הלבנת פנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הלבנת פנים היא השפלה נפשית של הזולת. מקור המונח העברי הוא בכך שכאשר אדם חווה עלבון הוא מחוויר - מלבין.

השפלה היא גרימה לאדם לתחושת אי-נוחות נפשית ובפרט תחושת פגיעה בכבוד, כתוצאה מיחס (אמיתי או מדומה) של אנשים אחרים: אליו, להתנהגותו או למאפיינים כלשהם הקשורים אליו. עוצמת תחושת ההשפלה קשורה בפער שבין הדימוי העצמי ותחושת הכבוד של המושפל לפני ואחרי שהושפל. במקרים קיצוניים עלולה השפלה לדחוף את האדם לביצוע פעולות קיצוניות, עד כדי התאבדות.

השפלתו של אדם נעשית מסיבות שונות כמו כדרך של ענישה, עינויים או התעללות ונקמה. מניע נוסף הוא רצון להביע מחאה, לדוגמה: הטחת עוגה בפניו של מדינאי בעת שהוא מופיע בעצרת עם. השפלה עלולה להיווצר גם על ידי האדם המושפל עצמו, ללא מעורבות חיצונית, כתוצאה ממעשה או מחדל שלו הפוגעים בכבודו.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור הלבנת פנים

במסכת כתובות מסופר על האמורא מר עוקבא ואשתו שהסתתרו בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שקיבל ממנו נדבה לראות אותו, שמא יתבייש. על הלבנת פנים נאמר "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" וגם "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים".

במסכת סוטה (דף י') דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.

התוספות תוהה מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות עמהם. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם, למשל, אינו מסכים עם התוספות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.