לדלג לתוכן

הכרזת העצמאות של אוקראינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכרזת העצמאות של אוקראינה
А К Т ПРОГОЛОШЕННЯ НЕЗАЛЕЖНОСТІ УКРАЇНИ
חותמים ליאוניד קרבצ'וק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות אוקראינית עריכת הנתון בוויקינתונים
הסכמי בלובז' ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הכרזת העצמאות של אוקראינה אומצה על ידי הסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ב-24 באוגוסט 1991.

ההכרזה החזירה לאוקראינה את עצמאותה המדינית לאחר פרישתה מברית המועצות.[1] ההחלטה זכתה לאישור רחב של תושבי אוקראינה בכל חבלי הארץ במסגרת משאל עם לעצמאות שנערך ב-1 בדצמבר 1991, ולאחריו החלה הכרה בין-לאומית החל מהיום שלמחרת. הכרזת העצמאות של אוקראינה תרמה באופן משמעותי להתפרקות ברית המועצות, שהושלמה עד 26 בדצמבר 1991.

אימוץ ההכרזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה אומצה בעקבות ניסיון ההפיכה בברית המועצות ב-19 באוגוסט 1991, כאשר מנהיגים קומוניסטים נוקשים ניסו להשיב את השליטה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית על ברית המועצות. בתגובה לכך, במהלך ישיבה מיוחדת ומתוחה בת 11 שעות שנערכה בשבת,[2] אישר הסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית את הכרזת העצמאות ברוב מוחץ. ההכרזה זכתה לתמיכה של 321 חברי פרלמנט, כאשר 2 התנגדו ו-6 נמנעו (מתוך 360 נוכחים).[2] הטקסט נוסח ברובו במהלך הלילה שבין 23 ל-24 באוגוסט, בעיקר על ידי לבקו לוקיאננקו, סרהיי הולובטי, מיכאילו הורין, איוואן זאייץ וויאצ'סלב צ'ורנוביל.[3]

המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה (CPU), בהשפעת פעילות מאחורי הקלעים של חבר המפלגה ויושב ראש הסובייט העליון של אוקראינה, ליאוניד קרבצ'וק,[3] נאלצה לתמוך בהכרזה כדי להתנער מניסיון ההפיכה.[2] המזכיר הראשון של המפלגה, סטניסלב הורנקו, טען כי "יהיה זה אסון" אם המפלגה לא תתמוך בעצמאות.[2] חברי המפלגה היו מוטרדים מהידיעות על מעצרו של מנהיג המפלגה לשעבר של הרפובליקה האוקראינית הסובייטית, ולדימיר איוואשקו, במוסקבה, מהעברת הפיקוד על הצבא הסובייטי לידי מנהיגי הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ומחתימת משרדי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.[3]

עמוד השער של עיתון הפרלמנט הולוס אוקראיני עם טקסט ההכרזה בחלקו התחתון (27 באוגוסט 1991)

באותו יום (24 באוגוסט), קרא הפרלמנט לעריכת משאל עם לתמיכה בהכרזת העצמאות.[2] ההצעה לקיים משאל עם לאומי הועלתה במשותף על ידי מנהיגי האופוזיציה אהור יוחנובסקי ודמיטרו פבליצ'קו.[2] הפרלמנט גם הצביע על הקמת משמר לאומי של אוקראינה והעביר את השליטה על כל הכוחות הצבאיים המוצבים בשטח אוקראינה לידיו.[2]

מלבד קהל רועש שהתאסף ליד בניין הפרלמנט, רחובות קייב היו שקטים באותו יום, עם מעט סימנים לחגיגות פומביות.[2]

בימים שלאחר מכן, התקבלו מספר החלטות וצווים: הלאמת כל נכסי המפלגה הקומוניסטית והעברתם למועצה העליונה ולמועצות המקומיות; מתן חנינה לכל האסירים הפוליטיים; השעיית כל פעילויות המפלגה הקומוניסטית והקפאת נכסיה וחשבונותיה הבנקאיים עד לחקירה רשמית של שיתוף פעולה אפשרי עם מתכנני ההפיכה במוסקבה; הקמת ועדה לחקירת התנהלות הרשויות במהלך ההפיכה; והקמת ועדה לענייני צבא הקשורים להקמת משרד ההגנה של אוקראינה.[2]

ב-26 באוגוסט 1991, הודיע הנציג הקבוע של אוקראינה הסובייטית להאומות המאוחדות, הנדי אודובנקו, למשרד המזכיר הכללי של האומות המאוחדות כי משלחתו הקבועה לארגון זה תייצג מעתה באופן רשמי את אוקראינה.[4][5] באותו יום, החליטה הוועדה המבצעת של קייב להסיר את כל אנדרטאות הגיבורים הקומוניסטים מהמרחב הציבורי, כולל האנדרטה של לנין בכיכר המרכזית של מהפכת אוקטובר.[2] הוועדה החליטה כי הכיכר הגדולה תיקרא מעתה מאידאן נזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות), וכך גם תחנת המטרו המרכזית שמתחתיה, תחנת מיידאן נזאלז'נוסטי.[2]

יומיים לאחר מכן, למעלה מ-200,000 תושבי לבוב ומחוז לבוב הביעו את נכונותם לשרת במשמר הלאומי של אוקראינה.[6]

במשאל העם לעצמאות ב-1 בדצמבר 1991, הביעו תושבי אוקראינה תמיכה נרחבת ועמוקה בהכרזת העצמאות, כאשר למעלה מ-90% הצביעו בעד, ו-84% מהבוחרים השתתפו.[7] משאל העם התקיים באותו יום שבו נערכו הבחירות הישירות הראשונות לנשיאות אוקראינה; כל ששת המועמדים לנשיאות תמכו בעצמאות וקראו להצביע "כן". תוצאות משאל העם סתמו את הגולל על כל סיכוי ממשי לשימור ברית המועצות, אפילו בהיקף מצומצם; אוקראינה הייתה במשך שנים רבות השנייה בחשיבותה אחרי רוסיה מבחינה כלכלית ופוליטית בברית המועצות.

שבוע לאחר הבחירות, הצטרף הנשיא הנבחר הטרי, ליאוניד קרבצ'וק, לעמיתיו הרוסי והבלארוסי (בוריס ילצין וסטניסלב שושקביץ', בהתאמה) בחתימה על הסכמי בלובז'ה, שהכריזו כי ברית המועצות חדלה להתקיים.[8] ברית המועצות התפרקה רשמית ב-26 בדצמבר 1991.[9]

מאז 1992, 24 באוגוסט מצוין באוקראינה כיום העצמאות של אוקראינה.[10]

הכרה בין-לאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולין וקנדה היו המדינות הראשונות שהכירו בעצמאותה של אוקראינה, שתיהן ב-2 בדצמבר 1991.[11][12][13] באותו יום (2 בדצמבר), דווח בשידור החדשות המאוחר של תוכנית הטלוויזיה וסטי כי יושב ראש הוועד הפועל המרכזי הרוסי, בוריס ילצין, הכיר בעצמאותה של אוקראינה.[14]

ארצות הברית הכירה בעצמאותה של אוקראינה ב-25 בדצמבר 1991.[15][16] בחודש זה הכירו בעצמאותה של אוקראינה 68 מדינות, ובשנת 1992 הצטרפו לכך 64 מדינות נוספות.[17]

בינואר 1992, אישר נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש תוכנית סיוע הומניטרי אמריקאית לאוקראינה ולשאר מדינות ברית המועצות לשעבר, בפיקוחו של שר ההגנה.[18]

עד סוף 1991 זכתה אוקראינה להכרה בין-לאומית נרחבת.[11][12][13][19][15][16][17]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ וולודימיר ואסילנקו. Non-nuclear status of Ukraine: past, present, and future (Без'ядерний статус України: минуле, сучасне, майбутнє). The Ukrainian Week. 31 במאי 2018
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Historic vote for independence, The Ukrainian Weekly (1 בספטמבר 1991) (אורכב 23.03.2014 בארכיון Wayback Machine)
  3. ^ 1 2 3 A reform that ruined the Soviet Union, The Ukrainian Week (10 בנובמבר 2018)
  4. ^ "Activities of the Member States – Ukraine". United Nations. נבדק ב-17 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ U.N. Mission stresses statehood of Ukraine, The Ukrainian Weekly (1 בספטמבר 1991) (אורכב 02.05.2016 בארכיון Wayback Machine)
  6. ^ NEWSBRIEFS FROM UKRAINE, The Ukrainian Weekly (1 בספטמבר 1991) (אורכב 02.05.2016 בארכיון Wayback Machine)
  7. ^ "Act of Independence". UaWarExplained.com (באנגלית). 2022-03-29. נבדק ב-2022-03-29.
  8. ^ Historical Dictionary of the Russian Federation מאת רוברט א. סונדרס וולד סטרוקוב, הוצאת Scarecrow Press, 2010, ISBN 0810854759 (עמוד 75)
  9. ^ Turning Points – Actual and Alternate Histories: The Reagan Era from the Iran Crisis to Kosovo מאת רודני פ. קרלייל וג'פרי גולסון, הוצאת ABC-CLIO, 2007, ISBN 1851098852 (עמוד 111)
  10. ^ Ukraine Intelligence & Security Activities and Operations Handbook (אורכב 19.05.2016 בארכיון Wayback Machine), הוצאת International Business Publications, 2009, ISBN 0739716611 (עמוד 268)
  11. ^ 1 2 Solchanyk, Roman (2001). Ukraine and Russia: The Post-Soviet Transition. Rowman & Littlefield. p. 100. ISBN 978-0-7425-1018-0. נבדק ב-13 באוגוסט 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 C.B. Bourne, ed. (2011). The Canadian Yearbook of International Law. Vol. 30, 1992. University of British Columbia Press. p. 371. ISBN 978-0-7748-4380-5.
  13. ^ 1 2 Szporluk, Roman (2000). Russia, Ukraine and the Breakup of the Soviet Union. Hoover Press. p. 355. ISBN 978-0-8179-9543-0.
  14. ^ "Ex-Communist Wins in Ukraine; Yeltsin Recognizes Independence". The New York Times. 3 בדצמבר 1991. נבדק ב-20 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 "A Guide to the United States' History of Recognition, Diplomatic, and Consular Relations, by Country, since 1776: Ukraine". Office of the Historian, United States Department of State. נבדק ב-12 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 James E. Goodby; Benoit Morel, eds. (1993). The Limited Partnership: Building a Russian-US Security Community. Oxford University Press. p. 48. ISBN 978-0-19-829161-9. נבדק ב-13 באוגוסט 2017: Stockholm International Peace Research Institute {{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  17. ^ 1 2 "Ukrainian Independence". Worldwide News Ukraine. אורכב מ-המקור ב-4 בינואר 2013. נבדק ב-12 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Remarks at the International Conference on Humanitarian Assistance to the Former U.S.S.R". 22 בינואר 1992. ארכיון מ-22 ביולי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Hahn, Gordon M. (2002). Russia's Revolution from Above 1985–2000: Reform, Transaction, and Revolution in the Fall of the Soviet Communist Regime. Transaction Publishers. p. 482. ISBN 978-1-4128-3361-5. נבדק ב-13 באוגוסט 2017. {{cite book}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכרזת_העצמאות_של_אוקראינה&oldid=40855526"