הכנסייה האורתודוקסית הפולנית
| הכנסייה האורתודוקסית הפולנית Polski Autokefaliczny Kościół Prawosławny | |
|---|---|
|
הכנסייה האורתודוקסית הפולנית (בפולנית: Polski Autokefaliczny Kościół Prawosławny; ברוסית: Польская православная церковь) היא אחת מהכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות. הכנסייה נוסדה ב-1924 על מנת לארגן את הנוצרים האורתודוקסים ממוצא פולני בחלקה המזרחי של המדינה בעקבות עצמאות פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הגורם המרכזי שהוביל להקמתה של הכנסייה היו תוצאותיו של הסכם ריגה שסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית ואשר הותיר כמות גדולה של שטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה הרוסית, במסגרת הרפובליקה הפולנית השנייה ובכלל זה אזור מערב בלארוס וווהלין האוקראינית שם חיו אוכלוסיות אורתודוקסיות משמעותיות. אובדן הקשר עם הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בברית המועצות, בשל הרדיפה הדתית שם, הותיר את הכמורה האורתודוקסית בפולין במשבר, ובשנת 1924 הובילה הפטריארכיה האקומנית מהלך למתן אוטוקפליה לכנסייה האורתודוקסית הפולנית.
החל משנת 1948 כפופה הכנסייה באופן רשמי לכנסייה האורתודוקסית הרוסית. זוהי הכנסייה השנייה בגודלה[1] בפולין ונכון ל-2021 משתייכים אליה כ-504,000 מאמינים (מוצהרים), יש בה 486 אנשי כמורה והיא מחולקת ל-249 קהילות מאמינים (יחידה ארגונית בסיסית בכנסייה)[2]. מאז 1998 עומד בראש הכנסייה מטרופוליטן ורשה וכל פולין, סאווה (הריצ'וניאק).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שהכנסייה האורתודוקסית הפולנית כגוף אוטונומי היא חדשה יחסית לכנסיות אחרות, והיותה של פולין כמעוז של קתוליות, לנצרות הארתודוקסית שורשים עמוקים בדברי ימיה של פולין הודות לקרבתה של פולין לרוס של קייב (ממנה יצאו רוסיה, אוקראינה ובלארוס) וקיומם של מיעוטים סלאביים מזרחיים (אשר נודעו באירופה בשם רותנים) בחלקים של מזרח פולין, כמו גם שינויים תכופים בגבולותיה המזרחיים של פולין. בשנת 981 נכבשו אזורים משמעותיים במזרח פולין על ידי נסיך רוס של קייב ולדימיר הראשון, ועד אמצע המאה ה-14 היו שטחים אלו שייכים כמעט ברציפות לנסיכים הרותנים. במקביל לכך החל תהליך של יישוב אדמות אלה שנמשך מאות שנים. האזורים שייושבו החליפו בעלות פעמים רבות, וקרבות רבים התנהלו באזורי הספר בין נסיכות מזוביה (סובב ורשה), פולין, רוסיה וליטא. עם כיבוש האדמות הללו על ידי הנסיכים הרותנים נבנו הכנסיות האורתודוקסיות הראשונות. בשנת 1191 נבנתה כנסיית בוריס וגלב (אנ') בגרודנו (היום בשטח בלארוס). כמו כן ישנו תיעוד לקיומה של כנסייה אורתודוקסית מ-1240 במיילניק שבמחוז פודלסיה. בשנים 1219–1220 ייסד דניאל הדוכס של גליציה (אנ') בישופות אותודוקסית באוהרוסק (אנ') שבמחוז לובלין ובנה שם קתדרלה ומנזר. בתורו, בשנים 1237–1240 העביר אותו הדוכס את מושבה של הבישופות האורתודוקסית לחלם, אף טרם הקמתה של בישופות לטינית שם (ב-1358)[1].
ממלכת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הצטרפות נסיכות האליץ'-וולין לממלכת פולין תחת שלטון קז'ימייז' הגדול, גדלה מעורבותה הפוליטית של הכנסייה. המלך הפולני הוביל מהלך מול הפטריארך של קונסטנטינופול ליצירת מטרופוליט בשטח פולין ולאחר שקיבל את אישורו מינה לתפקיד המטרופוליט את אנטוני מטרופוליט גליציה[3].
בתקופת הרפורמציה בפולין במהלך המאה ה-16 מעמדה של הכנסייה האורתודוקסית נחלש ונציגי משפחות צאילים המירו דתם לפרוטסטנטיות או קתוליות. חוסר הסדר הפנימי בכנסייה האורתודוקסית הובילה גורמים בה לקרוא לאיחוד. ההיררכיה האורתודוקסית התייחסה למהלך זה בחשש רב. הסינוד שהתנגד להכפפת הכנסייה לאפיפיור ביצע מספר רפורמות פנימיות ובראשן חיזוק המסדרים הנוצריים על חשבון הבישופים. שלושה בישופים ממורמרים שהתכנסו בסוקאל החליטו על איחוד והכפפת הכנסייה לאפיפיור. לאחר שנתמכו בידי הדוכס יאן זמויסקי הם פנו למטרופוליטן מיכאל עם טיוטת ההצעה. זה האחרון התנה שלושה תנאים: ביטחונות של המלך על שוויון בין הכמורה האורתודוקסית והקתולית, הגנה על הבישופים הרותניים מפני הפטריארכים ושליחיהם ומתן מקום לאצילים האורתודוקסים בסנאט הפולני. המלך זיגמונט השלישי אישר את בקשתם מלבד מתן מקום בסנאט לאצולה האורתודוקסית, בטענה שזה לא בסמכותו לאשר שינוי היות שפולין הייתה באותה העת חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, וכך בשנת 1596 עם חתימתו של הסכם איחוד ברסט, הוקמה הכנסייה הרותנית המאוחדת (אנ') (בפולנית: Ruski Kościół Unicki) על מנת לפייס בין הרותינים האורתודוקסים שישבו בפולין לכס הקדוש. כאשר מטרופולין קייב הוכפף לשליטת הפטריארך של מוסקבה ב-1685 ושולבו במבנה הפוליטי של רוסיה הצארית, באמצעות הסכם גרימלטוב ב-1686, שאפו האפיפיור והשלטונות הפולניים להשמיד לחלוטין את הכנסייה האורתודוקסית בפולין, מחשש שהם יהפכו לבעלי ברית של מוסקבה. ההנחה הייתה שכל האצילים האורתודוקסים באיחוד הפולני-ליטאי יצטרפו לכנסייה המאוחדת. תחת לחץ השלטונות, הבישוף של לבוב יוזף שומלנסקי קיבל רשמית את סמכות השיפוט של האפיפיור בשנת 1700. שנתיים לאחר מכן, הבישוף של לוצק, דיוניזי זבוקרשיצקי (1695–1702) הצטרף גם הוא. יחד עם מעמד האצולה האורתודוקסית, מנזרים וקהילות רבות הצטרפו לאיחוד בלחץ ממשלתי. כאשר שלושה בישופות הצטרפו לאיחוד, הכנסייה האורתודוקסית באיחוד הפולני-ליטאי צומצמה לבישופות ביילורוסית אחת, במוהילב. מצב זה נותר ללא שינוי עד לחלוקת פולין ב-1795[4].
הרפובליקה הפולנית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרגע שהכריזה פולין על עצמאותה, שאפו מנהיגי הכנסייה האורתודוקסית לניתוקה מהפטריארך של מוסקבה וקבלת מעמד של אוטוקפליה. ב-12 בפברואר וב-13 באפריל 1920 התייעצו נציגי משרד הדתות והחינוך הציבורי עם פרופ' ולדיסלב אברהם (אנ'), מומחה למשפט קאנוני מאוניברסיטת לבוב על הסכם אפשרי עם הבישופים האורתודוקסים, שתחום שיפוטו יהיה שטח פולין. ועידות אלה החליטו כי יצירת קשר עם הבישופים תקדים את זמנה עקב חוסר יציבות הגבול המזרחי של הרפובליקה הפולנית השנייה שהייתה שרויה במלחמה עם ברית המועצות. עם זאת, הוסכם כי האורתודוקסיה הפולנית תהפוך במהירות לעצמאית מהאורתודוקסיה הרוסית. בתקופה זו, בשל חזרתם של אנשי דת מרחבי האימפריה הרוסית לשעבר, ההיררכיה האורתודוקסית בפולין רק החלה להתארגן. בשנת 1920, הרשויות הפולניות הוציאו היתר לבישוף בביאליסטוק, ולודז'ימייז' (טיכוניצקי) (אנ'), לנהל את מחוזות גרודנו וורשה. אף על פי כן, הם משכו החלטה זו לאחר שנודע להם דעותיו הפרו-רוסיות של הבישוף. הוא גורש מהמדינה והוחלף על ידי הארכיבישוף של מינסק וטורובסקי. במקביל, הבישוף יז'י (ירושבסקי), שבא מרומא, תמך באוטונומיה האפשרית של הכנסייה האורתודוקסית בפולין. הוא הצטרף לבישופים דיוניזי מווהלין, פנטליימון רוז'נובסקי מפינסק-נובגורוד, סרג'יץ מביילסקו וולודז'ימייז' מביאליסטוק וגרודנו (האחרון כאמור שינה את דעתו). הבישופים היו חלוקים בדעותיהם בדבר אוטוקפליה אפשרית. כל הבישופים היו בעלי אזרחות רוסית, ולכן מלבד המטרופוליטן יז'י, רק דיוניזי ופנטליימון תמכו ברעיון האוטונומיה. עקב כך מגעי הממשלה נרקמו רק איתם, ועקפו את שאר קבוצת הבישופים.
ב-16 בספטמבר 1921 הוזמנו אנשי הדת הבכירים ביותר של הכנסייה האורתודוקסית למשרד הדתות הפולני (פול'). בפגישה השתתפו הארכיבישוף יז'י (ירושבסקי), הבישוף פנטליימון (רוז'נובסקי) (פול') והבישוף דיוניזי מווהלין. לאחר קריאת הדו"ח על מצבה של הכנסייה האורתודוקסית בפולין, השר מאצ'יי ראטאי (פול') הודיע לבישופים הנוכחים על תוכניות הממשלה לעתיד הכנסייה האורתודוקסית בפולין שבבסיסה עמדה אוטוקפליה. השר רטאי גם הציע שהארכיבישוף יז'י (ירושבסקי), בשל הסמכות שהוא נהנה מקרב המאמינים ואנשי הדת, יהפוך לראש הכנסייה הזו. לאחר חילופי הדעות הצהירו הבישופים שהם יהיו מוכנים להקים מחדש את הכנסייה האורתודוקסית בפולין על בסיס אוטוקפליה, בתנאי שיקבלו את הסכמתו של הפטריארך טיכון, שעמד בראש כנסיית האם, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. במקביל למאמציה של ממשלת פולין, שלח הארכיבישוף יז'י לאחר התייעצות עם פנטלימון ודיוניזי מכתב לפטריארך טיכון וביקש להבהיר את מצבה של הכנסייה האורתודוקסית בפולין ולפעול למען אוטוקפליה עתידית. ביום זה הכירו הבישופים במטרופוליטן יז'י כממונה עליהם והתחייבו לעשות מאמצים להשיג אוטוקפליה מהפטריארך של מוסקבה, בהתאם לחוק הקאנוני. למרות זאת, הארכיבישוף של וילנה וליטא, אלוטריוס (בוגויאוולנסקי) (פול'), התנגד אישית להחלטות המטרופוליטן יז'י בעניין זה, סירב להזכיר את שמו במהלך התפילות, והוביל התנגדות להחלטותיו של זה האחרון[5][6] כמו גם פנטליימון שבינתיים שינה את דעתו וגם הוא הורחק מהכנסייה[7].
ב-14 באוקטובר 1921 אמור היה להיערך כינוס של מועצת בישופים, במטרה לקבוע סופית את כיוון הפעולה של הכנסייה בנושא האוטוקפליה. עם זאת, הדבר לא יצא לפועל בשל התנגדותם של אלה שלא היו בעד עצמאות הכנסייה האורתודוקסית בפולין, ולודז'ימייז' ופנטלימון (רוז'נובסקי), ששינו את עמדתם. רק בינואר בשנה שלאחר מכן נערכה פגישה של מועצת הבישופים, אך הדיון שהתקיים שם לא הוביל להסכמה בשאלת מעמדה העתידי של הכנסייה. למרות זאת, משרד הדתות הציג תקנות זמניות על יחסי השלטון עם הכנסייה האורתודוקסית בפולין בצו, ללא הסכמת כל הבישופים ומבלי להתייחס למעמד הכנסייה ביחס לכנסיות האורתודוקסיות האחרות[8].
פטריארך מוסקבה ורוס כולה, טיחון התנגד נחרצות לאוטונומיה של הכנסייה בפולין. לדברי ההיסטוריון מירוסלאווה פפירז'ינסקה-טורק (פול'), הוא רצה לשמור על הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בצורתה כפי שקדמה למהפכת אוקטובר, למרות השינויים במפה הפוליטית ובזה קריסת האימפריה הרוסית והחלפת המשטר הישן בשלטון קומוניסטי אנטי-דתי. למרות זאת, ב-15 בספטמבר 1921, הוא הסכים להעניק לארכיבישוף יז'י את תואר המטרופוליטן האקזרחי (בכנסיות המזרחיות תואר בדרגה נמוכה מפטריארך) של הכנסייה האורתודוקסית בפולין, ובינואר בשנה שלאחר מכן - להעלות אותו לדרגה של מטרופוליטן, המאפשר מתן אוטונומיה רחבה לגופים הכפופים לו. עם זאת, מועצת הבישופים של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית שלחה גם היא למשרד הדתות הפולני טיוטת חוק להסדרת מעמד הכנסייה האורתודוקסית בפולין, תוך שמירה על כפיפות הכנסייה האורתודוקסית בפולין למוסקבה. בהתכתבותו המאוחרת יותר עם המטרופוליטן יז'י ובשיחות עם השליח הפולני במוסקבה, טען הפטריארך טיכון כי אוטוקפליה של הכנסייה האורתודוקסיה הפולנית אינה בלתי אפשרית. הקושי היחיד היה היעדר התנאים לכינוס מועצת הבישופים של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, כדי לתת לכך את החותם הרשמי. כתוצאה מכך, ממשלת פולין טענה כי הפטריארך חסר רצון טוב.
בינואר 1922, הוציאה הממשלה הפולנית צו המכיר בכנסייה האורתודוקסית ומטיל עליה את מרות המדינה. באותה תקופה מונה אוקראיני, יז'י (ירושבסקי), למטרופוליטן על ידי הפטריארך של מוסקבה. לבסוף החל ירושבסקי לדחות את סמכותו של פטריארך מוסקבה ורוס כולה, וב-8 בפברואר 1923 נרצח בידי הבישופ סמארגד (פול') שהתנגד לאוטוקפליה[9]. יומיים לאחר מכן, הארכיבישוף דיוניזי, כבכיר הבישופים, קיבל על עצמו את תפקיד המטרופוליטן. אלכסיי, הבישוף של גרודנה, הפך לחבר בסינוד. ב-25 בפברואר 1923 הוסמך ארכימנדריט אנטוני (מרצ'נקו) לבישוף של לובלין, והשלים את מניין מועצת הבישופים. בהרכב כזה התאפשר למועצת הבישופים להמשיך בבחירת מטרופוליטן חדש. ב-27 בפברואר 1923 מועצת הבישופים החליטה למנות את הארכיבישוף של וולהיניה, דיוניזי לראש הכנסייה.
ב-8 באפריל 1923 החליטה מועצת הבישופים להעניק לארכיבישוף דיוניזי את התואר "מטרופוליטן ורשה וווליניה וכל הכנסייה האורתודוקסית בפולין". בנוסף, סוכם כי במהלך הטקס ההכתרה של המטרופוליטן, יוזכר הפטריארך של קונסטנטינופול, מלטיוס הרביעי (אנ'), ישירות לאחר הפטריארך של מוסקבה, טיכון. ב-29 באפריל 1923 הוכתר המטרופוליטן דיוניזי בכנסיית מנזר ההתגלות בקרמנץ (פול'). ב-6 באפריל, באותו מקום, הוסמך ארכימנדריט שמעון (איוואנובסקי), הממונה על מנזר ההתגלות, לבישוף של קז'מיינייץ'.
דיוניזי המשיך לפעול למען האוטוקפליה של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית. בינתיים במוסקבה, פטריארך טיכון הודח מתפקידו ביולי 1923. במצב זה, ב-18 בנובמבר 1923, שלח המטרופוליטן דיוניזי מכתב לפטריארך טיכון המודיע על מותו של המטרופוליטן יז'י ועל בחירתו לתפקיד מטרופוליטן בברכת הפטריארך מלטיוס הרביעי (אנ'). במכתב ביקש מטרופוליטן דיוניזי מהפטריארך הרוסי להעניק אוטוקפליה לכנסייה האורתודוקסית במסגרת חבר העמים הפולני-ליטאי. בתגובה למכתבו של המטרופוליטן דיוניזי, סירב הפטריארך טיכון ב-23 במאי 1924 לאשר אוטוקפליה. הוא נימק את החלטתו במשפט הקאנוני, לפיו רק מועצת בישופים יכולה להסכים לאוטוקפליה ולא הפטריארך לבדו. ההיררכיה קבעה שלפטריארך של קונסטנטינופול אין סמכות שיפוט בתוך הפטריארכיה של מוסקבה, שהכנסייה הפולנית היוותה חלק ממנה. פטריארך טיכון הוסיף כי בשל מידע לא מספיק וסותר, הוא לא יכול היה להביע את הסכמתו עד שיוצגו כל הנסיבות והטיעונים הקאנוניים בפני מועצת הבישופים של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית[10].
לבסוף, האוטוקפליה ניתנה על ידי הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בטומוס (צו) שלו מ-13 בנובמבר 1924[11]. כיוון שרוב חברי הקהילה היו אוקראינים ובלארוסים המתגוררים באזורים המזרחיים של הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה מכבר הכריזה על עצמאותה, היה לפטריארך של קונסטנטינופול בסיס קאנוני להעניק את הטומוס לכנסייה הפולנית כממשיכו של המטרופוליה בקייב, השטח לשעבר של רוס של קייב אשר הכנסייה בקונסטנטינופול המשיכה לראות בה כטריטוריה הקאנונית שלה (אף על פי שהסכימה לאפשר למוסקבה להיות הפטרונית שלה בשנת 1686). ההכרזה הרשמית על אוטוקפליה (בטקס, כולל מסירת כתב ההסכמה) לא התרחשה במהרה, כי תחילה מת הפטריארך גרגוריוס השביעי (אנ'), ובסוף ינואר 1925 גורש יורשו, הפטריארך קונסטנטינוס השישי (אנ') על ידי השלטונות הטורקיים מקונסטנטינופול, ועד יולי אותה שנה כס הפטריארך היה פנוי. רק ביולי 1925 עלה בזיל השלישי (אנ') לכס הפטריארכלי, ובמכתב מ-20 באוגוסט הודיע למטרופוליטן דיוניזי על הגעתה המתוכננת באמצע ספטמבר של משלחת הפטריארכליות והמסירה הרשמית של הטומוס. המטרופוליטן דיוניזי שרצה לנצל את הרגע הזה כדי להסדיר את מעמדה המשפטי של הכנסייה האורתודוקסית בפולין התאכזב מהכתף הקרה שקיבל מהממשלה הפולנית וכאות מחאה לא הגיע לחגיגות בתרצו היעדרות בולטת זו בצורך בהבראה בקרלסבאד שבגרמניה[10]. ב-25 בספטמבר 1925 הוכרזה באופן רשמי האוטוקפליה של הכנסייה[12].
המטרופוליטן דיוניזי שאף להכניס שינויים בתקנות הזמניות, שלא תאמו את חוקת מרץ (פול') ולא הסדירו כראוי את ענייני הכנסייה האורתודוקסית בפולין. המטרופוליטן דרש להסדיר את מעמדה המשפטי של הכנסייה באופן סטטוטורי. תהליך טיוטת החוק עמדה בפני מכשולים רבים. טיוטת החוק על היחסים בין המדינה לכנסייה האורתודוקסית הוכנה בספטמבר 1923 ונשלחה למטרופוליטן. בטיוטה זו נקטו רשויות המדינה את העמדה כי הממשלה רשאית להלאים את רכוש הכנסייה. בתורו, המטרופוליטן דיוניזי האמין שהכנסייה האורתודוקסית היא הבעלים החוקי של הנכסים שברשותה. ההתייעצויות על הטיוטה הראשונה של החוק החלו באפריל 1924, אך נקטעו עד מהרה כיוון שראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי סבר כי יש לדחות את הדיונים עד לחתימת קונקורדט עם הכס הקדוש, כדי שטיוטת החוק לא תסבך את המשא ומתן עם הוותיקן. לאחר חתימת הקונקורדט (אנ'), ב-28 במרץ 1925, הודיע שר הדתות בישיבת הממשלה, כי הנקודות העיקריות של הצעת החוק על מעמדה המשפטי של הכנסייה האורתודוקסית יפורסמו בקרוב. ב-13 באפריל, רשויות הכנסייה, תוך התחשבות בעבודה על טיוטת החוק שבוצעה על ידי משרד הדתות, פרסמו הצעה לקוד תקנות על פעילות מערכת הכנסייה בשם "החוק הבסיסי של המערכת הקאנונית הפנימית של הכנסייה האוטוקפלית הפולנית". מועצת הבישופים קיבלה את זה במושבה ב-13 באפריל וב-5 ביוני 1925, והכריזה על כך בפומבי ב-1 ביולי 1926. אף על פי כן, הממשלה הפולנית דחתה על הסף את ההצעה של הכנסייה בטענה שהיא לא נכונה מבחינה משפטית וחורגת מסמכויותיה של הכנסייה. לבסוף, רק בינואר 1938 הוגשה הצעת חוק בנושא מתן סמכויות לנשיא פולין להוציא צו על יחסה של המדינה לכנסייה האורתודוקסית. למרות הביקורת על הצעת החוק מצד חוגים קתולים, הממשלה לא נסוגה מעמדתה ולאחר קבלת חוק ייפויי הכוח, ב-18 בנובמבר 1938, חתם הנשיא איגנצי מושצ'יצקי על צו המגדיר את יחסי המדינה עם הכנסייה האורתודוקסית הפולנית. ב-7 בנובמבר 1938 החליט הסינוד, לאחר בחינת טיוטת הצו של הנשיא, כי הטיוטה תואמת במלואה את שיטת הכנסייה המזרחית ומספקת את האינטרסים שלה[10]. צו זה היה המסמך הראשון בהיסטוריה של הכנסייה האורתודוקסית ברפובליקה הפולנית השנייה המסדיר את יחסה של המדינה עם כנסייה זו.
הנתונים הסטטיסטיים המלאים הראשונים אודות הכנסייה האורתודוקסית ברפובליקה הפולנית השנייה פורסמו בשנת 1922, אז התייצבו לבסוף גבולות המדינה הפולנית. הכנסייה האורתודוקסית כללה חמש דיוקסיות. דיוקסיית ורשה הייתה הגדולה ביותר וכללה שטח שיפוט של 231,585 קמ"ר. הבישופות המטרופוליטניות כללו את מחוזות לובלין, לודז', ורשה, קילצה, לבוב, פומורסקי, פוזנן, טרנופול, סטניסלבובו ושלונסקי, וכן את העיר ורשה. השלטון בוורשה חולק ל-7 דקנאטים ו-53 קהילות מאמינים[10].
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הרייך השלישי שלטונות הכיבוש הגרמניים תכננו להעמיד בראש הכנסייה האורתודוקסית בפולין באזורים שבשליטת גרמניה הנאצית (קו דאן-בוג-נארב) (פול') את הארכיבישוף של ברלין, סראפים (לאדה) (אנ'). אולם זה האחרון היה כפוף מבחינה רשמית להכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה. לאחר לחץ מצד הגסטפו, ב-27 בנובמבר 1939, השלטונות הנאצים הדיחו את המטרופוליטן דיוניזי מניהול הכנסייה וכלאו אותו במעצר בית באוטבוצק[13]. הסיבה הייתה קריאת התיגר של המטרופוליטן על הכיבוש הגרמני. ב-23 בספטמבר 1940 התירו השלטונות הגרמניים למטרופולין דיוניזי לסיים את מעצר הבית בו היה נתון ולשוב לפעילות דתית, לאחר שחתם על הצהרת נאמנות לממשל הכללי והודות לכך הוא הסמיך שני בישופים במהלך המלחמה. במהלך היותו במעצר בית נקטו שלטונות הכיבוש הנאציים צעדים להכפפת הכנסייה הכנסייה האורתודוקסית הפולנית לפטריארכיה האורתודוקסית של ברלין. לבסוף, התוכנית המקורית לא יצאה על הפועל עקב התנגדות נחרצת של הפטריארך של קונסטנטינופול בנימין הראשון (אנ'). היטלר, מסיבות טקטיות לא רצה להסתכסך עם זה האחרון עקב העובדה שכל הכנסיות האורתודוקסיות באזור מלבד הפולנית והליטאית היו כפופות לפטריארך של קונסנטינופול. עם זאת הגרמנים שינו את שמה של הכנסייה לכנסייה האורתודוקסית בממשל הכללי ושטח השיפוט שלה צומצם משמעותית, אף על פי שהדבר לא הוכר על ידי הכנסיות האורתודוקסיות האחרות[14]. דיוניזי קידם את הקמת הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית בוולהניה, שבגינה נחשב לאחר המלחמה משתף פעולה. תחת הכיבוש הגרמני התקיימו סמינרים אורתודוקסים בוורשה (1942–1944) ובחלם (1943–1944). ב-1 באוגוסט 1944 ירו הגרמנים בעשרות תלמידים של הסמינר התאולוגי האורתודוקסי בוורשה. באזור הכיבוש הסובייטי כל ההיררכיה של הכנסייה הפולנית האורתודוקסית שולבה בכנסייה האורתודוקסית הרוסית.
בספטמבר 1939, הכומר האורתודוקסי הראשי של הצבא הפולני (אנ'), שימון פדורנקו נעצר על ידי הסובייטים ונכלא במחנה קוזלסק ומאוחר יותר נרצח בטבח יער קטין. שלושת בניו נהרגו גם הם בעת שרותם בצבא הפולני, ומשפחתו מונצחת על אנדרטה ה ליד קתדרלת מריה מגדלנה בוורשה. כומר אורתודוקסי נודע ממוצא גאורגי, גז'גוז' פרדזה גורש לאושוויץ בשל פעילותו המחתרתית, שם נפטר בדצמבר 1942[15]. בקורפוס השני (אנ') של כוחות פולין במערב ואשר השתתף בקרב מונטה קאסינו שירתו 3 כמרים ו-2,342 מאמינים אורתודוקסים[16]. במזרח, רבים אחרים לא הורשו לעזוב את ברית המועצות מכיוון שהשלטונות הסובייטים טענו כי הם אזרחים של סובייטים. בחזית המזרחית, חיילים אורתודוקסים רבים שהיו בדיביזיית הרגלים הראשונה של הארמייה הפולנית הראשונה (אנ') ("צבא ברלינג") מתו בקרב לנינו. מינואר 1943 עד מאי 1944 שהו בוורשה עשרים ארכיבישופים ובישופים אורתודוקסים אוקראינים כאורחי הממשל הכללי שנמלטו מהמזרח כתוצאה מהמתקפה הסובייטית. בהחלטת מועצת ההכנסייה האורתודוקסית האוקראינית האוטוקפלית (אנ') מ-4 באפריל 1944, הוענק לארכיבישוף דיוניזי תואר כבוד מטעם הפטריארך האקומני[17]. ב-11 במאי 1944, קיבל הנס פרנק בטירת ואוול משלחת של הכנסייה האוטוקפלית האורתודוקסית בממשל הכללי בדמותם של המטרופוליטן דיוניזי, הארכיבישוף אילאריון והארכיבישוף פאלאדיה[18]. במסגרת מגעים חשאיים אלו, מיולי 1944 עד מאי 1945, נאלץ המטרופוליטן דיוניזי להישאר מחוץ למדינה ובתקופה זו שהה בסלובקיה ואוסטריה.
הרפובליקה העממית של פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה התמודדה הכנסייה האורתודוקסית עם אתגרים חדשים: ראשית, פעילותה של הכנסייה הוגבלה ונשלטה על ידי השלטונות הקומוניסטים שלא מכבר השתלטו על המדינה והפכו אותה למדינה קומוניסטית שהייתה גרורה של ברית המועצות. המטרופוליטן דיוניזי שב לפולין, ובהצהרה מיום 5 ביוני 1945, קרא לאנשי הדת להתפלל למען "פולין הדמוקרטית, שלטונותיה וצבאה", וב-13 ביוני 1945 שלח מכתב לנשיא המועצה הלאומית ולימים מנהיג פולין בולסלאב ביירוט, בו תיאר את פעילותו לאורך התקופה[18]. בנוסף לכך המטרופוליטן החל במגעים עם הפטריארך של מוסקבה אלכסיי, על מנת ליישב את סוגיית האוטוקפליה של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית, סוגיה שנותרה לא פתורה, כיוון שהמטרופוליטן דיוניזי לא התכוון לוותר על האוטוקפליה שנתקבלה ב-1924 מקונסטנטינופול, דבר עליו התעקשה הפטריארכיה של מוסקבה[18]. בנוסף, הכנסייה הושפעה משרטוט הגבולות החדשים של פולין, שהפסידה שטחים רבים במזרח וקיבלה פיצוי במערב, יישוב מחדש של האוכלוסייה במסגרת ההסכמים בין ברית המועצות ושלטונות פולין הקומוניסטית ומבצע ויסטולה שהגיע בעקבותם. אוכלוסייה אורתודוקסית משמעותית גורשה כמעט לחלוטין מהאזורים המרכזיים והדרום-מזרחיים של המדינה. האוכלוסייה האורתודוקסית המגורשת מאזור חלם ודרום פודלאסיה מוערך בכ-35,000-40,000 אנשים, וכמה אלפים מאזור למקו (אנ') בדרום מזרח אוקראינה.
הגברת המעורבות הממשלתית בכנסייה הגיעה לשיאה ב-1948 עם כליאתו של המטרופוליטן דיוניזי. ב-22 ביוני 1948 קיבלה הכנסייה האורתודוקסית בפולין אוטוקפליה מהפטריארכיה במוסקבה, דבר שהיה קשור לצורך בוויתור על האוטוקפליה שקיבלה מהפטריארכיה של קונסטנטינופול בשנת 1924[19]. אירוע חשוב עבור הכנסייה האורתודוקסית בפולין היה החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה של המדינה לדיוקסיות (יחידות משנה של הכנסייה) על ידי מועצת הבישופים (פול') בפברואר 1948[20]. כתוצאה מכך, הקהילות של פוביאט ביילסקו הועברו מדיוקסיית ביאליסטוק לדיוקסיית ורשה. מצד שני, שטחה של דיוקסית ביאליסטוק התרחב ונוספו לה שטחי מחוז אולשטין. החלטה להקים את האקדמיה לתאולוגיה אורתודוקסית בקתדרלת המטרופוליטן ב-1 בינואר 1948 התקבלה בזעם על ידי השלטונות והוא הושם במעצר בית בוורשה ב-25 בפברואר 1948 (הוא הואשם בהצהרת נאמנות לשלטונות הכיבוש הגרמניים), בהוראה שנחתמה על ידי הנשיא בולסלאב ביירוט. רשויות המדינה כפו את התפטרותו של המטרופוליטן דיוניזי. צעד זה סוכם קודם לכן בין גאורגי גריגורייביץ' קרפוב (רו'), יושב ראש מועצת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית במועצת השרים של ברית המועצות, והנריק שוויטקובסקי, שר החוץ של הרפובליקה העממית הפולנית[20]. לאחר מעצרו של הפטריארך, בוטל ב-17 באפריל 1948 בהוראת ראש הממשלה ושר המינהל הציבורי תפקיד מטרופוליטן הכנסייה ובמקומו הוקם הקולגיום המנהל הזמני של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית (פולנית: Tymczasowe Kolegium Rządzące PAKP).
ב-1951 מונה לעמוד בראש הכנסייה המטרופוליטן מקארי (אוקסיוק) לאחר ש"הוזמן" על ידי הקולוגיום הזמני המנהל של הכנסייה. במהלך כהונתו כמטרופוליטן, הוא ארגן מחדש את המבנה האדמיניסטרטיבי של הכנסייה ובזה ארגון מחדש של הדיוקסיות ב-1951. הוא הקדיש מאמצים גם לחינוך הכמורה, שבאה לידי ביטוי בהקמת המדור לתאולוגיה האורתודוקסית באקדמיה התאולוגית הנוצרית (פול'). כמו כן הוא ייסד את הירחון "צרקובני ווסטניק" ב-1954 וחתם עליו כעורך הממונה. הוא כנראה היה מקורב לק.ג.ב., ותרם באופן משמעותי לחיסול פעילות הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית (אנ') במסגרת מבצע שנערך על ידי הק.ג.ב[21]. פעילותו למען ריכוז סמכות הכמורה, העמידה אותו בעימות עם הכמורה וההיררכיה הכפופים לו. הוא גם לא עמד בציפיות של המשרד לשירותי דת. בשילוב עם בריאותו הלקויה של הכומר, כל הגורמים הללו גרמו למטרופוליטן להתפטר מתפקידו ב-1959 ולחזור לברית המועצות, שם נפטר שנתיים לאחר מכן.
בשנת 1963 פתח שירות הביטחון (המשטרה החשאית בפולין הקומוניסטית) במבצע "ביזנטיון" נגד הכנסייה האורתודוקסית: המבצע נמשך עד 1989–1990 ומטרתו הייתה להשתלט על הנהגת הכנסייה על מנת להבטיח שליטה בפעילות הכנסייה הן בתוך המדינה והן בזירה הבינלאומית. כחלק ממבצע זה, גויסו משתפי פעולה רבים בקרב אנשי דת בכירים. בין משתפי הפעולה של שירות הביטחון נכללו: הארכיבישוף סטפן (רודיק), הארכיבישוף בזילי (דורושקייביץ), הארכיבישוף סאווה (הריצ'וניאק), הבישוף אדם, הארכיבישוף ניקנור, הארכיבישוף שימון, הארכיבישוף מירון, הארכיבישוף קריסטופר, הארכיבישוף ירמיאס, ובכירים אחרים בכנסייה.
אחד ההיררכים שהתנגדו לפעולות שירות הביטחון היה הארכיבישוף מדיוקסיית לודז'-פוזנן, יז'י (קורניסטוב) ועקב כך שירות הביטחון מנע פעמיים את בחירתו לתפקיד ראש הכנסייה[22]. בשנת 1989, כל חברי מועצת הבישופים היו בישופים הרשומים כמשתפי פעולה של המשטר הקומוניסטי[23]. לדברי הארכיבישוף פעולות אלה של אנשי הדת נועדו להבטיח את הישרדות הכנסייה בתקופת הרפובליקה העממית הפולנית.
הרפובליקה הפולנית השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כינונה של פולין המודרנית לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות ה-90, זכתה הכנסייה האורתודוקסית לחופש מחודש, כחלק מהתחייה הדתית במדינה. נקודת ציון חשובה בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה קרתה ב-1991 עת נחתם חוק המסדיר את יחסי המדינה הפולנית עם הכנסייה האורתודוקסית. החוק החדש שאושר ב-4 ביולי של אותה שנה עיגן את עיקרון האוטוקפליה של הכנסייה והאוטונומיה שלה. בנוסף, הוא הכשיר את הדרך לכינונה של חוקה פנימית חדשה ואשרר את זכות המאמינים להשתמש בשפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה כמו גם בשפת האם שלהם. כמו כן, החוק הסדיר את מעמדם המשפטי של אנשי הכמורה בכנסייה ונושאים הקשורים בחינוך[24]. הודות לחופש הדת החלה תקופת פריחה דתית במדינה ובזה של הכנסייה האורתודוקסית: זו האחרונה הקימה אגודות, בתי ספר דתיים, בתי אבות וגישה לתקציבים מוגדלים לשיפוץ כנסיות היסטוריות ובנייתן של כנסיות חדשות. בנוסף, החלה הקמתן של סניפים של הכנסייה בארגונים שונים כגון אוניברסיטאות, בתי חולים, בתי כלא, שירות המס, במשטרה, במשרד היערנות, בצבא ועוד. חלק מהנכסים והנדל"ן שהופקעו ברבות השנים מהכנסייה הוחזרו לה, דבר שאיפשר לה לשפר את מצבה הפיננסי והזרמת כספים המשמשים לפעילותה[25]. בשנת 2020 הושלמה בנייתה של כנסיית האגיה סופיה בורשה, הכנסייה האורתודוקסית הראשונה שנבנתה בעיר במאה שנה[26].
ליטורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפת הליטורגיה העיקרית היא סלאבית כנסייתית עתיקה ולעיתים נעשה שימוש גם בשפה הפולנית. שפת הליטורגיה בכנסיות השונות ברחבי המדינה כמו גם ההומליות (פרשנות שאחרי התפילה), משקפת את הגבולות לשעבר של אזורי השליטה הרוסי והאוסטרו-הונגרי. שני הניבים עיקריים נפוצים בפולין כיום הם הניב הסינודלי, המתבסס על הנוסח של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, והניב הגליציאני (אוקראינית/למקו) (אנ')[27]. הניב הסינודלי נפוץ באזור השליטה הרוסית לשעבר, וכן בעיר קרקוב. הניב הגליציאני משמש באזור השליטה האוסטרו-הונגרית לשעבר (לא כולל קרקוב). הסלאבית הכנסייתית היא שפת הליטורגיה העיקרית ברחבי הכנסייה האורתודוקסית הפולנית, למעט כנסיית קיריל ומתודי בוורוצלאב, שם הדרשה ורוב הליטורגיות הן בפולנית.
פסוקים ותפילות ליטורגיות חדשות, למשל להנצחתו של הקדוש מקסים סנדוביץ' (1886–1914) (אנ'), הופיעו בפולין בשנים האחרונות בסלאבית כנסייתית, אם כי אלה תרגומים מפולנית[27]. בהתייחסותו לכפילות בלשון התפילה, אחד ממובילי הקונטרה-רפורמציה בפולין, פיוטר סקרגה אמר: ”אף אחד לא יכול ללמוד לעולם דרך הסלאבית הכנסייתית, וכיום אף אחד כמעט לא מבין את השפה הזו. כיוון שאין אומה בעולם כיום שבה שפה זו מדוברת. ולכן כשהם (הכמורה האורתודוקסית) רוצים להבין סלאבית כנסייתית, הם חייבים את הטקסט מתורגם לפולנית”[27]. ההומיליה ביחידות השונות של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית גם היא תערבות המתבססת על הרוסית הסטנדרטית כמו גם מילים מהסלאבית הכנסייתית. באזור דרום מערב פולין, בואך גליציה לשעבר, מצורפים להומיליות מילים מהדיאלקט המקומי ואוקראינית. המסורת של שימוש ברוסית בהומיליות היא תוצאה של היותה של חלק מפולין תחת שלטון האימפריה הרוסית כאשר רוב ההיררכיה האורתודוקסית בפולין הורכבה מאתנים רוסיים. נטען על ידי חלק מהתאולוגים האורתודוקסים כי ישנה בעיה לתרגם תפילות וכתבים מסלאבית כנסייתית עתיקה לפולנית כיוון שיש מילים שאין להן מקבילות בפולנית בת זמננו[28].
מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה הארגוני של הכנסייה הוא היררכי. למבנה הארגוני יש בסיס תאולוגי ומשפטי כאחד. הכנסייה נשלטת על ידי מספר רבדים: דבר אלוהים שניתן בכתבי הקודש, מסורת קדושה (קאנונים של שנים-עשר השליחים, קאנונים של שבע המועצות האקומניות (אנ') ועשר המועצות המקומיות), התקנות הקאנוניות של אבות הכנסייה שאומצו על ידי מועצות אקומניות, החלטות של מועצות מקומיות ומועצות בישופים של הכנסייה. הגוף השלטוני העליון של הכנסייה הוא כינוס של מועצה מקומית (פולנית: Sobór lokalny), הידועה גם בשם מועצה לאומית. היא מורכבת מבישופים ונציגי הכמורה והמאמינים והיא ממונה על ידי המטרופולין על בסיס החלטה של אספת הבישופים. מטרתה לשמר ולפתח את הכנסייה ואת חיי הרוח ולספק את הצרכים הרוחניים והמוסריים של המאמינים, וכן לדאוג לעניינים הקשורים לתפקוד הכנסייה[29].
הכנסייה מנוהלת על ידי אספת הבישופים (בפולנית: Święty Sobór Biskupów), בראשות המטרופוליטן וככוללת כל הבישופים המנהלים. המשימה של גוף זה היא שמירה על הדוגמות האורתודוקסיות של האמונה והקנונים של הכנסייה, השגחה על המוסר של הכמורה ושל המאמינים, טיפול בפעילות הפנימית והחיצונית של הכנסייה, בחירת הבישופים והסמכתם, ייסוד וביטול של דיוקסיות יחד עם קביעת גבולותיהן, שליטה בנושאים משפטיים, ופיקוח על הניהול הפיננסי של הכנסייה ושל הדיוקסיות שלה. אספת הבישופים פועלת על פי עקרון הסודיות, עם זאת אין הדבר שולל היררכיה[29]. הגוף המבצע של אספת הבישופים הוא הסינוד, פורום מצומצם בראשות המטרופוליטן יותר שמתכנס לפחות פעמיים בשנה.
בראש הכנסייה האורתודוקסית הפולנית עומד ארכיבישוף מטרופוליטני. תוארו הרשמי הוא "מטרופוליטן ורשה וכל פולין" (בפולנית: Metropolita Warszawski i Całej Polski) מאז 1998 משמש בתפקיד זה סאווה (הריצ'וניאק). המטרופוליטן הוא הבישוף הראשי ונציג הכנסייה ביחסי פנים וחוץ. הוא ממלא את תפקידיו בהסכמה עם הבישופים. זכויותיו כוללות, בין היתר, כינוסה של מועצה מקומית ואספת הבישופים ופיקוח על יישום החלטותיה; דואג לאיוש משרות הכמורה, פנייה לכל הכנסייה עם חברי אספת הבישופים במסרים ובפניות בנושאים שונים. משרד המטרופוליטן מסייע לו בניהול הכנסייה[29].
הדיוקסים מחולקים לדקנאטים (ובראשם דיקנים). באמצעותם, הבישוף הדקאני מנהל את הדקנאט שבתחום אחריותו, תוך שהוא משגיח על פעילותם והתנהלותם של הכמורה בתחום שיפוטו ועל מצבם הרוחני והמוסרי של המאמינים. בישיבות שעורך הבישוף הדקאני נידונים העניינים הכלכליים והכספיים של הרבעים הכנסיתיים, דרכים להגברת הידע בתחומי התאולוגיה והפרקטיקה הדתית, חילופי רעיונות וניסיון בעבודת הקהילה. היחידה המנהלית הנמוכה ביותר במבנה הכנסייה היא קהילת המאמינים (בפולנית: Parafia) (אנ') שבראשה עומד כומר הרובע (בפולנית: Proboszcz) (פול'). בקהילות גדולות יותר הוא נעזר בוויאקרים (פולנית: Wikariusz), דיאקון (פולנית: Diakon) וקוראי מזמורי התהילים (פולנית: Psalmist). הוא מנהל את הקהילה ונעזר במשרד רובע הכנסייה (פולנית: Kancelaria parafialna) (פול') אשר שוכן לרוב בסמיכות לכנסיית הרובע, ובסיוע מועצת הקהילה, שהוא נשיאה[29]. הכומר ועוזריו מכונים בתואר "בטיושקה" שהושאל מהשפה הרוסית ומשמעו "אב" או סמכות רוחנית. הכנסייה האורתודוקסית (בפולנית: Cerkiew) היא המרכז של יחידות טריטוריאליות כנסייתיות. הכנסיות הראשיות בכל דיוקסה או הכנסייה המטרופוליטנית היא כנסייה קתדרלית הידועה גם בשם סובור, תחתיה יש כנסיית רובע וסניפים, והכנסיות הקטנות ביותר הן קפליצות וצ'סובניה (פול').
הכנסייה מחולקת לדיוקסיות (יחידות ניהוליות) הבאות:
- דיוקסיית ורשה וביילסק
- דיוקסיית ביאליסטוק וגדנסק
- דיוקסיית לודז' ופוזנן
- דיוקסיית ורוצלאב ושצ'צ'ין
- דיוקסיית לובלין וחלם
- דיוקסיית פשמישל וגורליצה
- דיוקסיית ריו דה ז'ניירו ואולינדה-רסיפה
בנוסף קיימות דיוקסיות טיטולריות (כבוד): דיוקסיית סופרשל ודיוקסיית שיאמייטצ'ה.
בצבא פולין קיימת גם כן מנהלה אורתודוקסית. בנוסף, הכנסייה מתאמת את פעילותן של הקתדרה ללימודים אורתודוקסיים באוניברסיטת ביאליסטוק ואת המחלקה ללימודים אורתודוקסיים באקדמיה לנצרות תאולוגית בוורשה וכמו כן מפעילה את הסמינר ללימודים אורתודוקסיים בוורשה, בית הספר לאיקונוגרפיה בביילסק פודלסקי ובית הספר לניצוח מוזיקלי בהיינווקה[30].
מנזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת הכנסייה פועלים עשרה מנזרים אורתודוקסיים, חמישה לנשים וחמישה לגברים. מתחם העלייה לרגל הגדול ביותר הוא המנזר האורתודוקסי בהר גרבארקה (פול'), אליו מגיעים אלפי עולי רגל מדי שנה לחג ההשתנות ב-19 באוגוסט. עקב חשיבותו הרבה הוא מכונה "מנזר יאסנה גורה האורתודוקסי". בנוסף קיימים המנזר בווינובו (פול') והמנזר האורתודוקסי בסופראשל (פול')
מנהיגי הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| # | דיוקן | שם | תחילת כהונה | סוף כהונה |
|---|---|---|---|---|
| 1 | .jpg)
|
יז'י (ירושבסקי) (פול') | 30 בינואר 1922 | 8 בפברואר 1923 |
| 2 | 
|
דיוניזי (ואלדינסקי) (פול') | 29 באפריל 1923 | 23 בנובמבר 1939 (ושוב עד 17 באפריל 1947) |
| 3 | 
|
טימותאוש (שרטר) (פול') | 17 בספטמבר 1947 | 7 באוגוסט 1951 |
| 4 | .JPG){kind=small}
|
מקארי (אוקסיוק) (פול') | 7 באוגוסט 1951 | 9 בדצמבר 1959 |
| 5 |
|
טימותאוש (שרטר) (פול') | 9 בדצמבר 1959 | 20 במאי 1962 |
| 6 | 
|
יז'י (קורניסטוב) (פול') | 24 במאי 1962 | 25 במאי 1965 |
| 7 | 
|
סטפן (רודריק) (פול') | 25 במאי 1965 | 26 במרץ 1969 |
| 8 |
|
יז'י (קורניסטוב) (פול') | 26 במרץ 1969 | 24 בינואר 1970 |
| 9 | 
|
באזילי (דורושקייביץ') (פול') | 24 בינואר 1970 | 24 בינואר 1998 |
| 10 | 
|
סאווה (הריצ'וניאק) (פול') | 28 ינואר 1998 | מכהן |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית- הכנסייה האורתודוקסית הפולנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 לנה סקיבינסקה-אופוקה, הגיאוגרפיה של האורתודוקסיות בפולין (עמ' 175), באתר המכון לגיאוגרפיה באונירסיטת קרקוב, 1998 (בפולנית)
- ^ מנהל הסטטיסטיקה הראשי: כמה מאמינים קתוליים בפולין? כמה אורתודוקסים? כמה לותרנים?, באתר gosc.pl, 22.07.2021 (בפולנית)
- ^ סטניסלב קארנצביץ', הכנסייה האורתודוקסית בפולין, באתר Dzieje.pl - Portal Historyczny, 14.08.2012 (בפולנית)
- ^ אנטוני מירונוביץ', איחוד הכנסיות והשלכותיהן בפולין (עמ' 166-167), באתר ELPIS (בפולנית)
- ^ Marian Bendza. Autokefalia Kościoła Prawosławnego w Polsce, ע' 122
- ^ רישארד מיכאלאק, מאפיינים פוליטיים של הדת, באתר אוניברסיטת זיילונה גורה, ע' 63 (בפולנית)
- ^ M. Papierzyńska-Turek: Między tradycją a rzeczywistością. Państwo wobec prawosławia 1918–1939, ע' 107
- ^ Mirosława Papierzyńska-Turek, Między tradycją a rzeczywistością. Państwo wobec prawosławia 1918 - 1939, ע' 107
- ^ רצח המטרופוליטן יז'י (ירושבסקי) בהקשר של אירועים להכנות אוטוקפליה של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית, באתר epds.ru (ברוסית)
- ^ 1 2 3 4 אנטוני מירונוביץ', הכנסייה האורתודוקסית ברפובליקה הפולנית השנייה, באתר ELPIS (בפולנית)
- ^ הכנסייה האורתודוקסית בפולין, באתר wiara.pl (בפולנית)
- ^ אנטוני מירונוביץ', דברי ימיה של הכנסייה האורתודוקסית ברפובליקה הפולנית (עמ' 122), באתר ELPIS, 1999 (בפולנית)
- ^ מגזין אוטווצק, באתר rp.pl (בפולנית)
- ^ פבל פשצ'ישבסקי, הכנסייה האורתודוקסית בפולין לאחר ה-1 בספטמבר 1939, באתר ekai.pl, 31 ביולי 2019 (בפולנית)
- ^ J. Charkiewicz: Męczennicy XX wieku. Martyrologia Prawosławia w Polsce w biografiach świętych. Warszawa: Warszawska Metropolia Prawosławna, 2008, ע' 172
- ^ מנהלת הכנסייה האורתודוקסית בצבא הפולני, באתר powp.wp.mil (בפולנית)
- ^ Antoni Mironowicz, Kościół prawosławny na ziemiach polskich w XIX i XX wieku, ע', 206, 227, אוניברסיטת ביאליסטוק, 2005
- ^ 1 2 3 פיוטר גרנט, הכנסייה האורתודוקסית בפולין לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. עבודת מגיסטר, אוניברסיטת ורוצלאב, 17/07/1998.
- ^ הדרך המורכבת של הכנסייה האורתודוקסית הפולנית לאוטוקפליה, באתר polityka.pl (בפולנית)
- ^ 1 2 Mariusz Krzysztofiński, Krzysztof Sychowicz, הכנסייה האורתודוקסית בפולין אחרי 1944. ע'.81
- ^ ברוז'ניאק וזיוברון. אורתודוקסיות בביישצ'אדי לאחר מלחמת העולם השנייה (פולנית). המכון לזיכרון לאומי, ז'שוב, 2009, ע' 330-334
- ^ היסטוריה של מעקב אחר הכנסייה הפולנית האורדתודוקסית, באתר rp.pl, 15 בינואר 2009 (בפולנית)
- ^ ארתור דסקה, הכנסייה האורתודוקסית הפולנית ואוקראינה, באתר Kurier Galicyjski, 15 בפברואר 2019 (בפולנית)
- ^ Tomasz R. Dębowski, הכנסייה האוטוקפלית האורתודוקסית הפולנית: מעמדה המשפטי-ציבורי ותחומי פעילות (עמ' 148), באתר לימודי המזרח, 2015 (בפולנית)
- ^ Wiesław Romanowicz, Współczesne oblicze polskiego prawosławia, Colloquium Wydziału Nauk Humanistycznych i Społecznych vol. 3 (19), 2015, ע' 169
- ^ בורשה הושלמה בנייתה של הכנסייה הארתודוקסית הראשונה במאה שנים - האגה סופיה, באתר dzieje.pl, 18 בספטמבר 2020 (בפולנית)
- ^ 1 2 3 KEVIN HANNAN, EXPERIENCING THE DIVINE CONVERSATION: LITURGICAL LANGUAGES OF EASTERN CHRISTIANS IN CONTEMPORARY POLAND, The Polish Review 50, 2005, עמ' 263–293
- ^ הכנסייה האורתודוקסית הפולנית, באתר wiara.pl, 10 במאי 2008 (בפולנית)
- ^ 1 2 3 4 Stefan Dudra, Polski Autokefaliczny Kościół Prawosławny w obszarze polityki wyznaniowej oraz polityki narodowościowej Polski Ludowej i III Rzeczypospolitej, Wydawnictwo Naukowe Scholar, 2019-07-19. (בפולנית)
- ^ הכנסייה האורתודוקסית בפולין, באתר CNEWA, 30 במרץ 2021 (באנגלית)
