היתבין בשמרין

מקדש שומרוני בהר גריזים שבשומרון

הַיָּתְבִין בְּשָׁמְרָיִן (בתרגום מארמית לעברית: היושבים בשומרון), היו קבוצת תושבים זרים שחיו בארץ ישראל בימי שיבת ציון. בין היתבין בשמרין נמנו אוכלוסיות שהוגלו לארץ ישראל על ידי מלכי אשור שלמנאסר החמישי, סרגון השני, אסרחדון ואשורבניפל. זאת כאשר הוקמה פחוות שומרון, וכן קבוצות של נכרים שחיו בארץ מזה דורות.

רקע

היתבין בשמרין מוזכרים בספר עזרא: ” פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא, עַל-רְחוּם בְּעֵל-טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא, וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן, דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן--וּשְׁאָר עֲבַר-נַהֲרָה שְׁלָם, וּכְעֶת” (עזרא, ד', י"ז)

היתבין בשמרין, התפרסמו עקב התנגדותם, התנכלויותיהם, וההפרעות שיזמו, לעבודות השיקום של ירושלים ובית המקדש השני, שנעשו בידי עולי בבל, ובעקבות כך הם מכונים גם ”צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן” (עזרא, ד', א')

פרקים ד'- ו' בספר עזרא מתארים את השתלשלות ההתנכלויות של היתבין לבוני החומות והמקדש, את העיכוב של 18 שנה, שנגרם לפרויקט בעקבות התנכלויות אלו, ואת הסוף הטוב - חנוכת הבית השני, בשנת 6 למלך דריווש הגדול.

דחיית בקשת היתבין להשתתף בשיקום ירושלים והמקדש

על פי המסופר היתבין (צרי יהודה), לא התנגדו אלא ביקשו להשתתף במלאכת בניית בית המקדש, בנימוק שמאז שהם חיים בשומרון, הם מתפללים וזובחים לאלוהי ישראל.

”וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה.” (עזרא, ד', ב')

ואכן, על פי האמור בספר מלכים ב', פרק י"ז, המקדש בבית אל היה אחד ממרכזי הפולחן של פחוות שומרון, ומהאמור בירמיהו, מ"א, ה', מובן כי היתבין אף קיימו פולחן באתר מקדש שלמה החרב, שבירושלים.

זרובבל בן שאלתיאל וראשי האבות סירבו לבקשה. על פי המסופר בספר עזרא, הנימוק לסירוב היה טכני-פוליטי, והתבסס על כך שאישורו של כורש, היה לבניית מקדש בירושלים אשר במחוז יהודה, ולא במחוז השומרון. אולם בספר מלכים מובהר כי הבעייתיות של היתבין, שהם שילבו עבודה זרה בעבודת השם, ואם כן הנימוק בוודאי היה אידאולוגי-דתי.

ההפרעות לעבודות השיקום

בעקבות סירובו של זרובבל, החלו היתבין בפעילות כנגד שיקום חומות ירושלים ובניית המקדש. בספר עזרא מוזכר "מכתב שטנה" אשר כתבו היתבין אל המלך אחשוורוש.

”וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם”. מכתב זה גרר אחריו את הפסקת פעולות השיקום ודחייתם. העיכוב נמשך עד לימי ארתחששתא בנו של אחשוורוש (אכן, יש הסבורים כי ארתחששתא הוא אחשוורוש, ולשיטתם העבודה נדחתה לתקופה מאוחרת יותר בימי מלכותו).

בימי ארתחשסתא, חלו כמה וכמה מרידות כנגד השלטון הפרסי. בין המורדים ניתן למנות את המצרים, היוונים האתונאים, ומלכי קפריסין, שסייעו זה לזה כנגד הפרסים. המרד דוכא במאמצים לא קטנים, ורק בשנת 448 לפנה"ס נחתם הסכם שלום. אירועים אלו יצרו תחושת ביטחון אצל היהודים, וככל הנראה, עודדו אותם לחדש את עבודות בניית החומה והמקדש. חידוש הבנייה הביא בעקבותיו להתנגדות אקטיבית של היתבין, אשר שלחו מכתב שטנה ממוען לארתחשסתא, ובו הם מזהירים כי אם הבנייה תבנה והחומות יושלמו, אזי ירושלים תחדל לשלם מסים, והמלך יינזק. הם לא הסתפקו בכך, והוסיפו כי אם העיר תבנה על חומותיה, המלך יאבד את אחיזתו בשומרון.

מאמציהם של היתבין נשאו פרי, ובפקודתו של ארתחששתא הופסקו כל העבודות. המלך העביר צו אל רְחוּם הַמְפַקֵּד, שִׁמְשַׁי הַסּוֹפֵר, וּשְׁאָר חַבְרֵיהֶם, ואלו עלו מיד לירושלים והפסיקו את עבודות הבנייה בכוח הזרוע.

מהלכיהם של עזרא ונחמיה לביטול הצו

עזרא ונחמיה לא שקדו על השמרים, אלא עשו כל מאמץ לשכנע את המלך לבטל את הצו ובשנה השביעית למלכות ארתחששתא (458 לפנה"ס) נשלח עזרא מטעם המלך, ובידיו ייפוי כוח המבטל את האיסור ללמוד תורה, ולדון על פי דיני ישראל, וכן הרשאה חדשה, המרחיבה את זכויות המקדש בירושלים, ומתירה להעביר כסף וזהב לצורכי המקדש והקורבנות. בנוסף תרם המלך כסף וזהב לעבודת המקדש, ואף ציווה על גזברי היתבין שבשומרון, לתרום למטרות אלו בעין יפה.

מאמציו של נחמיה, הוכתרו בהצלחה מאוחר יותר, ורק ב-445 לפנה"ס מינה אותו ארתחשסתא לפחה ביהודה והתיר לו לבנות את חומות ירושלים. נחמיה לא התמהמה, וחילק את המלאכה בין אנשי העם אשר הציבו את הקירות, השערים, והדלתות. אך הדבר לא מצא חן בעיני ראשי היתבין בשמרין: סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, גֶשֶׁם הָעַרְבִי, וטוֹבִיָּה הָעַמּוֹנִי, אשר קשרו קשר להרוג את העושים במלאכה. הדבר נודע לנחמיה, והוא חילק את העם לשניים, חצי העם המשיך במלאכת הבניין והחצי השני אחז בנשק, כדי להגן על הבונים מפני הקושרים.