הכוחות המזוינים של ארמניה
 | |
| מדינה |
 ארמניה |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1918–הווה (כ־106 שנים)  |
| הגוף הקודם |
United Armed Forces of the Commonwealth of Independent States |
| זרועות בצבא |
|
| מטה |
ירוואן |
| מנהיגות | |
| המפקד העליון |
ניקול פשיניאן |
| כוח אדם | |
| אורך השירות | 24 חודשים |
| כוחות פעילים | 70,600 |
| תקציב | |
| תקציב שנתי | 1.5 מיליארד דולר (2024) |
| אחוזי תמ"ג | 5.4% (2024) |
|
mil | |
  | |
הכוחות המזוינים של ארמניה (בארמנית: Հայաստանի զինված ուժեր) מורכבים משני אגפים: צבא היבשה (אנ'), וחיל האוויר וההגנה האווירית (המהווה אגף מאוחד).[1] אף על פי שהוקם חלקית מכוחות הצבא הסובייטי לשעבר שהוצבו ברפובליקה הארמנית (בעיקר יחידות של ארמיית המשמר השביעית של המחוז הצבאי של עבר הקווקז), ניתן לייחס את צבא ארמניה לייסודה של הרפובליקה הראשונה של ארמניה בשנת 1918. בהיותה מדינה ללא מוצא לים, לארמניה אין צי.
מפקד הצבא הוא ראש ממשלת ארמניה, ניקול פשיניאן. משרד ההגנה מופקד על ההנהגה הפוליטית בראשותו של דויט טונויאן, ואילו הפיקוד הצבאי נותר בידי המטכ"ל, בראשות הרמטכ"ל, שהוא לוטננט גנרל אוניק גספריאן.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמניה הקימה את משרד ההגנה ב-28 בינואר 1992. משמר הגבול הכפוף למשרד מסייר בגבולות ארמניה עם גאורגיה ואזרבייג'ן ואילו כוחות רוסים ממשיכים לפקח על גבולותיה עם איראן וטורקיה.[2] מאז 2002, ארמניה חברה בארגון האמנה לביטחון משותף.[3] ארמניה חתמה על תוכנית שיתוף פעולה צבאית עם לבנון ב-27 בנובמבר 2015.[4]
מאז 1988 נמצאים כוחות הצבא הארמנים במצב מלחמה עם אזרבייג'ן השכנה. בה היו מספר עימותים חלק בקנה מידה מלא.
מאז מלחמת קרבאך השניה מצבו של הצבא הידרדר משמעות עקב הפסד והוא אינו ברור כל-כך. דבר שגרם לארמניה להתקרב יותר לארצות הברית (לאחר שקודם הייתה שותפה של רוסיה שלא ספקלה עזרה במלחמה) איתה היא אורכת אימונים משותפים יחד עם קבלת ציוד מערבי.
אמנת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמנה על הכוחות המזוינים הקונבנציונליים באירופה אושרה על ידי הפרלמנט הארמני ביולי 1992. האמנה קובעת מגבלות מקיפות על קטגוריות מפתח של ציוד צבאי, כגון טנקים, ארטילריה, כלי רכב קרביים משוריינים, מטוסי קרב ומסוקים קרביים, וקובעת השמדת נשק מעבר לגבולות אלה.
פקידים ארמנים הביעו בעקביות נחישות לעמוד בהוראותיה וכך ארמניה מסרה נתונים על חימוש כנדרש על פי האמנה. למרות זאת, אזרבייג'ן מאשימה את ארמניה בהצבת חלק גדול מכוחותיה הצבאיים לנגורנו-קרבאך ובכך לעקוף את התקנות הבינלאומיות הללו. ארמניה אינה יצואנית משמעותית של נשק קונבנציונלי, אך היא סיפקה תמיכה, כולל חומר, לארמנים החיים בנגורנו-קרבאך במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך.
במרץ 1993 חתמה ארמניה על אמנת הנשק הכימי הרב-צדדי הקוראת לביטול נשק כימי בסופו של דבר. ארמניה הצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני כמדינה שאין ברשותה נשק גרעיני, ביולי 1993. ארצות הברית וממשלות מערביות אחרות דנו במאמצים להקים מערכות בקרת ייצוא גרעיניות יעילות עם ארמניה והביעו שביעות רצון משיתוף הפעולה המלא של ארמניה.
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטה הצבא הארמני נמצא בירוואן, שם נמצא רוב המטה הכללי. בראשות הרמטכ"ל, המטה הכללי אחראי על הפיקוד המבצעי על הצבא הארמני ועל שני אגפיו העיקריים.[5]
בנוסף לשירותים המפורטים לעיל, ארמניה הקימה כוחות פנים משלה מתוך כוחות הפנים הסובייטים לשעבר, לאחר פירוק ברית המועצות.[6] עד דצמבר 2002 שמרה ארמניה על משרד הפנים, אך יחד עם המשרד לביטחון לאומי, היא אורגנה מחדש כמוסד שאינו משרד ממשלתי. שני הארגונים הפכו למשטרת ארמניה ולשירות הביטחון הלאומי.[7][8]
אגפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המכון למחקרים אסטרטגיים משנת 2010, בארמניה 20 טנקים T-80,[9] 137 טנקים T-72, 8 טנקים T-54/55 ו-80 נגמ"שים מדגם BMP-1, 7 BMP-1K, 55 BMP-2 ו-12 BRM-1K.
אף על פי שהרוסים סיפקו ציוד חדש יותר לארמניה לאורך השנים, המספרים מעולם לא הספיקו כדי לשדרג את כל תצורות כוח היבשה ורבים מיחידות הצבא עדיין מחזיקות מערכות ישנות ומורשת סובייטית שלא שודרגו או במקרים רבים לא יעילות. מערכות ישנות אלה מציבות דרישות גדולות למערכת הלוגיסטית, מערכות התחזוקה וטעונים שדרוגים הכרחיים. הכוח היבשתי עוסק בהערכה מחודשת, ארגון מחדש ומבנה מחדש, מכיוון שעתיד ההגנה של ארמניה זקוק למבנה כוח יציב ומעודכן. הצבא רואה את הצורך לשמור על חלק גדול מהצורות הממוכנות המסורתיות שלו, אך הוא מבקש להקל ולהפוך מספר רב יותר של יחידות אחרות לניידות. עליה לפתח תצורות חדשות יותר כדי לתמוך בדרישותיה הבינלאומיות ולפעול ביעילות בשטח הררי ואחרים, אך עליה לעשות זאת מבלי להשפיע על היכולת הממוכנת הדרושה להתמודדות עם כוחות אזרבייג'ן.[10]
מאז נפילת ברית המועצות נקטה ארמניה במדיניות של פיתוח הכוחות המזוינים לצבא מקצועי, מאומן היטב ונייד. בשנת 2000, המרכז ללימודים ומחקר בינלאומיים דיווח כי באותה תקופה היה לצבא הארמני יכולת הלחימה החזקה ביותר מבין שלושת הצבאות של מדינות דרום הקווקז (השניים האחרים הם גאורגיה ואזרבייג'ן).[11] מזכיר ה-ארגון האמנה לביטחון משותףC, ניקולאי בורדיוז'ה, הגיע למסקנה דומה לאחר תרגילים צבאיים משותפים בשנת 2007, כאשר הצהיר ש"הצבא הארמני הוא היעיל ביותר במרחב הפוסט-סובייטי".[12] כך התבטא גם איגור קורוצ'נקו, חבר המועצה הציבורית במשרד ההגנה הרוסי, בראיון שקיים במרץ 2011 לרדיו קול רוסיה.[13]
זרוע היבשה היא הכוח העיקר בצבא ומחזיק ברוב המוחלט של כוח האדם בסד"כ המגיעה לגודל של גיס, ויחידותיו הראשיות הכפופות למטה הן בסדר גודל של עד חטיבה המחולקות לפי אזורים (ונושאות את ההגדרה - חיל מצב אזורי) באופן הבא:
- מפקדת זרוע היבשה:
- חיל מרחבי ה-1 (אזור גוריס)
- 2 רגימנטים של חי"ר ממוכנים
- גדוד טנקים
- גדוד סיור
- חיל מרחבי ה-2 (אזור חאצ'הביור)
- 2 רגימנטים של חי"ר ממוכנים
- גדוד טנקים
- רגימנט חי"ר
- גדוד סיור
- סוללה ארטילרית
- חיל מרחבי ה-3 (אזור ונדזור)
- 4 רגימנטים של חי"ר ממוכנים
- גדוד טנקים
- רגימנט חי"ר
- גדוד סיור
- סוללה ארטילרית
- סוללה רקטית
- גדוד קשר
- גדוד אחזקה
- חיל מרחבי ה-4 (אזור יעגנאדזור)
- 4 רגימנטים של חי"ר ממוכן
- סוללת ארטילריה מונעת עצמית
- גדוד קשר
- חיל מרחבי ה-5 (אזור ירוואן)
- רגימנט של חי"ר ממוכן
- רגימנט חי"יר
- 2 גדודי ביצורים
- חטיבת ארטילריה עצמאית
- רגימנט ארטילריה מונעת עצמית
- רגימנט נ"ט
- אוגדת הגנה אווירית מוקטנת (פועל בכפוף לחיל האוויר)
- רגימנט מכ"ם
- חטיבה של נ"מ
- 2 רגימנטים עצמאיים של נ"מ
- חטיבת הכשרה קרבית
- רגימנט כוחות מיוחדים
- רגימנט הנדסה
חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
חיל האוויר הוא זרוע קטנה בסד"כ הצבא עם 5,000 חיילים, ואליו כפוף איארכית גם חיל ההגנה האוויר. לאור הסכסוכים הרבים הערכה היא שהיום חיל האוויר הארמני מורכב מצי כלי טייס הכולל כ-10 מטוסי תקיפה קרקעיים מדגם סוחוי-25, 4 מטוסי קרב מדגם סוחוי-30, 15 מסוקי קרב מדגם מיל מי-24, 6 מטוסי אימון חמושים מדגם אלבטרוס-39, 2 מטוסי מטען מדגם איליושון-76, 13 מסוקי תובלה חמושים מדגם מיל מי-8, ו-3 מסוקים קלים מדגם מיל מי-2.[14] את הצי הזה החיל מפעיל משלוש בסיסים עיקריים: בנמל התעופה ארבוני בירוואן ובשדה התעופה שירק בגיומרי ובסיס האימונים בנמל התעופה ארזני, ומחולקים לשלושה יחידות תעופה (לא כולל הגנה אווירית): טייסת משולבת מסוקי קרב-סיוע קרוב, טייסת מטוסי קרב, טייסת אימון.
הגנה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההגנה האווירית הארמנית היא האגף להפעלת טילים נגד מטוסים של הכוחות המזוינים של ארמניה. מאובזר ומאורגן כחלק מתוכנית הרפורמה הצבאית ומורכב מחטיבת טילים נגד מטוסים ושני גדודים חמושים ב-100 מתחמי נ"מ מדגמים שונים, כולל SA-8, Krug, S-75, S-125, SA-7, SA-10, SA-13, SA-16 ו-SA-18. לרוסיה יש טילי קרקע-אוויר מטווח ארוך מסוג SA-6 ו-S-300 בבסיס הצבאי הרוסי 102 שבשטח ארמניה. ישנם גם 24 טילים בליסטיים מדגם סקאד עם שמונה משגרים. הכוח המספרי מוערך בכ-3,000 אנשי שירות, עם תוכניות להרחבה נוספת.
בסוף דצמבר 2010, שר ההגנה הארמני, סיירן אוחניאן, הודה רשמית כי הצבא מצויד בטילי הקרקע-אוויר S-300 מתוצרת רוסיה. ההצהרה נאמרה בזמן שהשר בדק נקודת פיקוד חדשה להגנה אווירית המתחזקת "ציוד חדיש" שנבנה במיוחד להפעלת טילי ה-S-300. מומחה רוסי החל להכשיר צוותים ארמנים בטילים מתוחכמים ובמערכות הגנה. S-300 הוצג לראשונה במצעד 2011 ובמערכת הטילים היחידה S-300 שנחשבת למערכת ניידת. ה-S-300 היא מערכת ההגנה האווירית העיקרית המגנה על ביטחון האוויר של ארמניה. במצעד הארמני 2016 שחגג את עצמאות ארמניה מערכות BUK-M2[15] הוצגו כמערכות הגנה אווירית. מערכות אלה לא היו חלק מחוזה בשווי 200 מיליון דולר בין ירוואן למוסקבה אך הסכם בין שותפי האמנה לביטחון משותף.
כוח הגנה של ארטסאך[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוח ההגנה של ארטסאך היא מיליציה שיצרה ארמניה בשטח נגורנו קרבאך שמוחזק בידי אזרבייג'ן. ונכון להיום חלקם ממשיכים לפעול בצורה מחתרתית בשטח זה בעוד אחרים פועלים גם בגבולות ארמניה עקב הגרוש, ועל אף ההצהרה הרשמית על פירוק הכוח. מליציה זו היא אגף בלטי רשמי מהכוחות המזוינים של ארמניה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הכוחות המזוינים של ארמניה- ולדימיר פטרוב, אופן חימוש דרום הקווקז, מרכז ניתוח אסטרטגיות וטכנולוגיות (מוסקבה, רוסיה)
- גלריית תמונות צבאיות של ארמניה
- "כשירים למאבק?: ארמניה ואזרבייג'ן (אורכב 04.01.2008 בארכיון Wayback Machine)
- הכוחות המזוינים של המדינות הקווקזיות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Middle East:: Armenia. The world factbook - Central intelligence". 11 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John Pike. "102nd Military Base". נבדק ב-24 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John Pike. "Collective Security Treaty Organization (CSTO)". נבדק ב-24 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Armenia and Lebanon Sign 2016 Military Cooperation Plan - Armenian News By MassisPost". Massispost.com. 27 בנובמבר 2015. נבדק ב-12 בנובמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2011. נבדק ב-27 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה) - ^ See for example http://www.mia.gov.az/index.php?/en/content/278/
- ^ Taylor and Francis, Europa World Yearbook 2004, p.554
- ^ IISS Military Balance 2013, 216.
- ^ Jane's World Armies Armenia, 2008.
- ^ "Defense & Security Intelligence & Analysis: IHS Jane's - IHS". נבדק ב-24 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Robert Fairbanks, Public and private armies in the Caucasus, Sciences Po, November 2000
- ^ "Bordyuzha: Armenian army most efficient in post-soviet space". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-24 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Armenian army among best in post-Soviet area, expert says". אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2014. נבדק ב-24 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Armenian Air Force (2024), www.wdmma.org (באנגלית אמריקאית)
- ^ "Buk system spotted during Armenia's Independence Day parade rehearsal". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-7 באוקטובר 2016.
{{cite news}}: (עזרה)