הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מטה הארגון בניו יורק

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולהרוסית: Ру́сская Правосла́вная Це́рковь Заграни́цей) או הכנסייה הלבנה, הייתה פלג של הכנסייה הפראבוסלאבית שהתקיים באופן עצמאי (אוטוקפלי) מ-1920 ועד 2007 מחוץ לרוסיה ושירת בעיקר את הגולים הרוסים שנמלטו ממולדתם. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים ברוסיה הוכפף פטריארך מוסקבה ורוס כולה של הכנסייה הרוסית לשלטון הסובייטי (לפיכך נקראה "הכנסייה האדומה"). במקביל יצאו מספר בכירי כנסייה לגלות והקימו שם את הכנסייה הרוסית הנאמנה למשפחת הצאר ולרוסיה שלפני המהפכה. מרכז הכנסייה שכן עד אחרי מלחמת העולם השנייה בסרמסקי קרלובצי שבסרביה ולאחר מכן עבר לניו יורק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת אוקטובר פרצה ברחבי רוסיה מלחמת אחים בין הבולשביקים לבין תומכי המשטר הישן ("התנועה הלבנה"). במאי 1919, בשיא כוחו של הצבא הלבן, התכנסו מספר בישופים בסבסטופול והכריזו על הקמת "המינהל הזמני העליון של הכנסייה בדרום-מזרח רוסיה (Временное высшее церковное управление на Юго-Востоке России), זאת לאור כליאתו של פטריארך מוסקבה, טיכון, על ידי הבולשביקים, ושיעבודו למעשה לשלטון. ב-7 בנובמבר 1920 הוציא הפטריארך טיכון אוקאז (צו) שבו קבע שעל פי חוקי הכנסייה חייב כל מחוז לראות בכוהניו הבכירים סמכות עליונה והללו חייבים לנהוג בהתאם לחוקי ההייררכיה הקבועים. פירוש האוקאז היה קריאת מרי נגד השלטון ומתן אפשרות ליצירת גופים כנסייתיים רוסיים בלתי-תלויים במדינה.[1]

ב-1920 התרכזו רבים מראשי הכנסייה הגולים, ובראשם המטרופוליט אנטוני מקייב, בקונסטנטינופול וב-29 בדצמבר 1921 קיבלו אישור מהפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול לייסד את הכנסייה הרוסית בגלות. מיד לאחר מכן הזמין הפטריארך דימיטרי את הסינוד החדש להתמקם בסרמסקי קרלובצי שבסרביה. שליחים חשאיים שפעלו מטעם ימק"א (בהם ג'ון ראלי מוט) העבירו את האוקאז של טיכון לסרמסקי קרלובצי. עבור הכנסייה הרוסית בגלות היה תקנה זו צו-חיים ומכוחה הם מקיימים את בידולם מן הכנסייה הרוסית המוכרת במוסקבה.[2]

במהלך הרעב ברוסיה הסובייטית (1921–1922) הולאמו נכסיה של הכנסייה בכל רחבי רוסיה. טיכון, שהביע התנגדות למהלך זה, הוקע כסבוטאז'ניק ("מחבל") והושם במאסר בית אותו ריצה במנזר דונסקוי במוסקבה עד מותו. מחליפו, סרגיוס, חתם ב-20 ביולי 1927 על הצהרת נאמנות ללא תנאי לשלטון הסובייטי. הכנסייה בברית המועצות דוכאה, נכסיה הולאמו וכנסיות הפכו למבני ציבור לא דתיים.

בסרמסקי קרלובצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישת מועצת הבישופים הגולים בבלגרד, 1935

ב-14 בפברואר 1921 התמקם מרכז הכנסייה הגולה בסרמסקי קרלובצי, לפי הזמנת הכנסייה האורתודוקסית הסרבית והכריז על עצמו כמרכז לכל הכנסיות הרוסיות שמחוץ לברית המועצות. סינוד הכנסיה קיבל מספר החלטות, בהן רסטורציה של שלטון צאר מבית משפחת רומנוב ועתירה לועידת ג'נובה (שהתכנסה באפריל 1922) לסייע לחיסול הבלשביזם. ניקולאי ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה צויין כיורש החוקי לשלושלת רומנוב (למורת רוחו, שכן הוא לא ביקש זאת כלל). הכנסייה דימתה את עצמה ל"כנסיית הקטקומבות" ברמיזה לנוצרים הנרדפים ברומא.

בעוד קהילות רוסיות במדינות הבלקן והמזרח התיכון והמזרח הרחוק קיבלו את סמכות הסינוד של בסרמסקי קרלובצי, הכנסייה האורתודוכסית של צפון אמריקה סירבה להכיר בו וייסדה כנסייה רוסית גולה מקבילה. המטרופוליט של פריז, שראה בעצמו מנהיג הגולים הרוסים במערב אירופה, הכיר בסינוד כסמכות רוחנית ומוסרית, אך לא מנהלית. ב-1931 ייסד את הארכיבישופות של הכנסיות האורתודוכסיות הרוסיות במערב אירופה, כגוף מקביל ומתחרה. הכנסייה הלבנה גינתה את הכנסייה האדומה כ"חסרת אלוהים" וזו, מצידה, עירערה על כל סמכות שביקשה הכנסייה הלבנה לקחת לעצמה. לאחר מותו של אנטוני באוגוסט 1936, נבחרה מועצה שמנתה 21 בישופים רוסים גולים ואנשי כמורה נוספים ובראשה הועמד המטרופוליט אנאסטאסי (לשעבר ראש הכנסייה הרוסית בירושלים). המועצה ציינה שני כיווני פעולה - מול המאמינים בברית המועצות ומול המאמינים בגולה. ב-1938 הכריזה גרמניה הנאצית שכל האוכלוסייה הרוסית תחת שליטתה תהיה כפופה לבסרמסקי קרלובצי.

במהלך מלחמת העולם השניה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הלבנה צעדה יחד עם כוחות גרמניה הנאצית בשטחי הכיבוש שלה בברית המועצות ומזרח אירופה וכן זכתה לברכה לקימום פטריארכיית ברלין בהוראתו הישירה של אדולף היטלר. בשטחי הכיבוש הגרמני חודשו הכנסיות ונפתחו מחדש מנזרים. באוקטובר 1943 התכנס סינוד של הכנסיה הלבנה בוינה, בחסות השלטון הנאצי שקרא לכל המאמינים הרוסים להלחם נגד הקומוניזם. מנגד, גילתה הכנסייה האדומה פטריוטיות סובייטית וכהניה חברו לצבא האדום ולטובת המאבק בנאצים. עקב כך זכתה הכנסייה האדומה של מוסקבה בהוקרתו של יוסיף סטלין.[3]

ב-8 בספטמבר 1944, ימים לפני שחרור בלגרד על ידי צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, נמלטו הבישופים לוינה, לאחר מכן למינכןאזור הכיבוש האמריקאי) ולבסוף, בנובמבר 1950 לארצות הברית.

לאחר המלחמה כוננה הכנסייה האדומה את מוסדותיה בארצות הגוש המזרחי שכלל גולים רוסים, בהן בעיקר יוגוסלביה, מזרח-גרמניה, בולגריה וסין העממית. הכנסייה הלבנה קראה למוסדות אלה "כנסיות סובייטיות המנוהלות על ידי השלטון והמשטרה החשאית".

ב-1981 הכריזה הכנסייה הגולה על הצאר ניקולאי השני, שנרצח על ידי הבולשביקים כמרטיר.

לאחר התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד חתימת הכסם האיחוד הקדוש במוסקבה. החותמים הם - משמאל - המטרופוליט לאורוס מהכנסייה הגולה ומימין אלכסיי השני, פטריארך מוסקבה ורוס כולה

הכנסייה הגולה הדגישה תמיד שהיא חלק בלתי נפרד מהכנסייה הרוסית ושמעמדה האוטוקופלי (עצמאי) הוא אילוץ זמני בלבד, כל עוד הכנסייה במוסקבה נתונה בציפורני השלטון הקומוניסטי. לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 היה צורך לבחון מחדש גישה זו.

סלע המחלוקת העיקרי היה הדרישה של הכנסייה הגולה מכנסיית מוסקבה להכיר במשפחת רומנוב כבעלת זכות שלטונית ולגנות את רצח משפחת הצאר.[4][5] בשנת 2000 התכנס סינוד הכנסיה הרוסית והחליט להפוך לקדושים את הצאר ומשפחתו. כן הביעה הכנסייה הגולה חשש מנטיית פטריארכיית מוסקבה לאקומניות (הבנה בין-כנסייתית, בעיקר עם הקתולים).

ב-2003 נפגש ולדימיר פוטין עם ראש הכנסייה הגולה, המטרופוליט לאורוס, בניו-יורק. במאי 2004 ביקר המטרופוליט לאורוס במוסקבה והשתתף במספר טקסים של הכנסייה המקומית, בהמשך נועדו בכירים משתי הכנסיות אלו עם אלו והחליטו לקיים ועדות דיאלוג לגישור על הפערים ביניהן. ב-21 ביוני 2005, הודיעו ראשי שתי הכנסיות על כך שהכנסיה הגולה תוכפף לכנסיית מוסקבה, אך תקבל מעמד אוטונומי, בדומה למעמדה של הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית באותה עת, בכל הקשוד לנואים של דת, חינוך ואמונה, כאשר הניבול הכספי והנכסים ינוהלו על ידי המרכז במוסקבה. ההחלטה אושררה שנה לאחר מכן במועצת הכנסייה הגולה. ב-17 במאי 2007, לאחר שנה של ניסוחים ומשא-ומתן, נחתם "הסכם האיחוד הקדוש" בין שתי הכנסיות בקתדרלת ישו המושיע במוסקבה.[6]

הכנסייה הלבנה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית מריה מגדלנה על הר הזיתים, מן המאחזים הבולטים של הכנסייה הגולה בירושלים

הכנסיה הרוסית בארץ ישראל כללה מספר רב של נכסים (בראשם מגרש הרוסים בירושלים שכלל מבני אירוח, בית חולים, מנזר וכנסייה כמו גם כנסיות על הר הזיתים, בעין כרם, ביפו, בנצרת, בבית לחם ועוד). לאחר מלחמת העולם הראשונה נותרו נכסים אלה ויושביהם ללא מימון, עם קטיעת הקשר עם מוסקבה. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שראתה עצמה אחראית על הנצרות האורתודוכסית בארץ ישראל, ביקשה לממש נכסי כנסייה ובכללם גם שטחים שהשתייכו לכנסייה הרוסית (בהם בתים שהוקמו למטרות השכרה סמוך למגרש הרוסים). הכנסייה בארץ ישראל, כמו כל המוסדות הרוסיים במזרח התיכון, הכפיפה עצמה ישירות לבסרמסקי קרלובצי. הקשר עם הכנסייה הרוסית הגולה היה חזק כל כך עד, שכפי שמציין גבריאל צפרוני, "הכנסיה היחידה בפזורה הרוסית שקיבלה, ללא-ערעור, את סמכותו של המטרופוליט אנטוני ... היתה בירושלים".[7] בראש הכנסייה ניצב הבישוף אנאסטאסי מקישינב, אשר מונה להחליף את אנטוני עם מותו. הכנסייה הרוסית מימשה חלק ניכר מנכסיה במגרש הרוסים ומכרה אותם לשלטונות המנדט הבריטי כמבני משטרה, בטחון, משרדי ממשל ובית משפט. בעת מלחמת העולם השנייה הצליחה הכנסייה בירושלים לקששים קשר רופף עם מרכז הכנסיה באמצעות שליחים בנשפגשו בקושטא הנייטרלית.

לקראת סיום מלחמת העולם השניה התמרדו חלק מהמוסדות הכנסייתיים בארת ישראל. ראשונות להתמרד היו נזירות מנזר גורני בעין-כרם, שקיבלו על עצמן את מקות הכנסיה של מוסקבה (ה"אדומה"). אחריהן עברו רוב מוסדות הכנסיה לכיוון ה"אדומים", פרט לכנסיות מזרח ירושלים (כנסיית מריה מגדלנה וכנסיית העלייה הרוסית על הר הזיתים וכנסיית אלכסנדר נבסקי בעיר העתיקה) ונאמני הכנסייה הגולה עברו לעבר הירדן.

שושביני חידוש הקשר בין הכנסייה הרוסית בירושלים לפטריארכיית מוסקבה, שהיו לה גם צדדים כלכליים ניכרים, עקב השכירות ששילמה ממשלת המנדט לכנסייה, היו פטרוס, נסיך יוון ודנמרק ורעייתו הרוסייה אירינה. השניים נמלטו לירושלים לאחר כיבוש יוון על ידי מדינות הציר וסייעו ברקימת הקשרים בין מוסקבה לירושלים.[8] נציגי הכנסייה בירושלים שלחו נציגים להכתרת אלכסיי הראשון לפטריארך מוסקבה, ואלו התקבלו בחום רב. על אף נסיונות להשיב את הכנסיות בארץ ישראל לידי הכנסיה הגולה, הרי שעם הקמת מדינת ישראל, הגיע לארץ בתיאום על מוסקבה הארכימנדריט לאוניד על מנת לכהן כראשה והתומכים בכנסיה הלבנה, ששהו במגרש הרוסים, עברו לממלכת ירדן. הפילוג בין הכנסיות במנידת ישראל, שהשתייכו מאז 1948 לכנסיה האדומה, לכנסיות שהיו בשטחי ירדן והשתייכו לכנסייה הלבנה, נמשך גם לאחר מלחמת ששת הימים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צפרוני, עמ' 173
  2. ^ צפרוני, עמ' 174
  3. ^ צפרוני, עמ' 189
  4. ^ =Russian Orthodox Church reunited: Why only now?
  5. ^ 80th Anniversary Of The Martyrdom Of Tsar Nicholas II And Family
  6. ^ Act of canonical communion
  7. ^ צפרוני, עמ' 180
  8. ^ צפרוני, עמ' 188