הכנסת כלה (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הכנסת כלה
הכנסת כלה.jpg
מידע כללי
מאת ש"י עגנון
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הוצאת שוקן
שנת הוצאה 1931
מספר עמודים 472
מהדורה מוערת אברהם הולץ, מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" לש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשנ"ה

הכנסת כלה הוא רומן מאת ש"י עגנון, המתאר את מסעו של ר' יודיל חסיד העוזב את ביתו במטרה לאסוף כסף כדי למצוא שידוך לבתו. הרומן המתרחש בשנים 1821-1820, מלווה את ר' יודיל בנדודיו בין העיירות והקהילות היהודיות, תוך שהוא מבליט את תמימותו, ביטחונו ואמונתו.

תולדות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה ראשונה של הסיפור פורסמה בניו יורק בשנים 1920-1919 בכתב העת "מקלט", שבעריכת י"ד ברקוביץ. במהלך שנות ה-20 של המאה העשרים פרסם עגנון סיפורים אחדים, שנכללו בסופו של דבר בגרסתו השלמה של "הכנסת כלה", שיצאה לאור בשנת 1931. חוקר הספרות דן לאור העיר על כך: "אמנם, קוראי עגנון הנאמנים הכירו קרוב לוודאי את הסיפור "הכנסת כלה" שפורסם בשלושה המשכים בכתב העת "מקלט" ב-1919. בוודאי גם הכירו את הסיפורים ואת פרקי הסיפורים האחרים שהופיעו במרוצת השנים בכתבי העת השונים ונכללו בכרכים אלה, אולם הדמיון בין הסיפורים שנדפסו במהדורה החדשה לבין מה שפורסם בשנים קודמות היה כדמיון שבין הפיגומים לבין הבניין עצמו."[1]

"הכנסת כלה" הוא הרומן הראשון של עגנון, והוא הכרך הפותח את סדרת כל סיפורי ש"י עגנון, בגרסתה הראשונה, שיצאה לאור ב-1931, ובגרסתה השנייה, שיצאה לאור ב-1953.

בשנת תשנ"ה פרסם אברהם הולץ את ספרו מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" לש"י עגנון - מהדורה מוערת שבה הטקסט המקורי של "הכנסת כלה" מלווה בהערות נרחבות.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר ראשון. מברודי לרוהטין: הגיבור הוא ר' יודל נתן זון, איש תמים, אשר ידוע בפי כל כ"ר' יודל חסיד". הוא עני מרוד, מטופל באישה ושלוש בנות שהגיעו לפרקן. הן מורטות נוצות לפרנסת המשפחה, והוא שקוע בלימוד, מתעלם ממצוקתן. אשתו הנואשת פונה להרב מאפטא, והוא מזמן את ר' יודל ומורה לו לצאת למסע איסוף תרומות לשם קיום מצוות הכנסת כלה, כלומר, השאת בתו הבכורה. הוראת הרב היא כפקודה בעיני ר' יודל והוא מציית. הרב מאפטא מצייד אותו במכתב, שאמור לפתוח דלתות בפניו, ונותן לו כמה הוראות לגבי בחירת החתן המיועד. הקהילה מממנת לו כרכרה ועגלון בשם נטע, והשנים יוצאים למסע בכיוון צפון. הם עוברים הרבה הרפתקאות ותלאות, אך דבר אינו מרפה את רוחו של ר' יודל, המאמין התמים, ששם מבטחו בה'. כאשר הוא צובר 200 זהובים (הסכום המקובל הדרוש להכנסת כלה) הוא מחליט להפסיק לבקש תרומות, מתאכסן בעיר הקרובה ביותר, רוהטין, ומשחרר את נטע העגלון.

ברוהטין מוצע לר' יודיל שידוך מצוין לבתו: תלמיד חכם, שאביו הוא אחד מעשירי העיר, ר' וואווי. אך פה מתחילה תסבוכת, כיוון שר' יודל מוסר לשדכן את שמו הרשמי: ר' יודל נתן זון. מתוך שהתרגל כל כך לכינויו (ר' יודל חסיד) הוא אינו זוכר, שבברודי ישנו איש עשיר בשם זה בדיוק[2]. ר' וואוי חושב שהמשתדך לו הוא ר' יודל נתן זון העשיר, ומסכים לשידוך. ר' יודל, שאינו מודע לטעותו של וואווי, חותם על כתב תנאים שהוא הרבה מעבר ליכולתו הכספית, מפני שאחת מהוראותיו של הרב מאפטא הייתה להציע לאבי חתנו בדיוק את אותו סכום שהוא מציע בהסכם האירוסין.

ספר שני. מרוהטין לברודי: לאחר השלמת המשימה מתחיל ר' יודל במסע דרומה, חזרה לברודי. הפעם הוא עושה את דרכו ברגל וב"טרמפים" עם עגלות מזדמנות. הדרך חזרה נמשכת זמן רב מהצפוי, כיוון שר' יודל מצטייר כמי שאינו נחפז לחזור. נתיבו נראה קפריזי ומזגזג. לעיתים הוא בוחר בנתיב הליכה שרירותי או עולה על עגלות שאינן נוסעות כלל לכיוון ברודי. כאשר הוא מגיע סוף סוף לביתו מסתבר שכל העיר כבר יודעת על השידוך המוצלח. הדבר המוזר הוא, שלא מגיעות שום איגרות ומתנות, כמקובל, ממשפחת החתן למשפחת הכלה. הסיבה לכך היא שהן מגיעות לביתו של נתן זון העשיר, שהוא בכלל חשוך ילדים, ואינו מבין מדוע הן מגיעות אליו. גם משפחת החתן אינה מבינה מדוע אין קשר עם משפחת הכלה. מתפתח תהליך של חיפוש תשובות משלושת הצדדים, אשר מוביל רק לבלבול גדול יותר. לבסוף מחליטה משפחת החתן פשוט לבוא לברודי ולערוך את החתונה. הדבר נודע לר' יודל ומשפחתו, והם נתקפים חרדה לקראת המפגש המשפיל, בו יתברר מצבם הכלכלי האמיתי. ואז מתרחש נס: בנותיו של ר' יודל מוצאות אוצר במערה, והמשפחה נחלצת מעוניה בדיוק לפני הגעת המחותנים העשירים. הבת הבכורה נישאת ברוב פאר וגם אחיותיה זוכות לחתנים עשירים ובני תורה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח, עמ' 79.
  2. ^ ר' יודל נתנזון היה מעשירי קהילת ברודי במחצית הראשונה של המאה ה-19, הקים בית חולים ליהודי העיר. הרב שלמה קלוגר מברודי הספידו לאחר מותו, ההספד נכלל בספר ההספדים שלו "עין דמעה".