היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הירואיזם לאומי)
היסטוריה של הקולנוע הישראלי

הקולנוע הישראלי בתקופת היישוב ובשנות החמישים היא תקופה מוקדמת בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בתקופת היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים הבודדים שנוצרו היו לרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות.

שנות ה-50 הביאו להתפתחות מסוימת. הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי, ובשנת 1955 הוסרט הסרט הישראלי החשוב ביותר שנוצר עד אז, "גבעה 24 אינה עונה". למרות זאת, בסוף שנות ה-50 עמד הקולנוע הישראלי עדיין בשלבים עובריים, וטרם הצליח ליצור לעצמו מאפיינים מובהקים, שפה משלו, או תעשייה של ממש. המסרים שהועברו היו מסרים ציוניים אחידים ופשטניים למדי. הקולנוע הישראלי עדיין המתין ליוצרים החשובים של שנות ה-60 על מנת שינחו את דרכו העצמאית.

ימי הראינוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים צולמו בארץ ישראל עוד מתקופת שלטון הטורקים. בשנת 1896 שלחו האחים לומייר צלם בשם אלכסנדר פרומיו אל המזרח, ובין היתר צילם פרומיו את הסרטים הראשונים המראים את ארץ ישראל. הסרטים שצולמו בארץ באותה התקופה היו בדרך כלל צילומים פשוטים של נופים או מאורעות טקסיים. בשנים 1899–1902 ניסה בנימין זאב הרצל להפיק סרט תעמולה ציוני בארץ ונכשל.

בתחילת המאה העשרים הופקו מספר סרטים בארץ. ב-1903 שלחה חברת אדיסון (אנ') לארץ את הצלם עבאדי. סרט ידוע שלו הוא "רקדנים ליד שער יפו". במשך השנים צולמו בארץ ישראל סרטים שונים בידי מיסיונרים (חיל הישע, 1905) וחברות סרטים (כמו "פאטה", 1905), שכוונו בעיקר לקהל נוצרי, אך גם קהל יהודי בגולה נהנה לראות מראות אלה. סרט בשם "סרט ראשון בארץ ישראל" צולם על ידי הבמאי הבריטי מורי (משה) רוזנברג בשנת 1911 על מנת להביא מראות מהארץ לקונגרס הציוני העשירי. ב-1913 הפיקה חברת "מזרח" מאודסה את הסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל", סרט תעמולה ציוני שבמשך מספר שנים זכה להצלחה גדולה. ב-1914 הפיקה חברת "קוסמו פילם" היהודית מפולין את "ארץ הקודש-מצרים-פלשתינה".

בשנת 1913 רכש עקיבא אריה וייס מצלמת 35 מילימטר, בניסיון להתחיל ביצירת ראינוע עברי. הוא הקים סטודיו בשם "אורה חדשה", וצילם סרט תעמולה ציוני אשר נשלח לפיתוח בצרפת, שם אבד במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יעקב בן דב, שזכה לכינוי "אבי הסרט העברי"

בהשפעת הסרטים הללו, התמסר הצלם האמן יעקב בן דב (לסוטרה), איש "בצלאל", לתיעוד המפעל הציוני, ואף זכה לתארים: "חלוץ הפילם הארץ ישראלי" ו"אבי הסרט העברי". בשנת 1917 צילם בן דב את הסרט התיעודי החשוב המתעד את כניסת הגנרל אדמונד אלנבי לירושלים, ב-11 בדצמבר 1917. לאחר מכן אסף בן דב מספר קטעים המתעדים את כיבוש הארץ על ידי הבריטים, והפיק מהם סרט בן כשעתיים בשם "יהודה המשוחררת". סרטים אלו הם בעלי ערך היסטורי ניכר, אך איכותם הטכנית והאמנותית ירודה ביותר. בן-דב היה גם האיש שהחל בתביעה לשנות את דרכי ההפקה של המוסדות הלאומיים ולעבוד לפי הכללים של אמנות הקולנוע המתפתחת. בן דב המשיך בהפקת יומנים וסרטי תעמולה למען המוסדות הלאומיים עד לשנות ה-30. במשך הזמן היו כמה ניסיונות ורעיונות לפתח תעשיית סרטים, ביניהם יוזמתו של פרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל".

ניסיונות ראשונים להקמת תעשיית קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 1926 היו הסרטים המופקים בארץ ישראל ברובם יומני קולנוע, שהציגו תמונות, נופים ואירועים, ללא עריכה או עלילה. בשנה זו הגיע לארץ חלוץ הקולנוע נתן אקסלרוד. אקסלרוד הושפע מיצירותיהם של גדולי הראינוע בעולם, כסרגיי אייזנשטיין וווסובלוד פודובקין, ורצה להקים גם בישראל תעשייה קולנועית של ממש.

ב-9 בספטמבר 1927 החל בצילומי הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון, "החלוץ", כשהוא עומד בראש קואופרטיב של צעירים, ולצדו ירושלים סגל, שלימים פיתח קריירה כמתרגם סרטים. הסרט נועד להציג את חיי החלוצים בארץ ישראל, על סבלותיהם ושמחותיהם. צילומי סרט זה לא הושלמו מעולם, בשל בעיות פיננסיות שקטעו את ההפקה באמצעה.

אקסלרוד הבין כי לא יצליח בטווח הזמן המיידי להקים תעשיית סרטים יש מאין, ולכן צמצם מעט את שאיפותיו. ביחד עם כמה מחברי הקואופרטיב, ועם ירושלים סגל, הקים חברה לייצור יומני קולנוע, בשם "סרטי מולדת". חברה זו התקיימה חמש שנים, והפיקה יומנים שתיעדו את הווי החיים בארץ – הנחת אבן הפינה לצינור הנפט כירכוכ-חיפה, ייסוד נתניה ואירועים נוספים שאירעו בארץ. בחמש שנות פעילותה צילמה החברה מספר יומנים, וכן סרטי פרסומת. החברה פעלה ממעבדה פרימיטיבית שהוקמה ברחוב מונטיפיורי בתל אביב.

משנת 1931 פעלה לצד "סרטי מולדת" חברה נוספת לייצור יומני קולנוע, בשם "חברת אגא", שהקים ברוך אגדתי. החברה פעלה כשלוש שנים, והפיקה אף את סרט האנימציה הראשון בארץ, "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" (1931). סרט זה, סרט אילם באורך של כעשר דקות, שהתסריט לו נכתב על ידי אביגדור המאירי, אויר על ידי אריה נבון ומספר את הרפתקאותיו של צעיר תימני בתל אביב הקטנה.

ב-1929 הקים העיתונאי והסופר שלמה בן-ישראל את חברת "זהר פילם", ואליו הצטרפו הבמאי חיים הלחמי והתפאורן והצייר צבי גולדין. בשנת 1932 הקים הלחמי את חברת "פא"י (הלחמי ושות')" והפיק וביים את הסרט "ויהי בימי". זה היה הסרט האמנותי הקצר הראשון בארץ ישראל שנוצר במימון פרטי ובכוח אדם מקומי למען קהל של קוני כרטיסים. אקסלרוד הציע את הסיפור לסרט ואת הפקתו וצילם אותו. הסרט היה קומדיה פורימית בשתי מערכות, ותקציבו היה מועט ביותר - כמה עשרות לירות ארץ ישראליות.

התנופה והנפילה של תחילת שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1932 סימנה מפנה בתעשיית הקולנוע בארץ ישראל. בשנה זו צולם בארץ סרטו של הבמאי אלכסנדר פורד, "צבר", הנחשב לסרט העלילתי המדבר הארץ ישראלי הארוך הראשון. כמו כן החלה הפקתו של הסרט עודד הנודד, על ידי פא"י

בשנה זו הוזמן פורד לארץ ישראל על ידי המפיק זאב מרקביץ', על מנת ליצור סרט על חיי החלוצים. את התסריט כתבה אשתו של פורד, אולגה. הסרט תיאר קבוצת חלוצים המחפשים מים במדבר, ומתעמתים עם קבוצת ערבים. בסרט שיחקו מיטב שחקני התיאטרון בארץ - פסח בר-אדון, יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, אהרן מסקין, חנה רובינא, דוד דוידוב וריטה גולדברג. "צבר" מעולם לא הוצג בארץ. במקומות בהם הוצג ברחבי העולם ספג ביקורת חריפה. הסרט הציג את המאבק בין היהודים והערבים בדומה לאופן בו הוצגו המאבקים בין המתיישבים האמריקנים והאינדיאנים במערבונים, והביקורת טענה כי הוא זר לארץ ולרוחה. הסרט היה אחד מחמישה סרטים עלילתיים באורך מלא שהופקו בארץ במהלך כל שנות ה-30, אם כי לא ניתן לראות בו משום קולנוע ישראלי, שכן מימונו היה זר, וייצורו הטכני בוצע במעבדות בוורשה.

כרזת הסרט "זאת היא הארץ", המוצגת באכסדרה של סינמטק תל אביב

"עודד הנודד" היה לסרט העלילתי האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים לקהל של קוני כרטיסים, בארץ ישראל. הסרט הופק בשנת 1933, על ידי פא"י, בבימויו של אקסלרוד, בתקציב דל של כ-400 לא"י. בגלל התקציב הנמוך נוצר "עודד הנודד" כסרט אילם, אף על פי שסרטים עם קול כבר כבשו את השוק בתקופתו. מבחינה זו היה הסרט יוצא דופן בזמנו, דבר שהשפיע לרעה על הניסיונות לשווק אותו בחוץ-לארץ. בארץ זכה הסרט להצלחה מסוימת ולביקורות טובות בעיתונות. הייתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן מספר שבועות בפני אולמות מלאים בקולנוע "עדן" בתל אביב, בקולנוע "ציון" בירושלים, וכן בחיפה ובעוד יישובים בארץ. הסרט הציג את סיפורו של עודד, ילד היוצא לטיול, אובד בדרכים, ופוגש ממגוון תושבי הארץ וחיות הבר שבה.

הצלחת "עודד הנודד" וצילום "צבר" יצרו בארץ אווירה של תחילתה של תעשיית הקולנוע בשנים 1933 ו-1934. בשנים אלו הוקמו בארץ חברות הפקה רבות, אך רובן פשטו רגל מבלי להפיק אף סרט. שני סרטים שהופקו בשנים אלו הם "עבודה" של הבמאי הלמר לרסקי שעלה לארץ מגרמניה, ועסק בבניין הארץ, ו"לחיים חדשים" שיזמה קרן היסוד, סרט תעמולה באורך של שמונים דקות שהציג את פעולותיה של קרן היסוד. את הסרט ביים יהודה להמן והוא כלל שירים מאת נתן אלתרמן בהלחנת דניאל סמבורסקי.

בסוף שנות ה-30 פרד דונקל פתח בביתו את מעבדת הפילם הראשונה בארץ שעסקה בסרטים מדגמי 16, 9 ו-8.5 מ"מ.[1] הוא הקים חברת הפקות בשם "הפילם הארצישראלי" ("פא"י").

בשנת 1935 נערך ניסיון נוסף להקים אולפן קולנוע באיכות ראויה. חברה בשם "אופק" השקיעה סכום עתק של 15 אלף ליש"ט ברכישת ציוד להפקת סרט. עם תחילת ההפקה התברר כי התקציב לא יספיק לסיום הסרט, והמשך הסרטתו נזנח. חלק מן הציוד נרכש על ידי ברוך אגדתי; הוא השתמש בקטעים שצולמו מיומני "אגא" ליצירת סרט תיעודי באורך של 50 דקות, "זאת היא הארץ", שבו ניסה להציג את הגשמת הציונות בסיפור דוקו-דרמה. בסרט השתתפו שחקנים ידועים כרפאל קלצ'קין, בצלאל לונדון, שמואל רודנסקי ואחרים, ואת המוזיקה תרמו עמנואל הרוסי ואלכסנדר פן.

סרטי כרמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה ייסד אקסלרוד את חברת "סרטי כרמל" שהפיקה יומנים, סרטי תעודה, פרסומות ומספר סרטי עלילה. חברה זו נותרה השריד היחיד לכל תעשיית הסרטים שנוצרה מאז 1932. החברה החלה בהסרטת סרט בשם "שירת ישראל" (הידוע גם כ"חלום עמי") בשנת 1933, בו נעשה ניסיון להתאים קטעי חזנות של החזן יוסלה רוזנבלט לנופי הארץ. עם זאת, רוזנבלט מת במהלך ההפקה, והפקת הסרט הסתיימה בניו יורק. המוצר הסופי היה שונה מאוד מתכנונם של הוגי הרעיון, והסרט הסתיים בתיאור הלווייתו של רוזנבלט.

"סרטי כרמל" התיימרה להיות אולפנים המסוגלים ליצור סרט קולנוע שלם מתחילתו ועד סופו, לרבות הפן הטכני. בעיה שעמדה בפני יוצרי הסרטים בארץ, הייתה הזיכיון של חברות אמריקניות וגרמניות על ציוד להקלטת קול לקולנוע. בעיה זו נפתרה בשנת 1935, כאשר במסגרת חברת "העברה" שעסקה בהעברת רכוש יהודי גרמניה לארץ ישראל, נרכשה מחברה גרמנית בשם "טוביס" מכונת הקלטה ניידת זולה. מעודד מהתפתחות זו החליט אקסלרוד לצלם סרט מדבר נוסף, "מעל החורבות".

"מעל החורבות" היה סרט ציוני אשר תיאר מדריך נוער המספר לקבוצת ילדים בקיבוץ את סיפורם של ילדים בימי בית שני, אשר לאחר חורבן כפרם בידי הרומאים, מקימים אותו מחדש. את הסרט ביים הבמאי ארי וולף. הסרט צולם בתנאים קשים, שכן התקופה הייתה תקופת המרד הערבי הגדול, והדבר גרם לקשיים חמורים בהפקה. הפקת הסרט עלתה אלף לא"י, והסרט לא החזיר את ההשקעה בו, והיווה כישלון חרוץ. עם זאת, חברת "סרטי כרמל" המשיכה לשגשג, תוך שהיא מתרכזת בייצור יומני קולנוע. זכור לטובה יומן המציג את העלייה לחניתה, שלווה במוזיקה של משה וילנסקי.

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוצרה בעיה משמעותית של מחסור בחומרי גלם. בתקופה זו קפאה העשייה הקולנועית, ואף הפקת יומני הקולנוע כמעט ונעצרה.

בשנת 1947 יצר בארץ הבמאי התיעודי האמריקני הרברט קליין את הסרט "בית אבי", העוסק במאמציו של ילד ניצול שואה לחפש אחר הוריו. בסרט הושקעו כרבע מיליון דולר. את התסריט כתב הסופר היהודי מאיר לוין והצלם היה פלויד קרוסבי, שצילם גם את הסרט "בצהרי היום". עוזר הצלם היה רולף קנלר. הסרט זכה להצלחה מסוימת בקרב יהודי אמריקה, והביא לתנופה מסוימת בתעשיית הקולנוע המקומית. את הציוד ששימש את קליין בהסרטה רכש יהודי מדרום אפריקה בשם נורמן לוריא, אשר הקים את "החברה הארץ ישראלית לסרטים", בשכונת טלביה בירושלים. הוא הביא לארץ במאי אמריקני יהודי בשם ג'וזף קרומגולד; בבימויו, ובסיוע צלמים כסאשה אלכסנדר ורולף קנלר, נוצרו מספר סרטי תעודה בין השנים 19471949. החברה התמוטטה מבחינה כלכלית לאחר כשלוש שנות פעילות.

לקראת הקמת מדינת ישראל, נוצרו במהלך 1947 נוצרו מספר סרטים נוספים. במאי בשם יוסף לייטס הגיע לארץ עם צבא אנדרס, ונשאר גם לאחר המלחמה. "דמעת הנחמה הגדולה" שביים לייטס, הציג את נופי הארץ בליווי קריינות. סרט נוסף מסוג זה הוא "אדמה" בבימויו של הלמר לרסקי, שהציג את סיפורו של עולה צעיר בכפר הנוער בן שמן, והוסרט במימון נשות "הדסה". ב-1947 נוצר הסרט "הבית במדבר", על קיבוץ בית הערבה, בבימויו של בן עויזרמן.

הסרט הישראלי בשנות המדינה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריאליזם הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע מסחרית עצמאית. הסרטים הופקו על ידי מספר גורמים מוסדיים, בראש ובראשונה מדינת ישראל על שלוחותיה השונות. בשנת 1948 הוקמה במשרד הפנים מחלקה מיוחדת לעיתונות ולקולנוע, ובראשה עמד ישעיהו קלינוב, עורכו לשעבר של העיתון "הארץ". המחלקה השתלטה על "יומני כרמל", ובאמצעים של תמיכה כספית היה בידה להכתיב אף את תכניו. לאחר חילופי תפקידים במשרד הפנים, שהביאו להשתלטות המפלגות הדתיות, הוחלט במשרד ראש הממשלה דוד בן-גוריון ליצור יומן מתחרה בשם "יומני גבע". לאחר מספר גלגולים, הוקמה חברה בשם "סרטי גבע" אשר הפיקה את היומן. את החברה יזמו היזם מרדכי נבון ואיש הקולנוע יצחק אגדתי.

בשנת 1953 החלה ההסתדרות להפיק סרטים. בשיתוף פעולה עם "סרטי גבע" הופקה סדרת סרטים קצרים, בבימוי הבמאי נתן גרוס, שהפיצה את ראיית העולם ההסתדרותית. במקביל החל אף צה"ל בעשיית סרטים. בשנת 1954 הוקמה "יחידת ההסרטה של דובר צה"ל", אשר פרט לסרטי הדרכה הפיקה גם סרטים תיעודיים, בהם "חוד החנית" משנת 1954, סרט על חטיבת הצנחנים, על פי תסריט מאת שבתי טבת. בשנה זו החל גם "מנהל ההסברה" במשרד ראש הממשלה להפיק סרטים.

התוצר של גופים אלו, סרטי תעודה, סרטים קצרים וסרטי עלילה, היה סרטים בעלי מסר ציוני, תעמולתי לרוב, שהדגישו את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות. סוג זה של סרטים מכונה כיום "סרטי הריאליזם הציוני". מאבקים מעוררי מחלוקת, כגון פירוק הפלמ"ח, אירועי ואדי סאליב, המתחים הדתיים והאתניים והשאלות הדוחקות בדבר הזהות הישראליות והזהות היהודית - לא קיבלו ביטוי בסרטים אלו, אשר הציגו קו רשמי כמעט אחיד, פשטני ותועמלני.

התפתחויות מבניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 היו שנים של התפתחות קולנועית איטית. מחבלי הלידה של המדינה החדשה קמה ועלתה תעשיית סרטים. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה הקמתם, בשנת 1951 של "אולפני ההסרטה לישראל" ביוזמת מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר. אולפנים אלו, שהוקמו בהרצליה, היו אולפנים משוכללים יחסית, בעלי ציוד מתוחכם ויקר, ובמשך שנים רבות התרכזה בהם עיקר יצירתו של הסרט הישראלי. יצירות האולפן בשנים הראשונות כללו את הסרט התיעודי "עיר האוהלים" (1952) בבימוי אריה להולה. בשנים אלו קמו ונפלו מספר חברות עצמאיות, כגון "סרטי עצמאות" (אשר הפיקה סרט אחד, "הפוגה", בשנת 1950) או חברתו של יונה פרידמן, קולנוען ירושלמי שהפיק בשנת 1953 סרט בשם "קריה נאמנה", שנסמך על צוות טכני מחו"ל, והופץ בעולם על ידי חברת "RKO".

ב-7 ביולי 1954 התקבל בכנסת חוק לעידוד הסרט הישראלי, אשר חייב את בעלי אולמות הקולנוע להקרין מכסה מסוימת של סרטים מתוצרת ישראל. עם זאת, הדרך לתמיכה ממשלתית של ממש בקולנוע בישראל עדיין הייתה ארוכה. רק בשנת 1960 החלה הממשלה לסבסד באופן מסודר את הקולנוע הישראלי באמצעות מתן החזר מס רטרואקטיבי על כרטיסים שנמכרו. המיסוי הגבוה על הרווחים של בעלי בתי הקולנוע שהיה נהוג בשנות החמישים, בטרם ההחלטה על מתן החזר המס, הפך למעשה את הפקת הסרט הישראלי לבלתי רווחית מעצם הגדרתה.

הסרטים העלילתיים הארוכים בשנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות החמישים נוצרו מספר סרטי עלילה בישראל. ב-1954 יצא הסרט "מפתח הזהב" של סאשה אלכסנדר, שהיה דוקו-דרמה העוסקת בחיפושי מים. "אבן על כל מיל" (1955) בבימוי אריה להולה, שהופק על ידי חברה בשם "שדות", בהשתתפות מיטב השחקנים – יוסף ידין, אורנה פורת, אריה אליאס, זיוה שפיר ושייקה אופיר, נכשל כישלון חרוץ מבחינה כלכלית (ויש הטוענים כי גם אמנותית). הסרט הישראלי הראשון שצולם בצבעים היה "באין מולדת" (1956) בבימויו של נורי חביב, בו הופיעו שושנה דמארי בתפקיד זמרת מועדונים יהודייה-תימנייה המגלה את יהדותה ועולה ברגל לארץ ישראל. ב-1956 יצא הסרט "דן קישוט וסעדיה פנצ'ו" של נתן אקסלרוד, המספר את על ילדים מפנימיית "הדסים" הלוחמים כנגד האויב הערבי במלחמת העצמאות, ומצילים את פנימייתם. סרטים אלו הביאו את הנרטיב הציוני בצורתו הפשטנית, כמיטב מסורת "הריאליזם הציוני": הערבים הוצגו לרוב כאויב, היהודים כעולים לארץ ישראל ומפריחים את השממה וכיוצא בזה.

המפיק והבמאי האמריקני לארי פריש יצר שני סרטים בשנים אלו. ב-1956 יצר את "מעשה במונית", קומדיה בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, שייקה אופיר, מינה כרובי, רפאל קלצ'קין, ושמואל רודנסקי; הקומדיה הוצגה בארצות הברית בשם "המונית מתל אביב", וזכתה שם לקהל של מאה אלף צופים. לאחר הצלחה זו ביים פריש את "עמוד האש" (1959), סרט עלילתי על מלחמת העצמאות בנגב, בהשתתפות נחמה הנדל. סרטים אלו יועדו לקהל הייעודי בחו"ל, יותר מאשר לקהל המקומי, אם כי זכו להצלחה גם בארץ.

הסרט המשמעותי ביותר שנוצר בתקופה זו הוא "גבעה 24 אינה עונה" (1955). סרט זה נוצר על ידי חברת הפקה שהוקמה במיוחד לשם הפקתו, בשם "זיק אור", בראשה עמדו העיתונאי צבי קוליץ והמפיק ג'ק פדואה, והוא נועד להפצה בחו"ל ולהצגה בפני יהודי הגולה. שפת הדיבור של הסרט הייתה אנגלית, ולבימויו הובא במאי אנגלי בשם תורולד דיקינסון, וכן שחקנים אנגלים. התסריט נכתב על ידי צבי קוליץ ופיטר פריי. הסרט מתאר את גורלם של ארבעה הרוגים בקרב על גבעה 24. הסרט חוזר בפלאשבק ומתאר את חייהם, ואת הדרך שעברו עד מותם בקרב על הגבעה. הארבעה הם צעיר אירי המתאהב בצעירה ישראלית, תייר אמריקאי המתנדב לצה"ל, צבר ישראלי (בגילומו של אריק לביא) וצעירה ישראלית.

תקציבו של הסרט היה ענק בקנה מידה ישראלי, ארבע מאות אלף דולר, וסיפק עבודה לשחקנים ישראלים רבים. בין היתר הופיעו בו הרקדנית מרגלית עובד מלהקת ענבל, שחקני התיאטרון הקאמרי יצחק שילה, חיה הררית, מתי רז ואריק לביא; הזמרת שושנה דמארי ונערת הזוהר זיוה שפיר. שילה, הררית ושפיר הגיעו בעקבות הסרט להוליווד, שם פיתחו קריירות משחק והופיעו בסרטים רבים.

הסרט הביע ראייה שטחית של הסכסוך הערבי ישראלי, וניכר היה בו כי הבמאי אינו בקיא בהווי הארץ ואינו מבין את המציאות אותה הוא מתיימר להציג על הבד. על אף רקעו ה"זר", הסרט הוא מוצר אופייני ומייצג של הקולנוע הישראלי בשנות החמישים.

רשימת סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו רשימת סרטי קולנוע ישראליים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה הראל, הקולנוע: מראשיתו ועד היום, תל אביב: יבנה, 1956.
  • נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל, הוצאה פרטית, 1991.
  • יוסף הלחמי, רוח רעננה: פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל 1902-1899, הוצאת כרמל, 2009.
  • אריאל ל' פלדשטיין, חלוץ, עבודה, מצלמה: הקולנוע הארצישראלי והרעיון הציוני 1939-1917, עם עובד ומכללת ספיר, 2009.
  • הלל טרייסטר, הסרט האילם בארץ הקודש, ירושלים, מוסד ביאליק וארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, תשע"א 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]