הלגיון הוולוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הלגיון הוולוני
Légion Wallonie
28. SS-Freiwilligen-Grenadier-Division, „Wallonien”.svg
סמל הלגיון
פרטים
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית
שיוך ורמאכטורמאכט  ורמאכט
אס אסאס אס ואפן אס אס
סוג דיוויזיה (בפועל בריגדה)
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1941
פירוק היחידה 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
פיקוד
מפקדים מפקדים
כרזת גיוס ללגיון
שחזור של הלגיון
קציני הלגיון במהלך תדרוך
פוסטר המכריז "אתה חייב להגן על בלגיה באמצעות לחימה בחזית המזרחית"
לאון דגרל (במרכז) במהלך הטקס שבו הוענק לו צלב הברזל.

הלגיון הוולוני הוא השם שניתן לבריגדת מתנדבים אנטי קומוניסטים מוולוניה, אזור של דוברי צרפתית בדרום בלגיה, שלחמו בשורות הורמאכט ובשלב מאוחר יותר בוואפן אס אס בתקופת מלחמת העולם השנייה. הבריגדה הוקמה ביוזמתו של לאון דגרל - פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים. הבריגדה השתתפה במערכה הצבאית בחזית המזרחית. בספטמבר 1944 היא הפכה לדיוויזיה במסגרת הוואפן אס אס, אולם בפועל כוחה לא עלה על בריגדה מוגברת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשיזם היה די פופולרי בבלגיה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, במיוחד בוולוניה, אזור דובר צרפתית בדרום הארץ. בשנת 1930 ייסד פוליטיקאי ולוני בשם לאון דגרל את "המפלגה הרקסיסטית" שהייתה מפלגה בעלת אידאולוגיה פשיסטית-קתולית שאהדה את המפלגה הנאצית בגרמניה והייתה אנטישמית ואנטי קומוניסטית. המפלגה זכתה בבחירות שנערכו בשנת 1936 לייצוג קטן בפרלמנט. כחבר פרלמנט בלגי נפגש דגרל עם היטלר ומוסוליני והושפע מהם רבות.

במאי 1940 פתחה גרמניה במבצע לכיבוש ארצות השפלה, ובלגיה בתוכן. הרשויות בבלגיה חששו שהרקסיסטים ישתפו פעולה עם הכובשים, על כן דגרל יחד עם עוד מספר חברים בולטים במפלגה הושמו במעצר. לאחר כניעת בלגיה שחררו הנאצים את כל האסירים הפוליטיים ודגרל בתוכם. לאחר שחרורו קיווה דגרל שהנאצים יסייעו לו להקים מדינה ולונית עצמאית שתהיה בשליטת המפלגה הרקסיסטית, אולם הנאצים גילו עניין מועט בדגרל ובקשותיו נדחו שוב ושוב. דגרל ראה שהגרמנים לא מעוניינים במפלגה שלו, והחל לשאת נאומים באופן פרטי בהם הלהיב בלגים לשרת בצבא הגרמני ולהילחם בקומוניסטים.

הגרמנים החליטו בסופו של דבר על הקמת לגיון וולוני שיילחם בקומוניסטים, בזמן שדגרל שהה בפריז במהלך קמפיין הכרה במפלגתו. הוא מיהר לחזור לבלגיה, ולמרות שהיה חסר כל ניסיון צבאי קודם הגיש בקשה להתקבל כקצין בלגיון. הגרמנים דחו את בקשתו, מכיוון שהיה חסר הכשרה צבאית, ועל כן הוא התגייס ללגיון כחייל פשוט. הפיקוד על הלגיון החדש נמסר לז'ורז' ג'ייקובס, קפטן בדימוס בצבא הבלגי. באוגוסט 1941, הלגיון, שמנה 860 איש, נשלח לפרוסיה המזרחית לצורך אימונים. באוקטובר שונה שם היחידה ל"רגימנט חיל הרגלים ה-373", היא צורפה לקבוצת ארמיות דרום, שנשלחה לאוקראינה.

עם הגעתם לחזית, נשלחו הבלגים לפעולות אנטי-פרטיזניות בעורף. המפקדים הגרמנים ראו בהם אנשים שגויסו לשם תעמולה בלבד, והיססו לשלוח אותם לקרבות של ממש. בתחילה הם היו חלק מארמיית הפאנצר הראשונה, אולם בהמשך הועברו לארמייה ה-17. במהלך תקופה זו הבלגים סבלו מלעג והתעללות מצד הגרמנים, ובנוסף על כך הגדוד סבל אבידות קשות במהלך החורף של 1942, מה שגרם לכך שהמורל בגדוד צנח לאפס. אם לא די בכך בדצמבר הורו הגרמנים על החרמת כל הנשק הכבד של הגדוד וחילוקו בין יחידות אחרות. בעקבות כך פתחו הבלגים במרד גלוי, הגרמנים שהיו זקוקים להם לצורכי תעמולה, מינו בצעד של פיוס מפקד חדש בשם פייר פאולי, ואליו צרפו קצין קישור גרמני.

לאחר שהוכנסו השינויים הללו, נשלח הגדוד לאזור העיר דניפרופטרובסק על נהר הסוורסקי דונץ, לצד מתנדבים סקנדינבים מדיוויזיית "ויקינג". הוולונים הגנו על הכפר Gromovayabalka, בפברואר 1942 פתחו הסובייטים בהתקפה גדולה על הכפר, במהלכה נכבש רובו. פאולי נתן לאנשיו זמן קצר להתארגנות, ואז פתח בהתקפה חדשה. בהתקפה נהרגו כשליש מאנשי הגדוד, אולם הכפר נכבש חזרה, והוולונים זכו בכבוד והערכה מצד עמיתיהם הגרמנים. דגרל עצמו הועלה לדרגת פלדוובל (מקביל לסמל בצה"ל).

אס אס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מבצע כחול, נשלח הגדוד להגן על קווי האספקה. במאי 1942 הועלה דגרל לדרגת לויטננט (מקביל לסגן בצה"ל), ואף זכה בצלב הברזל. במהלך אותה שנה נפגש דגרל עם גנרל הוואפן אס אס פליקס שטיינר, דגרל התרשם מאוד מהאס אס, והשניים התיידדו. בדצמבר הוא הצטווה להגיע לברלין כדי לארגן את גיוסו של לגיון וולוני חדש, אולם בהשפעתו של היינריך הימלר, הוחלט על שילוב הוולונים באס אס. ב-1943 בוצע השילוב בפועל, ו-1,600 ולונים נכנסו לשירות האס אס תחת השם "הלגיון הוולוני". על היחידה החדשה פיקד גנרל של האס אס, ודגרל מונה כשני לו.

בדצמבר 1943 כבשו הסובייטים את יער טקלינו, מנתקים בכך את הכוחות הגרמניים בסמאליה וצ'רקאסי. המטרה העיקרית של הסובייטים הייתה לכתר ולהשמיד את כל הכוחות הגרמניים בכיס קורסון (קרב קורסון-צ'רקאסי). אחרי מספר התקפות שנכשלו, החליטו הגרמנים להכניס את הלגיון הוולוני לפעולה. אנשי האס אס היו ספקניים מאוד באשר להצלחתם, ומספר חיילים גרמנים אף הפיצו במחנה שלטים שעליהם נכתב "קרקס ולוניה מופיעים חינם מחר בין 6:00 ל-8:00". למרבה ההפתעה הצליחו הוולונים להדוף את הרוסים מהעמדה, אם כי רק באופן זמני. הכוחות הסובייטים הצליחו ב-28 בינואר לכתר את הכוחות הגרמניים בערים צ'רקאסי וקורסון, וגנרל וילהלם שטמרמן מונה למפקד העליון של הכוחות המכותרים.

שטמרמן ניסה לפרוץ את טבעת הכיתור, במקביל לניסיונות חילוץ שנשלחו מבחוץ. אך בקושי הצליחו בפברואר הגרמנים להיחלץ, כשהם מותירים מאחור אבידות כבדות. הגרמנים טענו כי נהרגו 20,000 איש, ואילו 30,000 הצליחו להחלץ מן הכיתור. הרוסים טענו כי נהרגו 55,000 איש ונלקחו בשבי 18,000 שבויים. מבין אנשי הלגיון הוולוני שרדו רק 632 איש. במהלך הקרב נהרג המפקד הגרמני של הלגיון ודגרל נטל את הפיקוד, הוא עצמו נמלט עוד באמצעו דרך האוויר יחד עם כמה גנרלים בכירים, אולם נפצע במהלך ההימלטות, ולכן הוענק לו "צלב האבירים" בידי היטלר עצמו, והוא הועלה לדרגת שטרומבנפיהרר (מקביל לרב-סרן בצה"ל). הגרמנים ערכו מצעד של שרידי הלגיון ברחובות בריסל, והציגו את דגרל כגיבור. בעקבות כך גדלה ההתגייסות ללגיון, וביוני 1944 הוא נשלח חזרה לחזית עם דגרל כמפקד העליון.

הלגיון נסוג יחד עם הגרמנים במהלך מבצע בגרטיון, ועד סוף אוגוסט של אותה שנה נותרו מבין אנשיו רק 200 איש. הלגיון נסוג לברסלאו.

פלישת בעלות הברית לבלגיה בשנת 1944, הביאה לנהירה של מתנדבים חדשים ללגיון. ובאוקטובר הוא שודרג לדרגת דיוויזיה. למרות השדרוג במעמד, הכוח האמיתי של הלגיון נותר כוח של בריגדה כ-8,000 לוחמים. הלגיון נשלח תחילה לדרום הנובר ואחר כך לבראונשווייג במטרה להמשיך באימונים. ללגיון הוולוני הצטרפו גם חיילים חדשים בני עמים אחרים, ביניהם צרפתים מדיוויזיית שרלמאן וספרדים מהדיוויזיה הכחולה. רוב המתגייסים החדשים היו חסרי כל הכשרה צבאית, כך שרק כ-4,000 מביניהם היו מוכנים לפעולה. אלו נשלחו לאזור פומרניה, הם סופחו לארמיית הפאנצר ה-11 של האס אס בפיקודו של פליקס שטיינר.

הלגיון היה אמור לקחת חלק בהתקפה גדולה שנועדה להקל על החיילים הגרמנים המכותרים בכמה ערים בפולין. המתקפה הושקה ב-15 בפברואר 1945, וזכתה להצלחה ראשונית. עם זאת, לאחר שהגרמנים הגיעו ליעדי ההתקפה, המצב השתנה וההגנה הסובייטית החלה להתחזק, ולמרות שהגרמנים הסבו לסובייטים אבידות כבדות, המתקפה נתקעה, ובסופו של דבר פתחו הגרמנים בנסיגה. ב-1 במרץ השיקו הסובייטים מתקפת נגד, בשלב זה מפקדי הלגיון התכנסו על דעת עצמם ושחררו חלק מהמתנדבים שביקשו להפסיק במאבק חסר הסיכוי. 23 קצינים ו-625 לוחמים בחרו להישאר, והם רוכזו בגדוד אחד אחרון, שצויד במקלעים, מרגמות, ורובים אוטומטיים. בסוף אותו חודש, גדוד שני נוצר מהלוחמים של יחידות התותחנים וההנדסה, אולם הם מעולם לא נשלחו לקרב בפועל.

המתקפה הסובייטית הסופית על מפקדת הלגיון הגיע לבסוף ב-20 באפריל, הבלגים נערכו לה כמיטב יכולתם, אולם נהדפו בידי יתרונם המספרי הבולט של הסובייטים. הבלגים נכנעו, ודגרל עצמו נמלט ובילה את שארית חייו בגלות. בית המשפט בבלגיה האשים אותו בבגידה שלא בפניו ודן אותו למוות על ידי כיתת יורים. דגרל מת בשנת 1994.

מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Degrelle, Leon. Campaign in Russia. Ostara Publications, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלגיון הוולוני בוויקישיתוף