הירונימוס מקארדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הִיֶרוֹנימוֹס מקארדיהיווניתἹερώνυμος; המחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס) היה מצביא והיסטוריון יווני מקארדיה (אנ') שבתראקיה, בן זמנו של אלכסנדר הגדול, ההיסטוריון החשוב ביותר של התקופה ההלניסטית המוקדמת והמקור הראשוני ביותר לכל הידוע על ההיסטוריה הפוליטית של השנים 272-323 לפנה"ס.[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אלכסנדר, הלך הירונימוס בעקבות בן-ארצו אאומנס. הוא נפצע ונשבה על ידי אנטיגונוס מונופתלמוס, שחנן אותו. הירונימוס שהה תקופה מסוימת בארץ ישראל סביב שנת 312 לפנה"ס ולקח חלק פעיל באירועים הפוליטיים והצבאיים שאירעו בה.[1] אנטיגונוס הטיל עליו את המשימה לפקח על ים המלח ולאסוף את האספלט.[2]

בנו של אנטיגונוס, דמטריוס פוליורקטס, נהג בו באותה ידידות כמו אביו, כאשר מינה אותו למושל צבאי של העיר תסיפיי (אנ') שבבויאוטיה, וכך גם אנטיגונוס גונאטאס (אנ'), שבחצרו הוא מת בגיל 104.

הירונימוס כתב חיבור היסטורי על הדיאדוכים ויורשיהם, הכולל את התקופה שממותו של אלכסנדר ועד למלחמה עם פירוס (272-323 לפנה"ס), שהוא אחד החיבורים ברי הסמכא העיקריים שהשתמש בהם דיודורוס סיקולוס (ספרים 20-18) וגם פלוטרכוס ב"חיי פירוס".

הוא עשה שימוש במסמכים רשמיים ונזהר בחקירתו את העובדות. פשטות סגנונו כנראה הפכה את עבודתו לא-פופולרית בקרב בני זמנו, אולם היסטוריונים מודרניים מאמינים כי היא הייתה טובה מאוד. בחלקה האחרון של עבודתו הוא עשה ניסיון ראוי להערכה להכיר ליוונים את אופיים וההיסטוריה המוקדמת של הרומאים. הגאוגרף פאוסניאס[3] טען כי הירונימוס היה ידוע בהיותו מוטה כנגד כל השליטים מלבד אנטיגונוס גונאטאס, ובמיוחד כנגד ליסימכוס, ושיער שהסיבה לכך הייתה שליסימכוס הרס את קארדיה והקים את ליסימכיאה במקומה.

הירונימוס דיווח ש"בארץ הנבטים היה אגם מר שבו לא נולדים דגים ולא שום חיה אחרת החיה במים. לבנים של אספלט נמשות מתוכו על ידי תושבי הארץ".[1] הירונימוס הוא המקור היחיד, מלבד דיודורוס שהסתמך עליו, שקבע שים המלח ממוקם בארץ הנבטים,[4] והוא הסופר היווני הראשון הידוע לנו שהזכיר את הנבטים.[1]

יוסף בן מתתיהו הביע את אכזבתו מכך שלמרות שהותו בארץ ישראל, לא הזכיר הירונימוס את היהודים, בניגוד לבן זמנו, הקטאיוס איש אבדרה וטען שהדבר נעשה בזדון: "ומעיני סופרים אחדים לא נעלם דבר עמנו, רק מקנאה (משנאת חנם) או מסבות אחרות אשר אינן טהורות, לא הזכירו אותו בספריהם, ואני חושב כי יש לי ראיה לדבר הזה: כי הנה הירונימוס אשר כתב ספר על היורשים (הדיאדוכים) בעצם זמן הקטיוס ... אולם בעוד אשר הקטיוס כתב עלינו ספר שלם, לא הביא הירונימוס את זכרנו אף במקום אחד מספריו, אף כי כמעט גדל בארץ נחלתנו! ... את עיני השני הכתה השנאה השפלה בסנורים וכסתה את אהבת-האמת".[5]

שום כמות משמעותית מתוך עבודתו לא שרדה את סוף העת העתיקה. כמו החיבור האבוד, והמפורסם עוד יותר, של תלמי הראשון על תולדות אלכסנדר, גם מתוך חיבורו של הירונימוס אף פרק לא הגיע לידינו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J. Hornblower, Hieronymus of Cardia (Oxford: Oxford University Press, 1981).
  • Joseph Roisman, "Hieronymus of Cardia: Causation and Bias from Alexander to his Successors," in Elizabeth Carney and Daniel Ogden (eds), Philip II and Alexander the Great: Father and Son, Lives and Afterlives (Oxford University Press, 2010)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: V. Hieronymus of Cardia, No.10, pp. 18-19
  2. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 100, סעיפים 2-1.
  3. ^ Pausanias, 1.9.8
  4. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XXXII. Diodorus, No.59, p. 174
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כג.