הכשר לקבל טומאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הכשר לקבל טומאה
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא יא, לה
משנה מכשירין
תלמוד בבלי בבא מציעא, כב, א
משנה תורה הלכות טומאת אוכלין פרק י"א
פרי שהורטב והבעלים שמחו בכך, הוכשר לקבל טומאה (כמובן רק לאחר שנקטף מהעץ)

בהלכה היהודית, הכשר לקבל טומאה הוא דין יסודי בהלכות טומאת אוכלים, האומר כי המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או לאחר השחיטה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון[1]. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה[2], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא[3].

מקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם

בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין[4] מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. ייחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שהגדר הוא - כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק רבי יוסי שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.

הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי רב הונא בריה דרב יהושע כגמר מלאכה של הפירות[5], "פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי", באופן דומה ברש"י[6] מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת הרמב"ן[7] מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו[8].

באופן רגיל, די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך קטן, אין לו מחשבה. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).

משקים אינם זקוקים להכשר לקבל טומאה. האחרונים חוקרים בטעם הדבר: האם מכיוון שמשקים אינם צריכים הכשר בסוגם והם מופקעים מדין זה, או שמא גם משקים צריכים הכשר כדי לקבל טומאה, אלא שהמשקים עצמם מכשירים את עצמם.

שבעת המשקים המכשירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שבעה משקים שמכשירין אוכל לקבל טומאה. י"ד שח"ט ד"ם - הוא סימן בתלמוד לשבעת משקאות אלו[9]:

  • יין
  • דבש
  • שמן
  • חלב
  • טל
  • דם
  • מים

דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב למשקה, רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:

  • "דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "וגם חללים תשתה"[10],
  • "דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כמים שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שלא נשחטה בכשרות - למשל שחיטה על ידי גוי[דרוש מקור][מפני ש...], צריכה הכשר של מים ממקום אחר - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.

גם השחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, גם אם לא נשפך דם על בעל החיים. ההסבר לכך הוא על פי רש"י[11], במיגו - מכיוון שהשחיטה מכשירה את הבשר לאכילה, היא גם מכשירה את הבשר לקבל טומאה. מכך ניתן להסיק ככל הנראה, שהתורה דרשה שיֵעשה מצד האדם מעשה המכשיר את הדבר לאכילה, ולכן אותה המטרה המבוצת על ידי מים המשמשים לגמר מלאכת הפרי[12] כך גם נפעלת פעולה זו על ידי שחיטה, שגם היא מעשה הנעשה מצד האדם כדי להכשיר את האוכל למלאכתו. לפי שיטת רבי שמעון בר יוחאי, רק השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אבל דם השחיטה אינו מועיל כדי להכשיר את הבשר לקבל טומאה.

לעומת זאת, דם קדשים אינו מכשיר, שכן כתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"[13], ודרש רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: דם שנפשך כמים מכשיר, דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר.

דם תמצית, אינו מכשיר בין בחולין ובין בקדשים, ההסבר לכך נשמע מפי רב שמואל בר אמי: בפסוק[14]. כתוב "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש" ומכאן - דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם, ואילו דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם[15].

יד להכשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הגמרא[16] נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (כמו למשל עצם ועליו בשר).

חכמי המשנה דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. רבי עקיבא דן בחלב (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו רבי יהודה הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות[17] האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב.
  2. ^ ראו למשל משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה א.
  3. ^ משנה מסכת מכשירין פרק ו משנה ג
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"כ, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ח, עמוד א'.
  6. ^ ויקרא שם.
  7. ^ שם.
  8. ^ רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראו גם חידושי רבי משה פיינשטיין המובאים בקובץ אורייתא גיליון י'.
  9. ^ ערך "טומאת משקין"
  10. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ב, עמוד ב'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"א, עמוד א'.
  12. ^ כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע - ראו לעיל.
  13. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ד.
  14. ^ שם כג.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט"ז, עמוד ב'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ח, עמוד א'.
  17. ^ בגמרא שם.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.