היקיצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היקיצה
The Awakening
The Awakening Chopin.jpg
מידע כללי
מאת קייט שופן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית
סוגה סיפורת
הוצאה
שנת הוצאה 1899
הוצאה בעברית
הוצאה כתר הוצאה לאור
שנה 2010
תרגום מירי קרסין
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-1-907727-21-4
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היקיצהאנגלית: The Awakening, ידוע גם בשם ההתעוררות) הוא רומן מאת קייט שופן, שפורסם לראשונה בשנת 1899. עלילתו מתרחשת בניו אורלינס ובאזור חוף המפרץ של לואיזיאנה בסוף המאה ה-19, ומספרת את סיפורה של עדנה פונטלייה והמאבק שלה מאבק בין גישתה הבלתי מסורתית המתפתחת לגבי נשיות ואמהות, לבין המקובל בחברה של הדרום האמריקאי. הוא אחד הספרים האמריקאים הראשונים אשר מתמקדים בסוגיות של נשים ללא התנשאות או פטרונות. הרומן גם מצא את מקומו בקאנון הפמיניסטי, ונחשב לטקסט ליבה. התערובת ברומן של נרטיב ריאליסטי, פרשנות חברתית נוקבת, ומורכבות פסיכולוגית ממצבים את "היקיצה" כמבשרת הספרות האמריקאית המודרניסטית, אשר הקדימה את העבודות של סופרים אמריקאים דוגמת ויליאם פוקנר וארנסט המינגוויי ומהדהדת יצירות בנות דורה, כמו של אדית וורטון והנרי ג'יימס. זו גם אחת היצירות הראשונות במה שהפך לז'אנר ספרותי דרומי שהגיע לשיאו עם יצירות המופת המודרניות של פוקנר, פלאנרי אוקונור, יודורה וולטי, קתרין אן פורטר, וטנסי ויליאמס.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחיל בשלהי המאה ה-19, כאשר משפחת פונטלייה—הכוללת את לאונס, איש עסקים ממוצא קריאולי מניו אורלינס, אשתו עדנה, ושני בניהם, אטיין וראול—נופשת ב"גרנד אייל" אשר על שפת מפרץ מקסיקו, באתר הנופש הפופולרי בקרב החברה הגבוהה, המנוהל על ידי מאדאם לברון ושני בניה, רוברט וויקטור. לאונס הוא בעל אוהב, אך עסוק תמיד בענייני עבודה. ההיעדרויות התכופות שלו משפיעים לרעה על חייו עם עדנה, והיא מבלה את מרבית זמנה עם חברתה הקרובה אדל רטיניול. אדל היא אישה קריאולית נשואה המגלמת את האידיאל הנשי של אלגנטיות וקסם. דרך יחסיה עם אדל, עדנה לומדת דברים חדשים על חופש ביטוי והתנהלות: מכיוון שהנחת היסוד בחברה הקריאולית היא שהנשים "תמות", מותר להן להתנהג ללא הסתייגויות וסגירות שהיו מקובלים אצל לבנים ממוצא אנגלי. וכך אט-אט עדנה משתחררת מן ההתנהלות החסודה שהייתה רגילה אליה, ונותנת פתח לרגשות ורצונות שהיו מודחקים אצלה. יד ביד, אדל אוהבת להזכיר לה תכופות מה תפקידה כאישה וכאם.

כך מתחיל תהליך "היקיצה" והגילוי העצמי של עדנה, שהוא לב הסיפור. במהלך החופשה והתגליות שבה, רוברט לברון הצעיר והמקסים מתחיל להיכרך אחריה. לרוברט יש שם כמי שבוחר כל שנה אישה מהנופשות, בדרך כלל נשואה, והופך לבן לווייתה. הוא מבלה את ימיו עם עדנה, תכופות בחברתה של אדל. בהתחלה היחסים הם תמימים—רוברט ועדנה פשוט נופשים על שפת החוף ומדברים. אך ככל שהקיץ מתקדם, הם מתקרבים. ותשומת הלב שהיא מקבלת מרוברט מעוררים אצל עדנה עוד גילויים עצמיים. היא מרגישה חיות מוגברת, ומתחילה שוב לצייר, כפי שאהבה לעשות בנעוריה. כשהיא לומדת לשחות, היא גם מרגישה את גופה, ואת העצמאות הפיזית והמיניות הגלומות בו. היא ורוברט לא מדברים על אהבתם הפורחת, אך היחסים המתפתחים מעוררים בעדנה את זיכרונות וחלומות נעוריה. היא מתחילה לחוות דיכאון בלילות עם בעלה לאונס, והניגוד בין תחושות אלו לשמחה המתפרצת כשהיא מרגישה ברגעי החופש שלה, בולט עד מאוד. רוברט, מצידו, מבין שאין ליחסים עתיד, וכך לפני שדברים ירחיקו לכת, הוא מסיר את עצמו מן המצב, ונוסע למקסיקו באמתלת ענייני עסקים. 

עדנה, בינתיים, עוברת מהפכים רגשיים, כשהיא מנסה ליישב את חובותיה כאם עם הרצון שלה לחופש חברתי ולהיות עם רוברט. היא חוזרת לניו אורלינס בסוף הקיץ אישה שונה. בהדרגה, עדנה מעריכה מחדש את סדרי העדיפויות שלה, ומתחילה לקחת אחריות על האושר האישי שלה. היא מתרחקת מחיי החברה של ניו אורלינס ומחובותיה שם, ונסוגה גם מחלק מהחובות המסורתיים המקושרים לאמהות. היא משקיעה את זמנה בציור. לאונס, שנבהל משינוי זה, ומחוסר הכניעות הפתאומי שעדנה מפגינה, מתייעץ עם רופא המשפחה, ד"ר מנדליי, מחשש שאשתו מאבדת את שפיותה. מנדליי הוא איש מודרני ונאור, וחושד שהשינוי בעדנה הוא תוצאה מרומן. הוא מסתיר מלאונס את חשדו זה, ופשוט מייעץ לו לתת למרדנות לכלות את עצמה, ואומר שכל ניסיון לדכא את המרדנות רק תגביר אותה, ואם יתאזר בסבלנות דברים ישובו על כנם. 

כאשר לאונס מתכונן לנסוע לניו יורק לרגל עסקים, הוא שולח את הבנים להישאר עם אמו. עדנה נותרת לבד בבית לתקופה ממושכת, וחווה לראשונה מרחב נשימה פיזי ואמוציונלי. היא מהרהרת על היבטים שונים של חייה, ומחליטה לדחות מעליה את סגנון החיים שהוסללה אליו. היא עוזבת את הבית ועוברת לגור בבית קטן לבדה, ומכריזה על עצמה כעצמאית—לא רכוש של אף אחד. האהבה שלה לרוברט עדיין אינטנסיבית, והיא מתחילה רומן עם אלסיי ארובה, הידוע כפתיין של העיר, כדי לספק את צרכיה המיניים. היא שולטת בקפדנות בגבולות הרומן, שהוא מיני בלבד, ולא מאפשרת החלפת רצף של דומיננטיות גברית שחוותה עד כה ביחסיה בדומיננטיות חדשה. כשעדנה מתחילה את הרומן עם אלסיי, זו הפעם הראשונה בסיפור שהיא מוצגת כיישות מינית. עם זאת, הרומן מתפתח כמלא מהמורות רגשיות.

עדנה פונה בשלב זה למדמואזל רייס, פסנתרנית מחוננת וידועה, החיה חיים מבודדים חברתית. הנגינה שלה השפיעה על עדנה עמוקות בתחילת הסיפור, וייצג את משאת נפשה: עצמאות. מדמואזל רייס חיה את חייה בשביל המוזיקה ובשביל עצמה, ולא כדי לענות על ציפיות החברה, ומייצגת ניגוד מוחלט לדמותה של אדל רטיניול, אשר מעודדת את עדנה להתאים את עצמה. רייס לוקחת את עדנה כסוג של בת חסות, ומזהירה אותה שהחיים כאמנית דורשים הקרבות. רייס היא מקור השראה עבור עדנה, הממשיכה גם דרך ביקוריה אצלה את תהליך היקיצה שלה. רייס נמצאת בקשר מכתבים עם רוברט בזמן שהותו במקסיקו, ועדנה מתחננת ממנה לחשוף את התוכן שלהם, והיא עושה כן, וכך עדנה נוכחת לדעת שרוברט עדיין חושב עליה. רייס מעודדת את עדנה להודות ברגשותיה, ולפעול לפיהם.

בסופו של דבר, רוברט חוזר לניו אורלינס. בהתחלה הוא מתנהג כאילו הוא אדיש כלפי עדנה, ומוצא תירוצים לא להיות בקרבתה. אך לבסוף הוא מתוודה על אהבתו העזה אליה. אך הוא מזכיר לה שאין הדבר יכול להיות, היות שהיא נשואה לאחר. עדנה מסבירה לו שהיא עכשיו עצמאית, ומכחישה שיש ללאונס בעלות עליה או זכויות יתר, ואומרת לרוברט שהם יכולים לחיות יחדיו באושר, ולהתעלם מכל מה שלא קשור ליחסיהם. אך למרות אהבתו, הוא מסרב להתחיל ביחסים שהוא מגדיר כיחסי ניאוף.

בעוד הם בשיחה עמוסת רגשות זו, עדנה נזעקת לעזור לאדל עם לידה קשה ומסוכנת. היא מפצירה ברוברט שימתין לשובה. בזמן שהן שוהות יחד, אדל חשה בריחוק הגובר של עדנה, ומבינה שהיחסים עם רוברט התפתחו. היא מבקשת מעדנה להתחשב בילדיה, ומזכירה לה את כל מה שהיא מפנה לו את גבה אם לא תתחיל להתנהג כמצופה ממנה. ד"ר מנדליי מלווה את עדנה הביתה, ומבקש ממנה לבוא להיבדק אצלו, כי הוא חושש מן ההשלכות של התנהגותה, שהוא רואה כמבולבלת. עדנה מרגישה את כובד הדרישות וההפצרות של הרופא ושל חברתה, ומתחילה לחשוב שאולי התנהגה באופן אנוכי.

כאשר עדנה חוזרת לביתה, היא מוצאת פתק מאת רוברט בו כתב שהוא עוזב לנצח, ושהוא אוהב אותה יותר מדי מכדי להטיל עליה כלימה של מערכת יחסים אסורה. חוסר היכולת של רוברט להתעלות על הציפיות החברתיות מביא ליקיצה הגדולה וההרסנית ביותר עד כה של עדנה. היא מוטרדת ממחשבות על ילדיה, ומבינה שאפילו רוברט, על אף אהבתו, לא יכול היה לאורך זמן לענות של כל צרכיה וחלומותיה. עדנה מרגישה תחושה איומה של בדידות. לבד בעולם שבו היא לא מצאה שום תחושת שייכות, היא מוצאת רק פתרון אחת למגבלות הבלתי נמנעות ושוברות הלב של החברה. היא חוזרת לגרנד אייל, המקום שאירעה ההתעוררות המינית, הרגשית, והאינטלקטואלית שלה, ומפקידה עצמה לגלים. בזמן שהיא שוחה לתוך המים, היא מהרהרת על ילדיה ובעלה, על אי-היכולת של רוברט להבין אותה, על מילות החוכמה של ד"ר מנדליי, ועל האומץ של מדמואזל רייס. הספר משאיר את השאלה פתוחה, האם מותה היווה כניעה פחדנית, או ניצחון משחרר.[1]

לוחית זיכרון לקייט שופן בספריה העירונית של ניו יורק: "The bird that would soar above the level plain of tradition and prejudice must have strong wings." (הציפור שברצונה להמריא מעל המישור השטוח של מסורת ודעה קדומה, חייבת להיות בעלת כנפיים חזקות).

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדנה פונטלייה – אישה פרסביטריאנית מכובדת מקנטקי, החיה בחברה הקריאולית ממעמד גבוה בלואיזיאנה בשל נישואיה ללאונס. היא מורדת נגד הציפיות הקונבנציונליות ומגלה זהות עצמאית מהתפקיד אשר יוחס לה בתור רעייה ואם.
  • לאונס פונטלייה – בעלה של עדנה, איש עסקים מצליח שאינו מודע לאומללותה של אשתו.
  • מדמואזל רייס – הדמות שלה מסמלת את מה שעדנה הייתה יכולה להיות אם הייתה מגיעה לגיל זקנה ואם הייתה משתחררת ממשפחתה. למרות תפישתה את רייס כבלתי נעימה, עדנה רואה בה מקור השראה ל"התעוררות" שלה.
  • מאדאם אדל רטיניול – חברתה של עדנה, מייצגת את האידיאל המושלם של אישה דרומית של סוף המאה ה-19; מסורה לחלוטין לבעלה ולילדיה.
  • אלסיי ארובה – גבר מקומי הידוע כאחד שמפתה נשים נשואות. מנהל רומן קצר עם עדנה. 
  • רוברט לברון – ידוע כמי שאוהב להקסים נשים שלא ניתנות להשגה, אבל במקרה של עדנה, הוא מתאהב. היחסים איתו מציתים את ה"התעוררות" של עדנה, אך הוא בסוף מסרב להיות איתה בהפרה של קונבנציות חברתיות.

תמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדנה נמצאת במשבר זהות. היא מתויגת באופן "טבעי", על פי אמות החברה שהיא חיה בה, כאם וכרעייה, וכשהיא מגלה שיש לה רצון או צורך לפרוץ מחוץ לגבולות הזהויות האלה (שיש להן גם מתכונת מאוד ספציפית איך לעשות אותן "נכון") אין לה בעצם מסלול ברור לכל זהות אחרת. לכן היא חווה "התעוררות", מעין מעבר ממצב קיום אחד לאחר, ובו מוצאת את האנושיות האותנטית שלה, שהייתה חבויה תחת המצג החברתי שהציגה עד כה. המטרות שעדנה התעוררה אליהן - מיניות, אמנותיות, חופש כלכלי, מרחב פיזי פרטי - אינן כלולות בזהותה כאישה כפי שהיא חונכה וכפי שהחברה רואה אותה.

נשים ונשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתמקד ברעיונות לגבי נשים ונשיות, גם מההיבט של ציפיות החברה מנשים, וגם מן ההיבט של חוויותיהן של נשים. הדמויות של אדל פנטלייה ומדמואזל רייס מייצגות שני קצוות של מודלים של נשיות: אדל מייצגת את הנשיות ה"נכונה", המצופה. היא מודל לחיקוי, ואף מספקת לעדנה עידוד ונזיפות כדי שזו תתיישר לציפיות החברתיות - שביניהן, הגשמת נשיות בתור אם ורעייה, כפיפות לגבר, שמירה על אמות מוסר, וקיום פעולות חברתיות ייעודיות של נשים, שבידיהן מופקד במידה רבה הסדר החברתי. מאידך, רייס היא הקיצון שהחברה אינה ממליצה עליה: יחידנית וללא גבר אחראי בחייה, עצמאית (וכך נחשבת לתמהונית), חייה עבור הייעוד האישי שלה, אמנותה, ולא כדי לקיים ייעודים חברתיים (כמו הולדת ילדים). כחלק מהתהליך שלה, עדנה עוברת מקרבה לאדל לקירבה לרייס, על אף ההשראה שהיא שואבת מרייס, עדיין חשוב לה לציין שרייס לא נעימה לה - אינדיקציה נוספת לגבי חוסר המקובלות של הנשיות של רייס, מכיוון שחלק גדול ממה שמצופה מנשים, בעיקר בחברה הגבוהה של דרום ארצות הברית, הוא נעימות.

הסיפור מדגיש את היעדר הבחירות שיש לעדנה כאישה - אם היא מפסיקה להיות אישה "טובה" היא עלולה להיחשב כחולת נפש; הרצון שלה להגשמה עצמית מן ההכרח עומד בניגוד ליכולתה לתפקד כאם; הבחירה לממש את צרכיה המיניים מעמיד אותה כחריגה ומחוץ למסגרת החברתית המקובלת. היעדר זה מוביל אותה לבסוף למסקנה כי אין מטרותיה בהישג ידה כלל, ועליה לבחור בין חיים תחת המכבש החברתי, או מוות. בחירה סופית זו היא מרכזית לרומן, ושופן באה להראות שהסדר החברתי ותפקידי המגדר של סוף המאה ה-19 אינם יכולים לשאת את קיומה של אישה עצמאית.

אהבה ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד הנישואים, ב"היקיצה", הוא מחסום עצום לאושרה של עדנה. בתחילת הספר, עדנה כמעט ולא מודעת למידה בה ההרגל של ציות מיידי לכל דרישה של בעלה לאונס טבוע בה. אך ככל שההתפתחות שלה מתקדמת לאורך הסיפור, היא מתחילה לגלות אי-ציות ולהחליט בעצמה לגבי דברים הקשורים לאיך היא מעבירה את זמנה, ועם מי. בסוף הסיפור, היא מוותרת כליל על כל חיבור לרעיון הנישואים, ומגיעה למסקנה שאפילו עם אהוב ליבה, רוברט, זה לא יכול היה לעבוד. בנושא זה שופן מדגישה את זה שהחופש שעדנה מבקשת לעצמה הוא לא יותר גדול מן החופש שלאונס כבר נהנה ממנו גם כאיש נשוי.

כשעדנה מתאהבת ברוברט, היא יודעת שבעברו הוא התייחס ל"אהבה" כמשהו קליל ואולי אף היתולי; מסגרת משעשעת להעביר בה את הקיץ, כל פעם עם אישה אחרת, ובאופן לא פוגעני ושלא שובר מוסכמות. אך עם עדנה, הוא נשבע שזו אהבה "אמיתית", ומרגע זה, מתחילות הבעיות. בשל התאהבות זו, משתנות כל מסגרות חייה של עדנה - המשפחתית, החברתית והכלכלית, וכן התפישה העצמית שלה, נסיבות חייה, ולבסוף מותה. כך שלמרות שבמרכז סיפור אהבה הוא לכאורה מרכזי לרומן, שופן בעצם כופרת ברעיון של "אהבת אמת" רומנטית.

מעמד וחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגרת של הסיפור היא של מעמד מאוד מסוים: החברה הגבוהה של הקריאולים הלבנים בדרום. המוסכמות החברתיות מאוד קפדניות - על אישה להיראות באופן מסוים, עליה לנהל שעות קבלה חברתיות בביתה כדי לעזור לקדם את עסקי בעלה, עליה להיות דתיה במידה המתבקשת, לא פחות ולא יותר, ועוד. הקונבנציות הן ברורות ולא סמויות - הביטוי Les convenances (הקונבנציות) חוזר על עצמו מספר פעמים בסיפור, ונמצא ברקע לכל אורכו. בכך מדגישה שופן שבלתי אפשרי עבור עדנה להגשים את עצמה ולהישאר חלק מהחברה.

הדחקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחברותה של עדנה לחברה הקריאולית דרך נישואיה הוא מרכזי לנושא ההתעוררות, שהוא בין היתר התעוררות ממצב של הדחקה. הקריאולים יותר קולניים, ומדברים באופן יותר חופשי ובוטה, ממה שעדנה הורגלה בחברה הפרוטסטנטית-אנגלית בו גדלה, שם נאכפה צניעות מוקפדת בדיבור, לבוש והתנהלות. אך כאן היא מוצאת גישה שונה - הקריאולים אכן מצפים לנאמנות בין בני זוג נשואים, אך סטנדרט זה כל כך ברור להם שהם נהנים "לשחק" בפלירטוטים שבסופו של דבר ריקים מתוכן. אך עבור עדנה, מהרגע שהיא מסירה מעצמה את ההדחקה הנוקשה, השחרור כולל יציקת תוכן אמיתי בו.

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם ששופן מציירת ב"היקיצה", אמנות מקושרת באופן ישיר לתשוקה, וככזו, יכולה להתקיים רק מחוץ למסגרת חברתית מקובלת. מדמואזל רייס, המגלמת רעיון זה, אומרת לעדנה שעליה להיות "נפש אמיצה, המעזה ומתריסה", ומודיעה לה שאם בכוונתה להקדיש עצמה לאמנותה, יהיה עליה לשאת מחיר.

בידוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמה מרכזית זו הייתה חלק מכותרת הספר במקור, כאשר השם שנתנה לו שופן היה A Solitary Soul. שופן מדגישה את כל האופנים בהם אישה יכולה לחוות בידוד: בתור רעייה, בתור אם, בשל מוצא, או מעמד, ועוד. עם זאת, ככל שעדנה מבודדת את עצמה מאחרים, כך היא מגלה יותר על עצמה וההתעוררות שלה מתקדמת. שופן מדגישה בסיפור שיש בחזקתנו "אני אמיתי" החי בנפרד מאחרים, ומהתפקידים שמוקצים לנו על ידי הסביבה.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוות הופך לתמה רק בסיום הספר, אך הופך למרכזי בשל השאלה שנותרת פתוחה לגבי מותה של עדנה: האם היא ביקשה להתאבד, או שהייתה זו תאונה? הפרשנות המסורתית לספר מכירה במותה כהתאבדות, אך קיימת אסכולה שמפרשת אותה כתאונה - לפיה עדנה, על אף הקשיים, הייתה בשיא הצלחתה כיישות עצמאית, ולא הייתה לה סיבה להתאבד: היא התחילה לחוות הצלחה כאמנית, ניהלה לראשונה חיי מין שנועדו לספק אותה, מצאה חופש במרחב פיזי משלה, ואפילו הגיעה למסקנה שעל אף הכמיהה הגדולה שלה לרוברט, חיים משותפים עמו לא היו יכולים להסב לה אושר אמיתי לאורך זמן. על פי אסכולה זו, לא הייתה לעדנה סיבה לוותר דווקא בנקודה זו, ורואים את השחייה שלה כשחייה אל עבר החופש, ואת מותה כביקורת על החברה שלעולם לא תאפשר לה חופש זה.

בין המפרשים את מותה כהתאבדות יש חילוקי דעות לגבי האופי של המעשה, כאשר חלק רואים במותה בחירה אמיצה, לנוכח האפשרות היחידה שעמדה בפניה של חיים כמנודה או כרכוש של בעלה; ואילו אחרים רואים במעשה כניעה פחדנית.

ביקורת וקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היקיצה" עוררה מחלוקת רבה בעת פרסום הספר בשנת 1899. למרות שהרומן לא הוחרם רשמית, הוא צונזר בפועל.[2] הרומן של שופן נחשב כלא מוסרי, לא רק בשל הייצוגים הכנים של מיניות ותשוקה נשית, אלא גם בשל מהותה של הדמות הראשית, אשר מתמרדת נגד מוסכמות חברתיות ותפקידי מגדר. התגובה הציבורית לרומן הייתה דומה למחאות שקיבלו את פני פרסום והעלאה לבמה את יצירתו הקלאסית של הנריק איבסן"בית הבובות" (1879), שחולקת עם "היקיצה" את התמה המרכזית של ביקורת לגבי חלוקת תפקידי מגדר, ובשתי היצירות הגיבורה נוטשת את בעלה וילדיה כדי לחתור להגשמה עצמית.

הביקורות בעיתונות היו מגוונות - החל מהאשמות וגינוי, ועד להכרה בספר כעבודה חשובה מאת יוצרת כשרונית. התפלגות זו משתקפת בביקורות שפורסמו בשני עיתונים בעיר מולדתה של שופן, סנט לואיס שבמיזורי: בעיתון St. Louis Republic כינו את הספר "רעל" ונטען שהוא "משקה חזק מדי לעוללים מוסריים"; ואילו בעיתון St. Louis Mirror, נכתב ש"עדיף היה להתחנן בפני האלים, מתוך פחדנות מוחלטת, עבור שינה בלתי פוסקת, ורק לא לדעת איזו מפלצת מכוערת ואכזרית התשוקה יכולה להיות, כשהיא מתעוררת, כמו נמר, לאיטה. זהו סוג היקיצה שמשאירה את חותמתה על הקורא בדמותה המרכזית של גברת שופן."[3]

חלק מהביקורות הביעו אכזבה משופן: "לא היה זה הכרחי עבור סופרת בעלת עדנה כה מפותחת וחן פואטי להיכנס לתחום המעובד עד עייפה של ספרות מין" (Chicago Times Herald). אחרים התאבלו על אובדן הטעם הטוב; על פי כתב העת The Nation, הספר נפתח בציפיות גבוהות, "על סמן סיפוריה הקצרים הנעימים של הסופרת", ונסגר ב"אכזבה אמיתית", ברמיזה שהנושא של הספר הוא הבעיה: "עדיף לו הייתה נחסכת מעמנו אי-הנעימות של קריאה עליה".[4] שופן אף כונתה במאמר "סופרת מתוחכמת נוספת שסרחה."

כמה ביקורות היו עוד יותר חותכות, כמו למשל הביקורת בכתב העת Public Opinion, אשר הצהירה, "היינו מרוצים ביותר כאשר הגברת פונטלייר שחתה אל מותה במימי המפרץ."[5]

אך בין הביקורות הקשוחות וההסתייגויות, חלק מהמבקרים הכירו באיכות הספרותית של "היקיצה". The Dial קרא לספר "טרגדיה רוחנית נוקבת" לצד האזהרה כי הרומן "לא לגמרי נאות בנטיותיו." באופן דומה, The Congregationalist קרא לספרה של שופן "כתיבה מבריקה" אך סכמה שבכל זאת "אין אנו יכולים להמליץ עליו". בביקורת ב- Pittsburgh Leader, וילה קאתר העמידה את "היקיצה" לצד יצירות כגון "מאדאם בובארי", היצירה הידועה לשמצה באותה מידה של גוסטב פלובר, אך גם קאתר לא התרשמה במיוחד מן הדמות המרכזית עצמה, ואמרשה שהיא "מקווה שמיס שופן תקדיש את הסגנון הזוהר והגמיש שלה למטרות טובות יותר".

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה העברית של "היקיצה"

שופן לא כתבה ספרים נוספים לאחר "היקיצה", ואף התקשתה לפרסם סיפורים לאחר השקתו. החוקרת אמילי טות סבורה שזה בין היתר כי שופן "הלכה רחוק מדי: החושניות של עדנה הייתה יותר מדי עבור שומרי הסף הגברים". הספר הבא של שופן בוטל, והיא פיתחה בעיות בריאות וענייני משפחה שכילו את זמנה וכוחותיה. כשהיא נפטרה כעבור כחמש שנים, היא הייתה בדרך להיות נשכחת. רק בשנת 1960 גילה אותה מחדש החוקר הנורווגי פר סיירסטד, מה שהוביל לעניין מחודש בספר, וכניסתו לקאנון הספרותי הפמיניסטי.

הספר עובד לסרטים פעמיים: בפעם הראשונה בשנת ת1985, בשם The End of August בכיכובה של סאלי שארפ בתפקיד עדנה; וב-1991 לסרט Grand Isle, בבימויה של מארי למברט ובכיכובה של קלי מקגיליס, ובהשתתפותם של ג'ון דברי בתפקיד לאונס ואדריאן פסדר בתפקיד רוברט.

ב-2010, בפרק 9 של העונה הראשונה של סדרת HBO "טרמיי", פרופסור קרייטון ברנט (ג'ון גודמן) מלמד את הרומן בכיתתו, ודן בתמות שלו עם הסטודנטים.[6] בהמשך הפרק, הוא משחרר את הכיתה מוקדם, ויוצא לטיול לראות את המקומות האהובים עליו בניו אורלינס, אשר חלקם נחרבו על ידי הוריקן קתרינה, לפני שהוא לבסוף נוטל חייו במימי נהר המיסיסיפי.

הוצאה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chopin, Kate. The Awakening. New York, NY: Bantam Classic, 1981.
  2. ^ Benjamin, Franklin. Colonial literature, 1607–1776. New York: Infobase Publishing, 2010: 88. ISBN 0-8160-7861-0
  3. ^ Emily Toth (יולי 1999). "Emily Toth Thanks Kate Chopin". The Women's Review of Books (Old City Publishing, Inc.) 16 (10/11): 34. JSTOR 4023250. doi:10.2307/4023250. 
  4. ^ Review from "recent novels" reprinted from The Nation 69 (3 August 1899) In Critical essays on Kate Chopin, ed. By Alice Hall Petry, (New York, 1996)
  5. ^ Review from 'Book Reviews' reprinted from Public Opinion 26 (22 June 1899) 794. In Critical essays on Kate Chopin, ed. By Alice Hall Petry, (New York, 1996)
  6. ^ Keith Phipps (13 ביוני 2010). "Wish Someone Would Care". The A.V. Club.