הכרזת העצמאות של בולגריה
 | |
| תאריך יצירה |
22 בספטמבר 1908  |
|---|---|
  | |
הכרזת העצמאות של בולגריה (בבולגרית: Независимост на България) הייתה הכרזת עצמאות דה יורה של בולגריה והתנתקותה מהאימפריה העות'מאנית, אשר ניתנה ב-5 באוקטובר 1908 לפי הלוח הגרגוריאני, 22 בספטמבר 1908 לפי הלוח היוליאני שהיה הלוח הרשמי בבולגריה במועד זה.[א]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת סיכומי קונגרס ברלין אשר חתם את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), הוכרה בולגריה דה יורה כנסיכות סוזרנית בעלת אוטונומיה רחבה מהאימפריה העות'מאנית. ב-13 ביולי 1878 הוכרזה נסיכות בולגריה, אשר דה פקטו הייתה מדינה עצמאית בעלת פרלמנט, חוקה ומטבע. ב-18 בספטמבר 1885 (6 בספטמבר O.S) איחד השלטון הבולגרי את המחוז העות'מאני האוטונומי רומליה המזרחית לתוך הנסיכות החדשה, עניין שהוביל לפריצת מלחמה בין בולגריה לסרביה, אשר הסתיימה בניצחון הבולגרים. מאז הפך 6 בספטמבר לחג לאומי בבולגריה המכונה "יום האיחוד".
חלק נכבד מהקצונה הבכירה בצבא בולגריה הורכב מיוצאי מיליציית המתנדבים הלאומנית אופלצ'נצי אשר לחמה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית. משנתם המיליטנטית של קצינים אלו הובילה להשפעה משמעותית על מדיניותה של בולגריה בבלקן, בעיקר בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון. מדיניותה של בולגריה שאפה לאחד למדינה חבלי ארץ המאוכלסים על ידי תושבים ממוצא בולגרי, כגון מקדוניה ותראקיה המערבית. מדיניות זו הובילו לעימותים צבאיים עם שכנותיה, שהסתיימו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.[1][2]
ביולי 1908 פרצה הפיכת הטורקים הצעירים באימפריה העות'מאנית והיא נכנסה לתקופה של חוסר סדר פוליטי, שהסתיימה בהדחתו של הסולטאן עבדול חמיד השני, והובילה לחולשה משמעותית במיצובה. כל אחת מהמעצמות האירופיות לטשה עיניה לשטחים שונים שהיו בחזקת העות'מאנים. האוסטרו-הונגרים פעלו לספח את אזור וילאייט בוסניה, הבריטים קיוו לספח שטחים באזורים הערביים והרוסים קיוו לאחיזה במצרי הבוספורוס והדרדנלים. בולגריה ניצלה שעת כושר זו, לביצוע מהלך חד צדדי אשר באקלים גאופוליטי שונה, היה נבלם על ידי המעצמות.
ראש ממשלת בולגריה אלכסנדר מלינוב עמד במגעים עם המלך פרדיננד הראשון וסוכם שהממשלה והמלך יפגשו לאשר את נוסח ההצהרה בעיר רוסה, עם שובו של המלך מחופשה בהונגריה, ומשם ימשיכו ברכבת לטרנובו בירתה העתיקה של הממלכה הבולגרית השנייה בכדי לבצע את ההכרזה.
הכרזת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכרזת העצמאות ניתנה בכנסיית ארבעים הקדושים המעונים (אנ') בטרנובו, אשר נבנתה בתקופת שלטונו של איוואן אסן השני, קיסר בולגריה, גדול שליטיה של הממלכה השנייה. במסגרת ההכרזה, הפכה בולגריה מנסיכות אוטונומית לממלכה עצמאית דה יורה, ופרדיננד הראשון הכריז על עצמו כצאר בולגריה. בהמשך להכרזת העצמאות הבולגרית, הודיעו האוסטרו-הונגרים על סיפוח אזור בוסניה, וממלכת יוון הודיעה על איחוד מדינת כרתים לתוכה. מדינת כרתים הוקמה ב-1898 כמדינה אוטונומית עות'מאנית בחסות המעצמות. הבולגרים הגיעו להסדר כספי עם האימפריה הרוסית בתמורה להכרתה בעצמאות הממלכה. וכך, עד לסוף 1909 הכירו המעצמות האירופיות ושכנותיה של בולגריה בהכרזת העצמאות הבולגרית. לתפישת הבולגרים ההכרה בהכרזת עצמאותם, הפכה את הממלכה למעצמה אזורית בהתהוות, והם נכנסו למשא ומתן עם שכנותיה שעסק בהתאגדות כנגד האימפריה העות'מאנית, והסתיים עם כינונה של הליגה הבלקנית. בהמשך, פרצה מלחמת הבלקן הראשונה.
מאז ההכרזה נחוג בבולגריה ב-22 בספטמבר יום העצמאות של המדינה.[3][4][5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רומיאן סלאבוב, 22 בספטמבר 1908, הכיבוש מחדש של בולגריה בדרכי שלום, באתר bolgari.net (בבולגרית)
- איוואן טודורוב, הקמת ממלכת בולגריה, באתר bolgari.net (בבולגרית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הלוח היוליאני היה נהוג בבולגריה עד 14 באפריל 1916 ומכונה גם Old Style Calendar, או בראשי תיבות O.S. ממועד זה, אומץ רשמית הלוח הגרגוריאני.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 25-24.
- ^ קציעה אביאלי–טביביאן, "המלחמה הגדולה" - 1918-1914: רוחות מלחמה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003.
- ^ פרנק אדרנסון, אמוס הרשי, הכרזת העצמאות של בולגריה, Handbook for the Diplomatic History of Europe, Asia, and Africa 1870-1914. Washington, DC: National Board for Historical Service, Government Printing Office. pp. 380–382. (באנגלית).
- ^ ויליאם מילר, The Ottoman Empire and its Successors, 1801-1922, Cambridge: At the University Press. p. 478. Retrieved 22 September 2018 – via Internet Archive. (באנגלית).
- ^ Louda, Jiri, Michael, Maclagan, Lines of Succession, Orbis Publishing Ltd, London, 1981, page 297.