הכשרה מקצועית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההכשרה המקצועית בישראל היא שם כולל למגוון מסלולי לימוד המאפשרים רכישת מקצוע לאוכלוסייה הבוגרת. הקורסים מיועדים להכשרה ראשונית לעובדים לא מיומנים, להסבה והתפתחות מקצועית לעובדים בעלי ניסיון[1].

בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה התרחבה מערכת ההכשרה המקצועית בקצב מהיר על רקע תפיסת "העבודה היצרנית" והפכה חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי לפיתוח המשק. במהלך שנות השמונים והתשעים חלו תמורות רבות במערכת ההכשרה המקצועית, תמורות שהפכו אותה ממערכת המשרתת את צורכי המשק והתעשייה למערכת הממוקדת בטיפול באוכלוסיות חלשות. החל מתחילת שנות האלפיים החלה מערכת ההכשרה להתכווץ באופן מהיר, כאשר הביטוי הבולט לכך הוא צמצום התקציב המוקצה לצורך ההכשרות. בעוד שבשנת 2000 עמד התקציב השנתי על כ-160 מיליון שקלים, בשנת 2012 היה רק 43 מיליון שקלים. קיצוץ של יותר משבעים אחוזים.

ההכשרה המקצועית בישראל נמצאת תחת אחריות האגף להכשרה מקצועית ופיתוח כוח אדם במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. מחקרים שבחנו את אפקטיביות תהליכי ההכשרה מצאו כי קיימת השפעה חיובית בהעלאת אחוזי השתתפות המוכשרים בשוק העבודה. בנוסף נמצא כי השתתפות בקורסי הכשרה מסייעת לעלייה בשכר העובדים. יחד עם זאת נמצא כי חלק ניכר מהמשתתפים לא ממשיכים לעבוד במקצוע אותו רכשו.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העשור הראשון לקיומה של המדינה החלו תהליכי מיסוד של מערכות ההכשרה והתמקצעות של עובדים והתהדק הקשר בין מערכות המדינה ובין התעשייה. מיסודה של מערכת ההכשרה המקצועית נעשה בעזרת סיוע שהתקבל ממשלות שונות, מארגוני סיוע של האו"ם, ה-ILO והבנק העולמי. תמיכה זו כללה משאבים מקצועיים ותקציביים בהיקפים של עשרות מיליונים לירות[2]

במהלך שנות ה-60' התחזק הקשר בין תהליכי התפתחות המשק וצורכי התעשייה ובין מאפייני ההכשרה המקצועית. עיקר המאמץ המוסדי כוון לביסוס פעולת האגף להכשרה המקצועית ולחיזוק הקשר עם החינוך המקצועי. ההכשרה המקצועית התעצבה על רקע תפיסת "העבודה היצרנית" והפכה חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי לפיתוח המשק. החינוך המקצועי התעצב על רקע השאיפה לספק חינוך לכל ולתת מענה לבני הנוער בדמות תעודת מקצוע והכשרה לתעסוקה. לקראת תום שנות ה-60' נחתם הסכם בין משרד העבודה ומשרד החינוך לחלוקת תחומי הפעולה תחת אחריותם של כל אחד מהמשרדים בתחום החינוך המקצועי והגברת שיתוף הפעולה. על פי ההסכם, משרד העבודה היה אחראי לטפל בהכשרה ובהשתלמות של מבוגרים ובהכשרת בני נוער לפי חוק החניכות. משרד החינוך היה אמון על הטיפול בכל הסוגים האחרים של הכשרת בני נוער בתקופות למשך לימוד שונות. כמו כן, הוקמה קרן הכשרה והשתלמות מקצועית של פועלי בניין בשיתוף עם הסתדרות פועלי הבניין וארגון הקבלנים[3]

במהלך שנות ה-70' התפתחה מערכת הכשרה מקצועית ענפה במימון ובניהול של משרד העבודה. ההכשרות סיפקו מיומנויות מקצועיות בהתאם לצורכי שוק העבודה. מערכת זאת כוונה בעיקרה לטפל באבטלה חיכוכית זמנית. לצד מערכת זאת, פעלה מערכת הכשרה של ההסתדרות והאיגודים המקצועיים, בהתאם לדרישות הענפיות, אשר היבנו את הדירוג המקצועי בענפים השונים. במחצית השנייה של שנות ה-70', על רקע ההאטה הכלכלית נדרשה מערכת ההכשרה לספק מענה לבעיות אבטלה ארוכות טווח ומצבי תעסוקה משתנים. עיקר המאמץ של מערכת ההכשרה הופנה ממתן שירותים אוניברסליים לטיפול הממוקד באבטלה. כך, למשל, תקציב האגף להכשרה גדל בשל העברת חלק מדמי הביטוח הלאומי לטובת פעילויות הכשרה מקצועית. מספר המשתתפים בהכשרות הלך וגדל עם שילובם של מובטלים, עולים חדשים, חיילים משוחררים ותושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה השתלבו בפרויקטים ייעודיים[4].

שנות השמונים והתשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים במרכז ההכשרה צור לבון. מרכז ההכשרה הוא מרכז פרטי, אך תוכניות הלימוד מאושרות, מפוקחות ואף ממומנות באופן חלקי על ידי משרד הכלכלה והתעשייה

שנות השמונים מסמנות את סיום תקופה מיסודה של מערכת המקצועית ואת ראשית המעבר ממערכת המשרתת את צורכי המשק והתעשייה למערכת הממוקדת בטיפול באוכלוסיות חלשות. התמורות הטכנולוגיות, התפתחותם של ענפי אלקטרוניקה, המחשבים והאוטומציה והשינויים בתחומי הידע עיצבו מחדש את פעולתה של מערכת זו. תחומי הידע החדשים דרשו מיומנויות רחבות ,מחד, ושליטה בעולמות ידע ממוקדים, מאידך. השילוב בין השניים דרש חשיבה מחודשת אודות תהליכי ההכשרה וההסמכה של עובדים לתעשייה.

באותן השנים מאפייני פעולתה של מערכת ההכשרה המקצועית הושפעו מהתהליכים והמגמות החדשות שהתרחבו בפוליטיקה הישראלית. התקציבים הגדולים שעמדו לרשות מערכת ההכשרה המקצועית הפכו עם השנים לאפיק נוח בידי קברניטי משרד העבודה והרווחה למתן הטבות פוליטיות. אחד הביטויים הבולטים לכך היה הופעתם של שירותים שכוונו לאוכלוסיות מוגדרות ותאמו את צורכיהם אשר לא עמדו בהלימה למגמות שהתפתחו בתעשייה או בחברה. שירותים אלה, דוגמת הכשרות לאוכלוסייה החרדית בתחומי מקצועות הסת"ם, שימושו כדיבידנט שניתן על מנת לשמור על היציבות הקואליציונית[5][6].

במקביל, עקרונות ניהול מערכת ההכשרה המקצועית החלו להשתנות לאור השינויים בעקרונות המדיניות החברתית. המעבר מתפיסה סוציאלית אוניברסלית לטיפול ממוקד באוכלוסיות מוגדרות עיצב מחדש את עקרונות הפעולה של המערכת. ההכשרה הפכה לכלי לטיפול באוכלוסיות ממוקדות ולאפיק למתן מענה לצרכים הסוציאליים שלא סופקו במסגרת השירותים החברתיים. מערכת ההכשרה המקצועית הפכה מספינת הדגל של תהליכי פיתוח ההון האנושי לאמצעי להכשרה של אנשי מקצוע המופנים לרמות הנמוכות בשוק העבודה.

שנות התשעים התאפיינו באימוצה של גישה פרטיקולרית לניהול והסדרה של תהליכי התפתחות ההון האנושי. ההכשרה הפכה מכלי להתערבות בשוק העבודה לתשתית בעזרתה נעשה מאמץ לניוד אוכלוסיות ומתן מענה לצרכים ייחודיים של סקטורים שונים בחברה. מגמות אלה הגבירו את העיסוק וההתמחות בהקשרים החברתיים ובניסיון לפתח כלי הכשרה פרטיקולאריים עבור אוכלוסיות ייעודיות כגון עולים חדשים, ערבים וחרדים המכוונים לסייע בהתמודדות בכניסה לשוק העבודה, בהורדת החסמים ובהגברת הנגישות לידע ופיתוח הון אנושי. כך למשל תקציב האגף להכשרה מקצועית גדל מ-82 מיליון שקלים בשנת 1990 ל-269 מיליון שקלים בשנת 1991, כאשר מחצית מפעולות האגף הופנו לטובת הכשרת העולים[7].

הפרטה וצמצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתחה של המאה העשרים ואחת מדיניות ההכשרה המקצועית ניצבה בפני תמורות משמעותיות שעיצבו את מאפייניה וצורת פעולתה. אל השיח העוסק בהכשרת עובדים מקצועיים לתעשייה חלחלו תפיסות נאו-ליברליות שהובילו לגיבושה של מדיניות חדשה. בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל על הפעלת תוכנית מהל"ב/"אורות לתעסוקה". התוכנית, התבססה על מודל "From welfare to work", או כפי שכונתה "תוכנית ויסקונסין". התוכנית נועדה לצמצם את החסמים של אוכלוסיות בכניסה לשוק העבודה ולזרז את תהליך השתלבותן בתעסוקה. הפעלתה של התוכנית נעשתה באמצעות התקשרות עם חברות פרטיות וגורמי מגזר שלישי שהפעילו "מרכזי תעסוקה". מדיניות זו הצטרפה לצעדים נוספים בתחומים משיקים ובתוכם השינוי בגובה ומאפייני הזכאות לגמלאות קצבאות האבטלה, הבטחת הכנסה ופרופיל הזכאים[8][9]. מדיניות זו הביאה לפגיעה משמעותית במעמדה של ההכשרה המקצועית במובניה הקלאסיים ולשחיקה בתהליכי התאמת ההון האנושי המקצועי לצורכי התעשייה.

כיום מערכת ההכשרה המקצועית היא מערכת שיורית המתקשה להניע עובדים בשוק העבודה. הביטוי לשינוי הדרמטי במעמד ההכשרה המקצועית בישראל התבטא בקיצוץ המאסיבי בתקציבי האגף להכשרה מקצועית. בשנת 2000 עמד תקציב האגף על 159.4 מיליון ש"ח לעומת 43 מיליון ש"ח בלבד בשנת 2012[10].

מעבר למשרד הרווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2016 הוחלט על העברת תחום התעסוקה מאחריות משרד הכלכלה והתעשייה לאחריות משרד הרווחה והשירותים החברתיים בראשותו של השר חיים כץ[11]. ההחלטה זכתה לביקורת מצד גורמים מקצועיים בתחום שטענו כי החיבור בין תחום התעסוקה לעיסוק בסוגיות חברתיות המזוהות עם אוכלוסיות חלשות פוגע במעמדו של התחום.

מערכת ההכשרה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת ההכשרה המקצועית בישראל אינה מעוגנת בחוק, בשונה ממדינות מערביות דוגמת גרמניה, צרפת ושוודיה. במהלך השנים נחקקו מספר חוקים ותקנות, אשר התייחסו באופן עקיף למעמדה של מערכת ההכשרה המקצועית. "חוק שירות התעסוקה התשי"ט-1959" ו"תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), תשל"ג-1972" הם מהחוקים הבולטים, אשר עיצבו את פעולת מערכת ההכשרה המקצועית הן בהקשר שוק העבודה והן בהקשר הטיפול באוכלוסיות מיוחדות.

במהלך השנים נחקקו חוקים המגדירים את תנאי ההכשרה בענפים ומקצועות במשק כגון חוק החשמל. כמו כן, נחקקו חוקים העוסקים בתנאי העבודה ובהסדרת יחסי העבודה ובתוכן גם נושא הכשרתם של חניכים במהלך עבודתם ("חוק החניכות").

חוק שירות התעסוקה התשי"ט-1959[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בשנת 1959 במטרה להסדיר את תהליכי חלוקת העבודה לדורשי התעסוקה. החוק יצר זיקה בין מערכת ההכשרה המקצועית ובין שירות התעסוקה, במסגרתו נקבע כי הזכאות להכשרה מקצועית ניתנת רק למי שהופנה על ידי שירות התעסוקה. הזיקה בין השניים הביאה למיסוד והכרה פורמלית בהכשרה מקצועית ככלי המסייע בהתאמת עובדים מקצועיים לשוק עבודה. כמו כן, שירות התעסוקה הוא הגורם שבסמכותו להפנות להכשרה ולעבודה, על סמך הסיווגים המקצועיים.

תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), תשל"ג-1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בשנת 1972 במטרה לצמצם ככל האפשר את משך הזמן בו הפרט אינו מתפרנס מעבודה. גמלאות העבודה הוצמדו לשכרו של המובטל, לצד הצבת תנאי זכאות ומגבלות לעידוד חזרתו לשוק העבודה. מובטלים זכאים לקבל ביטוח אבטלה בהתאם לרמת השתכרותם טרם נפלטו משוק העבודה. בנוסף, הם זכאים להכשרה מקצועית המאפשרת התאמה של היכולות והמיומנויות הקצועיות או הסבה למקצוע אחר. ההכשרה המקצועית וביטוח האבטלה אמורים לספק למובטל פרק זמן סביר אשר יאפשר חיפוש עבודה מתאימה והזדמנות לעדכון ולרכישת ידע. פרק הזמן המוקצה ניתן על מנת להימנע מחזרתו של העובד לשוק העבודה מתוך אילוצים אשר יוצרים אי התאמה (Mismatch) בין יכולותיו המקצועיות ובין מקום עבודתו.

סוגי התערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף להכשרה מקצועית אחראי על כלל ההכשרות המקצועיות הנערכות במשק. רוב ההכשרות נערכות בשוק החופשי על ידי גורמים פרטיים או מכללות ובתי ספר מקצועיים. חלק מההכשרות נערכות במרכזי הכשרה בניהולו של האגף ובמפעלים בתעשייה. האגף מפקח בכל אחת מהפעילויות על תוכני הלימוד, התשתיות, בחינות ההסמכה והכשרת המורים. ההכשרות המקצועיות נחלקות למספר קטגוריות:

  • הכשרות מתוקצבות- הכשרות הממומנות על ידי האגף במקצועות ובתחומים בהם קיים חוסר בעובדים מיומנים. עיקר ההכשרות המתוקצבות מתקיימות במרכזי הכשרה או במכללות ובמרכזים ציבוריחם המאושרים על ידי האגף. ההכשרות, המתוקצבות וממומנות כולן בידי המדינה, ניתנות אך ורק למובטלים המופנים על ידי שירות התעסוקה. כל ההכשרות מתקיימות במסגרת קורסי יום.
  • קורסים עסקיים - הכשרות הנפתחות כמענה לצורכי השוק. ההכשרות מתקיימות במכללות ובמרכזים פרטיים במימון מלא של המשתתפים. הלימודים בקורסים העסקיים מתקיימים, ברובם, במסגרת לימודי ערב.
  • כיתה במפעל - כמענה לצרכים מיוחדים של מפעל.תוכנית ההכשרה מתקיימת בתוך מפעלים או על ידי גופי הכשרה שקיבלו אישור לכך. ההכשרה מיועדת למובטלים המופנים על ידי שירות התעסוקה במסגרת לימודי יום או לעובדים מתוך התעשייה. המפעל המכשיר מחויב לקלוט אחוז מסוים מהלומדים.
  • OJT (On The Job Training) - הכשרות הנבנות כמענה לצרכים העולים מתוך התעשייה. ההכשרות נערכות, לרוב, במימון המדינה ומכוונות לסייע למפעלים להכשיר עובדים מקצועיים. המימון הממשלתי אינו ניתן עבור ההכשרה, אלא עבור תשלום על זמנו של החונך המנחה את העובד במהלך עבודתו.
  • חונכות במפעל - פרויקט בשיתוף מיזם תב"ת של ארגון הג'וינט. הכשרה מקצועית הנערכת בשיתוף מלא עם התעשייה, במטרה לספק מענה לצרכים של מפעלים במימון וסיוע של המדינה. מימון ההכשרה נעשה בשיתוף של התעשייה (30%) והמדינה (70%). ההכשרה מחולקת לשלושה שלבים: השלב הראשון - לימודים העורכים חודש עד חודש וחצי במרכז הכשרה. השלב השני - לימודים בשילוב הכשרה (3 ימי הכשרה ו-2 ימי עבודה בתעשייה במסגרת חניכה). השלב השלישי - לימודים במרכז הכשרה.
  • שוברים - החל משנת 2007 יושמה תוכנית השתלבות בעבודה באמצעות שוברים. השוברים מקנים אפשרות ללימודים בכל מוסד השכלה המאושר על ידי משרד הכלכלה והתעשייה, משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה. השובר ניתן למובטלים או לעובדים בלתי מקצועיים. הזכאות לשובר ניתנת רק למי שלא השתתף בהכשרה מקצועית במהלך שלושת השנים האחרונות.
  • מכינות - המכינות מכוונות לסייע למחפשי עבודה ועובדים בלתי מקצועיים לרכוש מיומנויות בסיסיות לקראת כניסתם להכשרה מקצועית. המכינות ניתנות לאוכלוסיות אשר אינן מחזיקות בידע ומיומניות בסיסיות כגון: שפה, חשבון וידע כללי הדרושים לעובדים בתעשייה.

אפקטיביות ההכשרה המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים שבחנו את מצבם התעסוקתי של בוגרי קורסי הכשרה מקצועית לאחר תקופה של שנתיים או שלוש מסיום הקורס מראים כי כ-80% היו מועסקים בעבודה כלשהי. יחד עם זאת, פחות ממחציתם עבדו במקצוע בו למדו. שכרם של הבוגרים עלה ב-16% - 22% בהשוואה לשרכם בעבודה הקודמת לפני קורס ההכשרה. כ-57% מהבוגרים הסכימו שההכשרה סייעה להם למצוא עבודה בשוק, גם אם לא בתחום אותו למדו.[12][13]. מצב זה הוא הביטוי המרכזי לחוסר ההתאמה בין צורכי התעשייה וההתפתחויות הטכנולוגיות במשק ובין מאפייני המיומנויות והידע המקצועי המוענקים במסגרת ההכשרה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תחילת שנות האלפיים נמצא תקציב האגף להכשרה מקצועית בתהליך מתמיד של נסיגה. בשנת 2000 עמד תקציב האגף על 159.4 מיליון שקלים. במהלך העשור שלאחר מכן קוצץ התקציב בלמעלה מ-60% עד ל-61 מיליון שקלים בלבד בשנת 2010. בשנת 2011 קוצץ התקציב שוב ל-44 מיליון שקלים, סכם המהווה רק כ-0.01% מכלל תקציב המדינה באותה שנה[14]. הקיצוץ הדרמטי בתקציבי ההכשרה לווה בצמצום הזכאות של מובטלים בקבלת הכשרה מקצועית, במקביל לתקופת הזכאות לדמי אבטלה. מגמות אלה סימנו את החלשותה של ההכשרה המקצועית.

הסללת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנשים יש יצוג יתר בקרב דורשי עבודה, בשנת 2011 נשים היוו 54.6% מקרב דורשי העבודה, אך היוו רק 46.3% מקרב הלומדים במסלולי היום. לנשים יש ייצוג בולט בקורסים המסורתיים המיועדים לנשים: טיפוח החן, טיפול, מינהל, פרא רפואי, אופנה וטקסטיל וייצוג מזערי בקורסים בתחומי התחבורה, המחשבים, המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. ההסללה של נשים למקצועות לימוד נשיים - אינה רק ביטוי לבידול מגדרי אלא היא מתבררת גם כמנגנון המפחית מסיכויהן להשתלב בעבודה במקצוע הנלמד. הדבר בולט במיוחד בקורסי הכשרה המתקיימים בישוביים ערביים - הנושאים הנלמדים ביותר הם ספרות, מטפלות ומינהל, אך הפועל קיים היצע נמוך למשרות אלה ביישובים הערביים[14]. נשים ערביות רושמות אחוזי השתתפות נמוכה גם במסגרות הכשרה אחרות - בשנת 2004 השתתפה רק אישה ערבייה אחת בהכשרה פנים מפעלית, מתוך 235 משתתפים שלקחו חלק בהכשרות מעין אלה. בתוכניות הסבה לאקדמאים התמונה דומה - מתוך 766 משתתפים בתוכנית רק 15 היו נשים ערבית[15].

הכשרה מקצועית על פני מעגל החיים של הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת ההכשרה מקצועית בישראל מאפשרת למידה מקצועית לאורך מרבית חייו הבוגרים של הפרט. חלק מבתי הספר המקצועיים מאפשרים לבוגריהם לרכוש תעודת מקצוע בסיום הלימודים. חוק החניכות מגדיר את הקריטריונים להכשרה, הסמכה והעסקה של חניכים עד גיל 18. במסגרת השירות הצבאי, צה"ל מעניק הכשרות מקצועיות המוכרות על ידי משרד הכלכלה והתעשייה ומאפשרות השתלבות בעבודה בשוק החופשי. משרד הכלכלה והתעשייה מקיים מערכת ענפה של הכשרות והסבות מקצועיות במפעלים, במרכזי הכשרה ובשיתוף גורמים פרטיים ומהמגזר השלישי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המונח "הכשרה מקצועית" לא מתייחס ללימודים אקדמיים או לימודים לתעודת הנדסאי
  2. ^ הורוביץ, נרי ושגיא, קרן (2013), מדיניות הנדסאים בישראל בהקשר שוק העבודה החדש, מסמך מדיניות, משרד הכלכלה
  3. ^ רייכל, נירית (2008), סיפורה של מערכת החינוך הישראלית, מאגנס:ירושלים
  4. ^ גל, ג'וני (2002), האמנם נטל מרצון? סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון
  5. ^ יורם גבאי (2009), כלכלה פוליטית: בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית, תל אביב:הוצאת הקיבוץ המאוחד
  6. ^ אברהם דיסקין (2008), המפה הפוליטית של מדינת ישראל. בתוך: צמרת ויבלונקה (עורכים) העשור השלישי, עמ' 33-48.
  7. ^ ירחון משרד העבודה והרווחה, עמ' 39-40; זנבר/צמרת ויבלונקה עורכים, 2008; ארטשטיין/בן-בסט ערוך, 2001
  8. ^ גל, ג'וני (2007), תוכנית וויסקונסין: מרווחה לעבודה. בתוך: פנים - כתב עת לתרבות, חברה וחינוך. גיליון 41, עמ' 20-27
  9. ^ גל, ג'וני ופלורנס, בראון (2007), מה אפשר ללמוד מהניסיון של תוכניות "מרווחה לעבודה" בעולם?, ירושלים: האוניברסיטה העברית, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד
  10. ^ הנתונים לקוחים מתוך הוראות התקציב של משרד התמ"ת בשנים שונות
  11. ^ החלטה מספר 1754 של הממשלה מיום 31.07.2016, באתר משרד ראש הממשלה
  12. ^ בוגרי קורסים להכשרה מקצועית למבוגרים לשנת 2006, אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יוני 2012
  13. ^ [אלון פורת (2014), מצבם התעסוקתי של בוגרי הכשרה מקצועית במסלול מבוגרים יום כשנתיים מסיום לימודיהם (בוגרי 2011), משרד הכלכלה
  14. ^ 14.0 14.1 מרכז מהות והפורום לקידום כוח עבודה רב גילאי (2011), קידום הכשרה מקצועית בישראל בדגש על האוכלוסייה בגיל הביניים ועל נשים - מסמך עמדה.
  15. ^ מכון אדוה (2006), הכשרה מקצועית OUT? נייר עמדה.