הלוויית לוי אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הלוויית לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, נערכה ביום שישי, 28 בפברואר 1969, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים, בנוכחות קהל רב. הייתה זו הפעם הראשונה בה הובא ראש ממשלה או נשיא לקבורה בחלקת גדולי האומה. ההלוויה התקיימה יומיים לאחר פטירתו של אשכול, אשר נפטר מהתקף לב בעודו מכהן בתפקיד.

פטירתו של אשכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי אשכול סבל ממחלת לב. ב-3 בפברואר 1969 לקה בהתקף לב, ממנו החלים והחל לחזור בהדרגה לעבודתו כשהוא מקיים חלק מפגישות העבודה במעון ראש הממשלה. בשעות הבוקר של ה-26 בפברואר לקה שוב בליבו ובשעה 07:20 בבוקר, נפטר.[1] לצדו היו רעייתו מרים אשכול ורופאיו פרופסור משה רחמילביץ', ד"ר שטיינר וד"ר בראון.

אשכול הביע בפני מכריו את רצונו להיקבר בקיבוצו, דגניה ב'. עם פטירתו התכנסה הממשלה לישיבה בה הכריעו השרים בעד ההצעה להביאו לקבורה בירושלים משום ש"יהיה בכך משום סמליות אם לוי אשכול ז"ל, אשר בימי כהונתו שוחררה ואוחדה ירושלים, יובא לקבורות בבירה". בעקבות החלטתם זו יצאה משלחת שרים אל בית ראש הממשלה להתייעצות עם המשפחה ולקבלת הסכמתה.[2]

עם תום ישיבת הממשלה, שרי הממשלה ובראשם נשיא המדינה זלמן שזר והרבנים הראשיים, יצאו אל בית ראש הממשלה לניחום המשפחה. בשעות הצהריים הוצב הארון בכניסה לבית ראש הממשלה ולצדו משמר כבוד של משטרת ישראל.

בשעה 12 התכנסה הממשלה בשנית לישיבת אבל, בה מונה יגאל אלון לממלא מקום ראש הממשלה כשהוא יושב לצד כיסא ראש הממשלה המיותם. הממשלה הכריזה על אבל לאומי שיחול מ-27 בפברואר בשעה שש בבוקר ועד תום מסע ההלווייה שיתקיים ב-28 בפברואר ובמהלכו יסגרו בתי השעשועים ברחבי המדינה. שר הפנים משה חיים שפירא הורה על הורדת דגלי המדינה לחצי התורן.[2]

טקס האשכבה ומסע הלוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בפברואר בשעה שש בבוקר הועבר ארונו של אשכול מבית ראש הממשלה אל רחבת הכנסת. הארון הוצב על כן גבוה שבחזיתו סמל מדינת ישראל ומשני צדיו נרות דולקים ומשמר כבוד של אנשי משמר הכנסת.[3] לאחר הגעתן של בנות המשפחה (בהיעדרה של בתו נועה אשכול שעשתה דרכה מארצות הברית), עברו מרבית חברי הכנסת על הארון ולאחר מכן, מהשעה שמונה בבוקר ועד חצות, ביקרו במקום אלפים רבים מרחבי הארץ. במהלך היום בלטו בציבור המבקרים תושבים ערבים ממזרח ירושלים וכן נוכחותה של אלמנת ראש הממשלה מרים אשכול, שחזרה וניצבה לפני הארון מספר פעמים לאורך היום.[3]

ב-28 בפברואר התקיים ברחבת הכנסת טקס האשכבה לקראת מסע הלוויה. מהלך הטקס כלל מספר שלבים:[4]

  • הרב הצבאי הראשי שלמה גורן נשא דברי תפילה ופתח בתפילת "שר וגדול נפל היום הזה בישראל".
  • הרב הראשי איסר אונטרמן נשא תפילת אשכבה וקרא מתוך פרק מ"ט של תהלים
  • אחיו של אשכול, בן ציון שקולניק, אמר קדיש
  • נשיא המדינה זלמן שזר נשא דברי הערכה לדמותו בנאום שנמשך כ-14 דקות[5]
  • החזן הצבאי הראשי נשא תפילה

בסיום החלק הטקסי נישא הארון על ידי קצינים מצה"ל, משטרת ישראל ומשמר הגבול, ולצידם משמר כבוד של שמונה אלופי צה"ל.[4] הארון הועלה לרכב קומנדקר צבאי ויצא בדרכו לאורך הרחובות רוטשילד, קפלן, רופין והרצל. המסע נעצר בסמוך ליד הרב הרצוג, שם נישאה תפילה קצרה ונאמר שוב קדיש על ידי האח בן ציון שקולניק. בראש המסע צעד משמר כבוד של 60 צוערי קצונה.[2] במסע ההלוויה השתתפו כ-160 כלי רכב, מהם 30 אוטובוסים.[6]

משעות הבוקר ולאורך הטקס ומסע הלווייה, ננקטו ברחבי ירושלים אמצעי ביטחון חסרי תקדים ולמעלה מאלפיים אנשי כוחות הביטחון הופקדו על שמירת הסדר. מסע הלווייה נמתח לאורך שלושה קילומטרים ולאורכם הוצבו חיילי צה"ל לאורך הרחובות במרווחים של חמישה מטרים. בנוסף, שוטרים חמושים של משמר הגבול הוצבו על גגות בתים לאורך המסלול והליקופטרים צבאיים חגו מעל שטח העיר.[5]

טקס הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעת המסע למתחם הר הרצל נישא הארון אל חלקת הקבר בידי שישה אלופי צה"ל (מרדכי הוד, אריאל שרון, ישראל טל, אהרן יריב, אברהם בוצר ושמואל איל) ושני ניצבי משטרת ישראל (יהודה פראג ואלי דקל).[3] ששת האלופים ניצבו משני צדי הקבר והטקס הרשמי החל:

  • יושב ראש הכנסת קדיש לוז נשא דברי פרידה ואמר כי "עם פטירתו של לוי אשכול חש אני כאילו מסתיימת תקופה גדולה בקורות שיבת ציון".[4]
  • תפילת צידוק הדין נאמרה מפי הרב הצבאי הראשי שלמה גורן
  • הרב יצחק נסים ביצע את טקס הקריעה
  • החזן הצבאי הראשי נשא את תפילת אל מלא רחמים

דוד בן-גוריון נמצא בשנים האחרונות ביריבות קשה עם אשכול וסירב להשתתף בלוייתו.[7]

בטקס הלוויה נכחו נציגים בדרגים פוליטיים ממספר מדינות:

בגמר הטקס נורו שלושה מטחי כבוד וחיילות צה"ל הניחו על הקבר 47 זרי פרחים שנשלחו מטעם רשויות, מוסדות ואישים. בחלקת הקבר הוצב חייל למשמר כבוד ובמהלך השבת נהרו אלפים אל חלקת גדולי האומה לחלוק כבוד לראש הממשלה.[4]

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ההלוויה מראשית הטקסים ברחבת הכנסת ועד תום הקבורה הועברו בשידור ישיר בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית. עם פטירתו של אשכול הוזעקה לירושלים ניידת השידורים המיוחדת לשידורי שדה, אשר החלה להיערך בתל אביב לשידורים המיוחדים שתוכננו לחג הפורים. תוכנית השידורים כולה, למעט מהדורות החדשות, בוטלה עד תום ימי השבעה.[8] חיי המסחר בתל אביב רבתי היו משותקים ביום ההלוויה ובשוק הכרמל סגרו רוכלים את דוכניהם עד גמר הלוויה. מאות הצטופפו ליד חנויות אלקטרוניקה לצפייה בטקס.[4]

עם פטירתו של אשכול החלו להתקבל מברקי ניחומים מנכבדים באזור רצועת עזה. ראש עיריית אל עריש אף עמד בראש משלחת שהגיעה אל משרדי הממשל הצבאי ברצועה. משלחות דומות בראשות שייח'ים ומנהיגי השבטים הבדואים הגיעו אל משרדי הממשלה הצבאי בחצי האי סיני. עקב האבל בוטלו טקסי חג הקורבן שנועדו להיערך בכפרים הערבים שבגליל המערבי ובעיר עכו.[4]

בבתי הספר התקיימו טקסי התייחדות[4] ועקב ביטול שידורי הטלוויזיה הלימודית, בתי ספר הקשורים עמה בתוכנית הלימודים צפו בשידורי הטקסים.[6]

ביחידות צה"ל השונות הודלק נר זיכרון והוקראה פקודת יום של הרמטכ"ל חיים בר-לב שעיקרה קרבתו של אשכול לצה"ל ולחייליו ושותפותו בבניין עוצמתו וכוח הרתעתו של הצבא: "ההתעצמות הרבה והפיתוח הניכר בחילות האוויר והשריון חלו בעת כהונתו כשר הביטחון. בתקופה זו הוכן צה"ל למלחמה באיכות וברמה שבאו לביטוי עליון במלחמת ששת הימים".[4]

לרגל הלווית אשכול הורד הדגל במרכז האו"ם לחצי התורן. ממשלת ארגנטינה הכריזה על יום ההלוויה כיום אבל ודגל המדינה הורד לחצי התורן בכל מוסדות הציבור והצבא.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי גולדשטיין, אשכול - ביוגרפיה, עמ' 601; עמ' 743, הערה 1007: על פי שלושת רופאיו, נפטר בשעה 7:20 ולא 8:30 כפי שנכתב בעיתונות ובמקומות אחרים המופיעים בספר "לוי אשכול ראש הממשלה השלישי מבחר תעודות מפרקי חייו" (תשס"ב).
  2. ^ 1 2 3 לוויית אשכול מחר ב-8.30 בבוקר, מעריב, 27 בפברואר 1969.
  3. ^ 1 2 3 לוי אשכול יובא הבוקר למנוחות, על המשמר, 28 בפברואר 1969, המשך.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 לוי אשכול הובא למנוחות בירושלים, דבר, 2 במרץ 1969, המשך.
  5. ^ 1 2 לוי אשכול - למנוחות, על המשמר, 2 במרץ 1969.
  6. ^ 1 2 רבבות רבות באו למסע ההלווייה, מעריב, 28 בפברואר 1969.
  7. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יח, עמ' 1600.
  8. ^ לוויית אשכול מחר בשידור ישיר בטלוויזיה, מעריב, 27 בפברואר 1969.