp. 440
  5. ^ Estelle B. Freedman (1982). "Sexuality in Nineteenth-Century America: Behavior, Ideology, and Politics". Reviews in American History 10: 196-215.
  6. ^ Mark S. Micale (1993). "On the "Disappearance" of Hysteria: A Study in the Clinical Deconstruction of a Diagnosis". Isis 84: 496-526.